אור ברסלב

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

מעשר שני

מעשרות

פרק ראשון

מ"א מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו כו' ע' מה שהאריך בזה בס' כלכלת שביעית וע"ע בעמק יהושע סי' ט"ו.

שם אבל נותנין זה לזה מתנת חנם, והנה בירושלמי קאמר עלה מתניתין דר"מ דו ר"מ אמר אין מתנה כמכר, וכה"ג במעשרות רפ"ב, וכבר כתבתי בחידושי שם לתמוה, האם בחדא מחתא מחתינהו לכל מתנה אם הוא כמכר המפוזרים בש"ס, שיהיו שייכים לפלוגתא דר"מ וחכמים בבכורות נ"ב ע"ב, ואדרבה חזינן דבבכורות שם פליגי בדרשת הכתובים, ובגיטין ד"נ ע"ב ובמגילה כ"ו ע"ב ובב"מ ט"ז ע"א שם מבוארים חלקי הספיקות בסברא, וחזינן נמי דבבכורות קאמר מ"ט דר"מ מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא, ולרבנן ג"כ איצטריך קרא דתשובו לרבות את המתנה ע"ש, הרי דלולא קרא לא הוה מרבינן מתנה משום דמכר אמר רחמנא, ואילו גבי תשלומי ארבעה וחמשה דכתיב וטבחו או מכרו, תניא בב"ק ע"ט ע"א גנב ונתן במתנה משלם תשלומי דו"ה, ובע"כ דלא תלו זה בזה, ועמש"כ בחידושי לב"ק שם וע"ע בת' מקום שמואל סי' ע"ז.

מ"ב הבכור מוכרין אותו תמים חי ובע"מ חי ושחוט ומקדשין בו את האשה וכ' הרמב"ם בפיה"מ ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו, ע' רש"י ב"ק י"ג ע"א ד"ה בבכור תם ובמה שהארכתי בחידושי שם.

מ"ג התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר. הנה בתמד ישנם שני מינים דווקא ופורצני כדאמרינן בפסחים מ"ב ע"ב, וע"ש ברש"י ובתוד"ה הא בדרווקא ובפיה"מ להרמב"ם הכא ובמקוואות פ"ז מ"ב וברש"י תוס' רשב"א ורמב"ן לחולין כ"ה ע"ב וברש"י עירובין כ"ז ע"ב ד"ה תמד וברשב"ם ב"ב צ"ז ריש ע"א ובס' משנה אחרונה למס' מקואות פ"ז מ"ב.

מ"ד הלוקח חיה לזבחי שלמים בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין, הנה אם היה איפכא היינו חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים עמש"כ בזה התוס' במנחות פ"ב ע"א ד"ה אינו בתורת.

מ"ה הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום כו'. ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' מ"ו.

בר"ב ד"ה הלוקח מים. מה הפרס מפורש דבר שהוא אוכל וגדולי קרקע דבקר וצאן גדלים מן הצמחים כו', עי במשנ"א עוקצין פ"ג מ"ה.

מ"ו הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמיה למקומן כו'. ע' בת' פנים מאירות ח"א ס"ס מ"ו.

מ"ז אין לוקחין עבדים שפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן. ע' תוס' קידושין נ"ו ע"א ד"ה מתקיף ותוס' ע"ז ס"ב ריש ע"ב ובת' עונג י"ט סי' צ"ג.

פרק שני

מ"א מע"ש נותן לאכילה ולשתיה לסיכה כו'. ע' תוס' ע"ז ס"ב ע"ב ד"ה העלה ובראב"ן סי' י"ח.

שם זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני, ע' ברמב"ם ומפרשים פ"ג הי"ד מה' מע"ש ובאור שמח שם.

מ"ב ר"ש אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים כו'. ע' אור שמח פ"ג ה"י מה' מע"ש

מ"ג תלתן של מע"ש תאכל צמחונים כו'. וכ' הרמב"ם בפיה"מ שיאכלו כשהן לחין כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתביישו כי אם נתיבשו לא יהיו ראויות לאכילה כו', והנה סתר א"ע בזה ממש"כ בחיבורו פ"ב הי"ד ממע"ש. והראב"ד חלק עליו ומפרש בפיה"מ ברמב"ם דהכא, וע"ש מה שהאריכו המפרשים, וע"ע במראה הפנים ובהכרעת הגר"א ז"ל בשנו"א,

מ"ד ושל תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א שורין ושפין ומאכילין בטומאה שמאי אומר יאכלו צריד ר"ע אומר כל מעשיהן בטומאה. ולשון הרמב"ם פי"ב ה"ז מה' תרומות התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהו בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתן במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותו בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן עם הארץ, וכ' הכ"מ דראשית דבריו הוא כב"ה ומאי דמסיק לפיכך כו' הוא כר"ע ותמה למה פסק כר"ע לגבי חכמים הא קיי"ל כר"ע מחבירו ולא מחביריו כו' ע"ש, ולפ"ד בלא"ה קשה אם ברישא פסק כב"ה מה מקום לכתוב בסוף דבריו לפיכך אחרי דזהו רק אליבא דר"ע.

לכן נלע"ד דמה שאמר לפיכך קאי על מה שהניח בראשית דבריו ההנחה הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה, ועלה מסיק דכיון דלאדם נאכל רק ע"י הדחק, משו"ה אע"ג דלכתחילה צריך להיות נזהר בעת שרייתן במים מטומאה, מ"מ כיון דלא שכיח שיהיו נאכלין לאדם להכי לא גזרו בזה אפילו לב"ה, ולפ"ז כל דבריו הם אליבא דב"ה.

מ"ה מעות חולין ומעות מע"ש שנתפזרו מה שלקט לקט למע"ש עד שישלים והשאר חולין אם בלל וחפן לפי חשבון כו'. ע' מקור חיים ה' פסח סי' תס"ז סק"ג ובת' באר יצחק חא"ח סי' י"ב וע"ע בת' הר"ן סי' יוד.

שם זה הכלל המתלקטים למעשר שני כו', ע' במשנה אחרונה לנגעים רפ"ט.

מ"ו סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות כו'. ע' תוס' ב"מ מ"ה ע"א ד"ה לפלוג בסלעים ובפני יהושע שם נ"ה ע"ב.

מ"ז בש"א לא יעשה אדם את סלעיו דנרי זהב וב"ה מתירין. הנה בירושלמי הכא נקטו דפלוגתתם היא בכסף דקרא אי אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני וא"כ איפלגי בדאורייתא, והוא כלישנא אחרינא בבבלי ב"מ מ"ה ע"א, אבל לפי המסקנא שם אמרינן דהוא מדרבנן דב"ש סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו וב"ה לא גזרי ע"ש, ובמשנתנו נקטו המפרשים דהוא מדרבנן, ונ"מ דאי הוא דאורייתא לא מיתפסי החליפין בקדושת מעשר למאן דאסר ולמאן דס"ל כל מה דא"ר ל"ת אעל"מ, אבל אי רק מדרבנן אז תפסי בקדושת מעשר עכ"פ מה"ת, וע"ע במראה הפנים בסוגיין.

מ"ח הפורט סלע ממעות מע"ש בש"א כל הסלע מעות ובה"א שקל כסף ושקל מעות כו'. ע' בת' מהרי"ק סי' צ"ה.

מ"ט הפורט סלע של מע"ש בירושלים בש"א כל הסלע מעות ובה"א שקל כסף ושקל מעות. ע' תוס' ב"מ מ"ה ע"א ד"ה בכל הסלע ובשטמ"ק שם.

מ"י מי שהיו מקצת בניו טמאין ומקצתן טהורים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותים סלע זו מחוללת עליו נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד. ע' בת' עונג יו"ט סי' צ"ג.

פרק שלישי

מ"א לא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלו לירושלים לחלק אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים אבל נותנים זה לזה מתנת חנם. והקשה במלאכת שלמה דהכא שייך למיתני או נותנים זל"ז מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להיתירא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להיתירא וע"ש מה שתירץ, ולעד"נ דהך סיפא אין לה שום שייכות לשתי הבבות הקודמות שתפול עליה לשון או, אלא דברישא הם שני תנאים, תנאי הראשון שהתנה עם המעלה אסור, ותנאי השני מותר, אבל בסיפא הוא ענין אחר לגמרי, היינו דאם לא היה ביניהם שום תנאי רק בסתם הם נותנים זה לזה, וא"כ שניהם הם נותנים ושניהם מקבלים, וזהו הלשון זה לזה, וה"נ בעל הפירות מקבל הנאת ההבאה לירושלים, דעליו היה להביא בעצמו כמש"כ הרמב"ם, ומעלה הפירות נהנה באכילה ושתיה מהם, ובאופן זה מותר, ופליאה דעת על הרמב"ם דבפ"ג הכ"ב ממע"ש הביא שתי הבבות הראשונות האסור והמותר דמשנתנו. וזו האחרונה של מתנת חנם להדדי השמיטה שם וצ"ע, וע"ע בת' מקום שמואל סי' ע"ז ובס' משנה אחרונה למס' מכשירין סוף פ"ב.

מ"ב אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני שממעט באכילתו. ע' ברש"י ותוס' זבחים ע"ו ע"א ד"ה אין לוקחין ובשטמ"ק וצאן קדשים וחק נתן שם ובמשנ"א נגעים ספי"ד ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' פכ"ט ובת' ברית יעקב סי' ע"ה.

מ"ג מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך להם ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך כו'. ע' במפרשי המשנה טבו"י פ"ד מ"ה.

שם ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי, וכ' הר"ב כגון אם היו אותן מעות מע"ש של דמאי אז מותר לאמר כן אפילו לע"ה דשמא המעות אינן מעשר ע"כ, והנה לדעת הרמב"ם בפ"ח הי"ג ממע"ש משכחת נמי חלול מע"ש גם על פירות ע"ה ע"ש, והכא דנקט דהמעות היו דמאי הוא ע"פ דרך משנתנו דאיירי בה דיוכל לאכול הפירות בטהרה כמו שהם, משא"כ בחלול על פירות עם הארץ הרי יצטרך אח"כ לעשרן משום דמאי, להכי מילתו דפסיקא נקט דהמעות היו דמאי והפירות הן של חבר.

מ"ד פירות בירושלים ומעות במדינה אומר המעות ההם מחוללין על פירות האלו וכו'. הנה בשנו"א מסתפק אם משנה זו היא המשך לסיפא דמשנה הקודמת, וא"כ גם הכא איירי בהיתר דמאי אם פירות בירושלים או מעות ע"ש, אמנם ברמב"ם פ"ח ה"י י"א משמע שהוא הבין דמשנתנו קאי על רישא דמע"ש ודאי, וע"ע כפתור ופרח פ"מ.

מ"ה מעות נכנסות לירושלים ויוצאות ופירות נכנסין ואין יוצאין רשב"ג אומר אף הפירות נכנסין ויוצאין. ויל"ד על לשון הר"ב ששינה צורת לשון המשנה בדרשב"ג, וכ' אף פירות הנכנסים יוצאים ע"כ. ועוד פשיטא דאם לא היו נכנסים האיך יוצאים. ובודאי הא דיוצאים קאי על אלו שנכנסו כבר, ואין לאמר דאשמעינן דלא נטעה לאמר דיוצאין קאי על הפירות שלא נכנסו רק שגדלו בירושלים, ז"א דהא אין עושין גנות ופרדסים בירושלים כדאמרינן בב"ק פ"ב ע"ב, וא"כ כל הפירות היו נכנסין, ואי משום להורות בדרשב"ג דס"ל דקליטת מחיצות לא מהני, זה ידעינן נמי מלשון המשנה דקתני נכנסין ויוצאין, הרי ברור בדברי רשב"ג גופיה דקליטת מחיצות לא מהני לדידיה וצע"ק.

מ"ו פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה בש"א יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים ובה"א יפדה ויאכל בכל מקים כו' ע' אור שמח פ"ה ה"א מה' מע"ש.

בר"ב ד"ה ר"ש בן יהודא, ואין הלכא כרשב"י שלא נחלקו ב"ש וב"ה אלא על פירות שלא נגמרה מלאכתן כדברי ת"ק. ע' טעם המלך פ"ח ה"ו מה' אישות.

מ"ז אילן שהוא עומר בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ע' תוס' מכות י"ב ע"א ובמש"כ בחידושי שם.

מ"ח הלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש. וכ' הר"ש בפ' כיצד צולין פריך לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו ומשני רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה ע"כ, והנה שם פ"ה ע"ב פריך מהא דרב גופיה אמר משום ר' חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא ומשני לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא ע"ש, ועפ"ז כתב אלי הגאון ר' חיים ברלין ז"ל להקשות א"כ איך תנן שם פ"א ע"ב דנותר שורפין על גגותיהן והא קיי"ל בכל פסולי קדשים דבמקום אכילתן שם שריפתן ונשאר בצ"ע. וכבר כתבתי בחידושי עה"ת פ' צו תירוץ נכון לזה, אולם לפי המבואר הכא י"ל דגם שם מיירי באותן הגגות שהיו שוין לקרקע החצר, ולא נחשב לדוחק אחרי דמשנתנו דהכא ג"כ מיתוקם בד"ז. ועפ"ז תתיישב נמי כפל הלשון במשנה דפסחים דתנן בחצרותיהן או על גגותיהן דלפי הנ"ל אשמעינן דאם הגג שוה לקרקע החצר מותר לשרוף גם על גגו. וע' יומא ל"א ע"א תוד"ה וכולן ובתוס' מכות י"ב ע"א ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בת' דבר אברהם סי' ל"ז.

שם בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חל. ופי' הר"ב תוכן קדש לשחיטת קדשים קלים ולאכילת קדשי קדשים ולהתחייב עליהן משום טומאה, ע' מה שהשיג עליו בת' פנים מאירות ח"א סי' ע"ד.

מ"ט מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא כו'. ע' בס' תורת זרעים.

מ"י הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה ר' יהודא אומר יקבר כו'. ע' תוס' זבחים מ"ט ריש ע"א ובאור שמח רפ"ז מה' מע"ש.

שם אמר להם לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה בטהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה בטהור ברחוק מקום, ע' תוס' ב"מ נ"ה ע"ב ד"ה ויחזור.

מי"א צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו רש"א יפדה. וכי הר"ב דת"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור"ש סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ, והנה נמשך בפירושו אחר פיה"מ להרמב"ם אבל הר"ש הביא מהירושלמי דפלוגתתם היא לענין העמדה והערכה ור"ש לטעמיה בבכורות י"ד ע"ב דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה וע' בתוס' רע"ק, ורש"י בחולין ק"ל ע"א אהא דתנן ואם מתו יקברו הביא לשני הטעמים ביחד,

והנה מצאתי בזה מקום לדקדק הלא הא דאין פודין את הקרשים להאכילן לכלבים היא סתם משנה בתמורה ד"ל ע"ב ואמאי לא פליגי ר"ש התם כמו דפליג שם במשנה ל"ב ע"א גבי העמדה והערכה ע"ש וצ"ע כעת, וע"ע בנועם ירושלמי לבכורים פ"ב.

מי"ב עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. ופי' הר"ב דחשיב מוקף, ומשגפן תורם מכל אחת ואחת, ע' מה שהאריך בזה בר"ש וע"ע בת' ראבי"ה סי' קס"ו.

מי"ג בר"ש ד"ה בש"א פותח ומערה. ואמרינן בירושלמי פ"ב דחלה דבר המקפיד על תערובתו אין הסל מצרפן כו' בירושלמי שם ה"ג הלשון דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצטרף ושאין מקפיד על תערובתו הבית מצטרף כו', וע"ש בר"ש פ"ב מ"ד ובאור זרוע ח"ב ס' רנ"ו.

פרק רביעי

מ"א המוליך פירות מע"ש ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פדהו כשער מקומו. ולכאורה איכא למידק בשלמא ממקום הזול למקום היוקר הוא דרך העולם, אבל ממקום היוקר למקום הזול וכי בשופטני עסקינן שאם יוכל לקבל במקומו שתי סלעים יטריח א"ע ויוציא ג"כ הוצאות ההובלה בכדי ליקח סלע, ובע"כ דמיירי שלא נזדמן לו במקומו לפדותם אפילו בזול, או שלא ידע בהיותו במקומו דשלא במקומו הוא בזול והידיעה באה לו אחרי שהביא לשם, ועפ"ז איכא למידק קצת דהו"ל לתנא למיתני הדבר המצוי ברישא והוא ממקום הזול למקום היוקר, ואח"כ הדבר דלא שכיחא כ"כ וצע"ק.

מ"ב ואת שאין דמיו ידועים יפדה ע"פ שלשה כו'. וכ' הר"ב ע"פ שלשה שמאים בקיאין כו', ע' יד רמ"ה לסנהדרין י"ד ע"ב.

מ"ג הפודה מע"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה. ע' קידושין נ"ד ע"ב ובת' שיבת ציון סי' מ"ז וע"ע בכפתור ופרח פל"ה.

מ"ד מערימין על מע"ש כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הילך מעות אלו ופדה לך מע"ש זה ע' עונג יו"ט סי' צ"ג.

שם אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים ולעבדו ולשפחתו הכנענים מפני שידן כידו, ע' תוס' ב"מ י"ב ע"א ד"ה אי אמרת.

מ"ה היו עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי אלו מחוללין על מעות שבבית. וכ' הר"ב היה עומד בגורן ורוצה להערים ולפדות מע"ש בלא חומש, עמש"כ בחידושי לב"מ מ"ו ע"א וע"ע כפתור ופרח פ"מ.

מ"ו משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו כו', ע' מקנה לקידושין נ"ד ע"ב ובנועם ירושלמי למכילתין ריש פ"ה.

מ"ז היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודא אומר צריך לפרש ע' ראב"ן סי' ק'.

מ"ח המניח איסר של מע"ש ואכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר בש"א הכל עשרה ובה"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה. ע' בת' באר יצחק חי"ד סי' ל"א ובת' עין יצחק חא"ח סי' כ"ב.

מ"ט כל המעות הנמצאים וכ' במשנה ראשונה נראה דה"ה פירות הנמצאים הם חולין ונקט מעות משום דבעי למיתני אפילו דינר זהב ע"ש, ולדידי נראה פשוט דבפירות לא הוי רבותא כ"כ דהא א"א לאמר דנשארו אבודין מעולי רגלים דא"כ כבר היו נרקבין ופשיטא דהם חולין. אבל מטבעות אפשר שנתגלגלו ונאבדו מזמן הרגל, להכי אשמעינן במשנתנו דאפ"ה לא חיישינן לאמר דמע"ש נינהו אלא חולין הם, והא דבאמת לא חיישינן לזה, שפיר יהיב הרמב"ם טעמא בפ"ו ה"ט ממע"ש הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואם מעולי רגלים נפלו כבר היו נמצאים, וע' במשנ"א טבו"י פ"ד מ"ה.

מ"י המוצא כלי וכתוב עליו קרבן ר' יהודא אומר אם היה של חרם הוא חולין ומה שבתוכו קרבן ואם היה של מתכת כו'. וכ' הר"ב דבשל חרס מודו שהוא חולין ומה שבתוכה קרבן והלכה כחכמים ע"כ, ולא ידענא כיון דדין של חרס הוא אליבא דכו"ע מדוע השמיטו הרמב"ם ולא כתב רק הא דמתכת בפ"ו ה"ח ממע"ש וצע"ק.

מי"א המוצא כלי וכתוב עליה קוף קרבן מ' מעשר ד' דמאי ט' טבל ת' תרומה כו'. ע' אור זרוע ב"מ סי' קט"ו ובת' מהרי"ק סי' קס"א וע"ע בת' הרא"ש כלל פ"ו סי' א'.

מי"ב היה שם מנה ומצא מאתים השאר חולין מאתים ומצא מנה הכל מעשר. ע' בראב"ד וכ"מ פ"ו ה"ג ממע"ש ובצל"ח ביצה ד"י ע"ב.

פרק חמישי

מ"א כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה כו' והצנועים מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מהולל על המעות האלו. ע' מה שהאריך בזה בנועם ירושלמי ובעמק יהושע סי' ז' וע"ע באור זרוע ח"א סי' שכ"ו ובקצוה"ח סי' ס"א סק"ג ובכפתור ופרח ס"פ נ"ג.

מ"ב כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד כו'. והנה בביצה דיה ע"א ובר"ה ל"א ע"ב אמרינן טעמא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ע' נועם ירושלמי לשביעית פ"א ולמע"ש פ"ג.

מ"ג כרם רבעי בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו כו'. וכ' הר"ב דב"ה ילפי קדש קדש ממעשר ליתן לו כל דין מעשר, ע' קידושין נ"ד ע"ב ובתוס' ברכות ל"ה ע"א ד"ה אחליה ובב"ק ס"ט ע"א ד"ה אימא ובמיוחסות סי' קנ"ו ובאור שמח פ"ט ה"ב מה' מע"ש.

מ"ד כצד פודין נטע רבעי מניח את הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע כו'. ע' ש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ב.

מ"ה בין שניתן לו במתנה. כ' הר"ב כשהוא סמדר כו', ולשון הרמב"ם בפ"ט ה"ב ממע"ש אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, וע"ש משה"ק בכ"מ ונשאר בצ"ע, וע"ע בגפי אש.

מ"ו ערב יו"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית הי' ביעור כו'. ע' ספרי פ' ראה פיסקא ק"ט ושם פ' תבא פיסקא ש"ב ובס' יראים סי' קע"ט

מ"ז מי שהיו לו פירות בזה"ז והגיע שעת הביעור בש"א צריך לחללן על הכסף בה"א אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. ופי' הר"ב טעונין גניזה ע"כ, וע' ברמב"ם פ"ב ה"ב ממע"ש לענין פדיון מע"ש בזה"ז ובלח"מ פ"י הי"ז ממאכלות אסורות ובתוס' ברכות ר"פ כיצד מברכין סד"ה ולמאן ובהעמק שאלה לשאילתות פ' קדושים סי' ק' אות ח'.

מ"ח א"ר יהודא בראשונה היו שולחין אצל בע"ב שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. הנה מזה מוכח דרק ר"ע המציא דין זה ע"פ הדרשה בספרא פ' קדושים סוף פרשה ג', תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה מיכן אמרו אין פודים את הרבעי עד שיבא לעונת המעשרות וע"ש בקרבן אהרן.

מ"ט מעשה בר"ג והזקנים שהיו באין בספינה אמר ר"ג עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו כו'. ע' בת' הרשב"א סי' אלף קמ"ה.

מ"י במנחה ביו"ט האחרון היו מתודין כו'. והנה בירושלמי פריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול, ובתוי"ט הביא מזה ראיה דאין מחוייבין בסעודה שלישית ביו"ט. ובמלאכת שלמה דחה לראייתו ע"ש, אבל במג"א וביאור הגר"א סי' תתקכ"ט נקטו ראייתו, וע"ע כפתור ופרח פמ"ב.

מי"א ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו בס' קהלת יעקב לברכות ד"מ הקשה דמהכא משמע שהיו מברכין על מצות תרומה מזמן התורה ואנן קיי"ל דעיקר הברכות תקנו אנשי כנה"ג, וע' מה שתירץ בזה בהעמק שאלה לשאילתות פ' חיי שרה סי' ט"ז אות א'.

מי"ב לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות כו'. ע' סה"מ רמב"ן ומגילת אסתר שרש שמיני.

שם ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת כו' ע' ספרי פ' תבא פיסקא ש"ג ובמפרשים שם ובס' יראים סי' ק"פ ובתוס' ע"ז ס"ב ע"ב ד"ה העלה.

מי"ג השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו'. בירושלמי בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה שכל השקפה שבלשון תורה ארורה וזה בלשון ברכה, ע' מד"ר תשא פמ"א סי' א' ובהעמק דבר והרחב דבר פ' תבא ובמשך חכמה שם.

מי"ד מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ. וכ' מפרשי המשנה אהא דמכאן אמרו מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו הנה משמע מדבריהם שהוא המשך מן המשנה הקודמת שהובא פסוק זה ולהכי תנא מכאן אמרו. ואע"ג דבתר הכי מובא במשנה שפ קרא דכאשר נשבע לאבותינו, מ"מ לא מצו לאפוקי מזה גרים ועבדים משוחררים משום דאברהם נקרא אב המון גויים ולפ"ז גם אלו בכלל, וע' תוס' ב"ב פ"א ע"א דיה למעוטי וע"ע בספרי פ' תבא סוף פיסקא ש"א ובזרע אברהם שם ובמשך חכמה שם בפסוק השקיפה ממעון קדשך.

מט"ו יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר כו'. וכ' הר"ב יוחנן כ"ג שמש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק ע"כ, פירוש לפירושו דלא נטעה לאמר דהאי יוחנן כהן גדול הוא ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, וכ"כ בבאר שבע לסוטה מ"ז ע"א.

שם ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי, ע' כפתור ופרח פל"ה.

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה