אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
פאה · פרק שמיני
מ"א מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות. וכ' בר"ש עד שילכו הנמושות דמשהלכו מתייאשין העניים כו' ע"כ, הנה לשון זה מורה ההיתר לכל אדם רק אחרי גמר הליכת הנמושות, וכ"ה הלשון בת' הרשב"א סי' שס"ח מאימתי כל אדם מותר משהלכו בה הנמושות ע"ש, הרי הר"ש והרשב"א נטו מלשון המשנה דקתני משילכו דזה מורה ההיתר לכל אדם משיתחילו לילך, וביותר איכא למידק בזה ע"ד הרמב"ם דבפיה"מ כ' משיפסקו העניים מלבקש אותם הם מותרים לכל בני אדם, ובפ"א הי"א מה' מתנות עניים כתב מאימתי מותרין כל אדם בלקט משיכנסו המלקטים כו' ע"ש וצ"ע כעת.
מ"ב אין נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן. ע' קצוה"ח סי' ע"ח סק"ח ובחזקה רבה חח"מ סי' פ"ו.
מ"ג נאמנין על החטים ואין נאמנין לא על הקמה ולא על הפת כו'. פי' דהוא כנגד המנהג כדתנן במשנה הקודמת וע"ש בר"ש, ובר"ש דמשנתנו כתב דהוי כמו מגו במקום עדים, וע' בנמו"י לב"מ דף ק"י ע"א בד"ה אריס אומר למחצה ירדתי.
מ"ד נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעה"ב להיות מוציא מלפסו. פי' ובדבר מועט נאמן על המבושל אפילו אמר בפירוש אני בשלתי ממתנותי, משום מינו דאי בעי הוה אמר דהבעה"ב נתן לי כך מבושל, וע' ברמב"ם פי"ב הי"ד מה' מעשר.
מ"ה אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים כו'. הנה התוס' בחולין קל"א ע"א ד"ה מעשר עני הביאו מהספרי דקראי דפ' ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת קאי על המתחלק בתוך הגרנות ע"ש, ועפ"ז שפיר הקשה לכאורה במשנה ראשונה איך תני במשנתנו אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין כו' הלא בגורן אין בעה"ב מחלק אלא מניחו ועניים באים ונוטלין והביא סייעתא לקושיתו מדברי הראשונים בנדרים פ"ד ע"ב ע"ש.
ואני אוסיף מיא וקמחא לקושיתו הלא באותה פרשה כתיב ואכלו ושבעו ותניא עלה בספרי מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים כו' ע"ש, ומעתה קשה טובא הלא כיון דכתיב והנחת א"כ ידיו מסולקות מחלוקה ולפ"ז מה ענין לבעה"ב עם קרא דאכלו ושבעו. יאכלו כמה שימצאו שמה כיון דאליו נוגע רק המצוה דוהנחת ולא להלעיטם עד כדי שביעה. ואיך יתקיימו שתי מקראות אלו ביחד.
ולכן אמינא דכ"ז הרגיש הרמב"ם ומשו"ה כ' בפ"ו ה"ז ממתנות עניים וז"ל בעל השדה שעברו עליו עניים (וקרא אותו בעל השדה ולא בעה"ב להורות דדין זה הוא בעת שהוא בשדה דוקא מקום הגרנות) והיו לו שם מעשר עני נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו כדי שבעו כמה אם מן החטין נותן לא יפחות מחצי קב כו', ואח"כ בהלכה ט' כתב היה לו דבר מועט והעניים מרובין ואין בו ליתן לכל אחד ואחד כשיעור נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם ע"ש ולפ"ז הכל ניחא דקרא ואכלו ושבעו דממנו מקור משנתנו כדתניא בספרי איירי בשהיה לו כדי חלוקה לכולם, על זה חל שיעורא דמשנתנו, אכן באין בידו כדי חלוקה לכולם אזי אין עליו שום דין לתת כדי שביעה לכל אחד רק לקיים קרא כדכתיב והנחת והן מחלקין ביניהן וע"ש במל"מ.
מ"ו מדה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים כו'. ע' במפרשים ובמל"מ פ"ו ה"ז ממתנות עניים ובמשך חכמה ר"פ תבא ד"ה ספרי ואכלו ושבעו.
מ"ז אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה. והנה בשבת קי"ח ובב"ב ד"ט מפרש ר"פ מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא, אמנם בתוספתא פ"ד מפרש שמן וקטנית וברמב"ם פ"ז ה"ח ממתנות עניים וביו"ד סי' ר"נ אחזו בשניהם, ולא פליגי אלא דמר איירי בפרנסת אכילה ומר בפרנסת שכיבה כדכ' הרדב"ז על הרמב"ם שם, אבל עכ"פ בלתי מובן לע"ד בדר"פ דמפרש מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא האם לא ידע דצריך ג"כ לאכול קודם שישן, וכן בתוספתא שלא זכרו על צרכי, שכיבתו עד שבא ר"פ והעיר בזה וצ"ע כעת, וע"ע כלים פי"ז מי"א.
שם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. ע' ראבי"ה סי' קצ"ז.
מ"ח מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת ה"ז יטול. והנה בכתובות ס"ז ע"ב אמרינן מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדוריה ליה ארבעה מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה אתא א"ל לא צריך אמר מאי חזית חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן אמר מפנק כולי האי עייפינהו ושדרינהו ניהליה. והקשה שם במהרש"א לפ"מ דתנן הכא דמי שיש לו מאתים זוז לא מיקרי שוב עני וא"כ בשלמא ארבע מאה זוזי קמייתא שפיר קבלינהו משום דשדרינהו בבת אחת אמנם כי הדר עייפינהו ושדרינהו ניהליה בו ביום קשה האיך קבל הכפל כיון שכבר קבל ארבע מאה זוזי ונעשה עשיר ונשאר בקושיא ע"ש, אולם לפ"מ דמפרש בשער התירוצים לכתובות דכשראה בנו של מר עוקבא דמזלפין לו יין ישן והחליט בדעתו דלא צריך הביא אותן הד' מאות זוז חזרה לאביו א"כ נשאר עני וכי הדר עייפינהו ושלח לו שמונה מאות הרי היו כל המעות בבת אחת ושרי ליה לקבל, לפ"ז שפיר ניחא, וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתקמ"א וברש"י ותוס' ב"ק ד"ז סוף ע"א.
שם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. באור זרוע ה' צדקה סי' י"ד ובכפתור ופרח פמ"ד הביאו בשם הירושלמי שאינו לפנינו, א"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור ע"ש, אולם לפ"ז צ"ל דכלי חול מחייבין אותו למכור ואפ"ל דכש"כ כלי חול אין מחייבין אותו למכור, וא"כ מה חידש ר' חנינא הלא מסתימת משנתנו כלי תשמישו, הוה ידעינן נמי בין של חול בין של שבת וצ"ע כעת.
מ"ט מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול, הנה לפ"מ דלשיעור זה לא מצאנו מקרא כדכ' בס' יראים סי' ק"ס להכי סמכו לזה בירושלמי אסברא דחמשין דעבדין טבין ממאתן דלא עבדין וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתקמ"א ובת' הריב"ש סי' קנ"ג.
שם וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. פי' עונשו הוא בשביל שגזל שאר עניים הצריכים ליטול כמבואר באור זרוע ה' צדקה סי' י"ד ובת' הרשב"א סי' תתע"ב.