אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
מעשרות
פרק ראשון
מ"א כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר כו', וכ' הר"ב זרעך המיוחד לך פרט להפקר ובתוי"ט הביא מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין. ע' מה שהאריכו בזה בטו"א לר"ה ט"ו ע"א ובת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ג. שם וכל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל, ע' משנ"א עוקצין פ"ג סוף מ"ד. בר"ב ד"ה כלל, שאלו אינן אוכל אע"פ שהן נאכלים ע"י הדחק ואינם חייבים במעשרות, ע' במשנ"א עוקצין פ"ג סוף מ"א. מ"ב מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו כו'. אע"ג שהם עדיין במחובר ואיזה חלות חיוב שייך בהן, רק נ"מ אם רוצה לתלושן חל עליהן מאז חיוב מעשרות כדכ' בס' מבית מאיר ח"ג סי' ב' וע"ע במפרשי המשנה עוקצין פ"ג מ"ו. שם הענבים והאבשים משהבאישו, ע' בת' שדה יצחק סי' ג'. שם התמרים משיטילו שאור, ע' במשנ"א עוקצין פ"ג מ"ז ד"ה כפניות. מ"ג התלתן משתצמח התבואה והזיתים משיכניסו שליש. ע' רש"י ר"ה י"ב ע"ב ובטורי אבן שם ובתוס' וטו"א שם ד"ח ע"א ד"ה סמוך לגמרו. מ"ד החייב בשקדים המרים פטור במתוקים והחייב במתוקים פטור במרים. הנה בשבלי הלקט סי' ק"ס כ' בשם רבינו ישעיה זצ"ל דמשנתנו איירי רק בחיוב ופטור דמעשר ומשום דלאו גמר פירא הוא אבל לענין ברכה אפילו קטנים בעודן לחין מברכין עליהן בורא פרי העץ, וע"ע בת' הרשב"א סי' תכ"ח וברא"ש לברכות פ"ו סי' ג'. מ"ה ירק הנאגד משיאגד אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כו'. ע' בס' חזון איש לשביעית סי' א' ס"ק י"ט וע"ע ר"ש דמאי פ"ג מ"ב.
שם בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו, ע' בת' הרשב"א סי' שס"א ובס' מבית מאיר ח"ג סי' ל"ג וע"ע במפרשי המשנה למכשירין פ"ב מ"י.
מ"ו התבואה משימרח ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה. ע' בת' הרשב"א סי' שס"א.
מ"ז השמן משירד לעוקה אע"פ שירד נוטל מן העקל ומבית הממל ומבין הפסים ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן מרותחין ר' יהודא אומר לבל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. הנה משנה זו מתאמת עם משנתינו דשבת מ"ב לענין דיני כלי ראשון וכלי שני, ובירושלמי דהכא גרסינן הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר מה בין כ"ש א"ר יוסי בי רבי בון כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני, ובשבת ד"מ אשכחן דרבי הורה הלכה למעשה טול בכלי שני ותן, וע' ט"ז יו"ד סי' צ"ד סק"א ובש"ך שם סי' ק"ה סק"ה ובמג"א סי' שי"ח ס"ק כ"ח ובסי' תמ"ז סק"ט ובביאור הגר"א א שם ס"ק י"ז ובת' מנחת ברוך סי' י"ב.
מ"ח העגול משיחליקנו מחליקין בתאנים ובענבים של טבל ר' יהודא אוסר המחליק בענבים לא הוכשר כו'. ופירשו הר"ש וכל המפרשים דכל המחליקין דקתני במתניתין הכל קאי על עגול דפתח ברישא ע"ש, אולם רש"י בשבת קמ"ה ע"א מפרש נחתום המחליק פני ככרותיו בענבים שסוחט המשקה על הככר ע"ש ויל"ד טובא מדוע נאיד רש"י מפי' המפרשים במשנה על אתר, שהוא דבר הלמד מעניינו דאיירי ברישא דמשנתנו בעגול, ובאופן דלפירש"י צריך להוסיף תנאי שהככרות נלושים במי פירות כדכ' שם על הגליון ע"ש וצ"ע.
פרק שני
מ"א היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין. הנה בירושלמי דייק עלה דמשנתינו ר"מ היא דאמר אין מתנה כמכר, וכה"ג בירושלמי מע"ש פ"א ה"א ע"ש, וקשה הלא בפלוגתא דר"מ וחכמים בבכורות ס"פ יש בכור משמע דפלוגתייהו נוגע דוקא לדהתם, דר"מ סבר מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא ורבנן סברי תשובו לרבות את המתנה ע"ש, ואין לאמר דמהתם תתפשט פלוגתייהו גם לעלמא, וילפינן מינייהו לכל חד כדאית ליה, דא"כ למאי איצטריך לן בערכין ל"א ע"ב קרא דלצמיתות לרבות את המתנה, תיפ"ל מהתם, וכן בכ"מ בש"ס מבע"ל אי מתנה כמכר ולא תלינן בפלוגתא דר"מ וחכמים דבכורות, ועמש"כ בחידושי למע"ש שם.
מ"ב היו יושבין בשער או בחנות ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין ובעל השער ובעל החנות חייבין ר' יהודה פוטר עד שיחזיר את פניו כי'. והנה בירושלמי א"ר לעזר ר' יהודא ור' נחמיה שניהם אמרו דבר אחד דתנינן תמן ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלוכל בתוכה חייבת כו', ולכאורה לפי הכלל דכל היכא דחז"ל דייקו בלשונם שניהם אמרו דבר אחד הוא להראות דהיא שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו אפילו הן מאה כמבואר בתשובת הנשיא המובא בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ד וכן הסכימו כל הראשונים כמו שהארכתי בחידושי למנחות נ"ז ע"ב ע"ש, א"כ איך פסק הרמב"ם בפ"ד ה"ח מה' מעשר כר' נחמיה ע"ש, וי"ל דהרמב"ם יאחז דעת ר' יוחנן דטעמיה דר' יהודא משום דעשו אותו כייחור שהוא נוטה לחצר ע"ש, ולפ"ז לא הוי טעמיה כלל משום בושה וכר' נחמיה.
מ"ג המעלה פירות מן הגליל ליהודא או עולה לירושלים אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך כו'. וכ' הר"ב ליקט פירות בגליל כדי למכרן ביהודא. אולם הגר"א ז"ל בשנו"א מפרש להביא שם לאכול ולא למכור דאלת"ה הוי כמוליך לשוק וקובע תיכף אוכל מהם ע"ש, והנה דכמו להגר"א ז"ל הכריחו משנה דלעיל פ"א מ"ה דמוליך לשוק עושה קבע למעשר, כמ"כ הניעו גם להר"ש במאי דמסיק שבמקום אחר אין דעתו למוכרן וע"ע במלאכת שלמה מה שהאריך בזה.
אולם אכתי קשה לפמש"א בירושלמי לעיל שם דמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי אבל במוליך לשוק לא בדעתו, פי' שמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים שהמקח קובע למעשר ע"ש, א"כ מה יועיל מה שבדעתו למכור ביהודא, הלא אם יזדמן לו לוקח בשערי גליל ויתן לו מחיר יקר וטוב בעד הפירות שלא יוכל להשיג גם ביהודא האם לא ימכרם נמצא דגם החלטתו ליהודא בטלה כיון שהפירות עומדים למכירה.
לכן מכ"ז נראה דאם המוכר שבגליל קשור בשטר אל הלוקח שביהודא שהפירות שילקוט הם מכורים לו זולת מה שיאכל במשך נסיעתו מגליל עד חצר המוכר שביהודא, על מכירה כזו אפשר דגם הגר"א ז"ל יודה דאינו קובע למעשר עד שיגיע לרשות הלוקח שביהודא כנלע"ד, וע"ע בכפתור ופרח פל"ב.
מ"ד פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר"א אוסר מלאכול מהם עראי וחכמים מתירין חוץ מכלכלת תאנים כו'. וגרסינן בירושלמי מה נן קיימין אם בכלכלה של תאנים דברי הכל אסור אם בזיתים על השמן וענבים על היין ד"ה מותר אלא כי נן קיימין בתמרים והוא עתיד לדורסן ובגרוגרות והוא עתיד לדושן כו', הרי בהדיא מלשון הירושלמי דלאו דוקא תאנים, ואילו ברמב"ם פ"ג ה"ד מה' מעשר וביו"ד סי' של"א סעיף פ"ג משמע דוקא תאנים, ובמשנה ראשונה הסביר דוקא תאנים ע"ש. ולא זכר לדברי הירושלמי.
מ"ה ר' יהודא אומר אוכל אחת אחת פטור ואם צרף חייב. וכ' הר"ב שלקח בעל הגינה שתים כאחת ונתן לו חייב. ע' תוס' ב"מ פ"ט ע"ב ד"ה ותרתי מנלן.
שם א"ר יהודא מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים כו', וכ' בשנו"א וז"ל ולא היה בירושלים רק גנת ורדים והתירו להיות שם עכ"ל, כוונתו לברייתא דב"ק פ"ב ע"ב.
מ"ו האומר לחבירו הילך איסר זה בעשר תאנים שאבור לי בורר ואוכל כו' ע' כפתור ופרח פרק שלשים מה שהאריך בזה.
מ"ז או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב. ע' בשטמ"ק ובמעיני החכמה לב"מ צ"ב ע"ב.
שם זה הכלל האוכל מן התורה פטור ושאינו אוכל מן התורה חייב. ע' בת הרשב"א סי' שס"א.
מ"ח היה עושה בלבסים לא יאכל בבנות שבע בבנות שבע לא יאכל בלבסים. והנה בירושלמי פריך דמשנה שאינה צריכה היא דכבר תנינן בב"מ צ"א ע"ב היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים כו' ומשני דכאן צריך שהיו שתיהן ביחור אחד, וכ' הרדב"ז בפ"ה הי"ב מה' מעשר דאף שהרמב"ם לא הביא הא דשניהם ביחור אחד מ"מ הדין אמת הוא כיון שלא שכר אותו אלא לעשות בלבסים למה אוכל בתאנים אע"פ שהכל ביחור אחד הרי לא שכרו לעשות בתאנים ע"ש. אמנם אין כן דעת הרשב"א המובא בשטמ"ק לב"מ שם שכ' גבי העושה בתאנים לא יאכל בענבים דמיירי ששכרו לארות תאנים ולבצור ענבים ואפ"ה כל שהוא מלקט תאנים לא יאכל ענבים כי ממין שאינו נותן עכשיו לכליו של בעה"ב אינו אוכל דאילו לא שכרו ללקט ענבים פשיטא דאינו אוכל בענבים וכן מוכח בגמרא עכ"ל, וכיון דהתם איירי דשכרו לשני המינים והירושלמי פריך דמשנתנו אינה צריכה דכבר תנינן לה התם. הרי בע"כ דשתי המשניות בחדא גוונא איירו דשכרו לשני המינים כנ"ל.
פרק שלישי
מ"א המעביר תאנים בחצרו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. והקשה במלאכת שלמה הלא הכא בע"כ כלולה אשתו בכלל בני ביתו מדפריך בירושלמי ואין לה עליו מזונות ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה וא"כ תקשה מכאן ע"ד התוס' בברכות כ"ד ע"א שהקשו על רש"י וכתבו דלא אשכחן אשתו דקרו בני ביתו ע"ש.
ולעד"נ דבניו דמשנתינו הם הגדולים קצת, ובבני ביתו כלולים בניו ובנותיו הקטנים, אבל אשתו כלולה רק בתיבת ביתו, וכלשון המשנה ריש יומא ביתו זו אשתו, וה"נ א"ר יוסי בגיטין נ"ב ע"א מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי, והשתא המובן במשנתנו דכמו דמוקי בירושלמי דאין מזונות לאשה דבר תורה, כמ"כ בבניו ובבנותיו הקטנים אין זה נמי דבר תורה כדאמרינן בכתובות מ"ט ע"ב באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים ע"ש.
ועפ"ז סרה נמי קושית התוס' מעל רש"י בברכות שם שהקשו דלא אשכחן דמקריא בני ביתו אשתו, דבאמת לא כתב רש"י כן, רק ז"ל שם היה ישן במטה ובני ביתו, ואשתו בכלל ביתו עכ"ל, וא"כ לא קרי רש"י לאשתו בני ביתו דזה קאי על בניו ובנותיו הקטנים. אבל אשתו כלולה רק בתיבת ביתו וזהו כלשון המשנה ביומא והברייתא דגיטין כנ"ל. וע"ע מש"כ בחידושי לקידושין כ"ב ע"א.
מ"ב המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין ופטורין. וכ' הר"ב אם נתן להם דמתנה אינה כמכר, הארכתי בזה בחידושי לב"מ ט"ז ע"א ולבכורות נ"ב ע"ב.
מ"ג השוכר את הפועל לעשות בזיתים אמר לו על מנת לאכול זיתים אוכל אחד אחד פטור ואם צירף חייב. וכ' הר"ב ואם צירף שנים ביחד חייב דהוי קבע ע"כ, ע' תוס' ב"מ פ"ט ע"ב ד"ה ותרתי ולעיל פ"ב מ"ה ובמלאכת שלמה שם.
מ"ד מצא קציצות בדרך ואפילו בצד שדה קציצות וכן תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל כו'. וקשה מאי האי דפריך בר"פ אלו מציאות ממשנתנו אהא דיאוש שלא מדעת, דילמא שאני הכא דהוא בדרך לעוברים ושבים וכל סוגי בני אדם עוברים שמה כיהודים כך אינם יהודים ולא יקפידו על מציאות תאנה בדרך לבלי לאכלה ולהכי הוי לכתחילה אבידה מדעת מצד הבעה"ב, וכן יחשוב גם מוצא התאנה, משא"כ מי שאבדה לו אבידה בעיר במקום מסוים דשייך בזה הכרזה ונתינת סימן לבני העיר דיתבי בדוכתייהו ושמעי ההכרזה בזה יש מקום לבעל אבידה לחשוב אולי מצא איש החפץ לקיים מצות השבת אבידה ולהכי לא מייאש, והא ראיה דהרמב"ם פסק בפי"ג ה"ה מה' גזלה דמקום הוי סימן מובהק ע"פ דין תורה ע"ש, ואין לך סימן מובהק יותר מצד המקום כהא דתאנים תחת התאנה. ואיך פסק שם פט"ו הט"ו כמשנתנו דמותרות משום גזל, כן רבא גופיה דס"ל שם כ"ב ע"ב מקום הוי סימן ולא מייאש איך יפרנס משנתנו דמקום לא יועיל ומותרות משום גזל, ובע"כ דתאנים בדרך שאני משאר אבידה בעיר במקום מסוים וצ"ע כעת, וע"ע בס' משנה אחרונה למס' מכשירין פ"ב מ"י.
מ"ה איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות ר' ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים הבלים [נשמרים בתוכה כו'. הא דלא תני נמי איזה בית המחייב במעשרות, משום דבית טובל דבר תורה מדכתיב ביערתי הקדש מן הבית כדאמרינן בירושלמי, לפיכך כל בית עושה קבע למעשרות זולת אם אין בו ארבע אמות על ארבע ן אמות דלאו שם בית עליו. משא"כ חצר דקובעת רק מדרבנן כדכ' התוס' בב"מ פ"ח ע"א ד"ה שתראה לכן נופלת השאלה על איזו חצר תקינו רבנן, אמנם זהו רק לר' ינאי, אבל לר' יוחנן שם דס"ל דגם חצר קובע מדאורייתא מדכתיב ואכלו בשעריך. לדידיה איכא טעמא אחרינא דהא איהו קאמר התם מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת, משו"ה שפיר נופלת מחלקותם במשנתנו מה נקרא משתמרת.
אכן התם גופה איכא למידק קצת אהא דר' יוחנן, דקאמר דקרא דמן הבית אתא להורות על חצר דצריכה להיות משתמרת כמו בית ע"ש. הרי משום זה ל"ל קרא הלא אם אינה משתמרת הויא הפקר והפקר בלא"ה פטור ממעשרות, ואפ"ל דהני קראי דפוטרין הפקר ממעשר איירי היכא דהבעה"ב הפקיר בפירוש משא"כ באינה משתמרת, אבל לפ"ז צ"ע בפיה"מ להרמב"ם דמשנתנו ע"ש.
מ"ו הגגות פטורין אע"פ שהם של חצר החייבת כו'. איכא למידק מדוע לא העירו המפרשים הכא מש"כ התוס' בגטין פ"א ע"א ד"ה דרך גנות דהפטור הוא רק לאכילת עראי אבל אכילת קבע אסורה ע"ש, ואם הבינו שכוונת התוס' הוא דוקא אם הכניסו לבית דרך גגות אז אסורה אכילת קבע והכא איירי דכל אכילתו היא על הגג ואז גם אכילת קבע מותרת, עכ"פ גם זה צריך ביאור, ועוד לפי סוגיא דהתם אמאי לא הביא במשנה דהכא דין קרפף. דהתם קאמר דגגות וקרפיפות דין אחד להם וצ"ע.
מ"ז סוכת היוצרים הפנימית חייבת והחיצונה פטורה ר' יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים פטורה. צע"ק אם יפלוג ר' יוסי על ר"מ גם לענין סוכה ומזוזה בסוכה ד"ח ע"ב וע"ע בגבורת ארי ליומא ד"י ע"א.
שם סוכת החג בחג ר' יהודא מחייב וחכמים פוטרין, וכ' הר"ב דר"י לטעמיה דסבר סוכה דירת קבע בעינן וחייבת במזוזה, עמש"כ בחידושי לסוכה ר"י ע"ב.
מ"ח תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב רש"א אחת בימינו ואחת בשמאלו ואחת בפיו. ע' תוס' ב"מ פ"ח ע"א ד"ה עד שיראה ובמלאכת שלמה לעיל פ"ב מ"ה.
מ"ט גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול וכן ברמון וכן באבטיח דברי ר"מ ר"ע אומר מגרגר באשכול כו'. הרמב"ם פסק כר"ע וע' בת' חו"י סי' צ"ד ד"ה הלכה כר"ע מחבירו.
שם הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין, וכ, הרמב"ם בפיה"מ דדרך אלו העשבים שצומחים בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם ואומר בכאן שאם הם נשמרין כלומר במקום שימור שחייבין במעשרות עכ"ל, ונלע"ד דבדבריו אלו נשמר מקושית התוס' בנדה נ"א ע"א ד"ה אלא דזרעינהו מדוע נקט שבחצר והאריכו בזה ע"ש אמנם לפמש"כ הרמב"ם ניחא כיון דעשבים אלו צומחין באיזהו מקומן מבלי שזרעו אותם, וכאשר דין מעשר הוא דוקא שיהא נשמר, והשתא בשלמא אם נצמחו בבית או בגינה שם הם סתמא בחזקת שימור, משא"כ חצר שיש משתמרת ויש שאינה משתמרת, עד דמשו"ה איפלגו כל הני תנאי לעיל משנה ה' איזהו חצר שהיא חייבת במעשרות ועמש"כ בחידושי שם. ולכן תנא הכא התנא במשנה לכתוב התנאי רק גבי חצר אם היו נשמרים חייבין., וע"ע במלאכת שלמה פ"ג מ"ה דעוקצין.
מ"י עומדת בארץ ונוטה לחו"ל בחו"ל ונוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף. ע' במשנה אחרונה לאהלות פ"ו מ"ז בד"ה ואיכא למידק.
שם ובירושלים הכל הולך אחר הנוף, ע' תוס' מכות י"ב ע"א ובמש"כ בחידושי שם.
פרק רביעי
מ"א הכובש השולק המולח חייב. וכ' בשנו"א וז"ל הכובש הוא ששרה אותם במים ע"כ, והוא דלא כהרמב"ם שמפרש במלח ומים ולא כהר"ש דמפרש ביין או בשמן, והר"ב כ' בחומץ או ביין, וע' במל"מ פ"ג ה"ג מה' מעשר ובמראה הפנים מה שהאריך בזה וע"ע כפתור ופרח רפכ"ח.
מ"ב כלכלת שבת ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. וכ' הר"ב דכיון שיחדה לשבת הוקבעה מיד, והקשה בתוס' רע"ק הלא לדעת ר' יוחנן בירושלמי טובלת שבת אף בלא יחדו ע"כ, וה"ה דהו"מ להקשות מאי איריא שבת אם יחדו לאכילה הוקבע למעשר אף בחול כדהקשה בצל"ח לביצה ל"ה ל"א ע"ש, וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' פט"ז.
מ"ג הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל כו'. וכ' הר"ב שאין קובע אלא במלח וצירוף שתים כו', והנה בירושלמי הקשה אם מלח טובלת ל"ל צירוף ואם צירוף ל"ל מלח אלא על ידי זה ועל ידי זה, ומשמע דהרב הבין בכוונת הירושלמי שצריכים להיות מלח וצירוף ביחד, והוא שלא כדמפרש בפני משה דכוונת הירושלמי או מלח או צירוף ולא שתיהן ביחד וע"ש במה"פ.
והנה במשנה ראשונה הקשה אמאי תני לה בהאי לישנא הנוטל מן המעטן ולא תני המולח זיתים ואוכל אחת אחת מותר ואם צירף אסור כו', אכן בשנו"א נשמר מזה וכ' וז"ל כשהזיתים במעטן אז המה מוכשרים לקבל טומאה ע"ש, וע"ע בבועז למס' טהרות פ"ט סי' ג'.
מ"ד שותין על הגת כו'. וכ' הר"ש כשמכניס שם ראשו ורובו מוקי לה בפ"ק דשבת דלא חשיב קבע כו', ע' אור שמח פט"ו ה"ב מה' שבת.
מ"ה המולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב. ע' בס' המכריע ה' שבת סי' י"ב דפוס לובלין.
מ"ו ר"א אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס ר"ע אומר אין מתעשר אלא אביונות מפני שהן פרי. והנה גם לר"א נתמעטו מדין מעשר בצלף העלין שלו ואע"ג דחשיבי לענין ברכה משום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה אבל לענין מעשר לא חשיבי אפילו כירק כדכתבו בתוס' ר' יהודא חסיד ובתוס' הרא"ש בברכה משלשת לברכות ל"ו ע"א וע"ע בכפתור ופרח פנ"ד.
פרק חמישי
מ"א לקח במחובר לקרקע פטור. וכ' הר"ב שאין המקח קובע למעשר אלא בקונה בתלוש, וכ' בתוי"ט ותמיהא לי דתיפוק להו שאינו נגמר למעשר ע"כ, ולענ"ד תמיהא על תמיהתו הלא זהו גופה חידושא דמשנתנו דבמחובר לא מחייב לא גמר מלאכה ולא מקח, וע' מראה הפנים שכתב דבמחובר דהכא איירי דמחובר לקרקע ונגמר מלאכתו ע"ש.
בר"ב ד"ה העוקר שתלים. נטיעות אחר שצמחו וגדלו קצת עוקרין אותן ושותלין אותם במקום אחר כו', ע' עוקצין פ"א מ"ב ובמשנ"א שם.
מ"ב העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן. הנה בריש פרקין הקשה במשנה ראשונה גבי עוקר שתלים מדוע צריך למיתני מתוך שלו ונטע לתוך שלו ע"ש. ולפ"ד משנתנו דהכא אין מקום כלל לדקדק בזה. משום דאיידי דבעי למיתני סיפא חיובא דמתוך שלו לתוך שלו בעוקר לפת, תנא מקודם ברישא פטור דמתוך שלו לתוך שלו בעוקר שתלים, וע"ע במשנ"ר כלאים פ"א ריש מ"ט.
שם בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי אלו כנטועים בשדה, ע' בת' הרא"ש כלל ב' סי' ד' ובתפא"י ומשנ"א עוקצין פ"ב מ"ט.
מ"ג לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות כו'. הנה איסור מכירה דמשנתנו היא בין בתלוש בין במחובר, אבל בברייתא המובא בירושלמי לא ימכור אדם את שדהו ר"ש מתיר כו', התם איירי דוקא במחובר אבל בתלוש גם ר"ש אוסר כדכ' בשנו"א, ולהכי נקט שם שדהו. ועמש"כ בחידושי לירושלמי שם.
שם ואם בכרו נוטל את הבכורות ומוכר את השאר, ע' רדב"ז פ"ב ה"ו מה' מעשר.
מ"ד לא ימכור אדם את תבנו ואת גפתו ואת זגיו למי שאינו נאמן על המעשרות להוציא מהן משקין ואם הוציא חייב במעשרות כו'. הנה בלתי נתבאר על מי קאי חיובא דמעשרות אם הוציא, על הלוקח או על המוכר, ובכלל מאי בעי הכא החיוב כשאנו מדברים על איסור המכירה. אמנם מלשון הרמב"ם בפ"ב ה"ו מה' מעשר משמע שלא היה בגרסתו ואם הוציא כמו שהוא לפנינו, רק שאם הוציא חייב במעשרות, ועפ"ז המובן על החיוב באיזה רשות שהוא, והשתא כיון שמונח על זה חיוב מעשרות, להכי אינו רשאי למכור למי שאינו נאמן.
מ"ה הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב ומשבא לעונת המעשרות פטור כו'. ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קל"ב.
שם ולוקט כדרכו והולך ר' יהודא אומר אף ישכור פועלים וילקט כו', ע' בס' חזון איש לשביעית סי' ד' סק"ז.
מ"ו המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור מצא יתר על כדי מדתו כו'. ע' בפיה"מ להרמב"ם מע"ש פ"א מ"ג ובחידושי הרמב"ן והרשב"א לחולין כ"ה ע"ב ובמה שהאריך בס' אגודת אזוב מדברי חא"ח סי' ט"ו.
מ"ז חורי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת הרי אלו חייבים כו'. וכ' הרמב"ם בפ"ג הכ"ג מה' מעשר דחיוב משנתנו הוא למעשרות, והוסיף הרדב"ז שם על דבריו דהא דקתני בצד הערימה החייבת אם היא חייבת בתרומה ומעשר צריך להפריש תרומה ומעשר ואם היא חייבת במעשרות לבד יפריש מעשרות לבד עכ"ל, וכן בתפא"י כתב במשנתנו גופה חייבת בתרומות ומעשרות ע"ש, ולעד"נ דכל המוסיף גורע דאם היה כן בדעת הרמב"ם לא היה כותב מעשרות ולהניח לאחרים להוסיף תרומות, ובע"כ שהרמב"ם הבין רק מעשרות, לפ"מ דתנן הכא בצד הערימה. דמאז התחלת חיוב המעשרות כדתנן בפ"ק מ"ה מ"ו גבי איזהו גרנן למעשרות, ומה"ט שנינו לעיל בפרקין מ"ד גבי לא ימכור אדם את תבנו כו' ואם הוציא חייב במעשרות ופטור מן התרומה ע"ש, והטעם כמש"כ הר"ב בדמאי פ"ו מ"א דאין משהין התרומה ואי אפשר לגורן שתעקר אא"כ נתרמה ע"ש, ולפ"ז גם במשנתנו דקתני בצד הערימה החייבת, המובן רק לחיוב המעשרות כנלע"ד בכוונת הרמב"ם.
מ"ח שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקילקין והעדשין המצריות כו. ע' ביאור הגר"א לירושלמי דמאי רפ"ב.
בר"ב ד"ה גריסין הקילקין גריסין של פול הבאים מן הקלקי שם מקום והן מרובעות כו', ע' בתוי"ט ובמשנ"א לנגעים רפ"ו.