אור ברסלב

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

תרומות

שביעית

פרק ראשון

מ"א חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו נכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה. ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ק"מ ובדורש לציון דרוש ז' ובכפתור ופרח פי"ח.

והנה באור זרוע ה' תפילה סי' צ"ט הוכיח דשכור מברך דאל"ה הו"ל ל למיחשב במשנתנו שכור ומטעם דאינו יכול לברך ע"ש. והוא פלא הלא בפרקין מ"ו חשיב שכור בין אלו דאם תרמו תרומתן תרומה, ולכתחילה לא יתרום מפני שאינו יכול לתרום מן המובחר וכתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו כמבואר שם בירושלמי, ושם גופה בעי ר' זעירא קומי ר' איסי שכור מהו שיברך ופשיט ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם ע"ש, ובכלל איך בעי באו"ז למפשט דשכור משום דאינו יכול לברך לכן לא תיהוי תרומתו תרומה הרי חזינן לקמן שם בהדיא דאלם ערום ובעל קרי דאין תורמין לכתחילה מפני הברכה ואפ"ה בדיעבד תרומתן תרומה, ובע"כ דברכות אינן מעכבות את התרומה ע"ש וצע"ג, וע"ע באור זרוע ריש ה' שחיטה ובאור שמח פ"ג ה"ד מה' אישות ובעונג יו"ט סי' צ' ובת' שיבת ציון סי' ד'

מ"ב חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר. ע' בס' המקח לרב האי גאון שער ג'.

מ"ג קטן שלא הביא שתי שערות רי"א תרומתו תרומה ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה. ע' בהעמק שאלה לשאילתות פ' בחקותי סי' קט"ז אות ג' ובס' המכריע חאה"ע סי' יו"ד דפוס לובלין.

מ"ד אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין ואם תרמו בש"א תרומת עצמן בהם ובה"א אין תרומתן תרומה. והנה אע"ג דפלוגתתם הכא היא בתורם משאינו גמור על הגמור. מ"מ אגב אורחיה שמעינן דלב"ש לא בעינן ראשית ששיריה ניכרין, כדדייק בירושלמי לקמן פ"ד ה"ד גבי מרבה בתרומה, ועמש"כ בחידושי שם וע"ע בס' משנה אחרונה לטהרות פ"ט מ"ד ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף ק"ה ע"א.

מ"ה אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממע"ר שנטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שנפדו ולא מן החיוב על הפטור כו'. ע' בת' ראבי"ה סי' קס"ז ובס' מבית מאיר ח"ג סי' א' וסי' ד'.

שם ולא מפירות הארץ על פירות חו"ל ולא מפירות חו"ל על פירות הארץ ואם תרמו אין תרומתן תרומה, ע' ספרי פ' קרח פיסקא ק"כ ובמשך חכמה שם בפסוק אשר ירימו בד"ה שם פסקא ק"כ.

תוי"ט ד"ה ולא ממע"ש, פי' הר"ב שהקדימו בשיבלים וכך כ' הר"ש ותימה לי מנין דהא במע"ר קראי דרשינן ברפ"ז דברכות ואולי מסברא מפני ששם מעשר אחד הוא, ע' ווי העמודים לס' יראים סי' קע"ב אות ד' ואות ז'.

מ"ו חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. ע' ראב"ן סי' שכ"ח ובמש"כ בחידושי ריש מכילתין וע"ע בת' הגרע"א סי' כ"ט ל' ל"א ובח"ס אה"ע ח"ב סי' ב' ובת' שיבת ציון סי' ד' ובת' באר יצחק חח"מ סי' ה' וע"ע בת' פמ"א ח"א סי' ע"ד.

מ"ז אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול כו'. ע' כפתור ופרח פי"ח.

ר"ש ונראה דל"ל לאבא אלעזר בן גומל קלקול במרבה במעשרות דהא מע"ר נמי איתקוש כדאמר בפרק בתרא דבכורות ולא משכחת לה אלא במעשר עני ומע"ש דהנהו לא איתקש כו', ע' ווי העמודים לס' יראים סי' קע"ב אות ד' ואות ז'.

מ"ח אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין ולא יין על ענבים הנדרכים כו' ופי' בשנו"א זיתים העומדים לכתוש וענבים העומדים לדריכה ע"ש. לכאורה הלא סתם משנה ר"מ היא כדאמרינן בסנהדרין פ"ו ע"א, ואיהו הלא ס"ל בשבועות מ"ג ע"א ענבים עומדות ליבצר כבצורות דמיין ע"ש, הלא דדעתו הוא דהעדר פעולת האדם לשעה לא נחשב לחסרון משום דעומד לכך וכנעשה דמי. ומדוע לא נחשוב גם הכא הזיתים העומדים לכתוש והענבים העומדים לדריכה ככתושין ודרוכין, די"ל דדין זה דגבי תרומה נוסד על הכתוב כדגן מן הגורן דדרשינן בספרי פ' קרח פיסקא קכ"א כדגן מן הגורן מן הגמור מכן אמרו התבואה משתמרח והיין משתקפה והשמן משירד לעוקה ע"ש.

מ"ט ותורמין שמן על זיתים הנכבשין ויין על ענבים לעשותם צמוקים כו' ע' ש"ך יו"ד סי' של"א ס"ק צ"א ובמראה הפנים לירושלמי דשילהי פרקין ד"ה א"ר יוחנן ובת' משיב דבר ח"ב סי' כ"ד.

מ"י אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כו' ע' אור שמח פ"ה ה"ד מה' תרומות.

פרק שני

מ"א אין תורמין מטהור על טמא ואם תרמו תרומתן תרומה כו'. ע' בת' הרשב"א סי' ר"צ ובחזקה רבה חי"ד סי' קפ"ג ובתפא"י טהרות פ"ט סי' כ' ובבועז שם סי' ב'.

שם באמת אמרו העגול של דבילה שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ע' בס' משנה אחרונה למס' טהרות פ"ט סוף מ"ח ושם סוף מ"ב ובטבו"י פ"ג מ"ד.

מ"ב אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה ומזיד לא עשה כלום כו' ר' יהודא אומר אם היה יודע בו בתחילה אע"פ שהוא שוגג לא עשה כלום. ע' בעתים לבינה לס' העתים ה' ערבי שבתות ס"ס י"ט ובנובי"ת חאה"ע סי' קמ"ב ובפר"ח סי' צ"ט סקי"א ובכפתור ופרח פי"ח.

מ"ג המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם מזיד לא ישתמש בהם. ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' ל'.

שם המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל, ע' ס' התרומה ה' שבת סי' רמ"ז רמ"ח ובת' באר יצחק חאה"ע סי' ב' ובמש"כ בחידושי לחולין ט"ו ע"א וע"ע בשבת מ"ג ע"א תוד"ה טבל מוכן ובשעה"מ פכ"ג הט"ו מה' שבת.

שם הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור, ע' העמק שאלה לשאילתות פ' שלח סי' קכ"ח אות א'.

מ"ד אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה וכל מין חטים אחד כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה אחד כו'. ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' וי"ו ובמש"כ בחידושי לתמורה ד"ה ע"א,

מ"ה תורמין בצל קטן שלם ולא חצי בצל גדול ר' יהודה אומר לא כי אלא חצי בצל גדול. ע' רש"י ברכות ל"ט ע"ב ד"ה אבל לא ובתוד"ה כתנאי ובתוס' ר"י חסיד ותוס' הרא"ש וצל"ח שם.

מ"ו ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש ולא זיתי כבש על זיתי שמן ויין שאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל כו'. ע' בתשובת הרשב"א ח"א סי' כ"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ת"ע ובת' פנים מאירות ח"ג סי' כ"א וע"ע באור זרוע ח"א סי' קס"ב.

שם זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרעה כו', ע' מיוחסות סי' ק"צ ובתוס' רע"ק ובועז כלאים פ"א מ"א.

