אור ברסלב

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

פאה

פרק ראשון

מ"א. אלו דברים שאין להם שיעור כו'. כ' הרמב"ם התחיל במס' פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהן על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה, וע' באחרונים מה שמלאו את דבריו ז"ל. אולם אכתי איכא למידק מדוע הקדים מס' ברכות לכל הסדר זרעים, הלא קיום הברכות לא יתכן רק אחרי גמר בישול הזרעים והי"ל למסדר המשנה לסדרה באחרונה, ובע"כ דאם היה מתחיל בפרק כצד מברכין על הפירות אז בודאי שהיה מסדרה באחרונה, אכן לפ"מ דהתנא אקרא קאי דובשכבך ובקומך כדאמרינן ריש ברכות, ומובן שהוא משום דזמנים אלו מיועדים לקבלת עול מלכות שמים, ואגב דאיירי בק"ש פסיק ותני חיובי דתפילה ואיידי דעסיק בברכת ק"ש ותפילה נסיב בתר הכי חיובא דשאר ברכות והקדים בפ' כיצד מברכין על כל מיני פירות, והברכות הבאות במקרה הניח לסדר באחרונה בפ' הרואה, אבל עיקר הברכות הן הנה על הזרעים שהם קיום החיים ועליהם אמרו בברכות ל"ה ע"א אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, אולם ברכתן מדאורייתא דוקא בדאית בהן שיעורא דכזית כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואכילה בכזית כדפירש"י בברכות ל"ט ריש ע"א וברמב"ם פ"ג הי"ב מה' ברכות, ומעתה שפיר פתח בתר הכי בסדר זרעים באלו דברים שאין להם שיעור.

שם הפאה. הנה להאי שיעורא דפאה בששים, מחלק בה"ג ה' פאה ע"פ סוגיא דחולין קל"ז ע"ב, וז"ל בארץ אין לה שיעור בחוץ לארץ בששים מ"ט בארץ אין לה שיעור משום דכתיב לא תכלה פאת שדך והויא לה דאורייתא ולא כתיב בה שיעורא ובחוץ לארץ מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא אוקמוה רבנן בששים.

שם והבכורים. פי'. היא נמי כמו פאה דמדאורייתא אין לה שיעור ומדרבנן בששים כמבואר בירושלמי בכורים פ"ג ה"א וע"ש בתוי"ט פ"ב מ"ג.

שם והראיון. אפ"ל דלהכי הביא רב יוסף בבכורות נ"א ע"א ברייתא אהא דהראיון שלא יבא סיגה לעזרה, משום דראיון אין לה שיעור והוה אמינא דלהכי סגי נמי אם יביא נסכא או כסף סיגים משו"ה אשמעינן דאפ"ה צריך להביא כסף טבוע והוא נמי גזירה דרבנן וע"ש ברש"י ותוד"ה והראיון ובמש"כ בחידושי שם.

שם וגמילות חסדים. כ' הרמב"ם בפיה"מ דאם נזדמן לאדם פדיון שבויים צריך ליתן עד חומש מקרן של נכסיו ע"ש. ומשמע דדבריו לקוחים מירושלמי דפרקין דאמרו אהא דגמילות חסדים הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כו' שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו, וע' העמק שאלה לשאילתות פ' שמות ר"ס ל"ח.

שם ותלמוד תורה. ע' טורי אבן לחגיגה ד"ז ע"א ובמש"כ בחידושי למנחות צ"ט ע"ב.

מ"ב. אין פוחתין לפאה מששים ואע"פ שאמרו אין לפאה שיעור כו', הנה במשנתו נחית לשיעורא זוטא דעין רעה שלא יפחות מששים ומדרבנן, אבל לעין יפה אין לפאה שיעור אפילו מדאורייתא שאם רצה לעשות כל שדהו פאה עושה כדתניא בנדרים ד"ו ע"ב ויליף לה מקרא, וע' תוס' חולין קל"ז סוף ע"ב ובמה"פ לירושלמי דמכילתין פ"א ה"א.

שם ולפי רוב הענוה. הנה המפרשים הראשונים והאחרונים נדחקים בפירוש המשנה וירצו לפרש מלשון ענותך תרבני או לשבש הענבה בבי"ת. והרמב"ם מפרש לשון עניה כלומר מה שתענה הארץ, וכן בכפתור ופרח פנ"ב כ' וז"ל ולפי מה שעונה השדה שאם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה ע"ש, ולא ידענא מדוע נאדו המפרשים מפירוש זה. הרי זה הוא ממש לשון הכתוב בהושע ב' כ"ד והארץ תענה את הדגן וגו'.

מ"ג. נותנים פאה מתחילת השדה ומאמצעה רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור כו'. הנה בשבת כ"ג ע"א תניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה כו' אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאין, ויל"ד אמאי תלי לה באוקימתא דרבא הלא בתוספתא דמכילתין פ"א מבואר בהדיא מפני הרמאין ע"ש, ובירושלמי פ"ד ה"ב חשיב בל תכלה לטעם חמישי וע' בהתוה"מ פ' קדושים סוף סי' ט"ו.

והנה ראיתי בת' טוב טעם ודעת להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל מהדורא ג' ח"ב סי' כ"ח שהקשה אהא דאמרינן בפאה דחיישינן לחשדא הלא ברבים ליכא חשדא ואפילו בשנים ליכא חשדא א"כ בשדה של שותפות לא יצטרכו להניח פאה בסוף השדה וזה לא מצינו בשום מקום וע"ש מה שהוכיח מזה. ולדעתי בלתי מובן כלל ההרכבה דהא דאמרינן דבתרי ליכא חשדא הוא בגוונא דקאמר בברכות ד"ג ע"ב דבתרי וכשרים שנכנסין לחורבה ליכא חשד משום דאפילו יש שם אשה הלא מותרת להתייחד עם שני אנשים כדפירש"י שם, וזהו משום דהמראית עין הוא על שני האנשים שלפניהם, משא"כ גבי פאה דהחשד יהיה בעיני העוברין ושבין על שדה זו שלא הניחו הבעלים פאה, מאי נ"מ אם היא מאיש אחד או מעשרה שותפים, הלא עכ"פ חלול השם הוא שבעיניהם תפול חשד על שדה של יהודים שעברו על שורת הדין כדת של תורה להניח פאה בסוף השדה.

מ"ד. כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה. הנה בספרא פ' קדושים דריש להו מתיבת קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. וכן פירש"י בשבת ס"ח ע"א ובנדה ד"נ ע"א דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני, ובמאירי לשבת שם ביאר בהדיא כל שדומה לקציר בחמשה דברים אלו ע"ש, ולפ"ז קשה למ"ד בפסחים נ"ו ע"ב דמכניסו לקיום ע"י דבר אחר שמיה קיום מנא ליה כיון דאורייתא הוא דילמא דוקא כמו אלו חמשתן דקיומן מעצמן ולא ע"י ד"א, ובה"ג ה' פאה כ' בפירוש וז"ל והיכא דאיכא מידי דמינטר ע"י דבר אחר מיחייב בפאה ע"ש וצ"ע.

שוב ראיתי בתוס' ר"ע שהניח בצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דמכניסו לקיום ע"י ד"א, ולפמש"כ ניחא דהרמב"ם רפ"ב דמתנות עניים הביא האי קרא דתו"כ על האי דינא דמשנתנו ומסיק בזה כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה כו' ע"ש, א"כ ממועט לדידיה בהדיא מכניסו לקיום ע"י דיא להיותו בלתי דומה בחמש דרכים אלו לקציר דאורייתא כנלע"ד.

בר"ב ד"ה כל דבר. למעוטי ספיחי סטים שאע"פ שהין אוכל ע"י הדחק לאו אוכל מקרו ואין חייבין בפאה כו'. ע' בספר משנה ראשונה רפ"ק דכלאים.

מ"ה. ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים כו' חייבין בפאה. ע' ראב"ד לתו"כ פ' קדושים פרק א' ובר"ש משאנ"ץ שם ובס' יראים סי' קנ"ז.

מ"ו. לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כו'. ע' בר"ש מה שהאריך בזה, ובסוף דבריו קאמר דהחזיק בקרקע ל"ד למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה כו', ע' בס' חזון איש לשביעית סי' ב' סק"ד.

שם המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר. הנה בבבות הקודמות גבי פאה והפקר תני פטור מן המעשרות עד שימרח, הרי דנקט לישנא דפטור וגבי הקדש נקט לישנא דחיוב, ועמש"כ בזה בטורי אבן לר"ה ט"ו ע"א

פרק שני

מ"א והקוצר לשחת מפסיק דר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש. וכ' הר"ב ואין הלכה כר"מ וכ"כ בכ"מ פ"ג ה"ד ממ"ע וז"ל וידוע דהלכה כחכמים ע"ש, אכן כ"ז הוא בשביל שנמשכו אחר דעת הרמב"ם שם ובפיה"מ. אמנם בה"ג ה' פאה כ' וז"ל ואע"ג דפליגי רבנן עליה דר"מ הלכתא כר"מ דאמר רבב"ח א"ר יוחנן ר"מ בשיטת ר"ש אמרה כו' ומסקינן מסקנא בשמעתין דמנחות ע"א ע"ב ר"מ בשיטת ר"ע אמרה כו' ע"ש, ולכאורה קשה על הרמב"ם מסוגיא דמנחות שם הרי האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י לא נאמר אלא היכא דר"מ הוא יחיד לגבי ר"י אז אמרינן הלכה כחכמים דהוא בר פלוגתא דר"מ וע' רשב"ם ב"ב קכ"ז ע"ב ובתוס' קידושין י"ט סוף ע"ב, משא"כ אם ר"ע רביה דר"מ ור"י ור"ש קאי בשיטתיה דר"מ כדהורה בה"ג, ומכש"כ לפ"מ דבירושלמי דפרקין קאמר ר"מ ור' יהודא שניהם אמרו דבר אחד כמה דר"מ אמר הקוצר לשחת מפסיק כן ר' יהודא אומר הקוצר לשחת מפסיק וכמה דר' יהודא אמר חיוב בפאה מפסיק כן ר"מ אומר חיוב בפאה מפסיק ע"ש, א"כ מדוע פסק הרמב"ם דלא כר"מ, ואפשר משום הא גופה דבבבלי שם קאמר דבשיטת ר"ע קאי ר"מ, ובירושלמי קאמר נמי דר"מ ור"י דבר אחד אמרו, ולשון זה מורה דהוא שיטה ולית הלכתא כשיטה כדהסכימו כל הראשונים. וע' בת' הרשב"א סי' שי"ד וסי' תל"א ובמש"כ בחידושי למנחות נ"ז ע"ב ולחולין קכ"ד ע"ב.

מ"ב. אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודא אומר מפסקת וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. וכ' בתוס' רע"ק וז"ל ולשון אע"פ דנקט במתניתין הוא קצת דחוק דהא אדרבה מזה הטעם הוא דאין מפסיקין והרמב"ם בפירושו תיקן קצת כו' ע"ש.

ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד בפשוטו אחר כשנעיין בספרא פ' קדושים נראה דהא דתנן בריש

פרקין אלו מפסיקין לפאה וכן משנתנו זו הנמשכת אחריה הכל מוסב על היסוד של דרשתם הקודמת סוף פרק א' שדך לחייב על כל שדה ושדה, ולהכי פתח בספרא שם ריש פרק ב' מכן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית כו', וכן כל המשניות דפרק זה כולם בדרך אחד מתבארים לידע איזה גבול יש לשדה לחיוב פאה ולפטור חלק זה מן המעשר, ופתח במשנתנו בפלוגתא דר' יהודא ורבנן באמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת אם זה הוי הפסק. ובתר הכי קאמר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו. פי' ולפ"ז היה מקום לאמר כיון שאינו יכול לעבור בכליו כמו בכל השדות מפני התלתלים שביניהם לכן תהיה נחשבת כשדה בפ"ע, להכי שפיר אשמעינן דאפ"ה נותן פאה לכל. פי' דחשבינן לכל החלקים כשדה אחת, והטעם משום דעכ"פ במעדר יעדרון להשלים החסרון מה שהבקר עם כליו לא השלימו. ולהכי נפטרת בפאה אחת. ובזה ליכא פלוגתא בין ר"י לרבנן כמו ברישא דמשנתנו, כנלע"ד לולא דבריהם ז"ל.

מ"ג. הכל מפסיקים לזרעים. כ"ה הגרסא בספרא פ' קדושים פרק ב' וע"ע בס' יראים סי' קנ"ז.

שם ואין מפסיק לאילנות אלא גדר. כ"ה הגרסא בתוס' ב"ב נ"ה ריש ע"ב.

מ"ד. ולחרובין כל הרואין זה את זה כו'. ע' בראב"ד פ"ג הכ"א מה' מתנות עניים ובראב"ד לתו"כ פ' קדושים פרק ב' משנה ד'

מ"ה. הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושה שתי גרנות נותן פאה אחת זרעה שני מינין אע"פ שעשאן גורן אחת נותן שתי פאות הזורע את שדהו שני מיני חטים עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות. ויליד טובא הלא כולה משנה יתירה היא שהיה מספיק למסדר המשנה ההלכה למשה מסיני שהביא במשנה שאחריה בזורע שדהו שני מיני חטים אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות, והיא ממש אות באות סיפא דמשנתנו, ומן הלכה זו שנשנית למשה מסיני מובן ממילא ג"כ רישא דמתניתין כיון דגורן אחד או שתי גרנות תלוי בשני מינין, מזה גופה מוכרע דבמין אחד אין נ"מ בין גורן אחד לשתי גרנות, דאל"ה הו"ל להלמ"מ לאשמעינן רבותא טפי דאפילו במין אחד משכחת שתי פאות כגון שעשאן בשתי גרנות, וא"ל דבהלמ"מ אמרו דוקא על שני מיני חטים ובמשנתנו תני בלשון מין אחד או שני מינין להורות דגם בשאר מיני תבואה דינא הכי דא"כ מאי מסתפק בתוי"ט על חילוקים בשאר מיני תבואה לפשוט ליה מיתורא דמתניתין כנ"ל, אם כל חידושא דמשנתנו להכי הוא דאתא, ופלא שלא העירו מפרשי המשנה דקדוק חזק כזה וצ"ע כעת.

מ"ו. מעשה שזרע ר"ש איש המצפה לפני ר"נ ועלו ללשכת הגזית ושאלו כו'. כ"ה הגרסא בה"ג ה' פאה וע"ע תוס' נזיר נ"ו סוף ע"ב.

מ"ז. שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים כו' פטורה. וכ' הר"ש ירושלמי מתניתין כשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת ע"כ, וע' אור זרוע ח"א סי' תש"ס.

מ"ח. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל. עמש"כ הרמב"ם בביאור משנתנו בפיה"מ, ולפי ביאורו בלתי מובן מדוע מוקף תיבת לכל בפ"ב ה"ה ממתנות עניים, וע"ע שם במל"מ פ"ו הט"ו.

פרק שלישי

מ"א. מלבנות התבואה שבין הזיתים כו'. בירושלמי אנן תנינן של בין הזיתים ותניי דבית רבי שבין האילנות כו', וכ' עלה במראה הפנים מפשטות סוגיא זו נראה דדוקא זיתים הן שחייבין בפאה מן התורה ושאר האילנות אינן אלא מדבריהם וזהו כדעת הר"ש והרא"ש והתוס' כו' ע"ש, והנה לפ"ז צריך לפרש הא דאמרינן בתו"כ פ' קדושים אילנות מנין ת"ל שדך דקאי על השמונה אילנות דקחשיב במשנה לעיל פ"א מ"ה ע"ש, אכן תקשה על סיום הברייתא דתו"כ שם דקאמר יכול הירק והקישואים והדילועים כו' ת"ל קציר כו', איך היה מקום כלל לרבות אותם כיון דאפילו שאר אילנות פטורים מן התורה. אולם אם נימא דכ"ז הוא אסמכתא ניחא, וע' שבת ס"ח ע"א תוד"ה ואילו פאה, ובנדה ד"נ ע"א תוד"ה למעוטי תאנה ובנובי"ק חי"ד ס"ס נ"ו.

שם ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל. ע' בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מה שהביא בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם וע"ע בתוס' חדשים זבים פ"א מ"ב.

בתוי"ט ד"ה ומודים ב"ש לב"ה. ואשכחן כה"ג רפ"ח דשביעית כו' ע"כ, וכ"כ הר"ב במכשירין פ"ד מ"ד על תיבת ומודים ע"ש, והוא מוכרח דאם מודים להדדי הא קתני שם במשנה דבתר הכי בלשון אלו ואלו מודים, וע"ע במשנה זבים פ"א מ"א.

מ"ב. ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד. הנה לפ"מ דבירושלמי פליגי שמואל ור' יוחנן בטעמא דהאי דינא אי משום שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן או שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות ע"ש, מזה ראיה למש"כ התוס' בנזיר נ"ו ע"ב דגרסא מוטעת היא שם בגמרא במש"א דזו היא הלמ"מ, וה"נ מוכרע מלשון המשנה גופה דמודים חכמים לר"ע כו' דאין זו הלמ"מ, וע"ע בירושלמי לעיל פ"ב ה"א וברש"י נדה נ"א סוף ע"א.

מ"ג. המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל. ביאור המשנה שלא כדרך המפרשים על אתר תמצא בערוך ערך מדל.

מ"ד. מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וחכ"א מאחת על הכל. וכ' בר"ש דבנדה ד"נ מייתי לה אמתניתין דכלל אמרו בפאה דלעיל דקאמר התם ומכניסו לקיום למעוטי ירק והדר קאמר אם היו בהן שומין ובצלים חייבין דתנן מלבנות בצלים והשתא תמיהא דמתניתין דהמחליק בצלים הו"ל לאתויי דמיתניא ברישא כו', ע' בשאילתות פ' קדושים סי' צ"ח ומש"כ בזה בהעמק שאלה אות ב'.

מ"ה. האחין שחלקו נותנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו. ע' בתוס' רע"ק מה שהביא בשם הרא"ש ובמשנה אחרונה מה שנתקשה בדבריהם וע"ע בס' בית זבול ס"ס ל"ד.

מ"ו. ולכתוב עליו פרוסבול. וכ' הרב דחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שוה כל החוב, ובתוי"ט העיר דבסוף שביעית כתב טעמא אחרינא, וע' תומים סי' ס"ו ס"ק ס"ה ובעונג יו"ט סי' מ"ג וע"ע בכפתור ופרח פי"ד.

מ"ז. שייר קרקע כל שהוא כו' וכי הר"ש וכל שהוא לאו דוקא אלא כדי פרנסתו כו' ע"כ. וכה"ג אשכחן במשנה ביצה רפ"ב דקתני כל שהוא והוא כזית כדאמר שם ט"ז ע"ב, וכן בברייתא שבת ס"ג ע"ב וע"ש תוד"ה אריג ובזבחים ד"פ ע"א תוד"ה רב אשי ובמנחות ל"ט ע"א תוד"ה שירי ושם ד"ס ע"א תוד"ה מי ובמש"כ בחידושי שם וע"ע באור זרוע לב"ב דף קמ"ט ע"ב.

שם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא כו'. עמש"כ בחידושי לב"ב קל"ב ע"ב וע"ע חזקה רבה חאה"ע סי' מ"ד וע"ע באור זרוע לב"ב סי' קי"ט.

מ"ח. הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין. וכ' הר"ש והר"ב דוקא אם כתב כל נכסיי, וע' בתוס' הגרע"א שהביא גם בשם שאר ראשונים דגרסת כל היא עיקרית, וכן בכה"מ בש"ס שהוזכרה משנה זו מועתקת עם תיבת כל, וע' בס' הצבא לבעל המאור הנדפס סוף ס' תמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה י"ג, איך שהכריח מן הש"ס על תיבת כל שהיא יסוד דמשנתנו, וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ז ה"ב מה' עבדים. ועפ"ז נפלאתי ע"ד הרמב"ם בפיה"מ שהניח לשון המשנה כמו שהוא לפנינו בלא תיבת כל, וביותר על הרשב"ם בב"ב קמ"ט ע"ב דלא גרים תיבת כל אע"ג דבגמרא שם איתא וצ"ע, וע"ע בראב"ן סי' פ"ד.

פרק רביעי

מ"א. בדלית ובדקל. ע' זבים פ"ג מ"א ובתוי"ט שם ד"ה הדלת.

שם אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה. ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ס"ט.

מ"ב. בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה. והנה כל המפרשים יפרשו דלית ודקל שמוסב על הפירות שגדלו עליהם, אולם בס' יראים סי' ק"ס כ' וז"ל שהרכיבו התבואה והגפן על הדקל ע"ש, ולפי פירושו איכא למידק הלא בהאי דינא דמשנתנו ישנם שני דברים הורדה וחלוקה. ולהורדה מן הדקל איכא טרחה מרובה עד כדי סכנה. וממילא איכא נמי הוצאה להורידו, והשתא אם הבעלים הרכיבון על הדקל ל"ל קרא בתו"כ ובירושלמי דחיוב זה הוא על הבעה"ב סברא הוא דפשיטא אחרי שהוא העלם על הדקל צריך הוא להורידן, דמתחילה פירות אלו רכוש העניים הוא דזכה להו רחמנא וע' באור שמח פ"ט הט"ו ממתנות עניים, ומי בקש מבעה"ב להגביהן למעלה שלא יהא ידי העניים שולטות במתנותיהן. ואם היתה ההגבהה גם לצורך הבעלים פשיטא דחייבין להורידן, ודוחק לאמר דקרא אתא שאם אחרים הרכיבום על הדקל החוב על הבעה"ב להורידן לבלי הביא את העניים לידי סכנה וצ"ע.

מ"ג. נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום. וכ' הר"ש דבתוספתא ובירושלמי תנו בשם ר"מ קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר ע"כ, כה"ג בסוטה ד"ט שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו.

שם נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנה כו'. והביא הר"ש מסוגיא דב"מ דלהכי לא קנו לו ד' אמותיו אי משום דבשדה דבעה"ב לא תיקנו ליה רבנן קנין דד' אמות, או משום כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני כו', וע' בת' הריב"ש סי' שמ"ה ובמל"מ פ"ב ה"ט מה' זכיה ובת' הגרע"א סי' ל"ז וסי' רכ"א

מ"ד. אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו. הנה תקנה זו הוצרכו משום דבתו"כ פ' קדושים תניא תעזוב הנח לפניהם והם יבזבזו אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעים שאמר כהלכה וכן הוא נשנה במשנתנו דריש פרקין. והשתא כיון דענין בזבוז דגבי פאה הוא מטעם הדין לכן גזרו שלא ישתמשו במלאכתם זו בכלים שיוכלו לבא לשפיכת דמים.

ולכאורה עצם ההלכה בלתי מובנת. הלא כל התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ומדוע דוקא הלכה זו נוסדה על בזבוז ועל כל דאלים גבר. ואף די"ל דבנוגע לקיום החיים של כל אחד קשה לבכר לאחד על חבירו, כי מי יוכל לשער מי הוא נחוץ יותר להשקיט רעבונו ורעבון ביתו, ולכן גזרה תורה על הבעה"ב תעזוב, ומפרשינן הנח לפניהם והם יבזבזו ולא יתערב בזה מפני שהוא כעין דיני נפשות, וכן שלא יהיה לו טובת הנאה מן החלוקה.

אולם אפשר עוד להסביר בדרך זה. דהנה במש"א הכתוב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ישנם שני סוגים, המין האחד הם אביונים באמת כמו היתום והאלמנה שאין להם שום תומך וסועד, כן הגר שהוא מדוחק ומרוחק ממשפחתו בשביל שנתגייר לכן הקדימו הכתוב גם להיתום והאלמנה לקרבו בזרוע, ומובן כי גם חולים חלשים ובעלי מומין שלא יוכלו להעזר מעצמם ודרושים לתשועת אחרים גם הם נקראים אביונים באמת, שהחוב על כל אחד מישראל לקום לעזרתם בכל מחסורם, אכן ישנם מין אביונים שמחסורם הוא בשביל עצלותם, ומי זוטר מאי דהתנא קבע בקידושין כ"ט ע"א, בין מצות המוטלות על האב לעשות לבנו, ללמדו אומנות בין שאר הדברים למולו ולפדותו וללמדו תורה כו', והוא כדי שבכל טפחות ימי חיי חלדו לא יצטרך להטיל עצמו על הצבור. ומי שהוא מתפרנס מיגיע כפו כמה הוא חשוב עד שתוה"ק הזהירה עליו בלאו ועשה דלא תלין פעולת שכיר וביומו תתן שכרו ואליו הוא נושא את נפשו, וחז"ל העידו עליו בברכות ד"ח ע"א גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים והדברים ארוכים.

והנה במתנות עניים דכתיב לעני ולגר וגו' תניא עלה בספרא קדושים פרק ג' מה עני מחוסר אף כולם מחוסרים ע"ש, והשתא כשבאו כולם בערבוביא מאן מפיס מי הוא באמת העני החלוש שלא יוכל להושיע א"ע ומי הוא החסר בפרנסתו בשביל עצלותו, לכן גזרה תורה תעזוב ומפרש בספרא שם הנח לפניהם והם יבזבזו. והנה אומה זו להיותם רחמנים ביישנים גומלי חסדים על הרוב לא יגזלו מחלק היתומים והאלמנות החולים והחלשים באמת, ובשבילם לא היה החשש שמא יכו איש את רעהו כמובן, רק בשביל העניים הבריאים היה החשש שמא תבא לידי הכאה, אכן האומללים באמת לא ימנעו מלבא עוד מפני שההכרח יביאם אף אם תהיה שם קטטות, ואם יש ביניהם מפונקים שלא יסבלו אפילו קטטות בין חביריהם. הלא המה עלולים שיחפשו להם להרויח שלא יצטרכו לזלזל בעצמם עם אנשים בעלי מריבה, אדרבה א"כ תבא עליהם ברכה, אולם בשביל בעלי אגרופין גופייהו תקון חז"ל שהעניים יבוזזו בידם, ולא במגלות וקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו.

מ"ה. שלש אבעיות ביום בשחר בחצות ובמנחה כו'. ופי' הר"ש מלשון נבעו מצפוניו תרגום איתגליין מטמרוהי שהבעה"ב מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה, והרמב"ם מפרש שלש אבעיות שלש בקשות מלשון אם תבעיון בעיו ע"ש ודייקו המפרשים במאי פליגי הלא מהכתובים איכא למימר כתרווייהו ומדוע נאיד חד מפירושא דחבריה. ונראה עפ"מ דתניא בתוספתא פ"ב אינה פאה עד שיפרישנה בעה"ב לשם פאה ואם ראה עני כדי פאה בין בתבואה ובין באילן אינו רשאי ליגע בה ואסורה משום גזל עד שיתודע לו שהיא פאה ע"ש, ועפ"ז דין משנתנו של התגלות הבעה"ב לפני העניים נחוץ מאד לשני הצדדים, ומעתה בין לפירוש הרמב"ם או הר"ש אין שום נ"מ לדינא דעכ"פ בלא הבעה"ב אסורה הפאה להעניים כגזל, אמנם לפ"מ דזכות וחובה יש בתקנת המשנה לשני הצדדים, דלולא זאת העניים אף שהם זוכים במתנה זו אבל הם קשורים לעמוד על המשמר דוקא כשיתראה הבעה"ב שם לפניהם. כן הבעה"ב אם לא היו זמנים מיוחדים לפניו להתראות הלא היה צריך להיות משועבד אל העניים לעמוד בשדהו תמיד אולי יבאו עניים שיוכל לזכות במצות פאה, ואפשר נמי פן יבאו אלמנות ויתומים ויעבור על לאו דאלמנה ויתום לא תענון, אכן אחרי תקנת המשנה נפטר מטעם הדין בהתגלות לפניהם בשלש זמנים אלו ביום. ולפ"ז מבואר דפליגי רק בכוונת התקנה דלכתחילה, דהרמב"ם שהורה על הכתוב דאם תבעיון בעיו שהוא לשון בקשה, איהו מפרש דעיקר התקנה היתה ביותר עבור העניים מבקשי המתנות שאם לא יתראה הבעה"ב לפניהם רק פעם אחת ביום או בכמה ימים ומכש"כ באיזה שעה שירצה הלא היו משועבדים אליו כל היום או הימים. והר"ש דמפרש מלשון נבעו מצפוניו איהו מפרש שהזכות יותר לתקנת הבעה"ב המתגלה לפניהם, דבזולת התקנה היה הוא משועבד להתראות לפניהם בכל עת ובכל שעה כדי שיזכה במצוה זו כדת של תורה ולא יעבור ג"כ על לאוין דאלמנה ויתום לא תענון, ואפילו בסתם עני מגור תביאמו אולי בשביל שהתאחר והתמהמה להתראות גרם שעני גוע ברעב כהאי עובדא דנחום איש גם זו בתענית כ"א ע"א ורק ע"י התקנה נפטר מכל החששות כנלע"ד, וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' פי"ח.

מ"ו. נכרי שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ר' יהודא מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמוד. ע' בתשובות הרשב"א סי' תס"א ובהתוה"מ פ' תצא סי' קמ"ט ובחזון איש לשביעית סי' ב' סק"ד וע"ע בת' הרא"ש כלל ב' סי' י"ד.

מ"ז. הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו'. הנה משנה כזו ממש איתא במס' חלה פ"ג מ"ג מ"ד, ומשו"ה פריך בירושלמי ולמה תנינן תרי זימנין כו' וע' מה שהאריך בזה בנועם ירושלמי.

מ"ח. הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין. והנה כמו דמירוח הקדש פוטר ממעשרות כמ"כ מירוח הפקר כדתנן לעיל ספ"ק, וע' בת' פרי יצחק ח"ב סי' ל"ג.

מ"ט. מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון. הנה הר"ש הקשה על פירש"י דב"מ שכ' דמי שלקט את הפאה באדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה, וע' מה שתירץ בזה במעיני החכמה מהדורא קמא לב"מ ד"ט ע"ב.

ואגב ראיתי שם שהקשה לאוקימתא דעולא דמעשיר לעני מחלוקת וטעמא דר"א הוא מטעם מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. הלא מאי מגו היא זו הא זכו בה אחרים, וע"ש מה שהאריך בזה. ולע"ד בלתי מובן לפי הבנת הגאון הנ"ל איך יפרנס הוא הא דאמרינן בשבת קל"א ע"ב גבי צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת כו' הואיל ובידו להפקירן, וכן שם קכ"ז ע"ב ובכ"מ כיון דאי בעי מפקר לנכסיה ע"ש, הלא אם יפקירם יזכו בהם אחרים, ולכן המובן בענין דאי בעי מפקר לנכסיה דאמרינן בכל המקומות הוא לע"ד, עפ"מ שיש כלל מונח בש"ס דכל דבר שיש לו תקנה הוקל דינו אע"ג דהתקנה לא נעשתה רק מפני אפשרות התקנה, וכה"ג אשכחן ביומא פ"ג גבי מאכילין אותו הקל הקל דטבל ותרומה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ע"ש, ואע"ג דהתם איירי להאכיל התרומה לישראל והטבל כל זמן שלא נתקנה, ובע"כ דרק משום אפשרות התקנה אפילו במקום וזמן שהוא מהנמנע אפ"ה הוקל דינו בשביל זה. וע' בחידושי לזבחים ל"ב ע"א מה שהארכתי ע"פ כלל זה, וה"ג כוונתם כיון דאיכא אפשרות ההפקר עכ"פ כל עוד שלא זכה בה אחר, ממילא הוקל דין זה שנוכל לאמר עליו מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה.

שם הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא"כ הפקיר. ע' בת' רבינו בצלאל אשכנזי סי' א' ובכפתור ופרח פ"ד.

מ"י. איזהו לקט הנושר בשעת קצירה היה קוצר מלא ידו תלש מלא קומצו כו'. הר"ש הביא אהא דמשנתינו ברייתא דתו"כ דתניא ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט

קיטוף לקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר וקצר מלא ידו תלש מלא קומצו כו'. והנה הראב"ד והר"ש משאנ"ץ לתו"כ שם נתקשו מאד לאוקים הברייתא לפי סוגיא דחולין קל"ז ע"א ע"ש, אולם מה מאד היה קשה להם סוגיא דחולין אם היה לפניהם לשון התוספתא דמכילתין פ"ב כמו שהוא לפנינו, דהתם תניא בהדיא איזה לקט הנושר בשעת קצירה ובשעת תלישה ר' יוסי אומר אין לקט אלא נושר בשעת קצירה לבד שנאמר ולקט קצירך לא תלקט ע"ש, ועפ"ז אי אפשר לאמר כדאמרו בחולין דכולה ר' יוסי היא, כן במאי דקאמר רב אחא מודה ר' יוסי במידי דאורחיה ורבינא הביא ראיה לדבריו מדתנן מלבנות בצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחד ואחד ע"ש, הלא דהבצלים חייבין בפאה ואע"ג דאין קוצרין במגל אלמא מודה הוא במידי דאורחיה כדפירש"י שם, ואיך יתאימו באמת דברי ר' יוסי דתוספתא עם משנתנו דמלבנות וצ"ע, וע"ע בס' יראים סי' קנ"ח.

מי"א. חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב של אחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעה"ב רמ"א הכל לעניים שספק לקט לקט. ע' במרדכי שילהי חולין ובמל"מ פ"ד ה"ט ממתנות עניים ובפ"א הי"ד ממשכב ומושב ובקונטרס הספיקות להקצוה"ח סוף כלל א' ובח"ס חח"מ סי' קע"ג וסי' ר"ה ובחזקה רבה חא"ח סי' ז' ובחי"ד סי' רע"ג.

פרק חמישי

מ"א. גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. וכ' בתוי"ט ומפרש בירושלמי דהפקר ב"ד הפקר ולהכי פטורים מן המעשרות, ומבאר בתוס' הגרע"א דע"י ההפקר ב"ד נתקיים ההפקר לעניים ואם זוכים בו העניים הוא שלהם דהב"ד נתנו להם מקרי יש ללוי חלק עמך ע"ש, והנה עצם ההפקר ב"ד נפק"ל בירושלמי הכא ובשקלים פ"א ה"ב מקרא דעזרא דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ע"ש, ולכאורה מה שצריך כל עני לזכות בו הוא רק למען יהיה לו בלקט זה קנין לעצמו שלא יוכל עוד עני אחר לזכות בלקט זה, אבל כלל העניים זכו תיכף משהכריזו ב"ד הקנס על כל הנוגעות בארץ בגדיש זה, דכיון דהפקר ב"ד מפקיע מן המעשרות אין סברא דדוקא משיזכה העני תחול פטור המעשרות על חלקו הפרטי וכן לכל עני ועני, רק מן הכלל הופקע חיוב המעשרות ע"י ההפקר ב"ד דמאז מקרי יש ללוי חלק עמך אחרי שבא בכלל לרשות העניים,

והנה בבבלי גיטין ל"ו ע"ב וביבמות פ"ט ע"ב מאי דדרשו הכא הפקר ב"ד מקרא דעזרא, התם היא רק דרשת ר' יצחק, אבל ר' אלעזר עור דריש שם מקרא דאלה הנחלות דמה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו, וכ' ביש"ש ליבמות שם דדרשת ר"א עדיפא, דמקרא דעזרא לא הוה שמעינן רק דיוכלו להפקיר, משא"כ מקרא דנחלות ידעינן דיוכלו גם להחליט לאחרים, ובסברא זו כיוון למש"כ הרשב"א ג"כ בחידושיו לגיטין שם, וע' בת' הגרע"א סי' רכ"א רכ"ב והשתא לפי המבואר הכא דתיכף משהפקירו הב"ד זכו בו כלל העניים עד שמאז נפטרים ג"כ ממעשרות דין תורה, הרי דהפקר הב"ד אינו פועל רק שיצאו מרשות בעל הגדיש אלא שיבא ג"כ לרשות העניים אע"ג דהילפותא היא רק מקרא דעזרא, וכ"ה סתימת הש"ס במו"ק ט"ז ע"א ומנלן דמפקרינן נכסיה דכתיב וכל אשר לא יבא וגו' ופירש"י דהפקר ב"ד הפקר מהכא נפקא לן בכל דוכתי ע"ש, הרי דקאי גם אהך דמשנתינו, וכן הרמב"ם בפכ"ד ה"ו מה' סנהדרין כ' וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כו' והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא כו' מכאן שהפקר ב"ד הפקר ע"ש, הרי דכייל נותן עם מאבד מטעם דין דהפקר ב"ד, ומקרא דעזרא, וצ"ע.

שם הרוח שפיזרה את העומרים אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים. הארכתי בזה בחידושי לב"מ ק"ה ע"ב.

מ"ב שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו אר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו כו'. ע' אור זרוע ה' צדקה סי' י"ז ובת' חמדת שלמה חא"ח סי' א'.

מ"ג אין מגלגלין בטופח דר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר. הנה הר"ש הביא פי' הירושלמי למשנתינו ע"ש, אמנם ברמב"ם נראה תרי תמיהי חדא מה שבפיה"מ נאיד מפי' הירושלמי וכתב פירוש אחר, ועוד שגם ע"פ פירושו השמיט את כל המשנה מהלכה כדהביא בתוס' רע"ק בשם הפר"ח ע"ש, וע"ע במראה הפנים מה שהאריך בזה ובמפרשי המשנה טבו"י פ"א מ"ב ובכלאים פ"א מ"א.

מ"ד בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול וכשיחזור לביתו ישלם דר"א וחכ"א עני היה באותה שעה. ע' בתשובות הרשב"א סי' שכ"ז ובמש"כ בחידושי לחולין ק"ל ע"ב וע"ע אור שמח פ"ט הט"ו ממתנות עניים.

מ"ה שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. הנה בר"ש מביא לשון הירושלמי תני אב ובנו איש וקרובו שני אחים ב' שותפים פודין זה לזה מעשר שני ונותנים זל"ז מעשר עני כו' ע"כ, והיא הברייתא גם בבבלי קידושין ל"ב ע"א, וע' ביו"ד סי' רנ"א ס"ב ובביאור הגר"א שם ס"ק כ"ב.

מ"ו המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור. נראה דמיירי שלא נשאר למוכר מן המכירה מאתים זוז או חמשים זוז שהוא נושא ונותן בהם, דאל"ה גם המוכר אסור כדתנן בשילהי מכילתין.

שם לא ישכור אדם את הפועלים ע"מ שילקוט בנו אחריו. וכ' הר"ש והא דתניא בב"מ י"ב ע"א השוכר את הפועל ילקוט בנו אחריו התם בסתם אבל הכא דהתנה פוחת לו הפועל משכרו בשביל בנו שילקוט אחריו ע"כ, ואין להקשות אטו בשופטני עסקינן הלא בלא תנאי היה יכול בנו ללקט אחריו והתנאי מגרע כח הפועל ומדוע יתנה שבשביל זה יפסיד זכותו שבנו לא יוכל ללקוט, די"ל שבעל השדה דורש את התנאי כדי שעי"ז יפחות לו משכרו, וכן מורה לשון המשנה לא ישכור אדם את הפועלים ע"מ כו', הרי דהאזהרה היא אל בעל השדה החפץ בתנאי כזה.

אך קשה הלא לפני המסקנא בב"מ שם דעניים גופייהו ניחא להו כי היכי דכי אגרו להו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו ע"ש, ולפי טעם זה אין נ"מ אם היה בזה תנאי או לא, רק דבברייתא דהתם פסיק ותני ילקוט בנו אחריו היינו דאין בזה משום גזל מפני ניחותא דעניים גופייהו, ועוד אדתני התם בברייתא למחצה לשליש ולרביע לא ילקוט בנו אחריו לפלוג וליתני בדידה בד"א כשלא היה ביניהם תנאי אבל היה ביניהם תנאי מפורש שבנו ילקוט, אז לא ילקוט בנו אחריו, אולם בזה אפ"ל דנקיט לה משום פלוגתא דר' יוסי דסבר דאפילו למחצה לשליש ולרביע ילקוט בנו אחריו ועדיין צ"ע.

מ"ז עמדו עניים בפניו או שחפהו בקש ה"ז אינו שכחה. ע' ספרי תצא פסקא רפ"ג ובזרע אברהם שם ובס' מבית מאיר ח"ג סי' ל'.

מ"ח המעמר לכובעות ולכומסאות כו'. כבר האריכו המפרשים בגרסאות ופירושים שונים במשנתנו, וע"ע בערוך השלם ערך כבע.

פרק ששי

מ"א בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה. ופירשו הרמב"ם והר"ש וכן פירש"י בב"מ ד"ל ע"ב דהא דב"ש סברי הפקר לעניים הפקר הוא למפטר מן המעשר וקשה הלא דין הפקר דפטור מן המעשר הוא דין פרטי בפ"ע. ומדוע נאדו מלשון פלוגתתם לענין דין הפקר גופה דלב"ש אם הפקיר רק לעניים הוי הפקר לעניים ולא לעשירים וב"ה סברי דבאופן זה אפילו לעניים לא הוי הפקר וכן פי' הראב"ד בעדיות פ"ד מ"ג, והרמב"ם גופיה בפ"ב הט"ו מה' נדרים כ' וז"ל המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה ע"ש, הרי במקום דפסק כב"ה שמעינן מיניה דלב"ש עכ"פ לעניים הוי הפקר והוא כפי' הראב"ד כנ"ל, ומדוע נאדו מפשטות מחלקותם לדין פטור הפקר ממעשר.

וי"ל עפ"מ דאיכא למידק, הרי אפילו לב"ה מדוע לא יזכו העניים את ההפקר בתורת מתנה, דלהם בודאי נתן ע"י הפקירו זה, ובע"כ דאף אם יזכו העניים את התבואה בתורת מתנה אבל יהיו צריכים להפריש מהם מעשרות ע"פ דין תורה, דזכייה זו לאו בתורת הפקר באה לידם, ולפ"ז שפיר פירשו הראשונים ז"ל דכל מחלקותם תלוי על ציר חיוב מעשר.

מ"ב העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה. ע' בר"ש מה שהביא לדברי התוספתא והירושלמי באופן פלוגתא דב"ש וב"ה ומה שהאריכו בזה במל"מ פ"ה ה"ג ממתנות עניים ובמראה הפנים לירושלמי דהכא וע"ע בירושלמי כתובות פ"ח ה"א ובדורות הראשונים תקופת ב"ש וב"ה פ"ו.

מ"ג ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה. הנה למשנה זו יש שייכות המשנה הקודמת לפי שני הפירושים של הר"ב ע"ש, בכ"ז חילוק גדול ביניהם, דבעומר הסמוך לגפה ולגדיש מפני שהוא סמוך למקום מסויים דפליגי ב"ש וב"ה, משום דאפ"ל מקום כזה הוא סימן שהבעה"ב לא שכחו, ואדרבה בכוונה הניחו שמה לאות זכרון ע"י מקומו, ועכ"פ פלוגתתם שם היא רק בסברא משא"כ דין משנתנו דהכא נדרש מקרא כדתניא בספרי פ' תצא פיסקא רפ"ג לא תשוב לקחתו פרט לראשי שורות מכאן אמרו ראשי שורות העומר שכנגדו יוכיח והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינו שכחה וע' בירושלמי דפרקין, ומה שצירף לזה דין עומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר כו' הוא משום צד ההשתוות שביניהם, דאם מקום ראשי השורות יעיד על שימת לב הבעלים ומבטל מהן דין שכחה מכש"כ כשהחזיק בעומר להוליכו לעיר הרי עשה בו ג"כ פעולה ממשית לזכות בו ל לעצמו, ולהכי אפילו אם שכחו, אינה מועלת שכחתן וכולהו מודים בזה שאינן שכחה, וע"ע בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מה שהביא בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם.

מ"ד ואלו הן ראשי שורות כו'. בירושלמי מניין לראשי שורות א"ר יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים א"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו כו', וע' מה שהאריכו בזה הר"ש והתיו"ט, אולם ראיתי בביאורי הגר"א לירושלמי שם שכתב וז"ל והא דמייתי מקראי הכל אינו אלא אסמכתא אבל עיקר טעמו היינו משום דעומד כנגדו מוכיח וכדמפרש במתניתין עכ"ל, וקשה הלא בב"מ י"א ע"א כדבעי למילף מלא תשוב לקחתו לרבות שכחת העיר פריך הש"ס ואכתי מבע"ל לכדתנן שלפניו אין שכחה שלאחריו יש שכחה שהוא בבל תשוב כו' ע"ש דמסקנא הכי הוא דהאי קרא להכי הוא דאתא, משמע דדרשה גמורה היא וצ"ע.

מ"ה שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט כדברי ב"ה ועל כולן בש"א שלשה לעניים וארבעה לבעה"ב. ומבואר בירושלמי דפלוגתתם היא בהבנת הכתובים כדהביאו המפרשים ע"ש. אכן יל"ד דלמחלוקת ב"ש וב"ה יש מקום לשאלה חדשה שנתעוררה בימיהם, או במקום שהיתה ג"כ מחלוקה קדומה בזה בלא הכרעה והם באו להחליט וגם הם נחלקו בה, משא"כ ענין כזה היה דרוש למעשה מזמן שהנחיל יהושע לישראל את הארץ. ומשמע שנהגו כב"ה כדאמרינן בשבת קי"ג ע"ב שבועז ראה ברות דבר חכמה שתי שבלים לקטה שלשה אינה לקטה וזהו שהמריצו לבועז לשאול למי הנערה הזאת ע"ש, ואיך נחלקו ב"ש על ב"ה על הקבלה מדורות הקודמים, וזה אין לאמר דגם בדורות הראשונים נחלקו בזה דא"כ בלתי נופל לאמר דראה בה דבר חכמה. ובע"כ דכיוונה בפעולתה זו אל האמת הגמור והסכימה דעתו שזו היא דעת תורה, וע' בה"ג סוף ה' פאה וצ"ע כעת.

מ"ו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים ובהם סאתים ר"נ אומר לבעה"ב וחכ"א לעניים אר"נ וכי מרוב העמרים יופי כח של בעה"ב או הורע כחו אמרו לו יופי כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עמרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות. ומסיק עלה הרמב"ם ואין הלכה כר"ג, ולכאורה הוא משום דיחיד ורבים הלכה כרבים, אולם לעד"נ עוד לאמר דמצד עצם התשובות שביניהם מוכרע כחכמים, דאע"ג דר"ג השיב מדין ק"ו וק"ו ניתן לדרוש אכן היסוד שעליו בנה הק"ו הוא מסברא דכח שני עומרים עדיפי מצד מספרם משא"כ באחד. אמנם תשובתם לר"ג דעומר שי"ב סאתים הוא כגדיש כו', יסוד זה הוא מדרשת הכתוב בירושלמי ושכחת עומר ולא גדיש, ומזה למדו דעומר שיש בו סאתים גדיש הוא, וע' ספרי פ' תצא פיסקא רפ"ג ובזרע אברהם שם ובס' יראים סי' קס"א ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' פי"ח.

מ"ז קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים אפילו היא של טופח רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים. וכ' בשנות אליהו וז"ל שרואין וכו' פי' קצרות רואין כאילו ארוכים שדופות כאילו וכו', אבל בלא שיבלים לא אמרינן רואין כאילו הוא עושה ע"ש, והנה דבריו הם ע"פ הירושלמי דקאמר ר' יוסי ובלבד שיבלין היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מלאות, אולם דברי ר' יוסי גופה צריך להבין דקאמר ובלבד שיבלין, פשיטא מאי קמ"ל הרי בקמה איירי משנתנו ושדה שעומדת בקמותה היא שיבלין, לכן נלע"ד לבאר דברי ר' יוסי עם פי' השנו"א בדרך זה, דהנה בדין זה נוטה משנתנו לטובת הבעה"ב דמשום דרואין אותה כאילו היה תבואה טובה במדת סאתים להכי אין זו שכחה ואסור לעני ליגע בה, על זה בא ר' יוסי לפרש דברי הת"ק דרואין דמשנתנו דמיא לרואין דעלמא, כמו בזבחים ע"ז ע"ב דתנן דם שנתערב ביין או בדם בהמה וחיה רואין אותה כאילו הוא מים, דעכ"פ בעי שיעור אל ממשות התערובות בכדי שנדע ע"פ אומדן זה אם הוא כשר לזריקה, וכן הא דתנן בעירובין י"ג ע"ב גבי קורה היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת כו', אבל עכ"פ קש זה צריך להיות למען יהיה האי רואין על מה לחול, וה"ג במתניתין דאמרינן רואין את מעט השעורין הרעות כאילו הן טובות הראויות לעשות סאתים, הוא ג"כ דוקא כשהן עומדים בשיבלין, וכדמסיק שם היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מלאות, פי' ואז יש מקום לחול עליהן שם רואין כמו בעלמא, משא"כ אם הני טופח נשארו ע"פ השדה בלי שבלים כדרך קמה, אז לא אמרינן רואין ואפשר שהן מותרות לעניים.

מ"ח הקמה מצלת את העומר ואת הקמה. וכ' הר"ב אם שכח קמה והיו ראשי שיבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה ולא הויא שכחה ע"כ, הנה משמע שחיבור ראשי השיבלים הוא תנאי עיקרי במשנתנו וכדמשמע מלשון הירושלמי, וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ, אבל בחיבורו פ"ה הכ"א ממ"ע השמיט תנאי זה לגמרי וע' במראה הפנים.

מ"ט סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה וכן באילן והשום והבצלים אינן מצטרפות לסאתים אלא של עניים הם כו'. לכאורה איכא למידק על מסדר המשנה דהו"ל לסדר משנה זו לעיל אחר משנה ז' דקמה שיש בה סאתים כו', דבדידה שייך לחדש דין הצטרפות הסאתים, ובאמת בדרך זה הלך הרמב"ם ז"ל בה' מתנות עניים פ"ה, דבהלכה י"ט כתב דין שכחת קמה שיש סאתים, ובהלכה כ' דין הצטרפות הסאתים מעקורה לאינה עקורה, ובהלכה כ"א משנת דהקמה מצלת העומר כו' ע"ש, אולם י"ל דמסדר המשנה בעי לרמז אגב אורחיה במשנתנו דהכא, דיוקא דירושלמי המובא בר"ש דאימת אינה מצטרפת העקורה לאינה עקורה דוקא בששכח שניהם והאינה העקורה קודם אבל אם שכח העקורה ולא שכח את שאינה עקורה היתה האינה עקורה מצלת העקורה שאצלה כו' ע"ש, ועפ"ז בהכרח הי"ל להקדים לפני משנתנו דהכא המשנה דיש מציאות הצלה מן השכחה, משא"כ הרמב"ם דכל ההלכות מפרש בהדיא איהו שפיר סמיך אצל שכחת סאתים דין הצטרפותם. ובתר הכי דין העדר ההצטרפות מעקורה לשאינה עקורה.

מ"י וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר' יהודא אומר אין להם שכחה וחכ"א יש להם שכחה. וכ' הר"ש ז"ל וטעמא דר' יהודא ורבנן בסוטה דף מ"ה ע"כ, וקשה הלא התם קאי על מחלוקת דר"י ורבנן בברייתא דושכחת עומר בשדה פרט לטמון ע"ש, ובזה אפ"ל דפלוגתתם שם הוא רק בטמון שהטמינו בידים, ואז הרי אחשביה הבעה"ב לעומר זה שלא תשלוט בו שכחתו, ובזה תחול פלוגתתם דלמר מהני הטמנתו ולמר לא מהני, משא"כ בלוף שום ובצלים דמשנתנו דהכי ריביתייהו של חלק הנאכל ממנו להיות גדל כך באדמה כמו הקמה דגדילתן בגלוי, אפשר דלאלו לא מיעט רחמנא ויש להן דין שכחה כמו בקמה ובעומרין.

כן בהא דמייתי בתר הכי דקאמר בירושלמי מחלפא שיטתיה דר' יהודא תמן אמר לרבות את הטמון בפ' הכונס דמחייב ר' יהודא טמון באש ובההוא אמר פרט לטמון כו', וגם בזה איכא למידק טובא האם יש בזה טמון טמון לגז"ש, הלא אפשר לחלק בין שתי הסוגיות, דהתם הטמינו הניזק בגדיש וקרא כתיב ונאכל גדיש או הקמה או השדה, אפשר דאדם המזיק בהן ע"י האש שהבעיר חייב רק על אלו מהמבוארים בכתוב שהן בגלוי ולאפוקי טמון, ומשו"ה איצטריכו קראי לטמון באש לכל חד כדאית ליה, משא"כ הכא דמצד שהם טמונים באדמה לא הוו איצטריכו להו קראי משום דהכי אורחייהו מצד הטבע להיות גדלים באדמה כמו הקמה דטבען להתגדל דוקא בגלוי, וא"כ ל"ד לטמון באש דהתם הטמינם הניזק בידים, רק הספק הכא הוא משום דבקרא כתיב ושכחת עומר בשדה אי קפיד קרא רק על דברים הגדלים בגלוי כמו קמה על פני השדה, א"ד ושכחת הוא העיקר, ואין נ"מ באיזה אופן הם גדלים כיון דכן הוא טבעם ותכונת גידולם, אלא מכיון ששכחם יש בהן דין ושכחת, ולאלו צריך נמי קראי לכל חד כדאית ליה, ולפ"ז לא הי"ל להירושלמי רק לבאר אופן פלוגתתם בשני המקומות ע"פ דרשות הכתובים לכל חד כדאית ליה, אבל לא לכנותם בחילופי השיטות וצ"ע כעת.

מי"א אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה. ומפרש בירושלמי מפני שהוא מתנה עמש"כ בתורה ותנאו בטל, והקשה בתוס'

רע"ק הא תנאי שייך רק שעושה המעשה על תנאי שבאם לא יתקיים התנאי לא תתקיים המעשה כמו מקדש ומגרש ומוכר על תנאי ומה שייך לתלות קצירה על תנאי דאיך שייך לאמר דאם לא יתקיים התנאי לא יהיה הקצירה קצירה ונשאר בצ"ע. והאריך עוד בזה וע' מה שהאריכו בדבריו בתפארת ישראל ובמשנת רב יוסף.

ולעד"נ עפמש"כ בפירוש הארוך לשנות אליהו וז"ל אם התנה כו', פי' דהוה אמינא כיון שאמר מתחילה הוי כאילו לא שכח כלל ואשמעינן הכא דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה עכ"ל, משמע דהוא ז"ל הבין דהתנאי היה מתחילה על מקרה השכחה שקרה באמת אחרי הקצירה, ומשכחת כגון שידע בעצמו שהוא שכחן מטבעו, ולא ככל האדם שהשכחה אצלם רק אפשרות במקרה, כי אם אצלו היא טבעית וחיובית, ולכן סבר שתנאו זה דקודם הקצירה יועיל לעשות שכחתו כאילו לא שכח קמ"ל במשנתנו דאפ"ה אם שכח אינו מועיל בתנאו זה מאומה דהוה מתנה על מש"כ בתורה ובתורה לא חילקו אם השכחה תהיה רק אפשרות או חיובית, ולפ"ז י"ל דבאמת תנאי זה אינו דומה לכל מתנה עמש"כ בתורה שבש"ס ומ"מ יש מקום במשנה להשמיענו.

והנה בפני משה מסיק ע"ד הירושלמי וז"ל דדוקא בדבר שבממון תנאו קיים והכא מצות עשה עליה רמיא ואינו יכול להתנות עליה ע"ש, משמע שהוא הבין דבתנאי זה אין בו דין ממון, וגם בזה אני נבוך לפ"מ דאמרינן בחולין קל"א ע"א דשכחה היא מארבע מתנות עניים שאין בהן טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, וכ' הרמב"ם בפ"א ה"ח ממ"ע דהעניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ע"ש, והא דנקראו המתנות ממון שאין להן תובעין הוא אחרי שפסקו העניים לבקש ולחזור עליהם דאז אינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים כדכ' שם בהלכה יוד אבל אם יש עניים הרי מחוייב הוא ליתנם ויש בשכחה זו דין ממון אם אך היה מועיל בזה תנאו דקודם הקצירה, וע' באור שמח פ"ט הט"ו ממ"ע.

פרק שביעי

מ"א כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. והנה כל המפרשים נלאו לפרש תיבת אפילו ותיבת בשעתו, ואף אם יהיו גורסין אפילו זית הנטופה בשעתה. אבל כ"ף של כזית מיותר ע"ש, אכן בסמ"ג לאוין רפ"ח ליתא תיבת אפילו, רק כזית הנטופה בשעתה גריס, וגם זה צריך ביאור כנ"ל, אולם מלשון הרמב"ם בפ"ה הכ"ג ממ"ע משמע דלא היתה בגרסתו תיבת אפילו ולא תיבת בשעתו ולא אות כ"ף של כזית ע"ש, אמנם בפיה"מ להרמב"ם בפרקין משנה ב' נראה דגריס במשנה א' שתי התיבות אפילו ובשעתה וכ"ף דכזית, ואפשר מפני דפי' זה הוא רק העתקה מביאורו הערבי, והמעתיק כתב ע"פ גרסתו הוא שמצא במשנה בלשון הקדש.

מ"ב זית שנמצא עומד בין ג' שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה. בירושלמי אית תנאי תני שנמצא אית תנאי תני שנמצא עומד מ"ד שנמצא מסייע לר' יוחנן מ"ד שנמצא עומד מסייע לר"א כו', פי' דר"י הבין הא דמשנתנו פוטר זית זה משכחה דקסבר דזית זה נמצא עקור ממקומו והזיתים עדיין עליו ולהכי חשב עליו הבעה"ב להשתמש בו לעצים או למוכרו כמו שהוא ומשו"ה אינו חל עליו שם שכחה, וא"כ הרי אינו עומד אילן זה כשאר אילנות, ולכן דייק ר"י תיבת שנמצא היינו שנמצא עקור, ור"א ס"ל כתנאי דגרסי נמצא עומד, ודייק תיבת עומד לעיקר שהוא עומד כשאר אילנות ופטורו מן השכחה משום שהשורות הסתירוהו ע"ש.

והנה אע"ג דר"א תלמידיה דר' יוחנן הוה כדאמרינן ביבמות צ"ו ע"ב וע"ש ע"ב ע"ב רש"י ד"ה ראיתי לבן פדת ובמש"כ בחידושי שם, מ"מ נקטו כאן כל המפרשים כר"א נגד ר"י רביה, משום דלא איהו לחודיה פליג עליה רק סמיך על הני תנאי דגרסי שנמצא עומד כנ"ל, אולם הא קשה לפ"ד הני תנאי ור"א דס"ל כוותייהו הלא תיבת שנמצא מיותר והיה מספיק אי הוה תני זית העומד בין ג' שורות, כיון דעומד ככל האילנות וכל פטור שכחתו הוא משום שהאילנות הסתירוהו, וקא חזינן דהרמב"ם הבין מתניתין כר"א ואפ"ה לשונו בפיה הכ"ה ממתנות עניים זית העומד באמצע השורות כו', כן איכא למידק מדוע השמיט הרמב"ם הך דינא דר' יוחנן אי אילן שנעקר ממקומו ופירותיו עדיין עליו אם יש בו דין שכחה, ואפשר דנכלל במש"כ שם הכ"ד אחרי שמפרש דין זית שיש לו שם בשדה וז"ל היה מסויים בדעתו הרי זה כמפורסם וידוע כו' ע"ש, כן איכא למידק לפי הנ"ל על לשון התוספתא בפ"ג דלא נקט בהאי דינא לא לשון שנמצא ולא לשון עומד, רק הכי גרסת הברייתא התם הזית שהוא על שלש שורות על שני מלבנין ושכחו אין שכחה ע"ש. הלא תיבת שנמצא ותיבת עומד המה עיקרים להלכה ואיך נשמטו וצ"ע.

מ"ג איזהו פרט הנושר בשעת הבצירה היה בוצר עקץ את האשכול הוסבך בעלים נפל מידו לארץ ונפרט הרי הוא של בעה"ב המניח את הכלכלה

תחת הגפן בשעה שהוא בוצר ה"ז נוזל את העניים על זה נאמר אל תסג גבול עולים. וכ' בתוי"ט נפל מידו בירושלמי לא גרס מידו וכן לא העתיק הרמב"ם בפ"ד מה' מתנות עניים ע"כ, הנה גרסא זו נ"מ גדולה כמו לפירושא דמתניתין כן לדינא, דלפי הגרסא ונפל מידו י"ל דוקא שכבר היה בידו לכן הוא של בעה"ב ולא יוכלו העניים לזכות בה מפני שבעה"ב או הפועל הבא מכחו זכו בהגבהה, ואי לא גרסינן לה אז סביכת הפרי בעלים בלבד קנתה לבעה"ב, ואפשר נמי דתרי מילי נינהו במתניתין, או הסביכה בעלים או קנין ידו. ואולי דוקא שניהם ביחד גורמים הקנין להבעה"ב.

כן לדברי הירושלמי פרט בנשירתו קדש. צ"ל דהכא איירי שבצר בידו מן הגפן וקודם שהגיע לארץ חטפה בידו ונפל מידו אז לא הוי של בעה"ב דמשעת נשירה קדש לעניים ואיהו חטף דבר שאינו שלו, דאם במניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר תנן בסיפא דגוזל בזה את העניים מכש"כ הכא דחטף בידים וצ"ע וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' פכ"ט.

מ"ד איזהו עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף כו'. ע' בפי' הרמב"ם והר"ש ובמה שהאריכו בזה הראב"ד והר"ש משאנ"ץ לתו"כ פ' קדושים פרק ג' משנה ג' ובכפתור ופרח סוף פרק נ"ב ובס' יראים סי' קנ"ט.

מ"ה המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כן הוא מדל בשל עניים ד"ר יהודא רמ"א בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים. וכי התוס' במו"ק ד"ד ע"ב וז"ל כך מידל בשל עניים דכי אסר רחמנא ליקח עוללות ה"מ בשעת בצירה כדכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל איסור עוללות עלייהו עכ"ל, וקשה טובא הלא בפירושם ע"ד ר' יהודא הניחו בזה תימה ע"ד ר"מ. וכי פליג ר"מ על הכתוב ומ"ט דר"מ, ועוד מדוע נאדו התוס' מטעם הירושלמי בפרקין דר"י סבר דעניים יש להם דין שותפים אל הבעה"ב ור"מ סבר עניים דינם כקונים ממנו, ובזה הלא מפרשים טעמא דתרווייהו. ועוד הלא מן הירושלמי תקשה ע"ד התוס' דהא בין לר"מ בין לר"י יהיו העניים שותפים אל הבעה"ב או קונים ממנו גם בשעת הגידול שהוא קודם הבצירה, ומצאתי במלאכת שלמה שהביא לדברי התוס' ולדברי הירושלמי ולא העיר מכל הנ"ל וצ"ע.

מ"ו כרם רבעי בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו הנה פלוגתתם בזה דב"ה ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי כן וב"ש לית להו האי גז"ש. והקשה בר"ש לב"ה למה לן קדש הלולים למילף אחליה והדר אכליה תיפ"ל מהך גז"ש, וכן הקשו התוס' בקידושין נ"ד ע"ב ובברכות ר"פ כיצד מברכין וע"ש בתוס' ר' יהודא חסיד ובתוס' הרא"ש ושטמ"ק ובצל"ח לברכות שם ובמה שתירץ במקנה לקידושין שם. וע"ע בכלכלת שביעית איך דמבאר הא דבסוגיין בטוב טעם.

מ"ז א"כ למה נאמר כי תבצור לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר. פי' אין להעניים זכות ללקיטת העוללות קודם שהבעה"ב התחיל לבצור את האשכלות, אמנם גם קודם הבצירה יש להם חלק עם בעה"ב לר' יהודא כשותפים ולר"מ כקונים כמבואר בירושלמי בפרקין לעיל ה"ה. ומאימתי מתחיל זכות חלק העניים בכרמו באופן שלא יוכל הבעה"ב להקדישו משום אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מבואר תיכף בתר הכי במשנה ח' ועמש"כ בחידושי שם.

מ"ח המקדיש את כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו בו העוללות העוללות לעניים. וכ' בר"ש מפורש בירושלמי ובתוספתא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ע"כ, ע' כה"ג במשנה ערכין כ"ו ע"ב ובירושלמי כלאים פ"ב ה"ה ושם פ"ה ה"ה ופ"ז ה"ג פסחים פ"ג ה"ג כתובות פ"ג ה"ז ב"מ פ"א ה"ד.

פרק שמיני

מ"א מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות. וכ' בר"ש עד שילכו הנמושות דמשהלכו מתייאשין העניים כו' ע"כ, הנה לשון זה מורה ההיתר לכל אדם רק אחרי גמר הליכת הנמושות, וכ"ה הלשון בת' הרשב"א סי' שס"ח מאימתי כל אדם מותר משהלכו בה הנמושות ע"ש, הרי הר"ש והרשב"א נטו מלשון המשנה דקתני משילכו דזה מורה ההיתר לכל אדם משיתחילו לילך, וביותר איכא למידק בזה ע"ד הרמב"ם דבפיה"מ כ' משיפסקו העניים מלבקש אותם הם מותרים לכל בני אדם, ובפ"א הי"א מה' מתנות עניים כתב מאימתי מותרין כל אדם בלקט משיכנסו המלקטים כו' ע"ש וצ"ע כעת.

מ"ב אין נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן. ע' קצוה"ח סי' ע"ח סק"ח ובחזקה רבה חח"מ סי' פ"ו.

מ"ג נאמנין על החטים ואין נאמנין לא על הקמה ולא על הפת כו'. פי' דהוא כנגד המנהג כדתנן במשנה הקודמת וע"ש בר"ש, ובר"ש דמשנתנו כתב דהוי כמו מגו במקום עדים, וע' בנמו"י לב"מ דף ק"י ע"א בד"ה אריס אומר למחצה ירדתי.

מ"ד נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעה"ב להיות מוציא מלפסו. פי' ובדבר מועט נאמן על המבושל אפילו אמר בפירוש אני בשלתי ממתנותי, משום מינו דאי בעי הוה אמר דהבעה"ב נתן לי כך מבושל, וע' ברמב"ם פי"ב הי"ד מה' מעשר.

מ"ה אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים כו'. הנה התוס' בחולין קל"א ע"א ד"ה מעשר עני הביאו מהספרי דקראי דפ' ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת קאי על המתחלק בתוך הגרנות ע"ש, ועפ"ז שפיר הקשה לכאורה במשנה ראשונה איך תני במשנתנו אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין כו' הלא בגורן אין בעה"ב מחלק אלא מניחו ועניים באים ונוטלין והביא סייעתא לקושיתו מדברי הראשונים בנדרים פ"ד ע"ב ע"ש.

ואני אוסיף מיא וקמחא לקושיתו הלא באותה פרשה כתיב ואכלו ושבעו ותניא עלה בספרי מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים כו' ע"ש, ומעתה קשה טובא הלא כיון דכתיב והנחת א"כ ידיו מסולקות מחלוקה ולפ"ז מה ענין לבעה"ב עם קרא דאכלו ושבעו. יאכלו כמה שימצאו שמה כיון דאליו נוגע רק המצוה דוהנחת ולא להלעיטם עד כדי שביעה. ואיך יתקיימו שתי מקראות אלו ביחד.

ולכן אמינא דכ"ז הרגיש הרמב"ם ומשו"ה כ' בפ"ו ה"ז ממתנות עניים וז"ל בעל השדה שעברו עליו עניים (וקרא אותו בעל השדה ולא בעה"ב להורות דדין זה הוא בעת שהוא בשדה דוקא מקום הגרנות) והיו לו שם מעשר עני נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו כדי שבעו כמה אם מן החטין נותן לא יפחות מחצי קב כו', ואח"כ בהלכה ט' כתב היה לו דבר מועט והעניים מרובין ואין בו ליתן לכל אחד ואחד כשיעור נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם ע"ש ולפ"ז הכל ניחא דקרא ואכלו ושבעו דממנו מקור משנתנו כדתניא בספרי איירי בשהיה לו כדי חלוקה לכולם, על זה חל שיעורא דמשנתנו, אכן באין בידו כדי חלוקה לכולם אזי אין עליו שום דין לתת כדי שביעה לכל אחד רק לקיים קרא כדכתיב והנחת והן מחלקין ביניהן וע"ש במל"מ.

מ"ו מדה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים כו'. ע' במפרשים ובמל"מ פ"ו ה"ז ממתנות עניים ובמשך חכמה ר"פ תבא ד"ה ספרי ואכלו ושבעו.

מ"ז אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה. והנה בשבת קי"ח ובב"ב ד"ט מפרש ר"פ מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא, אמנם בתוספתא פ"ד מפרש שמן וקטנית וברמב"ם פ"ז ה"ח ממתנות עניים וביו"ד סי' ר"נ אחזו בשניהם, ולא פליגי אלא דמר איירי בפרנסת אכילה ומר בפרנסת שכיבה כדכ' הרדב"ז על הרמב"ם שם, אבל עכ"פ בלתי מובן לע"ד בדר"פ דמפרש מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא האם לא ידע דצריך ג"כ לאכול קודם שישן, וכן בתוספתא שלא זכרו על צרכי, שכיבתו עד שבא ר"פ והעיר בזה וצ"ע כעת, וע"ע כלים פי"ז מי"א.

שם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. ע' ראבי"ה סי' קצ"ז.

מ"ח מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת ה"ז יטול. והנה בכתובות ס"ז ע"ב אמרינן מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדוריה ליה ארבעה מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה אתא א"ל לא צריך אמר מאי חזית חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן אמר מפנק כולי האי עייפינהו ושדרינהו ניהליה. והקשה שם במהרש"א לפ"מ דתנן הכא דמי שיש לו מאתים זוז לא מיקרי שוב עני וא"כ בשלמא ארבע מאה זוזי קמייתא שפיר קבלינהו משום דשדרינהו בבת אחת אמנם כי הדר עייפינהו ושדרינהו ניהליה בו ביום קשה האיך קבל הכפל כיון שכבר קבל ארבע מאה זוזי ונעשה עשיר ונשאר בקושיא ע"ש, אולם לפ"מ דמפרש בשער התירוצים לכתובות דכשראה בנו של מר עוקבא דמזלפין לו יין ישן והחליט בדעתו דלא צריך הביא אותן הד' מאות זוז חזרה לאביו א"כ נשאר עני וכי הדר עייפינהו ושלח לו שמונה מאות הרי היו כל המעות בבת אחת ושרי ליה לקבל, לפ"ז שפיר ניחא, וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתקמ"א וברש"י ותוס' ב"ק ד"ז סוף ע"א.

שם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. באור זרוע ה' צדקה סי' י"ד ובכפתור ופרח פמ"ד הביאו בשם הירושלמי שאינו לפנינו, א"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור ע"ש, אולם לפ"ז צ"ל דכלי חול מחייבין אותו למכור ואפ"ל דכש"כ כלי חול אין מחייבין אותו למכור, וא"כ מה חידש ר' חנינא הלא מסתימת משנתנו כלי תשמישו, הוה ידעינן נמי בין של חול בין של שבת וצ"ע כעת.

מ"ט מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול, הנה לפ"מ דלשיעור זה לא מצאנו מקרא כדכ' בס' יראים סי' ק"ס להכי סמכו לזה בירושלמי אסברא דחמשין דעבדין טבין ממאתן דלא עבדין וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתקמ"א ובת' הריב"ש סי' קנ"ג.

שם וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. פי' עונשו הוא בשביל שגזל שאר עניים הצריכים ליטול כמבואר באור זרוע ה' צדקה סי' י"ד ובת' הרשב"א סי' תתע"ב.

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה