אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
מעשר שני · פרק שלישי
מ"א לא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלו לירושלים לחלק אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים אבל נותנים זה לזה מתנת חנם. והקשה במלאכת שלמה דהכא שייך למיתני או נותנים זל"ז מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להיתירא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להיתירא וע"ש מה שתירץ, ולעד"נ דהך סיפא אין לה שום שייכות לשתי הבבות הקודמות שתפול עליה לשון או, אלא דברישא הם שני תנאים, תנאי הראשון שהתנה עם המעלה אסור, ותנאי השני מותר, אבל בסיפא הוא ענין אחר לגמרי, היינו דאם לא היה ביניהם שום תנאי רק בסתם הם נותנים זה לזה, וא"כ שניהם הם נותנים ושניהם מקבלים, וזהו הלשון זה לזה, וה"נ בעל הפירות מקבל הנאת ההבאה לירושלים, דעליו היה להביא בעצמו כמש"כ הרמב"ם, ומעלה הפירות נהנה באכילה ושתיה מהם, ובאופן זה מותר, ופליאה דעת על הרמב"ם דבפ"ג הכ"ב ממע"ש הביא שתי הבבות הראשונות האסור והמותר דמשנתנו. וזו האחרונה של מתנת חנם להדדי השמיטה שם וצ"ע, וע"ע בת' מקום שמואל סי' ע"ז ובס' משנה אחרונה למס' מכשירין סוף פ"ב.
מ"ב אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני שממעט באכילתו. ע' ברש"י ותוס' זבחים ע"ו ע"א ד"ה אין לוקחין ובשטמ"ק וצאן קדשים וחק נתן שם ובמשנ"א נגעים ספי"ד ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' פכ"ט ובת' ברית יעקב סי' ע"ה.
מ"ג מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך להם ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך כו'. ע' במפרשי המשנה טבו"י פ"ד מ"ה.
שם ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי, וכ' הר"ב כגון אם היו אותן מעות מע"ש של דמאי אז מותר לאמר כן אפילו לע"ה דשמא המעות אינן מעשר ע"כ, והנה לדעת הרמב"ם בפ"ח הי"ג ממע"ש משכחת נמי חלול מע"ש גם על פירות ע"ה ע"ש, והכא דנקט דהמעות היו דמאי הוא ע"פ דרך משנתנו דאיירי בה דיוכל לאכול הפירות בטהרה כמו שהם, משא"כ בחלול על פירות עם הארץ הרי יצטרך אח"כ לעשרן משום דמאי, להכי מילתו דפסיקא נקט דהמעות היו דמאי והפירות הן של חבר.
מ"ד פירות בירושלים ומעות במדינה אומר המעות ההם מחוללין על פירות האלו וכו'. הנה בשנו"א מסתפק אם משנה זו היא המשך לסיפא דמשנה הקודמת, וא"כ גם הכא איירי בהיתר דמאי אם פירות בירושלים או מעות ע"ש, אמנם ברמב"ם פ"ח ה"י י"א משמע שהוא הבין דמשנתנו קאי על רישא דמע"ש ודאי, וע"ע כפתור ופרח פ"מ.
מ"ה מעות נכנסות לירושלים ויוצאות ופירות נכנסין ואין יוצאין רשב"ג אומר אף הפירות נכנסין ויוצאין. ויל"ד על לשון הר"ב ששינה צורת לשון המשנה בדרשב"ג, וכ' אף פירות הנכנסים יוצאים ע"כ. ועוד פשיטא דאם לא היו נכנסים האיך יוצאים. ובודאי הא דיוצאים קאי על אלו שנכנסו כבר, ואין לאמר דאשמעינן דלא נטעה לאמר דיוצאין קאי על הפירות שלא נכנסו רק שגדלו בירושלים, ז"א דהא אין עושין גנות ופרדסים בירושלים כדאמרינן בב"ק פ"ב ע"ב, וא"כ כל הפירות היו נכנסין, ואי משום להורות בדרשב"ג דס"ל דקליטת מחיצות לא מהני, זה ידעינן נמי מלשון המשנה דקתני נכנסין ויוצאין, הרי ברור בדברי רשב"ג גופיה דקליטת מחיצות לא מהני לדידיה וצע"ק.
מ"ו פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה בש"א יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים ובה"א יפדה ויאכל בכל מקים כו' ע' אור שמח פ"ה ה"א מה' מע"ש.
בר"ב ד"ה ר"ש בן יהודא, ואין הלכא כרשב"י שלא נחלקו ב"ש וב"ה אלא על פירות שלא נגמרה מלאכתן כדברי ת"ק. ע' טעם המלך פ"ח ה"ו מה' אישות.
מ"ז אילן שהוא עומר בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ע' תוס' מכות י"ב ע"א ובמש"כ בחידושי שם.
מ"ח הלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש. וכ' הר"ש בפ' כיצד צולין פריך לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו ומשני רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה ע"כ, והנה שם פ"ה ע"ב פריך מהא דרב גופיה אמר משום ר' חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא ומשני לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא ע"ש, ועפ"ז כתב אלי הגאון ר' חיים ברלין ז"ל להקשות א"כ איך תנן שם פ"א ע"ב דנותר שורפין על גגותיהן והא קיי"ל בכל פסולי קדשים דבמקום אכילתן שם שריפתן ונשאר בצ"ע. וכבר כתבתי בחידושי עה"ת פ' צו תירוץ נכון לזה, אולם לפי המבואר הכא י"ל דגם שם מיירי באותן הגגות שהיו שוין לקרקע החצר, ולא נחשב לדוחק אחרי דמשנתנו דהכא ג"כ מיתוקם בד"ז. ועפ"ז תתיישב נמי כפל הלשון במשנה דפסחים דתנן בחצרותיהן או על גגותיהן דלפי הנ"ל אשמעינן דאם הגג שוה לקרקע החצר מותר לשרוף גם על גגו. וע' יומא ל"א ע"א תוד"ה וכולן ובתוס' מכות י"ב ע"א ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בת' דבר אברהם סי' ל"ז.
שם בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חל. ופי' הר"ב תוכן קדש לשחיטת קדשים קלים ולאכילת קדשי קדשים ולהתחייב עליהן משום טומאה, ע' מה שהשיג עליו בת' פנים מאירות ח"א סי' ע"ד.
מ"ט מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא כו'. ע' בס' תורת זרעים.
מ"י הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה ר' יהודא אומר יקבר כו'. ע' תוס' זבחים מ"ט ריש ע"א ובאור שמח רפ"ז מה' מע"ש.
שם אמר להם לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה בטהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה בטהור ברחוק מקום, ע' תוס' ב"מ נ"ה ע"ב ד"ה ויחזור.
מי"א צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו רש"א יפדה. וכי הר"ב דת"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור"ש סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ, והנה נמשך בפירושו אחר פיה"מ להרמב"ם אבל הר"ש הביא מהירושלמי דפלוגתתם היא לענין העמדה והערכה ור"ש לטעמיה בבכורות י"ד ע"ב דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה וע' בתוס' רע"ק, ורש"י בחולין ק"ל ע"א אהא דתנן ואם מתו יקברו הביא לשני הטעמים ביחד,
והנה מצאתי בזה מקום לדקדק הלא הא דאין פודין את הקרשים להאכילן לכלבים היא סתם משנה בתמורה ד"ל ע"ב ואמאי לא פליגי ר"ש התם כמו דפליג שם במשנה ל"ב ע"א גבי העמדה והערכה ע"ש וצ"ע כעת, וע"ע בנועם ירושלמי לבכורים פ"ב.
מי"ב עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. ופי' הר"ב דחשיב מוקף, ומשגפן תורם מכל אחת ואחת, ע' מה שהאריך בזה בר"ש וע"ע בת' ראבי"ה סי' קס"ו.
מי"ג בר"ש ד"ה בש"א פותח ומערה. ואמרינן בירושלמי פ"ב דחלה דבר המקפיד על תערובתו אין הסל מצרפן כו' בירושלמי שם ה"ג הלשון דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצטרף ושאין מקפיד על תערובתו הבית מצטרף כו', וע"ש בר"ש פ"ב מ"ד ובאור זרוע ח"ב ס' רנ"ו.