פרק שלישי

מ"א התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומה ויחזור ויתרום. וכ' הר"ב בשוגג איירי כו', ע' קרן אורה ליבמות פ"ט ע"א ובמחנה אפרים ה' נדרים סי' ג' ובת' מהרי"ל דיסקין קונטרס תק"ע סי' מ"ב.

שם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה אם משתרמה החמיצה ה"ז תרומה כו', ע' ראבי"ה לברכות סי' ק"ד ובס' המכריע דפוס לובלין ה' שבת סי' י"א ובחזקה רבה חי"ד סי' ל"ד ענף ט"ז.

שם אם ספק תרומה ויחזור ויתרום הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה ואין חייבין עליה חומש וכן השניה. ע' ווי העמודים לס' יראים סי' קע"א ובשעה"מ פ"ה הכ"ד מה' תרומות.

מ"ב נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן נפלה שניה למקום אחר אינה מדמעתן נפלו שתיהן למקום אחד מדמעות כקטנה שבשתיהן. ע' חוות דעת ר"ס קי"א.

מ"ג השותפין שתרמו זה אחר זה ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ"א תרומת הראשון תרומה כו'. ראיתי בס' תורת זרעים דתלי כאן דעת ר"ע עפ"מ דמשמע ליה מהא דסוף מעילה דר"ע סבר אין ברירה כו' ע"ש, ונעלם ממנו לשעה מש"כ בתוס' סוטה י"ח ע"א לדייק מהאי סוגיא גופה דסוף מעילה דר"ע אית ליה ברירה ע"ש, ומלבד זה איך נוכל לקבוע מסמרות בדעתיה דר"ע כיון דבתמורה י"ג נשתנית הגרסא בדעתיה גופיה כדהביא הר"ש הכא והכ"מ פ"ד ה"ח מה' תרומות ע"ש.

מ"ד בד"א כשלא דבר אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה. ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ק"מ ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתי"ד.

שם הפועלים אין רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת מיד, ע' בת' עונג יו"ט סי' ק"ט.

מ"ה האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו ר"ש אומר קרא שם וחכ"א עד שיאמר בצפונו אז בדרומו. והנה בירושלמי קאמר עלה ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן אתיא דר"ש כב"ש כמה דב"ש אמרין קדשו מדומעין כן ר"ש אומר קדשו מדומעין. פי' דלא בעינן שיריה ניכרין. וקשה בשלמא בהא דקאמר בירושלמי לקמן פ"ד ה"ד גבי המרבה בתרומה אתיא דר"א כב"ש כו', אפשר דהתם מוכרח לאמר הכי, או משום דר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי וע' תוס' נדה ד"ז ע"ב, משא"כ הכא מאי דוחקיה דר' יוחנן לאוקים מילתיה דר"ש כב"ש במקום דב"ה חלוק עליו. הלא אפ"ל כדאוקמינן בעירובין ל"ז ע"ב דר"ש קאמר הכי משום דאיכא סביביו ואיכא שיריים ניכרין, ועמש"כ בחידושי לקמן פ"ד מ"ה.

מ"ו המקדים תרומה לבכורים מע"ר לתרומה ומע"ש לראשון אע"פ שהוא עובר בל"ת מה שעשה עשוי שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. הנה אהאי עובר בל"ת דתני במשנתנו איפלגו ר' יוסי ב"ר חנינא ור' יוחנן בירושלמי, לריב"ח היא ל"ת גמורה למלקות ולר' יוחנן אינו לוקה ע"ש, והשתא אביי ורבא ריש תמורה דס"ל לתרווייהו דלקי בע"כ דס"ל כריב"ח, וע' בגה"ש ובמראה הפנים לירושלמי דפרקין ובמש"כ בחידושי לתמורה ד"ה ע"ב וע"ע בסה"מ ל"ת קנ"ד ובגבורת ארי ליומא ד"ח ע"ב.

מ"ז ומנין שיקדימו הבכורים לתרומה זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית כו'. וכ' במשנה ראשונה תרומה דנקט הכא בכדי נקטיה דלא הו"ל למימר אלא זה וזה קרויין ראשית וי"ל כו' ע"ש, ולדעתי נראה דאגב אורחיה אשמעינן תנא דמשנתנו דבכורים איקרו תרומה ואע"ג דתרומה לא איקרו בכורים כדכ' התוס' במנחות ט"ו ע"א בד"ה לחם ע"ש, דכל דרשת ותרומת ידך אלו הבכורים דאשכחן כמה פעמים בש"ס אבל לא בשום משנה אלא הכא בדרך רמז דבכורים קרוי תרומה כנ"ל. וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף ק"ג ע"א.

מ"ח המתכוין לאמר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין. ע' בחידושי הרשב"א לקידושין ד"ג ע"א ובמש"כ בחידושי לתמורה ד"ז ע"א וע"ע בת' אבקת רוכל סי' קע"ו ובת' ריקאנטי סי' תקל"ה ובס' אור גדול סי' ל"ו ל"ז ובמפרשי המשנה סוף טבול יום.

שם עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו', ע' בת' הרשב"א סי' תרצ"ט ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקפ"ו ובת' פנים מאירות ח"א סי' נ"ג ובת' בית דוד סי' י"ג.

מ"ט הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדישן הקדש. עי' כפתור ופרח פ"ד.

שם ר' יהודא אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכ"א יש לו, ע' אור זרוע ח"א סי' שכ"ו.

שם תרומת העכו"ם מדמעת וחייבים עליה חומש ור"ש פוטר, הנה אופן פלוגתתם אי פליגי בתרומת גורנו או בגוי שלקח מפירות ישראל עי' בירושלמי ובמה שהאריך בזה בת' ר"ב אשכנזי סי' א'

פרק רביעי

מ"א המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר רמ"א אף מוציא הוא ממקום אחר תרומה ומעשרות. ראיתי שמדקדקים על לשון המפריש ולא קתני מפריש, ולדעתי הוא פשוט דלכו"ע לכתחילה צריך להפריש תרומתו ומעשרותיו בבת אחת כל אחד כשיעורו שגבלו חכמים, וכל הדברים במשנתנו הוא רק בדיעבד אם הפריש מקצת מה דינו ולהכי קתני המפריש מקצת כו', וכן בלתי מובן לע"ד מה שמדייק הראב"ד ספ"א מה' מעשר על לשון עליו דקתני במשנתנו דלפ"ד הרמב"ם היה לו לאמר עליה שהתרומה לשון נקבה ומובא גם בתוי"ט ע"ש, ולפע"ד אדרבה הלא לפ"ד הרמב"ם כל המדובר במשנה קאי על אותו חלק שהפריש, ולהכי שפיר תני מוציא ממנו תרומה עליו, היינו מזה החלק יפריש מיניה וביה, ולפי פירוש זה ודאי צריך להיות בלשון זכר, וע"ע במל"מ פ"א הט"ו ממתנות עניים.

מ"ב מי שהיו פירותיו במנורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עד שמונה סאין ואוכלן דר"מ וחכ"א אינו מפריש אלא לפי חשבון. הנה הרמב"ם בפיה"מ ובהלכותיו מפרש כפירוש השני בר"ב דמחלקותן הוא דר"מ סבר שהם בחזקת קיימים וחכמים סברי שאינן בחזקת קיימין ע"ש וקשה הלא במשנה גיטין ל"א ע"א תנן המניח פירות להיות מפריש עליהן תרו"מ מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואם אבדו פליגי שם אם חושש להן מעת לעת של הנחה או של בדיקה ע"ש. ומדלא פליג ר"מ שם במשנה ש"מ דלכו"ע עכ"פ צריכין שיהיו קיימין, ולהכי קתני התם דוקא שהניח הפירות לכתחילה למטרה זו להיות מפריש עליהן, ומשו"ה יש מקום להעמידן בחזקת קיימין. משא"כ הכא כשנתן הסאה ללוי וסאה לעני, מסברא נטלו לאכלם ומה מקום לר"מ להעמידן בחזקת קיימין והלא אפילו שם במניח למטרת ההפרשה טרחו ג"כ התוס' לאוקים דאיירי בערבי שבתות ויו"ט דאל"ה אין תורמין שלא מן המוקף וע' תוס' ב"מ ל"ח ריש ע"א ובמש"כ בחידושי שם. וא"כ אמאי לא אסרו הכא לכתחילה לחלק ההפרשה לחלקים אלא דוקא להפריש בבת אחת מן המוקף, ומכש"כ שלא לסמוך ע"ז שהם בחזקת קיימין כדס"ל לר"מ וצ"ע כעת.

מ"ג ר' יהודה אומר אף שלא מן המוקף. הנה רש"י בחולין ד"ז ע"א פי' מן המוקף מן המחובר וסמוך לו כמו אין מקיפין שתי חביות כו', אבל הרמב"ם הכא בפיה"מ כ' ממה שהוא תוך היקף במקום אחד, וע"פ פירושו זה מובן מש"כ בפ"ג הי"ז מה' תרומות אהא דמוקף כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחד מהן שתי סאים על המאה כו' ושם בהי"ח כ' על שתי מגורות שבבית אחד תורם מאחד על הכל ע"ש, משום דמפרש דהיקף הבנין עושה אותן למוקף, ולהכי כינו לדין זה מוקף, ועפ"ז אפ"ל הא דאמרינן בפ' הזהב מ"ט ע"א ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, דכוונתו על מגורה אחרת במקום אחר באותו בנין, ועפ"ז סרה קושית התוס' בגיטין ד"ל ע"ב ובב"מ ל"ח ע"א שהקשו אסוגיא דהתם הלא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ועמש"כ עוד בחידושי למס' בכורים פ"ב מ"ה.

מ"ד האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעה"ב אם אינו יודע דעתו של בעה"ב תורם בבינונית אחת מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אם נתכוין להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה. וכ' הר"ש ותימה הא דאיבעי לן בפ' אלמנה ניזונית זבין לי ליתכא ואזיל זבין ליה כורא מהו מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני או מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני תיפשוט מהכא דמעביר על דבריו הוי דאי מוסיף על דבריו הוי שיעורא מיהא ליהוי תרומה ומתניתין משמע דאינה תרומה כלל, וע' מה שתירץ בזה בס' תורת זרעים

ולעד"נ כיון דכל ענין שליחות דתרומה ילפינן מקרא דגם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, נמצא דשליחותיה תלוי עדיין בדעתיה דבעה"ב, וסתמיה דבעה"ב כי תרים מבינונית הוא תרים כדאמרינן בב"מ כ"ב ע"א, ורק אם פיחת עשרה או הוסיף עשרה יכול לאמר להכי אמדתיך ועפ"ז לא נגע ג"כ לא בשליחותא דדעת תורה ולא בשיעורה דרבנן, משא"כ היכא דהשליח הוסיף אחת מדעתיה, אפילו אי הוה בטעות אמרינן שילהי בכורות דמצי א"ל לא איבעי לך למיטעי ע"ש, מכש"כ היכא דהוסיף במתכוין דודאי נתבטלה עי"ז שליחותיה דבעה"ב ולהכי לא הוי תרומה, אבל מה זה ענין להא דכתובות הנוגע רק למקח וממכר, ובהדיא הודו בש"ס כתובות צ"ט ע"ב שם דתרומת השליח אגידא בדעתא דבעה"ב ואינה דומה לתרומת עצמו דאיהו גופיה אפילו אם תרם אחד מעשרים תרומתו תרומה משא"כ השליח איהו תלוי בדעתא דבעה"ב ובשיעורא דרבנן ע"ש וצ"ע.

מ"ה המרבה בתרומה רא"א אחד מעשרה כתרומת מעשר יתר מכאן יעשנה תרומת מעשר כו' ר"ט ור"ע אומרין עד שישייר שם חולין. ופי' הר"ש דבעינן ראשית ששיריה ניכרין. והנה אהא דרישא קאמר בירושלמי ר' ירמיה בשם ר' יעקב בר אחא בשם רשב"ל אתיא דר"א כב"ש כמה דב"ש אומרים קדשו מדומעין כן ר"א אומר קדשו מדומעין, ולפ"ז יוצא לנו דב"ש ור"א ס"ל דלא בעינן ראשית ששיריה ניכרין. וכמ"כ ר"מ גבי הלוקח יין מבין הכותים כדפירש"י במכות י"ט ע"ב, ור"ט ור"ע דמשנתינו ס"ל דבעינן שיריים ניכרין, וכמ"כ ר' יהודה ור' יוסי ור"ש גבי הלוקח יין מבין הכותים לפי אוקימתא דרבא בעירובין ל"ז ע"ב, ועמש"כ בחידושי שם וליומא נ"ו ע"ב ולעיל פ"ג מ"ה.

מ"ו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן. ע' בר"ש לעיל פ"א מ"ז.

מ"ז רא"א תרומה עולה באחד ומאה ר' יהושע אומר במאה ועוד זה אין לו שיעור כו'. ע' ר"ש לקמן פ"ה מ"א ובראב"ן סי' נ"ג וסי' רפ"ב שי"א ובס' העתים ה' עירובי תחומין סי' ע"ז ושם ה' שתופי מבואות סי' צ' ובח"ס חי"ד סי' צ"ט.

מ"ח ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות לבנות מעלות את השחורות כו'. ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' וי"ו ובס' אור גדול סי' סמך.

מ"ט כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות נפלה שחורה שחורות אסורות והלבנות מותרות נפלה לבנה לבנות אסורות ושחורות מותרות בשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו בזו ר"א מחמיר ור' יהושע מיקל. הנה ממשנה זו הוכיח בס' חסידים סי' תתמ"ח דשחורות ולבנות הן שני מינין גם לברכת שהחיינו כדהובא ג"כ במלאכת שלמה, ולע"ד יפלא ההרכבה בזה הלא אפילו הכא גופה לאו משום לתא דשני מינין אתינן עלה אלא מפני דחזותן מעידות עליהן ואינו נופל בהם שם תערובות משום שינוי מראיהן. ומצאתי שהעיר בזה בס' גפי אש וע"ע בת' שבות יעקב סי' ל"ז ובמג"א סי' רכ"ה סק"י.

מ"י ובזו ר"א מיקל ור' יהושע מחמיר בדורס ליטרא קציעות ע"פ הכד ואינו יודע איזהו רא"א רואין אותן כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ר"י אומר לא תעלה עד שיהיו שם מאה כדין. ע' זבחים ע"ג ע"א ובכ"מ פי"ד ה"ו ז' מה' תרומות ובפלתי סי' ק"י סק"י.

מי"א סאה תרומה שנפלה ע"פ מנורה וקפאה רא"א אם יש בקפוי מאה סאה תעלה באחד ומאה. וכ' הר"ש וקפאה הסיר מה שלמעלה כו', ולכאורה כיון שהסיר מה שלמעלה מדוע צריך ר"א אחד ומאה לבטל הסאה שנפלה הלא איהו ס"ל לקמן פ"ה מ"ב שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וע' ירושלמי שבת פי"ח ה"א. די"ל דמה שאמר ר"א סאה שנפלה היא סאה שעלתה היא דוקא בתרומה טמאה להחמירה לשריפה. אבל גבי תרומה טהורה מודה ר"א דכשמגביהה חזרה לשם תרומה כמו שהיתה. וע' בר"ב ותוי"ט לקמן פ"ה מ"ג.

מי"ב שתי קופות ושתי מנורות שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהם ואין ידוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו רש"א אפילו הם בשתי עיירות מעלות זו את זו ע' בתוה"ב הארוך דפוס ברלין דף קי"ד ע"א.

מי"ג א"ר יוסי מעשה בא לפני ר"ע בחמשים אגודות של ירק שנפלה אחת מהם לתוכן חציה תרומה ואמרתי לפניו תעלה לא שהתרומה תעלה בחמשים ואחד אלא שהיו שם מאה ושני חציים וכ' הר"ב ואשמעינן ר' יוסי, שאין האגודה שחציה תרומה מדמעת אלא לפי חשבון תרומה שבה ולא אמרינן שהאגודה כולה תדמע כיון שהיא תרומה מעורבת. והקשה במשנה ראשונה הלא הא דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כבר תנינן פ"ה מ"ו והך דהכא ל"ל ע"ש, ולדידי בלתי מובן קושיתו הרי הר"ב גופיה מבאר על אתר דהכא החידוש מפני דהאגודה גופה בלולה מתרומה וחולין ולפ"ז היה מקום לאמר שהאגודה כולה תדמע ומשו"ה שפיר אשמעינן ר' יוסי דאינה מדמע אלא לפי חשבו התרומה של אותה האגודה, וא"כ ל"ד למתניתין דלקמן, לבד מאי דהתם גופה תנאי אחריני פליגי בהאי כללא. וע' במה"פ לירושלמי דשילהי פרקין.

פרק חמישי

מ"א סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין או למעשר ראשון או למע"ש או להקדש בין טמאין בין טהורין ירקבו כו'. ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' ר"ב

ר"ש ד"ה תניא בספרי בפ' קרח מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה בק"א כו', ע' ראב"ן סי' נ"ג וברש"י חולין צ"ט ע"א ד"ה שנתבשלו ובמש"כ בחידושי שם.

מ"ב סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין רא"א תירום ותשרף. וכ' הר"ש דבבכורות כ"ב ע"ב הגרסא תירום ותרקב, ע' בס' התרומה סי' פ"ד ובמש"כ בחידושי לבכורות שם וע"ע בראב"ן סי' ח' ובתרומת הדשן סי' נ"ד.

מ"ג סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין תעלה ותאכל נקודים או קליות כו'. וכ' הרמב"ם בפיה"מ ר"א אינו חולק בכאן ולא אמר סאה שנפלה היא סאה שעלתה לפי שכל מה שאמר אינו אומר אלא להחמיר ע' בר"ב ובתוי"ט, וחנה דברי הרמב"ם הם דעת ר' זעירא בירושלמי דקאמר לא אמר ר"א אלא מפני גדירה פי' דחומרא היא, אמנם ר' סימון קאמר התם דר"א כדעתיה כמה דו אמר תמן כל הפסולין עלו בידו כן הוא אמר הכא כל הטמאים עלו בידו ע"ש. והשתא כיון דר"א מדמה הא דמשנתנו להא דתנן בזבחים ע"ז ע"ב בתערובות אברין באברין בעלי מומין דאם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כו', והתם הרי הוא לקולא ובע"כ דל"ל להרמב"ם כר' סימון.

אכן גם ר' סימון בירושלמי כמו דאינו עם דעת ר' זעירא כמ"כ אינו מתאים עם דעת ר' אלעזר בבבלי שם, דהא ר' סימון תפס בדעת ר"א דכל הטמאים עלו בידו כמו התם כל הפסולין עלו בידו, ואילו ר' אלעזר סבר התם דלא הכשיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא ע"ש. הרי דלא פסיקא ליה דכל הפסולין עלו בידו. ומשו"ה לא הכשיר אלא שנים שנים דבזה איכא למימר מיגו דהאי לאו דאיסורא הוא האי נמי לאו דאיסורא הוא כפירש"י שם. הרי עכ"פ גם שם מידי ספיקא לא נפקא כנלע"ד.

מ"ד סאה תרומה טמאה שנפלו למאה סאה תרומה טהורה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין כו' לאחר שהודו ר"א אומר תירום ותשרף כו'. והוכיחו מזה בירושלמי דב"ש הודו לב"ה מהא דר"א אומר תירום ותשרף ע"ש, וקשה הלא בהלכה הקודמת בירושלמי א"ר סימון ר"א כדעתיה כמה דו אמר תמן כל הפסולין עלו בידו כן הוא אמר הכא כל הטמאים עלו בידו ע"ש והשתא האם גם בזבחים ע"ז ע"ב איכא נמי פלוגתא מוקדמת בין ב"ש וב"ה לתלות עליה דעת ר"א, ובע"כ דר"א לגרמיה יש לו שיטה כזאת. ומנלן הכא לתלות הודאתו של ר"א בפלוגתא דב"ש וב"ה.

ואפ"ל עפ"מ דאמרינן בסוכה כ"ח ע"א דר"א לא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו, וממילא גם הא דמשנתנו דאמר תירום ותשרף הוא נמי מה ששמע מב"ש דשמותי הוא כדאמר בירושלמי, ועפ"מ דאמר הכא כל הטמאים עלו בידו החזיק בשיטתיה גם בזבחים דאמר כל הפסולין עלו בידו, וע"ע במשנה טבו"י פ"ב מ"ז ובמפרשים שם ובדורות הראשונים ה"א כרך ג' דף קנ"ג ע"א.

מ"ה סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה למקום אחר רא"א מדמעת כתרומה ודאו וחכ"א אינה מדמעת אלא לפי חשבון. וכ' הרמב"ם בפיה"מ לפי חשבון הוא כי סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה נחשב אותה שאין בה מתרומה ודאית אלא חלק ממאה מסאה ואם נפלה לסאה אחרת לבד אינה מדמעת, ע' מה שהאריך בזה בפרי תואר סי' צ"ט ס"ק י"ב.

מ"ו סאה תרומה שנפלו לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רא"א מדמעת כתרומת ודאי, ע' תרומת הדשן סי' נ"ד ובספר המכריע חי"ד סי' כ"ב דפוס לובלין.

שם וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ואין המים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון, ע' בת' הרשב"א סי' של"ו ובראב"ן סי' כ' וסי' ר' שי"א ובמקור חיים ה' פסח סי' תס"ז ובת' באר יצחק חא"ח סי' י"ב וע"ע באור זרוע ח"א סי' של"ה.

מ"ז סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת ה"ז מותרת עד שתרבה תרומה על החולין. ע' בס' האשכול ח"ג סי' ל"ד ובביאור הגר"א ליו"ד סי' צ"ט סקט"ו ובעונג יו"ט סי' צ"ה.

מ"ח סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר. ע' בת' הרשב"א סי' תס"ג וסי' תש"ל ובראב"ן סי' שי"א ובאור זרוע למס' ע"ז סי' רע"ז רע"ח ובתרומת הדשן סי' נ"ד ובפר"ח סי' צ"ט סקכ"א ובס' אור גדול סי' סמ"ך וע"ע במיוחסות סי' קפ"ב.

מ"ט סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופחתו כשם שפחתו החולין כך פחתו התרומה ומותר כו'. ע' בת' הרשב"א סי' תכ"ה תס"ג תרע"ח ובת' הגרע"א סי' ע"ז ובס' משנה אחרונה למס' מכשירין פ"ב מ"ג.

שם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור, ע' בת' הרשב"א סי' תש"ל ובחזקה רבה חי"ד סי' קנ"ד וע"ע בת' הרא"ש כלל ב' סי' י"ד ובת' עין יצחק חא"ח סי' י"ט.

שם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כן נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור, הנה הכא הוא המקור להא דאין מבטלין איסור לכתחילה, וע' תוס' ביצה ד"ד ע"ב ובראב"ן סי' כ"ד וסי' שי"א ובאור זרוע ח"א סי' תנ"ח ובת' פנים מאירות סי' קס חזקה רבה חי"ד סי' ע"ה.

פרק שישי

מ"א האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה משלם חומשה וחומשה דחומשה כו'. ע' בס' יראים סי' קע"א.

מ"ב בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה כו'. ע' תוס' כתובות ד"ל ע"ב ד"ה זר שאכל ובטעם המלך ס"ה ביאת מקדש,

מ"ג המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דר"מ וחכ"א הם משלמים קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן. ע' בנועם ירושלמי לדמאי פ"ג ובעונג יו"ט ס"ס כ"ו ובבאר יצחק חאה"ע סי' ג' ובעין יצחק אה"ע ח"א סי' ס"ז.

ר"ש ד"ה בירושלמי הא ר"מ אומר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהון, ובפ"ק דב"מ לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו כו', ע' בתשובת הגרע"א סי' קל"ד.

מ"ד גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן שאין בהקדש תשלומי כפל. ע' ירושלמי לעיל פ"א ה"א ובעונג יו"ט סי' ק"ז וסי' קי"ב.

מ"ה אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא מן מעשר שנטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שנפדו. הנה עה"ג כתוב נוסח אחר ולא ממע"ר שלא נטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שלא נפדו ע"ש, והנה ודאי הוא עפמש"כ הר"ש בשם ברייתא דתו"כ ע"ש. אולם לפנינו בתו"כ פ' אמור פרק ו' מ"ה הגרסא כמו במשנתנו ולא ממע"ר שניטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שנפדו. וכן הגרסא שם בראב"ד, וע"ש בקרבן אהרון וברדב"ז וכ"מ ומל"מ פ"י הי"ח מה' תרומות.

שם וחכמים מתירין באלו, וכ' הרמב"ם בפיה"מ ר"ל במע"ש והקדש שנפדו ע"ש, ובאמת זהו רק דעת ר"ל בירושלמי אבל ר' יוחנן פליג שם וס"ל דהאי וחכמים מתירין באלו קאי על כל דחשיב במשנתנו, ולכאורה דעת ר' יוחנן הוא ברור בספרא פ' אמור שם דהתם גריס וחכ"א משלמים מכולם, ולפ"ז קשה על ר"ל מה מקום לו לפלוג על ברייתא דספרא ואמאי לא השיב לו ר' יוחנן מברייתא זו, ודוחק לאמר דתרוויהו לא שמיע להו להא ברייתא, זולת אם נימא דשניהם ידעו לה רק ר"ל אחז לגרסא דמשנתנו לעיקר ומפרש לה הכי, וע' בר"ש משאנ"ץ לספרא שם.

מ"ו רא"א משלמין ממין על שאינו מינו בלבד שישלם מן היפה על הרע ור"ע אומר אין משלמין אלא ממין על מינו כו'. ע' נועם ירושלמי למכילתין ספ"ב ובדורות הראשונים מאמר המשנה ביסודה פרק כ"ט.

פרק שביעי

מ"א האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. פירוש דהוא חייב מיתה ביד"ש ותוספות חומש הוא רק על השוגג וע' סה"מ ל"ת קל"ג.

ר"ש וכיון דגלי קרא דשוגג לא מיפטר משום מיתה ה"ה משום כרת אלא לרבא דלא מיפטר משום מיתה כו', ע' בדו"ח להגרע"א מערכה ה' אות י"ח.

מ"ב בת כהן שנשאת לישראל ואח"כ אכלה תרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש ומיתתה בשרפה נשאת לאחד מכל הפסולין משלמת קרן וחומש ומיתתה בחנק דר"מ וחכ"א זו וזו משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש ומיתתן בשרפה. ע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' כ"ז.

מ"ג המאכיל את בניו קטנים כו' והאוכל פחות מכזית תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כו'. וכ' בר"ש אהא דקטנים וז"ל דלאו בני אכילה נינהו ע"כ, ונראה דט"ס הוא וצ"ל דלאו בני חיובא נינהו כדפירש הרא"ש וכל המפרשים, ואפשר להעמיס כן גם בכוונת הרמב"ם שהביא להא דמשנתינו קרא דואיש כי יאכל קדש בשגגה ע"ש, דלבד דמורה בזה על שיעור אכילה בכזית כדכ' התוי"ט ע"ש, עוד הורה בתיבת ואיש למעט קטן ומשום דלאו בר חיובא הוא וע' סנהדרין ס"ט ע"א.

ובהאי פרטא דשיעור אכילה בכזית ע' בשנו"א וע'"ע בפסחים ל"ג ע"א וברש"י כריתות ד"ו סוף ע"ב ובתוס' מנחות ד"ס ריש ע"א.

מ"ד זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם את החומש התשלומין חולין אם רצה הכהן למחול מוחל. ע"ל רפ"ו ובתוס' כתובות ד"ל ע"ב סד"ה זר שאכל ובטעם המלך ס"ה ביאת מקדש.

בתוי"ט ד"ה זה הכלל. ואל תתמה דליכא לאתויי בזה הכלל דכה"ג איתא נמי במס' מגילה פ"ד מ"ב כו' ע"כ, וע"ע באהלות פ"ג מ"א ובתוי"ט שם ובמשנה אחרונה לנגעים רפ"ט.

מ"ה שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה כו'. ע' יו"ד סי' קי"א ס"א ובביאור הגר"א סק"ד ובחזקה רבה חי"ד סי' מ"ה מ"ו וסי' רע"ב וע"ע בתוה"ב הארוך דפוס ברלין דף קי"ג ע"א ובפרי תואר סי' קי"א סק"ב ובס' משנה אחרונה למס' טהרות פ"ה מ"ג ושם במקואות פ"ב מ"ב.

מ"ו נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן כו'. ע' חוות דעת סי' קי"א סק"ג ובחזקה רבה חי"ד סי' קנ"א וסי' רע"ב.

מ"ז זרע אחד את שתיהן בדבר שזרעו כלה מותר ובדבר שאין זרעו כלה אסור. וכ' הרמב"ם בפי"ג הי"ג מה"ת דטעם האיסור הוא דהגידולין הן מדומע ע"ש, ולכאורה לפ"מ דמסתפקו להתוס' בב"ק ס"ט ע"א בד"ה כל הנלקט דשמא בטל העיקר ברוב הגידולין ע"ש, א"כ מדוע יהיה נאסר כאן משום לתא דמדומע ולא נימא שיתבטל ברוב הגידולין וצע"ק.

פרק שמיני

מ"א האשה שהיתה אוכלת בתרומה באו ואמרו לה מת בעליך או גרשך כו' ע' בת' הגרע"א ס"ס ע"ה.

שם וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל או נתנך במתנה כו', הנה הכא לא נחתינן לחלק בין מכר למתנה כדמחלק בירושלמי מעשרות רפ"ב ובמע"ש פ"א ה"א דרק לדעת חכמים הוא מתנה כמכר, אבל ר"מ הא פליג בבכורות ס"פ יש בכור וס"ל דאין מתנה כמכר ע"ש, די"ל דהכא לא אתינן רק משום לתא דהפקעה מרשות הכהן לפוסלו מן התרומה, ומאי נ"מ באיזה דרך הוציאו מרשותו ע"י מכר או ע"י מתנה, ועמש"כ בחידושי שם.

שם היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח רא"א כל הקרבנות שהקריב ע"ג המזבח פסולין ור' יהושע מכשיר, וכ' הרמב"ם בפיה"מ אפילו עבד אחר שנודע שהוא בן גרושה כדיליף מברך ה' חילו, וע' בנחל אשכול לס' האשכול ריש ה' טומאת כהנים וע"ע בשעה"מ פ"ו ה"י מביאת מקדש ובהפלאה לכתובות כ"ג בתוד"ה עדי טומאה ובת' באר יצחק חא"ח סי' כ"ה ובחי"ד סי' כ"ה.

מ"ב וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם רא"א יבלעו ור' יהושע אומר יפלטו כו'. בירושלמי מ"ט דר"א מכיון שהתחיל בהיתר תני ר' נתן אומר לא שהיה ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביוה"כ כן אף בנזיר כן אף בנבלות כן אף בטריפות כן כו', והנה במראה הפנים שם העיר מסוגיא דס"פ גיה"נ דר"י ור"ל פליגי אי בעינן הנאת גרון או הנאת מעיו ע"ש, ולע"ד בלתי מובנת ההרכבה בזה הלא התם פליגי על הנאת גרון, ובמשנתנו קתני שהיתה תרומה בתוך פיהם, הרי דלא מטא האכילה עדיין אל הגרון רק שהוא בין השינים ובזה ל"פ ר"י ור"ל כדאמר רב פפא שם וע"ש רש"י ד"ה בשל השינים, ואי איירי הכא בגוונא דפליגי התם אמאי ל"ק שם בגמרא כתנאי או לימא כתנאי אי ר"א ור' יהושע פליגי כמ"כ במשנתנו, זולת אי נימא דסוגיא דחולין לא ס"ל כר' נתן בירושלמי דפליג אי לעוס כבלוע רק טעמא דר"א מכיון שהתחיל בהיתר, אכן זהו גופה טעמא בעי וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף יותר, הלא גם שוגג צריך כפרה כדאמרינן בנזיר כ"ג ע"א והכא איגלאי מילתא למפרע שהביא דבר איסור לתוך פיו, ואף אם נימא לעוס כבלוע איך נימא בנבלות וטרפות חמץ בפסח ויוה"כ אם הכניס בשוגג בפיו עושה לו הלעיסה היתר גמור שיוכל להכניסו גם בגרונו ובמעיו וצ"ע כעת.

מ"ג היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר רא"א יגמור כו'. וכי הריש דלא דמיא להאי דתנוקות שטמנו תאנים מע"ש ושכחו ולא עשרו למו"ש לא יאכלו אא"כ עשרו דהתם לאכילת שבת יחדום כו' ע"כ, הנה תירוץ זה הוא כדמתרצו התוס' בביצה ל"ה ע"א ד"ה ר"א ע"ש, אולם לפמש"כ הר"ש גופיה קודם לזה דאשכול דמשנתנו הוא שלא נגמרה מלאכתו דסתם ענבים לדריכה קיימי, א"כ בלא"ה ניחא דגבי תנוקות שטמנו איירי בתאנים דנגמרה מלאכתן וכמש"כ התוס' שם בתירוצם בתרא ע"ש.

מ"ד שלשה משקין אסורים משום גלוי המים והיין והחלב ושאר כל המשקים מותרים. ע' פר"ח יו"ד סי' קט"ז סק"א ובפרי תואר שם ובבועז למס' פרה פי"א סי' ה'.

מ"ה שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהן המרה ר' יוסי אומר בכלים כל שהן ובקרקעות ארבעים סאה. ע' ברי"ף וברא"ש ע"ז פ' אין מעמידין וברמב"ם פי"א הי"ב מה' רוצח ובטור יו"ד סי' קט"ז ובט"ז שם סק"ב ובת' חוט השני סי' ס"ז.

מ"ו נקורי תאנים וענבים וקשואין והדלועין כו' כל שיש בה ליחה אסור. והנה בחולין ד"ט ע"א תניא ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים חוששין שין שמא במקום נקב של נחש נקב ע"ש, והשתא לפ"ד הברייתא דאפילו אם בעיניו ראה צפור המנקר בתאנה אפ"ה חיישינן לספק דחוק כ"כ שמא במקום נקב הנחש נקב, מכש"כ בסתם נקורי תאנים וענבים דודאי יש לנו לחוש שמא נקורי הנחש הוא ואמאי צריך במשנתנו התנאי כל שיש בה ליחה דמזה משמע דבאין בה ליחה מותר, ומה סברא לאמר דניקור שאין בה ליחה יהיה עדיף מראה צפור המנקר בה, וע' תוס' ע"ז ד"ל ע"ב ד"ה פי תאנה וצ"ע.

מ"ז המשמרת של יין אסורה משום גלוי ר' נחמיה מתיר. ע' ב"ב צ"ז ע"ב ובסוכה ס"פ לולב וערבה ושם מ"ח ע"ב תוד"ה שהיין.

מ"ח חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה רא"א אם היתה מונחת במקום תורפה יניחנה במקום המוצנע כו'. ע' בת' ראבי"ה סי' ר"ב ובחזקה רבה חי"ד סי' ק"ג.

ר"ש ואין לפרש כההיא דתנן גבי ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ועשה טהרות דאם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות כו', ע' מל"מ רפי"א מאבות הטומאות ובחזקה רבה חי"ד סי' רכ"ח.

מ"ט חבית שנשברה בנת העליונה והתחתונה טמאה מודה ר"א ור"י שאם יכולים להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו רא"א תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. ע' אור שמח פ"ב הי"ג מה' בכורות.

מ"י וכן חבית של שמן שנשפכה מודה ר"א ור' יהושע שאם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר"א אומר תרד ותבלע ואל יבליענה בידיו. והנה הוא כמו במשנה הקודמת בדעת ר"א דאמר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו, ומסיק עלה בפסחים ט"ו ע"א ושם ד"כ ע"ב ר' יהושע אומר אף יטמאנה ביד, והרמב"ם פי"ב ה"ד מה"ת פסק כר' יהושע ומפרש שם דהאי בידיו פירושו בלא נטילת ידים ע"ש.

והנה בירושלמי קאמר עלה ר' יוחנן דר' יהושע ור"ש אמרו דבר אחד, פי' כמו דר"ש קאמר בבכורות ל"ג ע"ב גבי בכור שאחזו דם דיקיז לו דם ואע"פ שהוא עושה בו מום אינו עובר על כל מום לא יהיה בו משום דאי שביק ליה הכי מיית, הלא דהוא ממש דעת ר' יהושע דהכא כיון דבלא"ה תלך התרומה לאיבוד ותטמא משו"ה מותר לטמאנה בידיו ע"ש, והשתא קשה איך פסק הרמב"ם כר' יהושע הלא כלל זה נקטו כל הראשונים דכל היכא דאמרו שניהם אמרו דבר אחד הוא להורות דאין הלכה כתרווייהו משום דהיא שיטה ואין הלכה כשיטה, וע' ב"מ ס"ט ע"א ובתוד"ה אלא שיטה ובת' הרשב"א ח"א סי' שי"ד ובמק"א הארכתי בזה ומהם בחידושי למנחות נ"ז ע"ב ולחולין קכ"ד ע"ב ע"ש, ומזה מוכח דהרמב"ם תפס דעת ר' אילא בירושלמי דאמר דר"ש דבכורות ור' יהושע דתרומות לא הדין מודה לדין ולא הדין מודה לדין כו' ע"ש.

מי"א ובל תטמאה כיצד היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו א"ל עכו"ם תן אחת מהן ואטמאה ואם לא הרי אני מטמא את כולה רא"א יטמא את כולה ואל יתן לו אחת מהן ויטמא ר' יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע. הנה ראיתי בס' גפי אש שדקדק על לשון בידו דקאמר ר"א וכ' דוקא בידו דצריך ליתן בידים הוא דאסור לר"א אבל באינו בידו רק מונחים לפניו לשמור מודה ר"א דיכול לאמר טול אחד מהם אבל אם הם בידו אפילו הא אסור לאמר טול דאם יניח ליטול והם בידו הו"ל כמסייע וגרם ע"כ, ולי נראה דהא דדייק התנא למיתני בידו הורה בזה אגב אורחיה לסוגיא דס"פ אין דורשין חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו.

מ"יב וכן נשים שאמרו להם עכו"ם תנו אחת מכם ונטמא ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ע' בס' האשכול ח"ג ס"ס מ"ד ובנחל אשכול שם.

בר"ש ד"ה תנו לנו, בירושלמי מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרים, ע' בתוי"ט אהלות ספ"ז.

פרק תשיעי

מ"א הזורע תרומה שוגג יופך ומזיד יקיים כו'. הנה הרמב"ם נראה כסותר א"ע דבפי"א ה"כ מה"ת כ' הזורע את התרומה בשוגג יהפך במזיד יקיים, ולשון כזה משמע דכמו זה כן זה שניהם בלשון חיוב נאמרו, ובפיה"מ כתב איהו גופיה דשוגג יופך הוא היתר ומזיד יקיים הוא חיוב ע"ש, ואף דשני הפירושים אפשר לכוון בירושלמי וע' בר"ש ובפני משה אבל עכ"פ על הרמב"ם קשה דמזכי שטרא לבי תרי וצ"ע.

מ"ב וחייבת בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטים ועניי ישראל מוכרים את שלהם לכהנים כו'. הנה במשנה שבירושלמי הגרסא ועניי ישראל מוכרין את שלהן לעניי כהנים וע"ש בפ"מ. ונראה דגרסא מוטעת נזדמנה שם והנכון כדגרסינן במשנתנו דהכא וכ"מ בתוס' פסחים ל"ד ע"א ד"ה טהרו

מ"ג החובט משובח והדש כיצד יעשה תולה כפיפות בצוארי בהמה ונותן לתוכן מאותו המין נמצא לא זומם את הבהמה ולא מאכיל את התרומה הנה בתוספתא ובירושלמי מסיק עלה תני בשם ר"ש תולה לה כרשינן והן יפין לה מן הכל, ויש לחקור אם הוא בגדר פלוגתא דתנא דמתניתין סבר דוקא מאותו המין אם חטין חטין ואם שעורין שעורין ור"ש ס"ל דא"צ דוקא מאותו המין רק דאם תלו לה כרשינין הוא עומד בזה לטובת הבהמה בשביל כל המינין משום דמעלי לה הוא כדמסקינין בב"מ ד"צ ע"א.

כן לפ"מ שתלה הרמב"ם בפיה"מ ביאור משנתנו באיסור לא תחסום דכתיב בקרא ע"ש וא"כ איכא למידק הלא בב"מ שם תניא דפרות הדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום והא דתולה לה מאותו המין לת"ק וכרשינין אליבא דר"ש הוא רק מפני מראית העין, וע' במה"פ לירושלמי דפרקין ה"א ועדיין צ"ע.

מ"ד גידולי תרומה תרומה וגדולי גדולין חולין כו'. ע' ירושלמי שביעית פ"ו ה"ג ובבכורים פ"ב ה"ב.

מ"ה מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין. ע' חזקה רבה חי"ד סי' קנ"ד.

מ"ו הטבל גדוליו מותרין כדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין כו'. הנה בירושלמי נדרים פ"ו ה"ד הביא למשנתנו דפרקין משנה ד' דתנן גדולי תרומה תרומה וגדולי גדולין חולין אבל הטבל כו', וקאמר שם ותני עלה בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. וכ' בקרבן עדה ותני עלה בברייתא ע"ש. ולפי המבואר הכא מדוע צריך לברייתא הלא במשנה גופה שלפנינו הכי תנן. ומשו"ה נראה דהא דקאמר התם ותני עלה סובב אמשנתנו דהכא מה דבמשנה ו' מפרש למשנה ד' דלעיל כנ"ל,

מ"ז המנכש עם הכושי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהם עראי. ע' חזון איש לשביעית ס' ח' סק"ב וע"ע בכפתור ופרח פ"ד.

שם שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא, ע' תוי"ט מקואות פ"י מ"ו ובתפא"י שם פ"ג סי' י"ג ומפרשי המשנה עוקצין פ"ב מ"ט.

שם עד שיגום את האוכל כו', ע' בתוי"ט עוקצין פ"ב מ"ו.

פרק עשירי

מ"א בצל שנתנו בתוך עדשים אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנו"ט. הנה הא דנקט בצל אע"ג דלענין נתינת טעם באיסורין שוה קפלוט לבצל כדאמרינן בחולין צ"ז ע"ב, די"ל משום דעור הבצל משונה מכל העורות של שאר מיני ירקות, והיינו דקאמר בירושלמי מפני שהן צופדות וכדפירשו המפרשים מלשון צפד עורם, והוא שעורו אינו מניח לא לפלוט ולא לבלוע, וכמו שעפ"ז מובן ההבדל בינו לבין שאר מינין כמ"כ מובן ההבדל בבצל גופיה בין שלם למחותך ובין לח ליבש כמבואר ברמב"ם פט"ו ה"ח מה"ת,

מ"ב תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה ה"ז אסורה. ע' בת' מהר"ח או"ז סי' ע"ה ובפר"ח ה' פסח סי' תס"ב.

מ"ג הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין תרומה ר"מ אוסר. וכ' הר"ב דסבר ריחא מילתא היא, ע' רוקח ה' פסח סי' רנ"ז ובת' אגודת אזוב סי' ח' ט' וע"ע במפרשי המשנה דמכשירין פ"ג מ"ג.

מ"ד תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת. ע' ווי העמודים לס' יראים סי' קע"ב.

שם שאין טעם כמון אלא ריח כמון, בע"ז ס"ו ע"ב גריס שאין בה טעם כמון, ועמש"כ הבעל המאור בס' הצבא הנדפס סוף ספר תמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה י"א וע"ע בת' מהר"ח אור זרוע סי' ע"ה.

מ"ה תלתן שנפלה לתוך הבור של יין כו'. במשנה שבירושלמי הגרסא לתוך הבור של מים. ונראה דנ"מ עפ"מ דמסיק בירושלמי דכל דבר שנפל לתוכו תלתן הוא משביח ע"ש, א"כ י"ל דמשנת הבבלי סברה דתלתן לא יהיב טעמא בבור של מים קרים רק ביין משום דקיוהא דיין עוזר אל התלתן לתת טעם לשבח, אבל לשיטת הירושלמי שפיר יהיב טעמא אף במים.

מ"ו היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם כו' וכ' הר"ב דתרומה נטלת במחשבה ובאומד הדעת ע"כ, והנה זהו דוקא משום דמשנתנו אבא אלעזר עזר בן גימל היא דתרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, אבל לר' ישמאל דפליג עליה בספרי פ' קרח פיסקא קכ"א אין ה"נ דצריך מדידה וכקושית הש"ס בביצה י"ג ע"ב הא מדידה בעי ע"ש, ואליביה אתיא סתם משנה דלעיל פ"ד מ"ו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן. וע"ל בר"ש פ"א מ"ז ובמראה הפנים שם ה"ד ובברכי יוסף ליו"ד סי' של"א ס"ק י"ב.

מ"ז זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה כו' במשנה ראשונה הקשה הלא כבר אשמעינן חילוק זה בין פצוע לשלם בר"פ גבי בצל אם שלם מותר ואם חתכו בנ"ט ומחותך היינו פצוע כו' ע"כ, לדעתי בלתי מובן מה מקום להקשות בשני מיני פירות מאחד על חבירו, הרי כל אחד יש לו טבע מיוחד, וכן יעיד הנסיון שהעורות של בצלים וזיתים משונים זמ"ז במראיהן ובתכונתן, ושפיר מצא התנא מקומו להשמיענו גבי כל חד מינייהו דינו לענין בליעה, ומכש"כ דהתם הוי הבצל עם עדשים והכא זיתים עם זיתים, ובירושלמי קאמר ר' יונה עלה דמשנתנו זאת אומרת פצועין בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין שלמין בולעין ופולטין ועוד אינן בולעין ע"ש, ולפי קושית המשנה ראשונה מדוע נטר ר' יונה עד הכא ולא פשיט כמ"כ ממשנתינו דריש פרקין.

מ"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודא שאין חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור כו' ע' בת' הרשב"א בסימנים ע"ר ר"פ רפ"א שצ"ב שצ"ג תכ"ו ובנוב"י קמא חי"ד סי' כ"ו.

שם דג טמא צירו אסור ר' יהודא אומר רביעית בסאתים ור' יוסי אומר אחד מששה עשר בו, ע' בס' התרומה ה' איסור והיתר סי' ס"ו ובאור זרוע ה' בכורות סי' תפ"א ובס' האשכול ח"ג סי' ל"ו.

מ"ט חגבים טמאים שנכבשו עם דנים טהורים לא פסלו את צירם העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור כו'. ע' בת' הרשב"א סי' רפ"ו וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף קכ"ה ע"א ושם דף קמ"א ע"ב.

מ"י כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית. וכ' בתוי"ט ותמיה לי דבספ"ז דשביעית תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן כו' שמעינן מינה דכבוש אוסר כו', ע' מה שתירץ בזה בת' באר יעקב חא"ח דף כ"ט ע"א וע"ע בת' מקום שמואל סי' כ"ז.

מי"א ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. ע' פרדס הגדול לרש"י סי' רכ"ד ובס' התרומה ה' איסור והיתר סי' נ"ז ובראב"ן סי' י"ג וסי' כ' וברוקח סי' תמ"ה ובת' מקום שמואל סי' כ"ז.

מי"ב ביצה שנתבשלה בתבלין אסורין אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע. וכ' הר"ש כגון תבלי תרומה וערלה וכלאי הכרם, והרמב"ם בפיה"מ הוסיף על אלו הקדש ע"ש, והנה בת' הרשב"א סי' תקט"ז כתב שקליפות הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבוע מאותו צבע, והובא ביו"ד סי' צ"ה ס"ב וע"ש בביאור הגר"א סק"ה, וא"כ מנא להו להוסיף על תרומה דאיירי בה דוקא הקדש ערלה וכה"כ דילמא כוונת התנא במש"א תבלין אסורין הוא כל מיני איסורין כמו נבלות וטרפות, וממילא גם איסורין דעכלה וכה"כ בכלל, דלא נפקו מכלל שאר איסורין ואדרבה חמירי ל לענין ביטול וצ"ע.

שם מי שלקות ומי כבשים של תרומה אסורים לזרים ע' ר"ש מקואות פ"ז מ"ב.

פרק אחד עשר

מ"א אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודא מתיר מפני שהוא משביחו. ע' בת' הרשב"א סי' תשס"ו ובמיוחסות סי' ק"צ ובאור זרוע ה' פסחים סי' רנ"ו ובת' פנים מאירות ח"ג סי' כ"א ובנועם ירושלמי לתרומות ספ"ב ובת' הריב"ש סי' יוד ובס' המנהיג ה' פסח סי' נ"ג ובספר המכריע חא"ח סי' י"א דפוס לובלין וע"ע באור זרוע ח"א סי' קס"ב.

מ"ב דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מיני פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר כו'. ע' במראה הפנים דפרקין ובר"ש רפ"ק דמעשרות ובתשב"ץ ח"ג סי' ר"ג ובתוי"ט מקואות פ"י מ"ז ובת' עין יצחק אה"ע ח"א סי' ס"ז.

שם ור"א מטמא משום משקה כו', ע' בס' משנה אחרונה למס' טהרות פ"ט מ"ג ובמלאכ"ש למס' מכשירין פ"ו מ"ד.

מ"ג אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים. ע' ברא"ש ברכות פ"ו סי' ג' ובאור זרוע ח"א סי' קס"ו ובסוף ת' פני יהושע ח"ב להגרא"ז מרגליות ז"ל.

שם ואין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ע' אור שמח פ"ב ה"ד מה' בכורים.

מ"ד עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסים והחרובין של תרומה אסורים לזרים. וכ' בשנות אליהו וז"ל ירושלמי מתניתין במובלעות באוכל עכ"ל, הנה בדבריו אלו לבד מה דאנהר לעיינין בפירושא דמשנתנו, עוד תיקן בזה גרסת הירושלמי המתאמת עם גרסתו בביאור הגר"א לירושלמי שם.

ואגב אורחא מדויק עפ"ז לשון הרמב"ם בפי"א ה"י מה"ת שכ' וז"ל אע"פ שאין בהן אוכל ע"ש, וכוונתו אף שתנאי העוקצין בזה לאסור הוא דוקא אם הן מובלעות באוכל, וא"כ היה מקום לאמר שאסורין דוקא אם היה דבוק בהן קצת אוכל, לה"ק אע"פ שאין בהן אוכל אפ"ה אסורין. אולם מכל הנ"ל למדין אנו דאם העוקצין אינן מובלעין באוכל מותרין לזרים ליהנות מהן. וע"ע במפרשי המשנה עוקצין פ"א מ"ו.

מ"ה גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין. ע' אור זרוע ח"ד למס' ע"ז סי' רצ"ז.

מ"ו מנורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. ע' בת' הרשב"א ח"א סי' רכ"ב ובת' משיב דבר ח"ב סי' כ"ד.

מ"ז וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. וכ' במשנה ראשונה הכא לא איירי ליתן לתוכה חולין דהא הא תנינא לה לעיל כו' ואין מחייבין אותו להיות מטפח כולו מן הארץ שלא תלך לאיבוד, ושוב ראיתי שכן מפרש הרמב"ם כו' עכ"ל, הנה לא מצאתי ברמב"ם שום רמז לפירוש זה, ואדרבה בפי"א הי"ד מה' תרומות העתיק שתי המשניות מ"ו ומ"ז שלפנינו ממש בלשונם בהלכה אחת, וכ' שם בלשון וכן חבית של שמן תרומה כו' ובמנורה שפינה הלא כתב בהדיא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין, משמע דכן כוונתו גם לענין שמן לתת אח"כ בתוכה חולין, כן דבר הלמד מעניינו דכמו במשנה הקודמת ושאחריה בתרווייהו תני בהדיא נותן לתוכה חולין לפ"ז צריך לפרש הכי גם במציעתא זו. ובירושלמי בעי אם עירה קדש מכד לכד באופן שעירה את התרומה אם מותר לתת לתוכה חולין כו' וע' ברמב"ן ב"ב פ"ז ע"ב ובת' הרשב"א סי' רכ"ב ובכפתור ופרח פכ"ג.

ונלע"ד דלכך צריך התנא לשנות וכן חבית שמן כו' אע"ג שכבר שנה מנורה שפינה ממנו חיטי תרומה כו', הוא עפ"מ שכ' התוס' בזבחים ד"פ ע"א ד"ה בשלמא וז"ל לח המתערב בלח מתערב בכולן ואין לך טפה מזה שלא יהא בה מחבירו קצת ע"ש. ולפ"ז ממשנה הקודמת דאיירי בחיטים אין שום ראיה על שמן דאפ"ל דדבר לח שאני דבחבית שמן של תרומה אם יתן בה אח"כ חולין תהיה חשש תערובות תרומה קמ"ל דאין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח כנלע"ד.

מ"ח המערה מכד לכד ונוטף שלש טפים נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצאת ה"ז תרומה. כ"ה הגרסא בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ק"ג ע"ש.

שם וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן אחד משמנה לשמינית, ע' בתוי"ט מקואות רפ"ג.

מ"ט כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים. יל"ד קצת מדוע ל"ק ולעופות כמו בכ"מ לבהמה ולחיה ולעופות וממילא גם תרנגולים בכלל.

שם ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני שיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, ע' ע"ז ט"ו ע"א ובס' עולת שמואל ח"א ס"ס נ"ג.

שם ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה, ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' י"א ובת' משיב דבר ח"א סי' י"ט.

מ"י מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי החולין ברשות כהן. ע' בס' התרומה ה' ארץ ישראל דפוס ווארשא דף ע"ו ע"ב ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' צ"ו בהגה"ה וע"ע במל"מ פ"ב הי"ד מה' תרומות.

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה