אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
שביעית
פרק ראשון
מ"א עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית בש"א כ"ז שהוא יפה לפרי ובה"א עד העצרת וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. וכ' הרמב"ם בפיה"מ זו היא משנה ראשונה כו' ואמרו בגמרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום כו', וע' תוס' מנחות ס"ו ע"א ד"ה זכר, והנה בלתי מובן מדוע קרי למשנה זו משנה ראשונה הלא ל"ד לפלוגתא דב"ש וב"ה גבי חצי עבד וחצי ב"ח דקרי לה ריש חגיגה משנה ראשונה ומשנה אחרונה, דהתם לא היתה שום השתנות בזמן וכדומה, רק באותו דין היתה חילוקי דעות עד שחזרו ב"ה להודות כדברי ב"ש ומשו"ה נופל לאמר על דעתם הקדומה דקודם חזרה משנה ראשונה, משא"כ הכא דעצם דין איסור דתוספות שביעית היא הלמ"מ ובזמן שביהמ"ק היה קיים היתה שלטת שמועה זו למעשה כדכ' הרמב"ם רפ"ג מה' שמיטה, ורק לאחר החורבן בטלוהו ר"ג ובית דינו, נמצא דדין זה הוא ככל הדינים שהיו נוהגים בזמן המקדש ונתבטלו בזה"ז האם קרו להו משנה ראשונה, ואפשר דל"ד לשאר עבודות המקדש דבטולן חלו מעצמן לסבת חורבן הבית, משא"כ עבודות הארץ נשארו, ור"ג ובית דינו היו צריכים לבטל שני פרקים אלו, ומשו"ה נקראת משנה ראשונה מפני שנשנית קודם הבטול, ובכ"ז הלשון דחוק וצ"ע.
מ"ב איזהו שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה אם ראוין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי חורשים כל בית סאה בשבילן פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה וסלו חוצה לו. ע' מה שהאריך בזה בס' חזון איש לשביעית סי' י"ז סק"ד,
מ"ג אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל רואין אותן כאילו הם תאנים כו'. יליד למה הוצרך להזכיר כאן אילן מאכל הלא כמו במשנה א' קתני כל זמן שהוא יפה לפרי כמ"כ במשנה ב' דקתני אם ראוין לעשות ככר דבלה כו', משתי המשניות נראה דאיירי באילני מאכל, ולא היה צ"ל אלא אפילו אילני סרק רואין אותן כו', ואי משום שאר אילני מאכל בזולת תאנים ג"כ לא צריך להשמיענו דלא גרעי מאילני סרק, ואין לאמר דדוקא באילני סרק נופל לאמר רואין משום דלית ביה כלל אבל איך נימא על עץ זית רואין כאילו הוא תאנה דע"כ אינו תאנה, דזה ודאי אינו משום דכל היכא דאמרינן רואין גם בכה"ג אמרינן כמו במשנה עירובין י"ג ע"ב היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת ובזבחים ע"ז ע"ב נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים ע"ש הרי דמפקעינן להו ממציאותם לאמר בהו רואין וצע"ק.
מ"ד שנאמר בחריש ובקציר תשבות אין צריך לאמר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ע' תוס' ר"ה ד"ט ע"א ובטורי אבן שם.
מ"ה שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכ' הר"ש י"מ עד העצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה, ובתוי"ט תירץ דהא דירושלמי היינו לאחר תקנת ר"ג ובית דינו ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הלא אין בין משנתנו לדלעיל מ"ב רק במה דהתם איירי בשלשה אילנות של איש אחד והכא הוסיף דהוא הדין של שלשה אנשים, וע' בפי' הרא"ש וברמב"ם פ"ג ה"ב מה' שמיטה, ולעיל שם ודאי קאי על קודם התקנה דהא מפרש משנה דריש פרקין וקאמר איזהו שדה האילן וא"כ מוסב על המשנה הקודמת, וממילא גם הכא קאי על קודם תקנת ר"ג ובית דינו, ודברי הירושלמי בהלכה זו קאי על משנתנו, ואיך נופל לאמר דדבריהם הם לאחר התקנה, ובע"כ דזה הכריחו להגר"א ז"ל בביאורו לירושלמי שם במאי דמחק הני שתי תיבות עד ר"ה ע"ש. וע"ע במהר"י מג"ש לביב פ"ג ע"א.
מ"ו עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה. וכ' הר"ב דקמ"ל דאע"ג דשלש אילנות לבית סאה קרוי שדה אילן וחורשין כל בית סאה בשבילן בנטיעות ילדות אין חורשין עד שיהיו עשרה ע"כ, ולכאורה לזה גופה צריך טעם מ"ש נטיעות מאילנות, אכן בזה נשמר הר"ש ז"ל במש"כ דבנטיעות הוא הלמ"מ דחסה התורה על ממונן שאם לא יחרוש להם מתיבשות דאין כחן יפה כזקנות ע"ש. אכן בזה איכא למידק כדהקשה בתפא"י ע"ד רש"י בתענית הלא אם הוא הלמ"מ למה צריך ליתן לזה שום טעם ע"ש. ועוד דהא דעשר נטיעות הוא הלמ"מ הוא רק אליבא דר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן, אבל מתניתין סתמא תנן וכל סתם היא אליבא דר"ע כדאמרינן בסנהדרין פ"ו ע"א, ור"ע הא לית ליה דהוא הלמ"מ דהא איהו דריש תוספות שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות במו"ק ד"ג ע"ב וכ"כ בגבורת ארי לתענית ד"ב ע"ב ע"ש, וע"ע בשטמ"ק וביד רמה לב"ב כ"ו ע"ב.
מ"ז הנטיעות והדלועים מצטרפין לתוך בית סאה רשב"ג אומר כל עשרה דלועים לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ר"ה. והנה הרמב"ם בפ"ג ה"ו מה' שמיטה שינה צורת משנתנו דאיהו כתב והדלועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה. ויפה כתב בזה הרדב"ז שהרמב"ם הבליע בדבריו חידוש הירושלמי אהא דמשנתנו דהוא שהנטיעות רבות על הדלועין ע"ש. אכן במה שהניח שם ליסוד מוסד דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ועפ"ז הקשה על הרמב"ם ע"ש לא הביא בזה דברי הר"ן שילהי כתובות דלא סמכינן אהאי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג כו', ועמש"כ בחידושי לכתובות ע"ז ע"א ולגיטין ל"ח ע"א ולב"מ ל"ח ע"ב.
מ"ח עד אימתי נקראו נטיעות ראב"ע אומר עד שיחולו ר' יהושע אומר בת שבע שנים ר"ע אומר נטיעה כשמה. ע' בת' עונג יו"ט סי' מ"ג בהגהה.
בתוי"ט ד"ה ר"ע. ולא זכר הכ"מ טעם במש"כ הלכה כר"ע אולי משום דהלכה כר"ע מחבירו, ע' בתוס' אנשי שם לנגעים פ"א מ"ד.
פרק שני
מ"א עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת. הנה מה שאמר התנא כל זמן שבני אדם כו' הוא ביאור על דבריו הקודמים עד שתכלה הליחה. וממילא טענת ר"ש נתת תורת כאו"א בידו קאי אתרווייהו. ואיידי דקבע ר"ש גבול זמן דשדה הלבן עד הפסח מסיק נמי אגב אורחיה ובשדה האילן עד עצרת שהוא דעת ב"ה בריש מכילתין, וסרה בזה קושית הגאון בעל מלאכת שלמה ע"ש. אבל בכ"ז קשה מאי קמ"ל דהלכה כב"ה נגד ב"ש, וביותר תקשה איך נפלה גרסא מוטעת כזו במו"ק ד"ג ע"ב דמסיק ע"ד ר"ש דמשנתנו וב"ה אומרים עד הפסח ע"ש, הלא מלבד שא"א לקבוע דעת ב"ה אחרי דברי ר"ש. הוא נמי נגד דעתם הם שאמרו בפירוש עד העצרת כנ"ל וצ"ע.
מ"ב מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר"ה. וכ' הר"ש וה"ה לחורשין כדאיתא בירושלמי אע"ג דחרישה דאורייתא היא והי"ל לאוסרה בתוספות שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן ביהמ"ק כיון שעושה לצורך פירות ששית, והק' בס' תורת זרעים ל"ל האי טעמא בלא"ה מותר מכח ההלכתא דעשר נטיעות דהא קשואים ודלועים דינם כנטיעות כדתנן לעיל פ"א מ"ז כו' ע"ש, אכן י"ל דכל דין עשר נטיעות הוא מהלמ"מ, אבל משנה זו ס"ל דתוספות שביעית אסור אף שלא בזמן המקדש ע"כ דס"ל דתוספות נפקא מקרא דבחריש ובקציר תשבות כו' כמש"כ בתוס' רע"ק ע"ש, א"כ אין לו ענין להא דעשר נטיעות דאיירי דוקא בזמן המקדש.
שם רש"א אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית, ע' משנ"א נגעים פי"א מ"ט.
מ"ג מסקלין עד ר"ה מקרסמין מזרדין מפסלין. וכ' בר"ב וי"מ מפסגין לשון פסל לך, והנה בתוס' אנשי שם דייק מדוע לא עריב מסקלין עם האחרים ע"ש, ומזה מוכח דסקול ל"ד כלל לעבודה אחרת ובזו מודה ר"ש ע"ש, ול"ג סעד לדבריו מהא דמו"ק ד"ג דקאמר מניין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן כו', וחזר על זה שם כמה פעמים ובכולן לא כייל עמהם מסקלין ע"ש, הרי דעבודה יותר חשובה היא שאין לכוללה עמהם. וכ"מ מהא דתניא בסוכה מ"ד ע"ב ובמו"ק שם והשביעית תשמטנה ונטשתה תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל ע"ש, הרי דסקול היא עבודה חשובה כמו קשקוש דלאברויי אילני, וכן בישעיה ה' בשירת דודי לכרמו חשיב הנביא ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו'. הרי דחשיב סקול הכרם מהפעולות היותר נחוצות.
מ"ד מזהמין את הנטיעות. וכ' הרמב"ם בפיה"מ זוהמא שם לריח רע ופי' שמנהג עובדי אדמה לסוך הנטיעים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם ע"כ, והנה כפירושו משמע בירושלמי דקתני מזהמין מתולעין בשביעית, אולם בר"ש מפרש כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל כו', והוא כדפירש"י בע"ז ד"נ ע"ב ע"ש, ולא ידענא מדוע נאדו מפי' הירושלמי. וע' בהעמק שאלה לשאילתות ר"פ בהר סי' קי"ב אות ב'
מ"ה סכין את הפנים ומנקבים אותם עד ר"ה כו'. בע"ז ד"נ ע"ב הגרסא סכין את הפגין ומנקבין ומפטמין אותן כו', הנה האי פטום משמע דשייך לפעולה דמנקבין דלאחר הנקיבה מפטמין את הנקב בשמן, ומשו"ה לא חשיב במשנה רק מנקבין שהיא התחלת הפעולה והעיקרית, וסתמא דגמרא שהביאו לשון המשנה צרפו תיבת ומפטמין, כעין ביאור לפעולה העיקרית דמנקבין דאח"כ מפטמין הנקבים בשמן.
מ"ו אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה כו'. וכ' הרמב"ם בפיה"מ והתנאים כולם מסכימים שצריך שתעלה לו שנה קודם שנת השמיטה כו', וע' מה שהאריך בזה בנובי"ק חי"ד סי' פ"ז.
מ"ז האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. וכ' הר"ש קשה היכן מצינו הנך חילוקין דיש בתר השרשה ויש בתר חנטה כו', ע' חזון איש לשביעית סי' ז' ס"ק י"א.
מ"ח ר"ש שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחילה כיוצא בהן. ע' תוס' ר"ה י"ג ע"ב ד"ה ויצבור ובטו"א שם ובש"ך יו"ד סי', רע"ו סק"ז ובת פני יהושע יו"ד ח"א סי' ה' ובת' באר יצחק חא"ח סי' י"ב.
מ"ט הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. וכ' הר"ש דמשנתנו אתיא כריה"ג דאמר בפ"ק דר"ה באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדין שגדלים על מי שנה שעברה מתעשרים לשעבר יצאו ירקות שגדלין על מי שנה הבאה כו' ובירושלמי משמע קצת איפכא דאתיא כר"ע ולא כריה"ג כו' ע"כ, וברש"י ר"ה י"ד ע"א הביא לשני הפירושים וע"ש בריטב"א ובטו"א.
מ"י התמרות שלהן אסורות בשביעית. וכ' במלאכת שלמה הרמב"ם ז"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה ע"כ, וע' בפאת השלחן סי' ד' ובבית ישראל שם סק"ג.
פרק שלישי
מ"א מאימתי מוציאין זבלים ואשפתות משיפסקו עובדי עבודה כו'. והנה ישנן נוסחאות דגרסי עוברי עבירה, וקשה להבין שהתנא יגביל זמן ההיתר להעמידו ע"פ דרך עוברי עבירה במקום שיוכל לקובעו על גבול הזמן של עובדי עבודה דעכו"ם או של חו"ל או משיפסקו עובדי עבודה בכל השנים שאיננה שנת השמיטה, ולפי נוסחא זו מה נעשה בקבוץ גליות הבא ושעוד יקויים בנו אשפוך את רוחי על כל בשר בב"א, ועוד מהיכן פסיקא ליה לתנא לפי גרסא זו שבכל הדורות שהיו ישראל שרויין על אדמתן לא נמצא שום דור שלא היו ביניהם עוברי עבירה.
בתוי"ט ד"ה משיפסקו. ירושלמי מעתה אפילו משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין כו' א"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין, ע' ח"ס חא"ח סי' סמ"ך.
מ"ב עד כמה מזבלין עד שלש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך כו'. הנה ברמב"ם רפ"ב מה"ש עושה מלשון המשנה חשבון כולל דלא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמשים סאה של זבל, וע' בתוס' אנשי שם ובמה שהאריך בזה בפאת השלחן סי' ב' ס"ב.
מ"ג עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה כו' עושה אדם את זבלו אוצר כו'. ולשון הרמב"ם פ"ב ה"ב מה"ש והרוצה לעשות כל שדהו שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה והרוצה ל לעשות זבלו אוצר עושה ע"כ, ובזה איכא למידק מדוע הוסיף הרמב"ם לפעולות אלו תיבת רצון, הלא ודאי עושה לפי רצונו ואם לא היה רוצה לא היה עושה וצ"ע כעת.
מ"ד המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית כו'. ע' ראב"ד ומפרשים פ"ב ה"ד מה"ש ובמה שהקשה בתורת הזרעים ע"ד הכ"מ שם.
מ"ה לא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו עד שיהיו בו שלש מורביות שהם שלש על שלש על רום שלש שיעורו עשרים ושבעה אבנים. ע' כפתור ופרח סוף פרק מ"ח ובתוי"ט אהלות ספ"ג.
מ"ו גדר שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים הרי אלו ינטלו ברדב"ז פ"ב ה"ז משמיטה כ' וז"ל ואי הוה גרסינן ינטל הוה ניחא טפי דקאי אגדר עכ"ל, לא ידענא במאי ניחא ליה טפי אי קאי אגדר. הלא כמו דגרסינן הרי אלו ינטלו קאי ג"כ אאבנים של הגדר. ומאי עדיפותא במאי דהוה משבש לשון המשנה בכדי שיהיה מוסב על הגדר גופיה.
מ"ז אבנים שזעזעתן המחרישה או היו מכוסות ונתגלו כו'. ע' בס' ניר מה שהאריך בביאור משנתנו.
שם המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ כו', אמנם אם הנוגעות בארץ מעכבות מליצוד את האישות ואת העכברים אז גם הנוגעות בארץ ינטלו כדמוכח בתוס' מו"ק ד"ו סוף ע"ב.
מ"ח אין בונין מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן לשביעית כו'. הרמב"ם פ"ב הייא מה"ש דלג על רישא דמשנתנו ופתח בסיפא וע"ש בראב"ד ומפרשים ובפאת השלחן סי' ב' סי"א ובבית ישראל ובית רידב"ז שם.
מ"ט אבני כתף באות מכל מקום והקבלן מביא ואלו הן אבני כתף כו' ראיתי בס.' אמונת יוסף שהקשה אמאי לא תני נמי האי חילוקא דקבלן לעיל במ"ז גבי המסקל את שדהו כו' ע"ש, ולדעתי בלתי מובן ההרכבה דהתם לא תני רק במסקל שדהו ולא נחית אלא לאשמעינן העיקר שמוכרח להניח את הנוגעות בארץ. וכמו דמסקל הגדולות עם הקטנות כמ"מ צריך להניח הנוגעות בארץ הגדולות עם הקטנות. ולהכי סמיך להו וכן גרגר של צרורות, וכל אלו אינן נוגעות לקבלן, משא"כ הכא באבני כתף שהן אבני בנין כדפליגי ר"מ ור' יוסי בגדלן. ונאספות לאו דוקא משדהו אלא גם ממקומות אחרים, דוקא באלו מצא התנא מקומו לקבוע דין קבלן להיותן נוגעות לבנין.
מ"י וכן החופר בור שיח ומערה. הר"ש והר"ב מפרשים דהאי וכן קאי אפלוגתא דר' יהושע ור"ע, אבל עצם פלוגתתם היא על שאר ימות השנה, והרמב"ם ספ"ב מה"ש מפרש דהאי וכן קאי אשביעית, וע' בית ישראל על פאת השלחן סי' ב' ס"ק כ"ג.
פרק רביעי
מ"א בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו כו' הר"ש סיריליאו ז"ל לא גריס במשנה תיבת ואבנים, ומפרש הא דקאמר בירושלמי אף באבנים כן דהיא בעיא בירושלמי ע"ש, וגם מלבד זה באיזה אופן דמפרשינן משמע מלשון זה דבמשנה ליתא תיבה זו לפ"ד הירושלמי, ומדברי הרמב"ם שכ' בפ"א הט"ז משמיטה עצים ואבנים ועשבים ג"כ ליכא הוכחה על גרסתו במשנה, רק כתב בתור הלכה אחרי פשיטות הירושלמי דתני אף באבנים, ועמש"כ באמונת יוסף.
מ"ב שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצ"ש וכ' הר"ב שנטייבה שנחרשה היטב שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסת על המס כו', ע' בתוס' רע"ק ובחזון איש סי' יוד סק"ו.
מ"ג ומחזיקין ידי כושיים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. ע' כפתור ופרח פרק מ"ז וע"ע בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' שע"א ובס' יראים סי' נ"ה.
מ"ד המדל בזיתים בש"א יגום ובה"א ישרש כו'. הרמב"ם בפ"א הי"ח מה' שמיטה שינה צורת משנתנו, וע' בפאת השלחן סי' א' סי"ח ובבית ישראל ורידב"ז שם.
שם ומודים במחליק עד שיגום, ע' בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מה שהביא בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם.
מ"ה אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה ר' יהודא אומר כדרכה אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ. ע' בכ"מ ורדב"ז ספ"א מה' שמיטה וברשב"ם ב"ב ד"פ ע"ב ד"ה מן הקרקע ובמה שהק' כאן באמונת יוסף וע"ע בבית ישראל סי' א' ס"ק נ"א ובתוי"ט עוקצין פ"ב מ"ו.
מ"ו המזנב בגפנים כו'. ע' בתפא"י ובמשנה ראשונה מה שמחלקים בין מזנב ובין זומר, וע"ע בבית ישראל ס' א' ס"ק מ"ט.
מ"ז מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפנים משיזריחו כו'. ע' בס' חזון נחום ל עוקצין פ"ג מ"ו.
שם ביחלו כונס לתוך ביתו, וכ' הר"ש ביחלו ארבב"ח משולבין ראשיהן בנדה מ"ז ע"א בירושלמי מהו ביחלו א"ר חייא בר בא כמה דאת אמר וגם נפשם בחלה כלומר שלא נתבשלו יפה ע"כ, וע' בראב"ד ובר"ש משאנ"ץ לתו"כ פ' בהר פרק א' מ"י.
מ"ח הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה כו'. אין כן הגרסא בתו"כ פ' בהר וע"ש במפרשים ובהגהות מהרי"ד ובהתורה והמצוה שם.
מ"ט זיתים משיכניסו רביעית לסאה. וכ' הר"ב שמסאה זיתים יכול להוציא רביעית הלוג שמן. ע' בס' חזקה רבה חח"מ סי' כ"ה ובס' משנה אחרונה למס' טהרות פ"ט מ"ה ושם בעוקצין פ"ג מ"ו.
מ"י מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית בש"א כל האילן משיוציא בה"א החרובין משישלשלו כו' ע' אור זרוע ח"א סי' קס"ג.
שם והגפנים משיגריעו, ע' בת' שדה יצחק סי' ג'.
שם כמה יהא בזית ולא יקיצנו רובע רשב"ג אומר הכל לפי הזית, וכ' הרמב"ם בפיה"מ ואין הלכה כרשב"ג ע"ש, והנה אף דאשכחן גם בשאר מקומות דהרמב"ם לא פסק כרשב"ג במשנה והארכתי בזה במק"א, אולם הכא נלע"ד לתת טעם להא דלא חש להאי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, דהנה בב"ק צ"א ע"ב אמר רב האי דקלא דטען קבא אסור למקצציה מיתיביה כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע ומשני שאני זיתים דחשיבי ע"ש, והשתא קשה איך הביאו לכתחילה להקשות ממשנתנו, הלא מחלקותו בצדו ורשב"ג פליג וס"ל הכל לפי הזית, וא"כ לדידיה ליתא כלל שיעורא דרובע ולא שום שיעור ואין מקום להקשות מהאי דהכא, ובע"כ דהש"ס נקיט שם רק דעת ת"ק ולא חש לרשב"ג אע"ג דפליג במשנה.
פרק חמישי
מ"א בנות שוח שביעית שלהן שניה כו'. ע' מה שהאריכו בזה התוס' בע"ז י"ד ע"א ובשבועות י"ב ריש ע"ב וברש"י ושטמ"ק לנדרים דף כ"ז ע"א וע"ע באוצר הגאונים חלק הפירושים למס' ר"ה דף ט"ו.
מ"ב הטומן את הלוף בשביעית רמ"א לא יפחות מסאתים עד גובה ג"ט וטפח עפר על גביו וחכ"א לא יפחות מארבעת בעת קבים עד גובה טפח וטפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת אדם. ע' במשנה כלאים ספ"א ובחזון איש לשביעית סי' י"ב סק"ד ובכפתור ופרח פמ"ז ובמשנ"ר כלאים פ"א מ"ט.
מ"ג לוף שעברה עליו שביעית רא"א אם לקטו העניים את עליו לקטו כו'. בר"ש הביא קושית הירושלמי והרי גזרו על הספיחין ומשני שינויי טובא, וע' מה שהאריך בזה בשנות אליהו וע"ע מה שהעיר בס' תורת זרעים.
מ"ד לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכן בצלים הקיצונים וכן פואה של עידית בש"א עוקרין אותן במארופות של עץ ובה"א בקרדומות של מתכת כו'. וכ' הר"ב במארופות של עץ במר שחופרים בו את הקרקע של עץ ולא של ברזל שלא יראה כעובד את הארץ. בקרדומות של מתכת ולא חיישינן דילמא מיחזי כעבודה ע"כ, הנה מהאי לישנא משמע דהאיסור וההיתר דב"ש וב"ה תלוי בחשש דמראית עין, אבל ברמב"ם פ"ד הי"ט מה"ש דפסק כב"ה דמשנתנו כ' וז"ל מותר לעוקרן בשביעית בקרדומות של מתכת ואין בזה משום עבודת הארץ עכ"ל, מלשון זה מוכח דפליגי אי יש בזה משום לתא דאיסור עבודת הארץ בשביעית, וכן משמע בר"ש כדעת הרמב"ם ע"ש, ולא ידענא מדוע נאיד הר"ב מפירוש הראשונים ז"ל.
שם ומודים בפואה של צלעות שעוקרין אותה בקרדומות של מתכות. ע' בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מה שהביא בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם.
מ"ה מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית ר' יהודה אומר מיד וחכ"א משירבה החדש. ע' בית ישראל לפאת השלחן סי' ג' ס"ק י"א.
מ"ו זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר. בספר המקח לרב האי גאון שער י"ב הגרסא זה הכלל כל שמלאכתו ייחדה לעבודה אסור לישא וליתן מותר, וע"ע בתרומת הדשן סי' רי"ש.
מ"ז היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין שכן דרכו להביא מן ההפקר ואם הביא יותר מכאן מותר, ומוכר לכושיים בארץ ולישראל בחוץ לארץ ע' בתוס' חדשים ובחידושי מהרי"ח ובחזון איש סי' י"ב סק"ט, אולם בכפתור ופרח פמ"ז משמע שהי"ל הגרסא ואם הביא יותר מכאן מוכר לגוי בארץ ולישראל בחוץ לארץ, וע"ע בפאת השלחן דף מ"ג ע"ב.
מ"ח בש"א לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה. ע' תוס' ע"ז ט"ו ריש ע"ב ובס' האשכול ח"ג סי' מ"ה ובראב"ן סי' רפ"ט ר"צ וע"ע תוס' גיטין ס"א ע"א ד"ה משאלת.
שם מוכר לו פירות בשעת הזרע ומשאיל לו סאתו אע"פ שהוא יודע שיש לו גורן ופורט לו מעות אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים וכולן בפירוש אסורין, ע' בת' חמדת שלמה חאה"ע סי' ה'.
מ"ט משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה. ע' בירושלמי ובביאורו בת' אבקת רוכל סי' כ"ד.
שם שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, ע' בת' רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' נ"ד.
פרק ששי
מ"א שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קל"ו וסי' שמ"ו ובמל"מ פ"ד הכ"ו כ"ז מה' שמיטה וע"ע בראבי"ה סי' קס"ד ובת' אבקת רוכל סי' כ"ג ובס' כלכלת שביעית צד נ"ג וע"ע בכפתור ופרח פי"א.
מ"ב עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר כו'. ע' חזון איש לשביעית סי' ג' ס"ק כ"א כ"ב.
מ"ג בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שלהם שחורין אסורין הוריקו הרי אלו מותרין כו'. ע' בת' הרשב"א סי' רפ"ז.
מ"ד רבי התיר ליקח ירק מיד. ע' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב.
מ"ה אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחו"ל אר"ש שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחו"ל. וכ' הר"ש דאפילו רבי מודה לרשב"א דאין מוציאין אפילו קודם הביעור. ע' חזון איש סי' י"ג סק"ג.
מ"ו אין מביאין תרומה מחו"ל לארץ אר"ש שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחו"ל. וכ' המפרשים דלהכי מביאין מסוריא דיש מקום ליכנס בה בטהרה, ועמש"כ בזה בס' אמונת יוסף וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף ק"ל.
פרק שביעי
מ"א כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה כו'. ע' תוס' שבת ס"ח ריש ע"א.
שם וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה כו', ע' בס' תורת זרעים מה שהאריך בזה.
בר"ב ד"ה העולשין, והכא קמ"ל דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טו"א כו', ע' במשנ"א עוקצין פ"ג מ"ב.
מ"ב ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה כו'. ע' חזון איש סי' י"ג סק"ט וסק"י.
שם ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה אמרו לו להן אין ביעור ק"ו לדמיהן. ע' במשנ"א טבו"י פ"ד מ"ה.
מ"ג הצבע צובע לעצמו כו'. ע' בת' שיבת ציון סי' ב'.
שם שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות, וכ' הר"ש אהא דבכורות דילמא אתי בהו לידי תקלה אבל מדאורייתא שרי כדתנן בבכורות ל"א בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ובאיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן ואפילו איסור דרבנן ליכא בשחוט עכ"ל. והנה הא דקאמר כדתנן הוא ט"ס דלפנינו שם הוא רק בברייתא. ושם הגרסא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי, וזה מתאים עם הא דתנן לקמן רפ"ק דמע"ש הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט, ומפרשינן ע"פ סוגיא דתמורה ד"ח ע"א, דתם חי הוא ג"כ דלכשיומם יאכלנו הלוקח וכולה בזה"ז, אבל בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה אסור במכירה, ואפילו ריה"ג מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן הבית כדכ' הר"ש ע"ש. והשתא כיון דבע"כ איירי בזה"ז ובבע"מ או בתם לאכלו כשיומם כדפי' הרמב"ם בפיה"מ למע"ש שם. א"כ בזה אין נ"מ בין חי לשחוט. ומדוע כ' הר"ש הכא בשחוט, וצ"ל בכוונת הר"ש וכדי שלא תהיינה שתי המשניות כסותרות זא"ז, דבמע"ש איירי שאם בהזדמנות מכר הכהן את הבכור כשהוא חי במומו או שחוט מותר לו ליהנות מן הדמים, והכא איירי לעשות מסחר עם בכורות בפומבי כמו שאר סחורה זה אסור משום תקלה. אמנם כיון דרק משום לתא דתקלה אתינן עלה, להכי בחי איכא למיחש לתקלה. אבל בשחוט דהבשר עומד לאכילה ומותר לכל אדם, משו"ה אפילו איסור דרבנן ליכא, וע' ברמב"ם פ"ה ה"ט מה' בכורות ובמש"כ בחידושי לתמורה שם ולב"ק י"ג ע"א, וע"ע בת' הגרע"א סי' ע"ד.
שם ולא בנבלות ולא בטרפות כו', ע' תוס' פסחים כ"ג ע"א ד"ה אמר ובסוכה ל"ט ע"א ד"ה וליתיב ובב"ק פ"ב ע"ב ד"ה לא יגדל וביו"ד סי' קי"ז ובמפרשים שם ובנובי"ת חי"ד סי' ס"ב ס"ג.
מ"ד לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו. ע' אור זרוע ח"א סי' ש"ל.
שם צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותרים למכרן ר' יהודא אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך וחכמים אוסרין. חנה כה"ג אשכחן במשנה סנהדרין כ"ד ע"ב דר' יהודא מחלק בין יש להן אומנות שלא הוא ובין אין להן אומנות אלא הוא, וע' בירושלמי דפרקין ובסנהדרין פ"ג ה"ה וע"ע בת' הרשב"א סי' ש"א וסי' תפ"ט.
מ"ה לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. והנה כה"נ לשון הרמב"ם פ"ז הט"ו מה' שמיטה לולבי זרדים והחרובים יש להם ולדמיהם שביעית וביעור, ועפ"ז בלתי מובן לשון הרדב"ז שכ' שם וז"ל דמשמע מלשון הרמב"ם דלולבי זרדין והחרובין אין להם ביעור כו' ע"ש, וע"ע בס' אמונת יוסף.
מ"ו הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. ע' תוס' נדה ד"ח ע"א ד"ה קטף ובת' הרשב"א ח"ו סי' ק"א ובת' מהרשד"ם חי"ד ס"ס קצ"א ובכפתור ופרח פמ"ח.
מ"ז ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד וישן בחדש חייב בביעור. ע' תוי"ט תרומות פ"י מ"י מח שהקשה ממשנה דהכא אהא דהתם וע"ע בת' באר יעקב חא"ח דף כ"ט ע"א מה שתירץ בזה וע"ע בת' מקום שמואל סי' כ"ז.
שם חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשא"מ ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ"ט, ע' ראב"ן סי' ח' ובר"ש לעיל פ"ו מ"ג ובנובי"ת חי"ד סי' נ"ג ובמלאכ"ש למס' מכשירין ספ"ב.
פרק שמיני
מ"א כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא כו'. הנה מקור דכלל גדול דמשנתנו מיוסד על הכתוב שנאמר לכם לאכלה כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה כמבואר בירושלמי דפרקין וברמב"ם פ"ה הי"א משמיטה ע"ש, וכה"ג דריש בירושלמי לעיל רפ"ז לכם כל שהוא צורך לכם ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין כו' ע"ש. והשתא קשה כיון דדרשו תיבת לכם כל שהוא צורך לכם מדוע נוציא מלוגמא האם רפואה איננה נקראת צורך לכם כמו צביעה לאשה להתקשט שהיא רק לתענוג והנאה, ומכש"כ רפואה הנוגע לבריאות ולהנצל מצערא דגופא, ואיך נמעט רפואה מתיבת לכם השוה לכולכם כדאמרינן בירושלמי שם ובסוכה ד"מ ובב"ק ק"ב, האם מחלת הגוף אינה עלולה להיות בכל האנשים, ובמי שהמחלה שולטת נחוצה הרפואה הרבה יותר מצביעה בגוף להתקשט כנ"ל, ובנוגע לדרשתם מתיבת לכם בכמה וכמה מקומות בש"ס עמש"כ בחידושי לב"ק שם ולחולין קי"ח ע"א.
מ"ב שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה. ע' מגילת אסתר על הרמב"ן בסה"מ במ"ע ג' השכוחה מהרמב"ם לפ"ד הרמב"ן ז"ל וע"ע בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קל"ו ובראב"ן סי' י"ח.
מ"ג אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין ולא תאנים במנין. עמש"כ בתוי"ט אהא דתאנים במנין, אכן בס"א הביאו דבכת"י ליתא תיבת במנין אהא דתאנים.
והנה בירושלמי אמרו טעמא דמשנתנו כדי שימכרו בזול ופריך וישקלו בליטרא וימכרו בזול ומשני אם אמר את כן אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה, ועמש"כ בזה בבית ישראל לפאת השלחן סי' ז' סק"י וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף ק"ה.
מ"ד האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר לקט לי בו ירק היום שכרו אסור. ע' תוס' ע"ז ר"פ השוכר את הפועל ד"ה לקוט לי.
מ"ה אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לכייר לשתות ולכולן הוא נותן מתנת חנם ע' בתוס' אנשי שם ובמשנה ראשונה ובמלאכת שלמה ובחזון איש סי' י"ג ס"ק י"ב ובת' מקום שמואל סי' ע"ז.
מ"ו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצץ אותן בחרבה כו'. וכה"נ הגרסא בתוס' ר"ה ד"ט ע"א ד"ה וקציר השני, אבל בספרא פ' בהר פרק א' הגרסא בחורבה, וברמב"ם פ"ד הכ"ג מה' שמיטה הלשון אבל מייבשין בחרבה, וע' פאת השלחן סי' ד' ובהגהות בית ישראל שם ס"ק ט"ו ובמנחת חינוך מצוה שכ"ט.
מ"ז אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ר"ש מתיר. ע' זבחים ע"ו ע"א ובת' באר יצחק חי"ד סי' ט' ובמשנ"א נגעים ספי"ד.
מ"ח אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית ואם הביא יאכל כנגדן. ע' חזון איש סי' י"ג ס"ק י"ג וס"ק י"ד מ"ו ובת' מהרי"ל דיסקין חלק הכתבים סי' צ"ז.
מ"ט עור שסכו בשמן של שביעית רא"א ידלק וחכ"א יאכל כנגדו אמרו לפני ר"ע אומר היה ר"א כו'. ע' שער המלך פ"ז הי"ב מה' עכו"ם ובאור שמח פ"ו ה"י מה' שמיטה ובת' שיבת ציון סי' ג'.
מ"י ועוד אמרו לפניו אומר היה ר"א האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שר' אליעזר אומר בו. ע' פרקי דר"א ס"פ ל"ח ובפר"ח ליו"ד סי' קי"ב סק"ב ובברכי יוסף שם סק"ד ובמה שהארכתי בחידושי לחולין ד"ו ע"א וע"ע בס' אור גדול סי' ד' דף מ' ע"א ושם סי' מ"ד.
מי"א מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ. ע' במפרשים ובמפרשי הרמב"ם פ"ה ה"כ מה' שמיטה ובפאת השלחן סי' וי"ו ס"ו ובבית ישראל שפ ס"ק כ"ג.
פרק תשיעי
מ"א הפיגום והירבוזין השיטים והחלגלוגות כו'. הנה בר"ה כ"ו ע"ב אהא דלא הוו ידעי רבנן מאי חלגלוגות, כ' התוס' דנ"מ לזב בפ"ק דיומא כו' ע"ש. ולכאורה הלא התם ביומא ברייתא היא, וטפי הי"ל לאמר דנ"מ להא דתנן הכא במשנה, וביותר יל"ד טובא ע"ד רש"י דהתם, דכתב דנ"מ למה ששנינו בפ"ק דיומא כל שבעת הימים לא היה אוכל השום והחלגלוגות ע"ש, ומשנה כזו ליתא שם במציאות, רק להיפוך שנינו שם דכל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה כו' ע"ש וצ"ע, וע"ע בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קל"ו ובמשנ"א עוקצין פ"ג סוף מ"ב.
שם פטורין מן המעשרות, וכ' הר"ב דכתיב ובא הלוי כו', ע' תוס' ב"ק כ"ח סע"א ובטו"א לר"ה ט"ו ע"א ובת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ג ובס' מבית מאיר ח"ג סי' א'.
שם רש"א כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב כו', ע' במלאכת שלמה כלאים פ"א מ"ט.
בר"ש ועוד קשה מההיא דמנחות אכתי לר"ע נמי משכ"ל כגון תבואה שנזרעה בששית לאחר העומר והביאה שליש לפני ר"ה שניתרת בעומר של שנה שביעית ומיהו י"ל דהא מילתא דלא שכיחא, ע' בס' ציץ הקדש סי' י"ז.
מ"ב שלש ארצות לביעור יהודא ועבר הירדן והגליל כו'. ע' בת' אבקת רוכל ס' כ"ג ובס' כלכלת שביעית צד נ"ה וע"ע בס' יראים סי' קפ"ו.
מ"ג ושאר כל הארצות כהר המלך וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. ע' בס' חזון איש סי' ג' ס"ק ל"א מה שהאריך בזה.
מ"ד אוכלין על המופקר אבל לא על השמור כו'. וכ' הר"ש אבל לא על השמור לפי שאין חיה יכולה לאכול משם ע"כ, והנה דין זה נדרש בתו"כ פ' בהר פרק א' מ"ח מקרא דלבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית, אמנם בתו"כ דרשו עוד משני מקומות איסור אכילה מן השמור. האחד שם מ"ג ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, ועוד שם מ"ה והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, וע"ש בראב"ד ובר"ש משאנ"ץ לתו"כ ובמה שהאריכו התוס' במנחות פ"ד ע"א ובכ"מ וכמש"כ בחידושי שם ולב"מ נ"ח ע"א ושם קי"ח ע"א.
מ"ה הכובש ג' כבשים בחבית אחת רא"א אוכלין על הראשון ר' יהושע אומר אף על האחרון כו'. ע' אור שמח פ"ז ה"ו מה' שמיטה וע"ע בת' מקום שמואל סי' כ"ז.
שם ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ע' אור זרוע ח"א סי' תשמ"ח.
מ"ו המלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה כו'. והנה בתענית ד"ו ע"א פליגי תנאי בשיעורין דרביעה ראשונה שניה ושלישית וקאמר בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אר"ז לנדרים ורב זביד אמר לזיתים ר"פ אמר כדי להלך בשבילי הרשות ר"נ בר יצחק אמר לבער פירות שביעית דתנן עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש כו' ע"ש, והשתא איכא למידק טובא מדוע נאיד כל חד מאוקימתא דחבריה הלא כולן משניות הן. וממילא נ"מ לכל היכא דנשנית במשנה ענין רביעה שניה, והאחרון הכביד דרנב"י דאתא לדין ביעור פירות שביעית מדוע דלג על משנה זו דמגבב ביבש, וכל הני דחשיב בתר הכי דתלויין ברביעה שניה, ובחר דוקא בבבא אחרונה דסיפא של המשניות, והיא דמאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש וצ"ע כעת.
מ"ז מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה ע' אור זרוע ח"א סי' של"ב ובחזון איש סי' י"ג סק"ה.
מ"ח מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ד"ר יהודא ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ע' בראב"ד ור"ש משאנ"ץ וקרבן אהרן לתו"כ פ' בהר פרק א' מ"ו.
מ"ט האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ע' ספרי פ' שלח סוף פיסקא ק"י ובירושלמי דמאי פ"ג ה"א ובטו"א לר"ה ט"ו ע"א.
פרק עשירי
מ"א שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט כו'. ע' בת' הרשב"א סי' תתקפ"ט ובאור זרוע ח"ד למס' ע"ז סי' קי"א.
מ"ב השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו איני משמט. וראיתי במשנה ראשונה שכ' וז"ל קשה מאי קמ"ל פשיטא דאם עבר שביעית משמט ואם לאו אינו משמט כו' והאריך בה טובא ע"ש, ולעד"נ דטובא קמ"ל דלפי לשון הכתוב תעשה שמיטה, הרי יש מקום להסתפק ולאמר דאע"ג דהפקעתא דמלכא הוא מדין התורה שתשמט. מ"מ אפשר דלשון תעשה מורה ג"כ שהמלוה ידע בשעת ההלואה שתבא שעה כזו שתשמט, ועכ"פ ע"פ הכרח דעת תורה צריך להתייאש מחובו בשעת ההלואה, או בשעה האחרונה של שנת השביעית, ואפשר נמי דרושה ידיעה כזו אל הלוה לזכות מהפקר כזה, אמנם ממשנתינו היא ראיה ברורה שאין צריך דעת שניהם, דהא תרווייהו סברי שהיום יו"ט ראשון של ר"ה, ואפ"ה אם נמצא שאותו היום הוא משנה שעברה משמט, ולפ"ז י"ל שזהו כל חידושא של משנתינו, ומה מאד מדוייקת כוונה זו ברמב"ם פ"ט ה"ה מה' שמיטה, שכ' וז"ל שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב ע"ש, הרי דייק בהדיא שני דברים. שהיה העדר הידיעה בשעה שחלקה, ועוד שהגורם הנכון שתשמט הוא שהרי עברה שביעית על החוב, כנלע"ד, וע"ע באור זרוע ח"ד למס' ע"ז סי' קי"ג.
שם האונס והמפתח והמוציא ש"ר וכל מעשה ב"ד אין משמטין, ע' בחידושי הגר"ח הלוי ז"ל ר"ה שמיטה.
שם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין. הנה משכון זה הוא דוקא מטלטלי אבל משכון קרקע משמט כדכ' במיוחסות סי' כ"ב וע"ע שם סי' צ"ח ובראב"ן סי' קי"א.
מ"ג פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלות זה את זה ועוברין עמש"כ בתורה כו'. ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ש"ב ובכפתור ופרח פמ"ט ופרק נון.
מ"ד זהו נופו של פרוזבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כ"ז שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים. ע' ראבי"ה סי' תתצ"ב.
מ"ה פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול כו'. ע' בת' רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' פ"א ובאור זרוע ח"ד לסנהדרין סי' ע"ט ובת' הר"ן סי' ע"ז ובת' הריב"ש סי' קי"ז.
שם שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים כו', ע' אור זרוע ח"א סי' תשמ"ה ובת' הריב"ש סי' רס"ד.
בר"ש דהכי מיתניא בתוספתא אימתי כותבין פרוסבול ערב ראש השנה של שביעית כתבו ערב ר"ה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו כו', הנה בתוספתא זו יש שינוי נוסחאות וע' במיוחסות סי' צ"ח.
מ"ו אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע כו'. ע' מה שהאריך בזה בס' כלכלת שביעית צד פ"ג.
מ"ז כוורת דבורים רא"א הרי היא כקרקע כו' וחכ"א אינה כקרקע כו' וכ' הר"ב כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר ואם היתה מונחת ע"ג יתדות הכל מודים שהיא ככלים ואינה כקרקע לא נחלקו אלא שמונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת בטיט, ע' בשנות אליהו ובתוס' רע"ק ובתוס' ב"ב ס"ה סוף ע"ב ושם ס"ו ריש ע"א ובשטמ"ק שם.
ועפ"מ דמסקו הרמב"ם והר"ב דלית הלכתא כר"א ע"ש צריך לפרש דגם רבא בב"ב ד"פ ע"א דקאמר ר"א היא כוונתו נמי להורות בזה דלית הלכתא כהא מתניתא. אכן בל"ז צריך להבין מאי קמ"ל הא בלא"ה נמי קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, וע"ש ברשב"ם סוף ע"א ד"ה רבא אמר וביד רמה שם ובמפרשי המשנה עוקצין פ"ג מ"י.
מ"ח המחזיר חוב בשביעית יאמר משמט אני. וכ' הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית א"נ בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתיב מקץ שבע שנים כו' וכ' בתוי"ט דרש"י בגיטין דל"ז ע"ב כתב כלשון אחרון ע"ש, הנה רש"י פי' שם תיבת בשביעית בזמן שהשביעית נוהגת וממילא החזרת החוב לפי פירושו היתה אחרי שעברה עליו שביעית, אבל הר"ש משמע דמפרש תיבת בשביעית ממש, וזה אי אפשר דא"כ לא הוה צריך לאמר משמט אני כדהקשה רש"י שם, ולהכי הוסיף הר"ש שהיה ביום אחרון של שביעית. אולם ג"ז אינו מדוייק דלפ"מ דילפינן בערכין כ"ח ע"ב דשביעית משמטת דוקא בסופה מדכתיב מקץ שבע שנים. א"כ אינו תלוי ההשמטה ביום רק בשעה האחרונה של יום האחרון, ואפשר דלזה גם רש"י יודה דאז צריך לאמר משמט אני רק מילתא דפסיקא נקט דאחר שעברה שביעית לגמרי ודאי דצריך לאמר משמט אני ולא אתא אלא לאפוקי החזרת החוב במשך השנה השביעית ועמש"כ בחידושי לערכין שם.
אמנם בשנו"א מפרש כפירש"י שכ' וז"ל המחזיר חוב בשביעית ר"ל בשנה שמינית דשנה שמינית היא עיקר השמיטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות אלמא דחג הסוכות דהוא שנה שמינית קרא שמיטה עכ"ל. והנה אין כוונתו דרק בשמינית דחג הסוכות מתחלת השמיטה דהא משנה מפורשת לעיל בפרקין מ"ב השוחט את הפרה וחלקה בר"ה כו' ע"ש, כן בערכין כ"ח ע"ב ילפינן דשביעית משמטת בסופה מקרא דפ' ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וקרא דמקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות דפ' וילך מוסב לגמרי על דין של הקהל את העם לקרוא באזניהם את דברי התורה, וכל הכתוב נדרש בסוטה מ"א ע"א ובר"ה י"ב ע"ב ע"ש, אך כוונת הגר"א ז"ל להורות ע"ד הספרי בפ' ראה דקאמר דהאי מקץ שבע שנים דפ' וילך דביאר בהדיא שהוא בחג הסוכות של שנה השמינית מורה על מקץ שבע שנים דפ' ראה דגם שם איירי בשמינית אולם קיצר בלשונו והי"ל להזכיר עיקר הכתוב דפ' ראה דמשם היא עיקר הילפותא, ולהסמיך לזה קרא דפ' וילך להוכחה על הכתוב בפ' ראה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט ה"ד מה' שמיטה ע"ש וצ"ע, וע"ע אור זרוע למס' ע"ז סי' ק"ח ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף ק"נ ע"ב.
מ"ט המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. והנה ביורשי ישראל מבואר בתוספתא פ"ח ר"ש אומר הוא משמט ואין יורשין משמטין שנאמר שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו ע"ש, ואין בזה שום חולק כמש"כ שם המפרשים ומובא באור זרוע למס' ע"ז סי' ק"כ ע"ש.
ולפ"ז איכא למידק טובא אתחילת דינו של גר שלוה הימנו כו', אמאי לא יחזיר לבניו, הלא נתגיירו עמו ומאז יש להם דיני ישראל והתורה הזהירה בל"ו או במ"ו מקומות בגר כדאמרינן בב"מ נ"ט ע"ב. והשתא יטענו בני הגר הלא גם מישראל לוית כמו מאבינו והחזרת לבניו וכי בשביל שהזהירה תורה ג"כ במיוחד על אונאת הגר בשלשה מקומות כדאמרינן בב"מ שם, האם בשביל זה הורע דיננו, ואין לך אונאה וחילול השם יותר מזה וצ"ע.