אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
כלאים
פרק ראשון
מ"א החטין והזונין אינן כלאים זב"ז השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון כו'. ע' מנחות ד"ע ע"א תוד"ה תנא כוסמין ובראב"ן סי' נ"ג ובמה"פ לירושלמי ריש מס' חלה ובביאור הגר"א ליו"ד סי' רצ"ז סק"י ובאור זרוע ה' חלה סי' רי"ד.
מ"ב הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה ר' יהודא אומר כלאים. בירושלמי הלשון ר' יהודא אומר עיקרו כלאים, ומפרש שם שהמלפפון בא מזרע אבטיח ומזרע תפוח והן מתאחין ונעשין כלאים ע"ש, וזו היא הכוונה עיקרו כלאים, וראיתי בס' גפי אש שכ' ע"פ הנחה זו דלהכי ל"ק ר' יהודה כלאים זה בזה רק כלאים, משום דאין לו שום שייכות עם הקשות המוקדם במשנה, ומשו"ה לא שייך הלשון זה בזה אלא כלאים דהוא עצמו כלאים ע"ש, אולם עפ"ז לא יצא ידי חובת ביאור הא דבתוספתא פ"ק כייל מלפפונות עם שאר מינין ואפ"ה קתני זה בזה, אכן בכלל צריך להבין דבמשנתנו חזינן דת"ק פליג על ר' יהודא ומלבד מה דסתם משנה היינו ר"מ כדאמרינן בסנהדרין פ"ו ע"א, הלא כללא הוא ג"כ דת"ק דר"י היינו ר"מ וע' רשב"ם ב"ב קכ"ז ע"ב ובתוס' קידושין י"ט סוף ע"ב, ואילו בתוספתא שם ס"ל לר"מ ור' יהודא דקשות ומלפפונות אינן כלאים זב"ז ור' יוסי ור"ש סברי דהן כלאים זב"ז, וע' במראה הפנים וצ"ע.
מ"ג הלפת והנפוץ והכרוב והתרובתור. בתוס' אנשי שם כ' וז"ל בירושלמי גריס והכרובתור ומפרש כרוב דקיק והוא ע"ד בצלצול שמורה כ"כ על הקטנות כמנהג לה"ק בשמות שלהורות על המיעוט וההקטנה יאריכו המלה כמו אישון בת עין ולפעמים מכפילה ירקרק אדמדם עכ"ל, ול"נ להביא מקרא דעל כפים ישאונך, דהיה די אם היה כתוב ישאוך, ותוספות הנו"ן בא רק להורות על ההקטנה, היינו דכתוב זה סובב על המקרא הקודם כי מלאכיו יצוה לך ל לשמרך וגו' על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך, ר"ל המלאכים ישאוך כמו שנושאים את התינוק בשמירה נוספת שלא יתנגף באבנים כן ישאוך,
בתוי"ט ד"ה והנפוץ. ובירושלמי במשנה ובגמרא הגרסא והגפוס, וע' במפרשי המשנה עוקצין פ"א מ"ב על תיבת והגפוס.
מ"ד ובאילן האנסים והקרסתומלין כו'. במשנה ראשונה הקשה מה ראה התנא להפסיק עם דיני אילן באמצע דיני ירקות ע"ש, ולעד"נ דאף דמצד המין נחשב להפסק אבל מצד הדין והדמיון שפיר סמכינהו התנא, דרישא דמשנתנו גבי אילן דמי לדיני ירקות שבשתי המשניות הקודמות, דהמינין דמיין להדדי ואינן כלאים זב"ז מדין המשנה, ובסיפא דמשנתנו גבי אילן נקט המינין דדמיין להדדי והם כלאים זב"ז, דומיא דירקות דחשיב בתר הכי במשנה ה' דאע"פ שדומין זל"ז ומ"מ הם כלאים זב"ז וע' בתוי"ט דפרקין לקמן מ"ז
מ"ה ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז. הנה בנדרים נ"א ע"א קאמר מאי דלעת הרמוצה אמר שמואל קרא קרקוזאי רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ איתיבי רבינא לרב אשי ר' נחמיה אומר דלעת ארמית היא דלעת המצרית כלאים עם היונית כלאים עם הרמוצה, פי' הלא חזינן דהרמוצה לאו טמונה ברמץ אלא מין דלעת היא שנקראת רמוצה ומסיק בתיובתא ע"ש, והשתא קשה ל"ל לאתויי מר' נחמיה ולא מסתם משנתנו דהכא וצ"ע כעת. וע"ע במשנ"ר לעיל בפרקין מ"ב.
בר"ב ד"ה הצנון והנפוץ אע"פ שהפרי והעלים דומין לזה לזה כו', ע' במשנ"ר דפרקין לעיל מ"ג.
מ"ו הזאב והכלב כלב הכופרי והשועל כו' אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז. הנה בברכות ד"ט ע"ב גבי מאימתי קורין את שמע בשחרית תניא ר"מ אומר משיכיר בין זאב לכלב ע"ש. והוא מתאים עם משנתנו שדומין זל"ז עד דצריך הבטה עמוקה קצת להכיר ההבדל שביניהם, והא דהם כלאים זב"ז נמי ידעינן דחלוקים בתכונותיהם דהא זאב יש לו דריסה כדתנן ר"פ אלו טרפות ואלו בכלב נקטינן דאין לו דריסה כדאמרינן שם נ"ג ע"א, ומעתה מסתפקנא בהא דתנן הכא דכלב כופרי ושועל דומין זל"ז וכלאים זב"ז, מי נימא כמו דלשועל יש דריסה כדאמרינן בחולין שם כמ"כ יש דריסה לכלב כופרי מצד דמיונו לשועל, א"ד כיון דהם כלאים זה בזה ומצד שמו הוא ג"כ כלב אפשר דאין לו דריסה ככלב, ומכש"כ דהספק חל אליבא דר"מ דאמרינן בירושלמי הכא אע"ג דר"מ אמר כלב מין בהמה מודה בכלב כופרי שהוא מין חיה ומשו"ה כלב עם כלב כופרי כלאים ע"ש, ולפ"ז בודאי דיש מקום להסתפק איך דינו לגבי דריסה, וע' רש"י ב"ק ד"פ ע"א ד"ה כלבים כופרים וצ"ע.
מ"ז אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן כו' יל"ד על מסדר המשנה דלא תני משנה זו גבי כלאי אילנות וירקות והפסיק במשנת הזאב והכלב כלב כופרי ושועל כו' וצ"ע.
שם ר' יהודא מתיר ירק באילן וכ' התוי"ט שסובר ר"י דדוקא כשע"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים כו'. ע' ח"ס חי"ד סי' רפ"ז.
בר"ב ד"ה אין מביאין אילן באילן. אבל אילן סרק באילן סרק כיון שאין שום אחד מהם עושה פרי כמין אחד חשוב ושרי, ע' במשנ"ר דפרקין מ"ד.
מ"ח אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח כו'. בירושלמי מוקי לה במעמיק שורש למטה משלשה טפחים חוץ לששה, וע' בס' חזון איש לכלאים סי' י"ג ס"ק י"א.
מ"ט הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים כו'. ע' רש"י עירובין ע"ז ע"ב ד"ה אינו חושש ובמל"מ פ"ג ה"ו מה' כלאים.
שם הזורע חטה ושעורה כאחת ה"ז כלאים ר' יהודא אומר כו', ע' ר"מ ור"ש ובת' הרשב"א סי' תמ"ח.
פרק שני
מ"א כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט כו'. ע' בת' הרשב"א סי' רנ"ט ובת' הגרע"א סי' רי"ח.
שם ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינין רש"א לא אמרו אלא ממין אחד וחכ"א כו', ע' דורות הראשונים בתקופת המשנה ביסודה פכ"ז.
מ"ב באמת אמרו זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה. בירושלמי קאמר עלה ר' לעזר כל מקום ששנו באמת הלכה למשה מסיני, וה"נ א"ר אלעזר בירושלמי תרומות רפ"ב ובשבת פ"א ה"ג ושם פ"י ה"ד ובבבלי ב"מ ד"ס ע"א, ומשמע דמשם לקח ר"א המקור לדבריו מדקאמר התם עדא אמרה וע"ש רש"י ד"ה באמת הלכה, ועפ"ז יליד בבבלי שבת צ"ב ע"ב אהא דבאמת אמרו, דקאמר תנא כל באמת הלכה היא ע"ש, הרי משמע דהיא ברייתא וצ"ע.
מ"ג היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין עד שתתליע ויופך ואח"כ יזרע כו'. ע' ראב"ן סי' נ"ג.
מ"ד אם רצה גומם עד פחות מטפח זורע ואח"כ משרש. בירושלמי ר' זעירא בעי עד כדון כר"ש בן יהודא שהוא אומר לדעת גמורה שאר בני אדם שאין אומרין לדעת גמורה חזר ואמר אפילו רשב"י אינו אומר אלא משום מראית העין, עמש"כ בזה בס' חזון איש סי' ד' ס"ק כ"ז.
מ"ה היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף כו'. ע' ראב"ן סי' נ"ג ובס' יראים סי' קנ"ב.
מ"ו הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין בש"א שלשה תלמים של פתיח ובה"א מלא העול השרוני וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. ע' בפי' הרמב"ם והר"ש ומה שהאריך בדבריהם בס' זרע הארץ ה' כלאי זרעים סי' ל"ה.
מ"ז היה ראש תור חטים נכנס בתוך של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו וכ' התו"ט ראש תור כתב הר"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור ור"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפי' הרמב"ם עכ"ל, הנה סוף דברי התוי"ט של צורה מרובעת או שאר תבנית ליתא לפנינו לא ברמב"ם ולא בר"ב, והם לא הזכירו רק צורה משולשת, וכ"כ רגמ"ה לב"ב ס"ב ע"א וז"ל כעין ראש תור שלמעלה מרוחב ומלמטה מקצר ע"ש, וע"פ פי' זה שהוא דוקא משולש מובן לשון המשנה מפני שהוא נראה כסוף שדהו כמצוייר ברמב"ם משא"כ בצורה מרובעת
מ"ח ולסלע גבוה עשרה ורחב ארבעה. וכ' בתוי"ט כ' הר"ב לאשמעינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא, ע' בתוס' רע"ק ובת' פנים מאירות ח"א ס"ס ע"ד.
מ"ט הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת כו'. בראב"ד פ"ד ה"ז מה' כלאים כ' אהא דמשנתנו וז"ל א"א מקום הזרע נקראת קרחת, וע"ש בכ"מ ומה שדחה לדבריו כאן בתוי"ט, ולע"ד בלתי מובן איך יפרנס הראב"ד הא דתנן לקמן רפ"ד איזהו קרחת הכרם כרם שחרב מאמצעו ע"ש, הלא מבואר במשנה גופה שהמקום החרוב מזריעה ונטיעה נקרא קרחת בלשון המשנה וצ"ע.
בר"ב ד"ה זורעם חרדל. לפי שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה כו', ע' בתוס' אנשי שם לעיל בריש מכילתין.
מ"י כל שהוא בתוך רובע עולה במדת בית רובע אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע. בירושלמי קאמר דמשנתנו אתיא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ולכן יש לו דין כשאר אילנות דשרי לזרוע דאי לרבנן הלא מקום עבודת הגפן אסורה בהנאה ואיך עולה במדת בית רובע ולא דמי לקבר דקבר אין איסורו ניכר וע' בר"ש ובמלאכת שלמה, והשתא קשה לפי ביאור הירושלמי מסתם משנה אסתם משנה, דלקמן פ"ו מ"א סתים לן כמה היא עבודת הגפן ששה טפחים לכל רוח, הרי דאסרו מקום עבודת הגפן, ובמשנתנו סתים כר' ישמעאל דאין עבודה לגפן יחידית מדעולה למדת בית רובע, וכה"ג מקשה הש"ס בבלי בביצה ד"ב ע"ב מכדי מאן סתמיה למתניתין רבי מ"ש בשבת דסתים לן כר"ש ומ"ש ביו"ט דסתים לן כר' יהודא ע"ש וצ"ע כעת.
שם תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים כו', ע' כפתור ופרח פנ"ז.
מי"א ורואה אני את דבריהן מדברי. והקשו במשנה ראשונה ובתפא"י אם דבריהן נראין לו יותר מדוע נחלק עליהן ותירצו מפני שכן קבל מרבותיו ולא יוכל לחזור בו ע"ש ולא ידענא מדוע נפרש שעדיין חולק עליהן ולא כדמפרש בפני משה בירושלמי דבזה שאמר ורואה אני את דבריהן מדברי חזר משיטתו והודה לדברי חכמים.
פרק שלישי
מ"א ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים זורעים בתוכה חמשה זרעונים ארבע בארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע כו'. בביאור על הערוגה ע' שנות אליהו ובמאירי לשבת דף פ"ד ע"ב פ"ה ע"א.
והנה ברמב"ם פ"ד ה"ט מסיק בזה אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע אע"פ שמרחיק ביניהם לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא, ע' מש"כ בזה הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' רצ"ז ס"ק מ"ג.
מ"ב גבול שהיה גבוה טפח ונתמעט כו'. בתוי"ט כתב נראה דגרס גובל ולא גרס גבול כו', וע' בתוס' אנשי שם, אולם בכפתור ופרח פרק נ"ז גריס בהדיא גובל כגרסת המשנה בירושלמי.
בר"ב ד"ה כל מין. ה"מ במיני ירקות שדרך לזרעם ערוגות ערוגות אבל מיני זרעים שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה לא כו', ע' בתוס' אנשי שם לעיל בריש מכילתין.
מ"ג היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. הנה ממשנה זו הקשו בשבת פ"ה ע"ב לרב דאמר ערוגה בחורבה שנינו כו' ומשני אין ראש תור בערוגה ע"ש, וקשה איך נופל כלל להקשות לכתחילה ממשנתנו דמשמע ברור שהיו שתי שדות וסוף שדהו נכנס כמו ראש תור לתוך שדה אחרת, ומה ענין זה לערוגה ומכש"כ קשה לשמואל דסבר דיש ראש תור בערוגה כמש"כ התוס' שם וע' בבעל המאור לשבת שם וצ"ע.
מ"ד הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי מותר כו'. ע' תוס' שבת פ"ה ע"ב ד"ה איתיביה ובמראה הפנים בסוגיין ובכפתור ופרח פרק נ"ז.
בר"ב ד"ה שתי שורות. וכשאין שם אלא שורה אחת מכל מין ומין נראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד ומיחזו ככלאים כו', ע' תוי"ט לעיל פ"א מ"ט ד"ה ה"ז כלאים.
מ"ה נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן שכל מה שאסרו חכמים לא נזרו אלא מפני מראית העין. ע' בפי' רבינו חננאל לשבת פ"ה ע"ב ובס' חזון איש למס' כלאים סי' ט' סק"י.
מ"ו היתה שדהו זרועה בצלים ומבקש ליטע בתוכה שורות של דלועים כו'. ע' מה שהאריך בזה בס' זרע הארץ ה' כלאי זרעים סי' ל"א.
מ"ז ר' יוסי אומר נותנין לה עבודתה ארבע אמות אמרו לו התחמיר זו מן הגפן אמר להן מצינו שזו חמורה מן הגפן שלגפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים ולדלעת יחידית נותנין לה בית רובע הנה מכלל דבריהם נלמוד אגב אורחא דר' יוסי לית ליה לא כר' ישמעאל ולא כר"ע, דאילו לר' ישמעאל אין עבודה לגפן יחידית, וע' בירושלמי לעיל פ"ב ה"ח ובמראה הפנים, ולר"ע הויא שיעור עבודת הגפן שלשה טפחים כדתנן לקמן פ"ו מ"א, אלא אית ליה כסתם משנה דהתם דעבודת הגפן ששה טפחים לכל רוח ונ"מ נמי לזה בדעת ר' יוסי, לענין אכילת הגפן דעולה במדת בית רובע כדתנן לעיל פ"ב מ"י, ודלא כדעת הרמב"ם בפ"ד ה"ג מה' כלאים אים דלא חשיב לעבודת הגפן, וע"ש ברדב"ז ובמש"כ בחידושי שם.
פרק רביעי
מ"א קרחת הכרם בש"א עשרים וארבע אמות ובה"א שש עשרה אמה. בירושלמי א"ר יוסי והוא שבא ממטע כרם גדול אבל בא ממטע כרם קטן אין זה קרחת הכרם. ע' מה שהאריכו בזה בספר ניר ובחזון איש סי' יוד ובמלאכ"ש למס' כלים פי"ז מ"י, וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' דף ק"ח ע"ב.
מ"ב איזו היא מחול הכרם. וכי הרמב"ם בפיה"מ הוא מקום הפנוי מן הכרם שאין שם גפנים והוא מדבריהם מענין מחילה ר"ל עזיבת הדבר, ע' בר"ש וברש"י עירובין ד"ג ע"ב ודף צ"ג ע"א.
מ"ג ר' יהודא אומר אין זה אלא גדר הכרם ואיזה הוא מחול הכרם בין שני הכרמים. וכ' במשנה ראשונה הו"ל למיתני אין זה מחול הכרם ואיזהו מחול וכו' ולמאי קרי ליה גדר הכרם ע"ש, ודבריו בלתי מובנים הלא ר"י קאי על דברי הת"ק דקרי מחול הכרם לשטח שבין כרם לגדר ועל זה משיב ר"י דבאופן זה אינו נקרא אלא גדר הכרם, ואיזה הוא מחול הכרם בין שני הכרמים, וע' בפי' הרא"ש.
מ"ד וגדר שנפרץ עד יוד אמות הרי הוא כפתח יתר מכן כנגד הפרצה אסור. ע' בחידושי הגרע"א ליו"ד סי' רצ"ו סעיף מ"ד וע"ע תוס' עירובין ד"ג ע"ב ד"ה והא איכא.
מ"ה הנוטע שורה של ה' גפנים בש"א כרם ובה"א אינו כרם עד שיהא שם ב' שורות לפיכך הזורע ד' אמות שבכרם בש"א קידש שורה אחת ובה"א קידש ב' שורות. ע' שאילתות פ' קדושים סי' ק' ובהעמק שאלה שם אות י"ט.
מ"ו הנוטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הרי זה כרם כו'. הנה מדברי רש"י בסוטה מ"ג ע"א משמע דאף לענין לחזור עליו מעורכי המלחמה הוא דוקא אם נטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל אם נטע שלא כסדר הזה אינו חוזר ע"ש.
אמנם יל"ד בב"ב י"ד ע"א אהא דא"ל רבא לר"ז נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי א"ל דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ופירש"י וז"ל בכך קרוי כרם לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה כו' ע"ש, וקשה טובא מדוע נאיד רש"י למציאות רחוקה כזו דלחזור מעורכי המלחמה, ולא נקט הא דמשנתנו דאיירי לענין כלאי זרעים הנוגע בכל זמן לידע מה הוא זה כרם, דאם נטען כסדר הזה נקרא כרם קטן וצריך להרחיק הזרעים מהן ארבע אמות לכל רוח, אבל אם. נטען שתים כנגד שתים ואחת באמצע או שלש בשורה זו ושתים כנגדן בשורה שנייה אינו כרם, ודינו כגפן יחידית שאינו מרחיק מהן אלא ששה טפחים לכל רוח וצ"ע כעת.
מ"ז הנוטע שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות כו'. ירושלמי ר' אחא בעי לית הדא פליגא על ר"ש דר"ש אמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו תמן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ברם הכא שלו ושל חבירו מצטרפין לאסור את האמצעי, והקשה במשנה ראשונה כיון דבשלו אין בו כדי לאסור ושל חבירו אינו אוסר אמאי מצטרפין הא הו"ל כמו זה וזה גורם דקיי"ל דמותר בפ"ב דערלה מי"א ע"ש.
ונראה דזו"ז גורם דהתם הוא רק בדבר הבא משני דברים האחד איסור והשני היתר ושניהם גשמיים, והאיסור לעצמו אינו יכול לפעול פעולתו רק בעזרת גוש ההיתר בזה אמרינן זוז"ג מותר, משא"כ גבי כלאים שהאיסור תלוי במחשבה כמש"כ התוס' ביבמות פ"ג ריש ע"ב, ובב"ב ד"ב ריש ע"ב כתבו סמך לסברא זו מקרא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה ע"ש, והכא כיון דע"י נטיעת שורה בשל חבירו נשלמה ניחותא דיליה. לכן פועלת מחשבתו לאסור.
מ"ח ראב"י אומר משום חנינא בן חכינאי אפילו חרבה האמצעית ואין בין שורה לחברתה ט"ז אמה לא יביא זרע לשם שאילו בתחילה נטען הרי זה מותר בשמונה אמות. וכ' הרמב"ם בפיה"מ ואין הלכה כראב"י, וכה"ג אשכחן להרמב"ם בפיה"מ לעיל פ"ב מ"ט ולקמן פ"ה מ"ג ובספ"א דמדות שכ' שאין הלכה כראב"י ואע"ג דבכולהו נשנות במשנה כמו הכא, ועפ"ז בלתי מובן מאי האי דקמתמה הכ"מ בפ"ט ה"ט מה' רוצח מדוע לא פסק הרמב"ם כראב"י במשנה סוטה מ"ה ע"ב הלא קיי"ל משנת ראב"י קב ונקי ע"ש, דלפמש"כ קידה זו לא על חדת היא מה דהרמב"ם אינו פוסק כראב"י אפילו מה שהובא במשנה, כן יש להתפלא ע"ד הכ"מ בפ"ה ה"ט ממחו"כ שכ' דלהכי לא פסק הרמב"ם כראב"י דפליג בברייתא משום דלא נזכר במשנה ע"ש, משמע דאם היה נזכר במשנה אז היה מוכרח לפסוק כוותיה והכא חזינן דגם במקומות שנשנה במשנה אינו פוסק כוותיה, ובספ"ב מבית הבחירה כ' הכ"מ דהא דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפשר דה"מ במשנה אבל לא בברייתא וע"ש במל"מ.
ועכ"פ דעת הרמב"ם הכא ובמדות שם בלתי מתאים עם דעת העיטור בשם הרי"ף המובא בחידושי הרשב"א לחולין ס"ד ע"א דלא אמרינן משנת ראב"י קו"ג אלא במשנה אבל בברייתא לא כו' ע"ש. דהא חזינן דהרמב"ם לא חש לפסוק כוותיה אפילו במשנה, ודעת הרא"ש בפ"ק דביצה סי' וי"ו דהלכה כראב"י גם בברייתא ע"ש, וכה"נ דעת רש"י בגיטין ס"ז ע"א שכ' וז"ל שהלכה כמותו לעולם, וע' תוס' מנחות ל"א ריש ע"ב ובט"ז וביאור הגר"א ובחידושי הגרע"א ז"ל ליו"ד ר"ס ט"ו.
מ"ט והיה הופך שער שתי שורות לצד אחד וזרע את הניר ובשנה האחרת היה הופך את השער למקום אחר וזורע את הבור ובא מעשה לפני חכמים והתירו. ע' רשב"ם ב"ב פ"ב סוף ע"ב ד"ה והתירוה ובשבת פ"ה ע"ב תוד"ה והא קא מיערבבו.
פרק חמישי
מ"א כרם שחרב אם יש בו ללקט עשר גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן הרי זה נקרא כרם דל. ע' שנו"א ובספר ניר ובחזון איש סי' יו"ד סק"ח.
מ"ב כרם שהוא נטוע על פחות פחות מארבע אמות ר"ש אומר אינו כרם וחכ"א כרם ורואין את האמצעית כאילו אינן. הנה במשנה שבירושלמי הגרסא פחות מארבע אמות ולא פחות פחות, וכמ"כ בבבלי בכל הארבעה מקומות בש"ס שהזכירו משנה זו בכולן הגרסא כמו במשנה הירושלמית, וע' ביד רמה לב"ב ל"ז ע"ב ושם ס"פ המוכר פירות.
מ"ג חריץ שהוא עובר בכרם עמוק עשרה ורחב ד' ראב"י אומר אם היה מפולש מראש הכרם ועד סופו ה"ז נראה כבין שני כרמים וזורעים בתוכו. וכי הר"ש דחשיב הפסק ורשות אחרת כיון דעמוק עשרה ורחב ד' ומפולש אבל פחות מעשרה או אפילו פחות מד' או אפילו עמוק עשרה ורחב ד' אלא שאינו מפולש וסתום מצד אחד שהכרם מקיפו מג' רוחות אסור לזרוע בתוכו כו' ע"כ, הנה הר"ש התנה בזה ג' תנאים, עמוק עשרה, רחב ד', ומפולש. אבל הרמב"ם בפ"ז ה"כ מה' כלאים הוסיף תנאי רביעי, במש"כ ובלבד שלא יהא הגפנים מסככין עליו.
שם ואם היה שער כותש אסור, ע' בביאור הגר"א ליו"ד סי' רצ"ו סק"ע.
מ"ד והבית שבכרם זורעין בתוכו. בירושלמי סמיך אקרא ובבתי כלאים החבאו בית שמחביאין בו את הכלאים. וכ' בפי' הרא"ש תמיה לי מאי קמ"ל אפילו אצל גדר סומכין זרעים מכאן וגפן מכאן כש"כ בבית מוקף מחיצות כו', ולולא דבריו ז"ל היה נלע"ד לפ"מ דבירושלמי גופה שם מפרש דהאי בית הוא דוקא אם היה יותר משלשה על שלשה טפחים אבל בפחות הרי הוא כסתום ואין זורעין בתוכו. ולפ"ז טובא קמ"ל דהא משכחת בית דגרע מגדר, ואפשר נמי דקמ"ל דאפילו הגפנים סוככים על גג הבית שרי ולא אמרינן דהי"ל לאסור עכ"פ מפני מראית העין.
מ"ה הנוטע ירק בכרם או מקיים ה"ז מקדש ארבעה וחמשה גפנים כו'. ע' ראב"ן סי' נ"ג.
מ"ו הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור. ע' תוס' יבמות פ"ג ריש ע"ב ותוס' ב"ב ד"ב ריש ע"ב ובמש"כ בחידושי לקמן בפרקין מ"ז ובחידושי למנחות ד"ו ע"א ד"ה צריכי.
מ"ז היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר סיערתו הרוח לפניו ר"ע אומר אם עשבים יופך כו'. וכי הרמב"ם בפיה"מ אמר הכתוב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ובא בקבלה פרט לשנפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים כו' ע"כ, ודבריו לקוחים מהספרי פ' תצא פיסקא ר"ל ע"ש.
והנה לפ"מ דאיסורא דכלאים תליא במחשבה וכוונת הזורע לזריעה מקרא דאשר תזרע ולאפוקי ממילא כדיליף בספרי, עפ"ז שפיר כתבו התוס' ביבמות פ"ג ריש ע"ב ובב"ב ד"ב ריש ע"ב כדהבאתי בחידושי במשנה הקודמת ועמש"כ בחידושי לעיל פ"ד מ"ז, אולם לפ"ז איכא למידק מדוע כתבו התוס' בב"ב וביבמות שם להביא ראיה לדבריהם ממשנה דהרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנה כו' ולא סמכו דבריהם על עצם דרשת הספרי מקרא דאשר תזרע דתלוי בכוונתו ומחשבתו כנ"ל וצע"ק, וע"ע במשנ"ר לעיל פ"א מ"ח.
מ"ח המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוה מקיימין. ע' בתוי"ט דריש מכילתין ד"ה והזונין ובתוס' רע"ק שם.
שם ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם. ע' בתפא"י טהרות פ"ג סי' ט"ל.
שם הקנבוס ר"ט אומר אינו כלאים וחכ"א כלאים, ע' ראב"ן סי' נ"ג.
שם והקינרס כלאים בכרם, ע' במפרשי המשנה עוקצין ספ"א.
פרק ששי
מ"א איזהו ערים הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הנדר שהוא גבוה עשרה טפחים כו'. ע' דורות הראשונים ח"א כרך ג' פט"ו ושם בתקופת ב"ש וב"ה פ"ו.
שם וכמה היא עבודת הגפן ששה טפחים לכל רוח ר"ע אומר שלשה, והנה לעיל פ"ב מ"י תנן דאכילת הגפן עולה במדת בית רובע ואוקי לה בירושלמי שם דאתיא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ולכן יש לו דין שאר אילנות דשרי לזרוע. דאילו למאן דאית ליה עבודת הגפן הלא מקום זה אסור בהנאה ואיך עולה לו במדת בית רובע ע"ש. והשתא קשה הלא אתיא דלא כר"ע דאיהו הא ס"ל הכא דעבודת הגפן שלשה טפחים, א"כ לדידיה מקום זה אסור בהנאה ואיך עולה לו במדת בית רובע, ואנן קיי"ל בסנהדרין פ"ו ע"א דכולהו סתימתאי אליבא דר"ע, עד דמשו"ה פריך הש"ס בפשיטות בב"מ פ"ב ע"א אי הכי קמה לה מתניתין דלא כר"ע, וע"ש ברש"י ד"ה אי הכי וצ"ע כעת.
מ"ב עריס שהוא יוצא מן המדרגה ראב"י אומר אם עומד בארץ ובוצר את כולו ה"ז אוסר ארבע אמות בשדה ואם לאו אינו אוסר אלא כנגדו. וכ' הר"ב ואם לאו שאינו יכול ללקוט כל הענבים עד שיעלה במדרגה או בסולם כו' וכה"ג לשון הרמב"ם בפיה"מ ואם אי אפשר לו לבצור כל הענבים, כו' ע"ש, ולפי לשונם זה משמע דוקא אם אינו יכול ללקוט כל הענבים. ולאפוקי אם יכול ללקוט מקצתם ומכש"כ רובם, ובכ"ז על רובם יש להסתפק לפ"מ דאמרינן בנזיר מ"ב ע"א דרובו ככולו מדאורייתא והכי קיי"ל בכה"ת כדאמרינן בהוריות ד"ג ע"ב ע"ש, אמנם בר"ש הלשון אבל אם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם כו'. וכה"נ לשון הרמב"ם בפ"ח ה"ח ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד ע"ש, ומלשונם זה משמע דאינו יכול לבצור כלל אפילו מקצת, משא"כ אם יכול ללקוט מקצת ומכש"כ רובו דאפשר דאמרינן רובו ככולו וצ"ע כעת.
מ"ג המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת המותר אם הביא לא קדש ואם הלך החדש אסור. ופי' הר"ב אסור הזרע שנזרע תחת המותר אם הוסיף מאתים לאחר שהלך החדש עליהן, והנה בשנות אליהו חלק עליו וכ' לאמר דאפילו לא הוסיף, ובכולם משום קושיא דאם הוסיף פשיטא ע"ש.
ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דל"ד לכל הוסיף מאתים דמקור איסורו הוא מטעם הדין, משא"כ הכא דכל איסורו דלכתחילה הוא משום מראית העין כדכתב הגר"א ז"ל שם במשנתנו גופה, ולפ"ז היה מקום לאמר דהגידולין דלאחר מכאן יתבטלו ברוב הגידולין הקודמין כמו שמסתפקים התוס' לאמר בב"ק ס"ט ע"א בד"ה כל הנלקט ע"ש, ולהכי שפיר אשמעינן התנא דאע"ג דלכתחילה הוא רק מגזירה דרבנן מ"מ לא אמרינן דנתבטלו ברובא אלא דאם הוסיף מאתים אסור, אבל בלא הוסיף מאתים אפשר דלא גזרו כמו שלא גזרו לאסור בלא הלך החדש.
מ"ד המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע אל תחת המותר ואם הלך החדש יחזירנו והנה במשנה הקודמת גבי אפיפירות ואילן סרק תנן ואם הלך החדש אסור, והשתא תקשה מדוע ברישא תנא איסורא ובסיפא תנא תקנתא, וע' מאי דמחלקו בזה הרמב"ם בפיה"מ הרב והתוי"ט עפ"ד הירושלמי.
ונלע"ד לתת הסבר נכון לדבריהם, עפ"מ שהבאתי לעיל ברייתא דספרי בפ' תצא והרמב"ם בפיה"מ והתוס' בב"ב ד"ב ע"ב וביבמות פ"ג ריש ע"ב דעיקר איסור כלאים נובע ממחשבתו וכוונתו בזה כדכתיב אשר תזרע. ולכן גבי אפיפירות או אילן סרק, לאלו בטל במחשבתו אל הגפן, א"כ נעשה הגפן עמהם כגוף אחד להיות בסיס להשלמת כוונתו אל הזריעה שתחתיהם תחת המותר, נמצא דסוף מעשה הזריעה היתה כמו במחשבה תחילה בסמיכת הגפן לזרוע תחתיו ולהכי אסור. משא"כ במשנתנו דבמה שהדלה את הגפן על האילן מאכל לא בטל בזה אילן כזה, ולכן הוא עומד כגוף נפרד מן הגפן ותחת האילן הלא מותר לו לזרע, ולפ"ז אם הלך החדש על הזרעים אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כאילו נזרע תחת הגפן, ולפיכך די לו בזה רק להסיר את המראית עין, וזהו במאי דיחזיר את ענפי הגפן לצד אחר, וכעין זה בפסול מחשבה, דברישא תנא איסורא ובסיפא תנא תקנתא מפני אפשרות התקנה מאי דליכא ברישא, אשכחן כה"ג במשנה דזבחים רפ"ג ע"ש, וע"ע ר"ש כלים פכ"ו מ"ד.
בר"ב ד"ה סדן של שקמה שרש של אילן שקמה והוא אילן תאנה הגדל ביערים כו', ע' בר"ב ותוי"ט לעיל פ"א מ"ח ובמשנ"ר שם.
מ"ה איזהו אילן סרק כל שאינו עושה פירות. ברמב"ם פ"ו הי"ב מפרש כגון הארז והברוש.
שם ר"מ אומר הכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה. ע' ירושלמי ערלה רפ"א ובתוס' אנשי שם לאהלות פי"ח מ"ג.
מ"ו פסקי עריס שמונה אמות ועוד. ומפרשי הר"ש והר"י בן מלכי צדק ע"פ הירושלמי דהאי ועוד הוא טפח. והרמב"ם בפ"ח ה"ה ובפיה"מ מפרש אחד מששים באמה והוא עשירית הטפח. וכ' עליו בכפתור ופרח פרק נ"ח שפירושו הוא ע"פ התוספתא ע"ש, אולם לפנינו בתוספתא גם של צוקרמנדל הגרסא כמה הוא ועוד אחד מששה טפחים באמה, וע"ע במלאכ"ש למס' כלים פי"ז מ"י.
מ"ז ערים שהוא יוצא מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר ר' יוסי אומר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם. עמש"כ הרמב"ם פ"ח ה"ט ובפיה"מ, וע"ע בשנו"א ובביאור הגר"א ליו"ד סי' רצ"ו ס"ק פ"א.
מ"ח הקנים היוצאים מן האריס וחס עליהם לפסקן כנגדן מותר עשאן כדי שילך עליהן החדש אסור. הנה גם משנה זו נשנית עפ"מ שהארכתי לעיל בפרקין מ"ד שהעיקר איסור הכלאים הוא משום מחשבתו הקדומה ע"ש, ולכן ברישא שלא היתה שום מחשבה על הקנים שישתמשו למטרתו מותר, משא"כ בסיפא שחשב עליהן אדות הגידולין הבאין של הגפנים להכי אסור.
מ"ט ספקה בחבל או בגמי כו'. הנה כמה פעמים הזכירו חכמים גמי כמו הכא ובבכורים פ"ג מ"א וכ' שם הרמב"ם בפיה"מ באיזה דבר שיזדמן ונקט גמי כפי הנהוג, וכן בסוף יומא נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ובשילהי שבת וקשרו את המקידה בגמי וכן בש"מ, ולפ"ז יל"ד בעירובין ק"ד ע"א מדוע דייק אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי אמאי לא קאמר צלצול קטן ומשני מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי, וע' בתוס' זבחים י"ט ע"א בד"ה כורך ובד"ה מאי איריא, ולפי הנ"ל בשם הרמב"ם דלשון גמי במשנה הוא לאו דוקא אלא כפי הנהוג להשתמש בו, א"כ לאו משום רפואה נשנית, ולהיפוך אי התם תני מטעמא דרפואה מה יענה למשנתינו ולמשנה דבכורים, ואי התם קתני דוקא משום דמסי מדוע הזכיר הכא כלל תיבת גמי ולא סגי ליה בהא דקתני ספקה בחבל וצ"ע.
פרק שביעי
מ"א המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה נ' טפחים לא יביא זר עליה כו'. בירושלמי דייק לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר כוי, וקשה מדוע צריך להביא מדיוקא הלא בברייתא מבואר הכי בהדיא כדאמרינן בב"ב י"ט ע"ב ותני עלה אבל זורע את הצדדין אילך ואילך ע"ש, ומשמע דהיינו הא דתניא בתוספתא פ"ד המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה אלא כל שהוא מותר לזרוע מיכן ומיכן ואסור לזרוע על גבה ע"ש. וגם התם איכא למידק מדוע לא סיים שיעור ההיתר אא"כ יש על גבה שלשה טפחים, וי"ל עפמש"כ התוס' בנדה ס"ב ע"ב אהא דרבי לא שנה ר"ח מנ"ל דכל התוספתות דר"ח ור"א מרומזים במשנה ע"ש, א"כ י"ל דהא דתני בתוספתא דמותר לזרוע מיכן ומיכן הוא ג"כ מדיוקא דמשנתנו כדדייק בירושלמי מדקתני לא יביא זרע עליה משמע הא מן הצד מותר, ולא אשמעינן בתוספתא רק הא דבכל שהוא עפר על גבה סגי להתיר הזריעה דבצדדים, ומה"ט גופה לא נחית בתוספתא לפרושי שיעור דשלשה טפחים להתיר לזרוע על גבה, משום דזה מבואר להדיא במשנה גופה, דמהתם מצאו היתר זריעה מן הצדדים אם יש על גבה רק עפר כל שהוא.
מ"ב המבריך שלש גפנים ועקריהם נראים ראב"צ אומר אם יש ביניהם מד' אמות עד ה' אמות מצטרפות ואם לאו אין מצטרפות. הנה ידוע דעת הרמב"ם בפ"ו ה"ט מה' כלאים דהאי צירוף הוא עם שאר גפני הכרם העומדות, ודעת הראב"ד שמצטרפות אלו ג' הגפנים להחשב כאילו הן שש ע"י ההברכה, וכה"ד הר"ש והרשב"ם בב"ב פ"ג ע"א, ולפירושם זה הסכים הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' רצ"ו ס"ק מ"ה, וע' במה"פ ובס' חזון איש לכלאים סי' י"ג ס"ק י"ב.
מ"ג אלו אוסרין ולא מקדישין מותר חרבן הכרם כו'. הנה בתוס' אנשי שם דייק גם בשם הרמ"ז מדוע שינה התנא הכא לשונו ולא קראו לו בשם קרחת הכרם כדלעיל רפ"ד ע"ש, ולעד"נ בפשוטו דל דלעיל איירי לענין עצם הכרם, כדמפרש במשנה שם כרם שחרב מאמצעו, להכי קרי התם לחלק זה קרחת הכרם, שחלק זה מוקרח מכלל הכרם, משא"כ הכא דכל הענין סובב רק בנוגע למותר של חלק זה הנחרב, ולא לכלל הכרם, משו"ה קרי ליה מותר חרבן הכרם.
מ"ד המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ע' תוס' ב"ק ד"ק סוף ע"א ובראב"ן ס' נ"ג ובעונג יו"ט סי' ל"ד וע"ע בת' הגרע"א סי' קס"ה ובמש"כ בחידושי לירושלמי דמכילתין לעיל פ"ד ה"ה.
שם א"ר יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ע' כפתור ופרח פמ"ז ובעונג יו"ט סי' פ"ב.
בר"ש ד"ה וחייב באחריותו. וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה ערופה עבד וקרינן עובד כו', ע' במשנה אחרונה למס' פרה פ"ז מ"א ד"ה קדש לי.
מ"ה א"ר יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ע' יבמות פ"ג ע"ב תוד"ה אין אדם ובתוס' מנחות ט"ו ע"ב ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בעונג יו"ט סי' פ"ב ובמשך חכמה פ' תצא בפסוק לא תזרע כרמך.
מ"ו האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו ואפילו במועד כו'. ע' בס' חזקה רבה חח"מ סי' ע"ח.
מ"ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש. בירושלמי הגרסא משתשליש וע' ראב"ן סי' נ"ג ובמש"כ בחידושי לחולין קט"ז ע"א ברש"י ד"ה ולפרוך.
שם וענבים משיעשו כפול הלבן, ע' שנות אליהו ובס' ציץ הקדש סי' י"ח.
מ"ח עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש כו'. ע' בת' הרשב"א סי' אלף ק"ע.
שם המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור, עמש"כ בחידושי לחולין קט"ז ע"א וע"ע נובי"ת חי"ד סי' נ"ד נ"ה.
פרק שמיני
מ"א כלאי הכרם אסורים מלזרוע ולקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכש"כ בהנאה ע' טורי אבן לר"ה ד"ט ע"ב
שם כלאי בהמה אסורין זה עם זה. בר"ש הביא דברי הירושלמי איסי בן עקביא אומר אסור לרכוב ע"ג פרדה מק"ו כו' והכתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרדה בריה היתה מששת ימי בראשית ובתוספתא קתני אמר להן אין משיבין מן התקוע כו' ע"כ. וע' מש"כ בזה בת' הרשב"א סי' תצ"א.
בתוי"ט ד"ה ומלקיים. וצ"ל דסברא הוא כיון דלשריפה קיימא היינו כדי שלא. יהנה ממנו ע"כ, ע' במשנ"א נגעים פי"א מי"ב.
מ"ב בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכ' הר"ב אע"ג דלא תחרוש בשור וחמור אמר רחמנא ילפינן שור שור משבת דהוא הדין לכל בהמה חיה ועוף ע"כ. ומשמע שהבין דהא דמסיק במשנה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג קאי אכולה מתניתין הנמשכת אחרי המשנה דס"פ הפרה עם הסוגיא דהתם דכן חיה ועוף כיוצא בהן ומשום דילפינן שור שור משבת ע"ש.
ולפ"ז איכא למידק דכולה מתניתין יתורא היא. דלא תחרוש בשור וחמור כתוב בתורה, והא שני מינין דבהמה טהורה עם טמאה, ולחזור על דין חיה נמי לא איצטריך לפ"מ דילפינן שם דחיה בכלל בהמה בלשון תורה, והא דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה ליתא לפ"ד הרמב"ם בפ"ט ה"ח מה' כלאים דס"ל דשני מינין אלו צריכין להיות דוקא אחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, וע"ש במפרשים ובשנות אליהו ובפני משה ומראה הפנים וצ"ע.
מ"ג המנהג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ור"מ פוטר. ע' ב"מ ד"ח ע"ב ובכפתור ופרח סי' נ"ח.
מ"ד אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון ולא לאחר הקרון כו'. בר"ש בשם הירושלמי רב אמר מפני שנושא חבל שבינתים כו', ע' בראבי"ה סי' קצ"ג.
מ"ה ואדני השדה חיה. הנה בחידושי מהרי"ח האריך למאי נ"מ, ובמשנה אחרונה כתב דנ"מ לכותב כל חיה שברשותו ע"ש, ונפלאתי לפ"מ שפירש הר"ש דהיא חיה מסוכנת כזו לבא בגבולה ע"ש. א"כ איך נופל לאמר שתהיה ברשות איזה אדם, ולאיזה דבר יוצלח הלא כל זמן שהוא חי הוא מסוכן לכל בריה שבעולם, ואחרי שנפסק החבל שבטבורו מיד מת ואז הוא מטמא באהל כאדם כדאמר ר' יוסי במשנתינו.
ונראה דנ"מ להא דתנן בנזיר ל"ד ע"א כעין זה. היינו אם שנים מהלכין בדרך וראו מרחוק אדני השדה ואמר אחד הריני נזיר שזה חיה והשני אמר הריני נזיר שזה אדם או בהמה, ובזה נ"מ גדולה מי מהם נזיר אחרי שהכירוהו, ושלא יהיו קרבנותיו חולין בעזרה.
מ"ו שור בר מין בהמה ור' יוסי אומר מין חיה כו'. ע' אור זרוע ח"א סי' ש"צ ושם ח"ב סי' של"ג ובכפתור ופרח פנ"ח.
שם כלב מן חיה רמ"א מן בהמה, ע' לעיל פ"א מ"ו ובמשנ"ר שם.
שם ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג, וכ' הר"ש בספרי דריש בפ' כי תצא א"כ למה נאמר בשור ובחמור בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובהמה ע"כ. והנה בס' יראים סי' קנ"ו הקשה מסוגיא דב"ק ס"פ הפרה דיליף כלאים דחרישה שור שור משבת ובשבת מרבה ליה מוכל בהמתך לא שמעתי תירוץ עכ"ל, ולעד"נ עפ"מ דסוגיא דב"ק היא אליבא דר' יוסי משום ר' ישמעאל כדאמר התם, ואיהו סבר הכי שם בתוספתא פ"ו, אבל הספרי מצי קאי אליבא דר"ע דפליג בתוספתא שם וקאמר אהא דכלאים דהרבעה וחרישה כל אחד ואחד יתרבה במקומו ע"ש. פרק תשיעי מ"א צמר נמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הנמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור כו'. ע' אור זרוע ח"א סי' תשע"ט ובנובי"ת חי"ד סי' קפ"ו וע"ע בראבי"ה סי' קצ"ג ובת' באר יצחק חי"ד סי' יוד ובת' מטה לוי סי' י"ח וע"ע בתמים דעים להראב"ד סי' ל"ו ובת' מהר"ח או"ז סי' י"ז ובחוט המשולש בחלק התשובות להגרא"י סי' נ"ב וע"ע בת' הגרע"א סי' ל"ח וסי' קפ"ט ר"ט ובס' חזקה רבה חי"ד סי' ע"ה וע"ע באור זרוע ח"ב סי' רנ"ו ובת' הר"ן סי' נ"ז וסי' נ"ט ובס' התרומה ה' איסור והיתר סי' נ"ה וע"ע במפרשי המשנה נגעים פי"א מ"ב ובס' משנה אחרונה למס' מכשירין פ"ב מ"ג.
מ"ב הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהם כו'. ע' בת' הרשב"א סי' תשס"ב ובת' פנים מאירות ח"ב סי' קי"ג ובת' הריב"ש סי' כ"ט.
שם ואין עראי לכלאים. ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' פ"ג ושם ח"ו סי' פ"ב ובמש"כ בחידושי למנחות מ"א ע"א.
שם ולא ילבש כלאים אפילו ע"ג יוד אפילו לגנוב את המכס, וכ' הר"ש שאין נותנים מכס מבגדים שלובש אדם וסבר דשא"מ אסור כדמוכח בריש הגוזל בתרא ופליג אסתמא דמוכרי כסות דסיפא. פי' דהתם תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, וכ"כ נמי הרא"ש דהנך שתי משניות פליגי אהדדי, אמנם מפרשי הרמב"ם בפ"י הי"ח מה' כלאים הקשו איך פסק הרמב"ם כשתי המשניות כיון דפליגי אהדדי, וע"ש מה שתירצו ובמה שהאריכו בזה מפרשי השו"ע סי' ש"א.
ולעד"נ דמה שהרמב"ם פסק כסתמא דמתניתין במוכרי כסות הוא ע"פ סוגיא דיבמות ד"ד ע"ב דקאמר דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית ביה הנאה ע"ש, הרי בהדיא דבקרא דלא תלבש מונח ההיתר דמוכרי כסות במשנה דפרקין מ"ה, ומעתה חל עלינו רק חובת ביאור אחרי דבשבת כ"ט ע"ב תלי הש"ס הא דמוכרי כסות בדבר שאינו מתכוין והאי טעמא גופה תלי הש"ס בב"ק קי"ג ע"א גבי מבריחי המכס ע"י הלבשה דכלאים, א"כ מ"ש דבהברחת המכס פסק לאסור, והמשניות גופייהו מ"ט סתרן אהדדי כדהקשו הראשונים ז"ל.
לכן לולא דברי הראשונים ז"ל אמינא לדייק לישנא דקרא לא תלבש, דפשטיה הוא כדרך הלובשן, היינו הוא לובש ומטרת לבישתו זו שיהיה לבוש בבגדו זה ולבישה כזו כמו דאיהו אחשביה כמ"כ אחשביה רחמנא, ומעתה נחזי אנן מה מאד מרחק הלבישה דבמוכרי כסות מלבישה דלהבריח בו את המכס, דבמוכר כסות כמו המוכר כן הלוקח בלתי חשוב אצלם לבישה זו של המוכר, דשניהם יודעים שהיא לבישה רק לשעה קלה ולדוגמא קצת לפני הלוקח, וידע מעיקרא כי גם הלבישה אפשר שלא תועיל אל המכירה אם לא יוכשר בעיניו, ובע"כ הוא לובש לכתחילה על הספק אולי עי"ז תמצא הסחורה חן בעיני הקונה, ומה מאד היה מרוצה המוכר אם הקונה יקנה ממנו בזולת פעולת הלבישה, א"כ מה ערך ללבישה כזו, משא"כ הלבישה דלהבריח בו המכס לבד מה דהיא מוכרחת מצד עצמה, מה מאד הוא מדקדק שהמלבוש יהיה עליו כראוי לפי מדתו ושתהא הולמתו באופן שלא ירגיש המוכס שאינו בגדיו שהוא לבוש בו תמיד, נמצא דמלבד מה שהוא אחשביה להאי לבישה חשובה היא גם למוכס, ולכל מי שיראה אותו לבוש בבגד זה בכל הזמן קודם שיתראה בפני המוכס עד אחרי ככלות הזמן שיעבור מלפני המוכס. וקרוב ג"כ שהגוף נהנה לשעתו מלבישה כזו, וזה כל החידוש במשנה. ולכן סמכו האי דינא להא דאין עראי לכלאים, נמצא דאף שבשניהם נקראו בלשון חז"ל דשא"מ כמו שהם באמת כל אחד לבדו, אכן בנוגע לפעולה של שתי הלבישות רחוקים הם מן הקצה אל הקצה כנ"ל, ולכן שתי המשניות עם שני פסקי הרמב"ם צדקו יחדיו, כנלע"ד לולא דבריהם ז"ל, וע"ע מה שהאריך בהעמק שאלה לשאילתות פ' אמור סי' ק"ה אות ה'.
פרק תשיעי
מ"ג מטפחות הידים מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהם משום כלאים ר"א אוסר. וכ' הר"ב ר"א אוסר מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו, ע' מה שתמה בזה בתוס' רע"ק וכ"ה במלאכת שלמה בשם הר"ר יהוסף ז"ל, אולם במשנה אחרונה הסביר פלוגתייהו דר"א וחכמים דת"ק סבר בתר עשייתן אזלינן ואין עשויין לחמם ואע"פ דלפעמים מתחממין בהן אין דרך חימום בכך ור"א סבר דבאותה שעה דמתכוין לחימום בהם הוי כעשוי לכך ודרך חימום הוי ע"ש, ונראה דכעין ספק כזה נמצא בעיא בירושלמי ומובא בר"ן נדרים ל"ה סוף ע"א, נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ולא איפשטא, ועמש"כ בחידושי לזבחים ע"א ע"א בתוד"ה ברובע וע"ע באור זרוע ח"ב סי' שפ"ו ובת' הרא"ש כלל ב' סי' וי"ו.
מ"ד תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. וכ' הר"ש ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפילו ציצית אמרינן בפ' התכלת דמ"א דההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש כש"כ שאין להלבישו כלאים כו' ע"כ, אמנם בחידושי למנחות שם הוכחתי בארוכה, דגרסת הילקוט בפ' תצא רמז תתקל"ג נכונה, דשם גריס אמר רבא מודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטור מ"ט אשר תכסה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבודא בההיא שעתא ודאי לא משום לועג לרש חרף עושהו ע"ש, הרי בהדיא דבתכריכין ודאי לא רמינן, ומה מאד מדוייק לפי גרסא זו לשון ודאי לא, דאילו כל זמן שהוא חי יש מקום לאמר אע"ג דעשאן לתכריכים מ"מ בידו לשנותו ולהשתמש בו בחייו. ולא דמי כ"כ לליעוג אם מטיל בו ציצית, משא"כ אם לאחר מותו יטילו בו ציצית דכו"ע ידעי שהוא פטור והם יטילו בו לכתחילה הרי הוא בעיני החיים כלובש בגד על דומם ומטיל בו ציצית, ועפ"ז מוכרחת הגרסא בההיא שעתא ודאי לא. פי' יותר מאילו עשה זאת בחייו כנ"ל, וע"ז שפיר מסיק משום לועג לרש וגו'. ועפ"ז מובן ג"כ משנתינו דקתני תכריכי המת אין בה משום כלאים, דכמו דאין עליהם חיובא דמצות ציצית כן אין עליהם איסורא דכלאים, והטעם כדאמר בנדה ס"א ע"ב מקרא דבמתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, וע"ע באור זרוע ח"ב סי' תכ"א.
מ"ה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל. ע' ראב"ן סי' קט"ז ובת' חבל יעקב ח"ב סי' ט"ז ובס' שאילת שלום סי' כ"ב כ"ג ובעונג יו"ט סי' צ"ו.
מ"ו תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה כו' ולכאורה היא ממש כמשנה הקודמת מוכרי כסות מוכרין כדרכן כו', והרגיש בזה במלאכת שלמה, וכ' דשתי המשניות נשנו בדרך לא זו אף זו ע"ש, ולעד"נ בפשוטו ע"פ סוגיא דיבמות ד"ד ע"ב דקאמר אי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה ע"ש, ולפ"ז לא פגעו ולא נגעו שתי המשניות אהדדי דבמוכרי כסות הרי לובשים הבגדי כלאים להראות לקונה מדת ארכו ורכבו, ומקורו הוא בקרא דלא תלבש, ותופרי כסות מקורו מקרא דלא יעלה עליך, ועמש"כ דבר נחמד בחידושי לב"ק קי"ג ע"א בתוד"ה ומ"ס דשא"מ.
מ"ז ר' יוסי אומר הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן בקנבוס. ע' תוס' זבחים י"ח סוף ע"ב ובת' פני יהושע ח"א סי' ח' ובראבי"ה סי' קצ"ג וע"ע בת' הר"ן סי' מ"ה.
מ"ח אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז כו'. ע' בביאור הרחב דבר לפ' קדושים י"ט י"ט וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' פכ"ט.
מ"ט לבדים אסורין מפני שהם שועים. ע' אור זרוע ה' יו"ט סי' שמ"א.
שם פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהם חוזרין לאריג, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' נ"ד.
שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע. ע' בת' הרשב"א סי' ש"ס ובת' הרא"ש כלל ב' סי' ה'.
מ"י התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור כו'. ע' אור זרוע ה' שבת במלאכת קושר ובראבי"ה ה' שבת סי' ר"ו ובמל"מ פ"ג ה"ו מה' ציצית ובמג"א סי' י"א סקי"ג ובארצות החיים שם ובתוי"ט נגעים פי"א מ"א.
שם ר' יהודא אומר עד שישלש, ע' תוי"ט לעיל ספ"א.
שם השק והקופה מצטרפין לכלאים, וכ' הר"ש אם חתיכה של בגד צמר מחובר בשק וחתיכה של בגד פשתים מחוברת בקופה ותכף החתיכות זו בזו מצטרפין אע"פ שהן ב' כלים כו', ע' מה שהאריך בזה בת' הרשב"א ח"א סי' רפ"ח.