אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
דמאי
פרק ראשון
מ"א הקלים שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח כו'. וכ' הר"ש משמע הכא דבנות שוח הוא פרי גרוע כו' ע"כ, וכן האריכו התוס' בשבועות י"ב ריש ע"ב ובע"ז י"ד ע"א וע' ברש"י ושטמ"ק לנדרים דף כ"ז ע"א ובאוצר הגאונים חלק הפירושים למס' ר"ה דף ט"ו.
ר"מ. וכבר ביארנו שהפקר אין מחוייב במעשרות ונקבצו בהם שתי ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידנו תרי ספיקי להקל, ע' בתוס' רע"ק לקמן פ"ג אות כ"ט ובס' שערי ציון סי' יוד ובאור שמח פי"א הי"ג מה' מעשר.
ר"ש. ופליגי בירושלמי דר"ל אמר ל"ש אלא דמאי אבל ודאי חייב ור' יוחנן אמר לא שנייא בין ודאי בין דמאי פטורין כו' ע"כ, ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן בברכות ד"מ ע"ב עלה דמשנתנו דקתני הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב, דהוא כר"ל כדכ' בטו"א ר"ה ד"ט ע"ב.
בר"ב ד"ה הקלין. דקיי"ל בכל דוכתא הממע"ה, ע' תוי"ט מכשירין פ"ב מ"י.
בר"ב ד"ה ונובלות תמרה. תמרים שאינם מתבשלין כו', ע' משנ"א עוקצין פ"ג מ"ז.
בתוי"ט ד"ה דמאי. ונראה דאפ"ה לא גזרו להפריש משום שאין בה חיוב מיתה אלא בלאו כו', ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' י"א.
בתוס' חדשים ד"ה דמאי. נהי דרוב מעשרין הן הא ר"מ חייש למיעוטא, ע' בתוס' רע"ק אות ח' ובתוס' רע"ק לטהרות פ"ה מ"ז אות ז' ובחזקה רבה חא"ח ס"ס וי"ו
מ"ב הדמאי אין לא חומש. וכ' הר"ש במעשר שני שלו דהפודה מע"ש מוסיף חומש והקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן כו' ע"כ, פי' ובשביל המיעוט שאין מעשרין אין להחזיק שום אדם ברשע כמש"כ התוס' בבכורות ד"כ סוף ע"א, וע' חזקה רבה חי"ד סי' ל"ז וע"ע בת' הריב"ש סי' רכ"א ובח"ס ח"ו סי' י"א וע"ע בתוס' ב"מ נ"ה ע"ב ד"ה ויחזור ויפדה.
שם ומחללין אותו כסף על כסף כו', ע' במשנ"א טבו"י פ"ד מ"ה.
מ"ג מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. ע' בר"ש וברא"ש ע"ז פרק ר' ישמעאל סי' ט' ובאור שמח סוף ה' מילה ובמש"כ בחידושי לחולין ד"ו ע"ב ע"ד התוס' ד"ה והתיר וע"ע בחזון איש לשביעית ריש סי' ד'.
שם חלת עם הארץ והמדומע והלקוח בכסף מע"ש ושירי המנחות פטורין מן הדמאי. ע' בירושלמי לקמן רפ"ה.
שם שמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין. וכ' הר"ש ומשום דנתערב עם בשמים ואינו בעין כ"כ פטרי ב"ה כו' ושמא שאני הכא דעיקרו למשיחה ולא לאכילה, ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' י"א וע"ע בכפתור ופרח פל"ה.
מ"ד הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו. וכ' הר"ש ובפ' בכל מערבין פריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה
דתנן מאכילין את העניים דמאי חזי ליה ע"כ, ולכאורה מאי מגו היא זו אטו בשופטני עסקינן שיפקיר כל נכסיו ובתוך כך יזכו אחרים וישאר גברא ערטילאי רק בשביל הנאה פעוטה כזו של עירוב או שיתוף, אולם הוא הדבר שכתבתי בחידושי לעיל פאה פ"ד מ"ט, ע"פ הכלל בכל הש"ס דכל דבר שיש לו תקנה הוקל דינו אע"ג דהתקנה לא נעשתה רק מפני אפשרות התקנה, כמו ביומא פ"ג גבי מאכילין אותו הקל הקל דטבל ותרומה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ע"ש, ואע"ג דהתם איירי להאכיל התרומה לישראל והטבל כל זמן שלא נתקנה, ובהכרח דרק מפני אפשרות התקנה אפילו במקום וזמן שהוא מהנמנע אפ"ה הוקל דינו בשביל זה. ובחידושי לזבחים ל"ב ע"א הארכתי ע"פ כלל זה, ולפ"ז ה"נ כוונתם כיון דאיכא אפשרות ההפקר עכ"פ כל זמן שלא זכה בו אחר, הוקל ממילא דין זה שנוכל לאמר בזה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה.
פרק שני
מ"א ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבלים כו'. בירושלמי איפלגו דר' יוחנן סבר כיון דמתניתין סתמא קתני לכן בין לוקח מישראל בין לוקח מעכו"ם מעשרן דמאי ור"א סבר דוקא כשקונה מישראל מעשרן דמאי אבל אם קונה מנכרי חייב להפריש ודאי, וע' מה שהאריכו בזה בביאורי הגר"א ובמראה הפנים.
שם כל המשתמש ממנו פטור. ע' במפרשים וע"ע בכפתור ופרח ס"פ ל"ז.
מ"ב המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח כו'. וכ' במשנה ראשונה וז"ל וא"ת הא תני מעשר את שהוא מוכר, וכיון שמעשר בפני הלוקח מה צריך לנאמונותו כו' ע"כ, ולדעתי בלתי מובנת קושיתו האם ל לעולם יעשר בפני הלוקח, הלא הכא איירי באדם שלא היה מוחזק עד עתה לנאמן על המעשרות, ואשמעינן במשנתנו תקנתא עבורו שיהיה נחשב בין הנאמנים, והיינו דתנן דזהו תקנתו, הקבלה ברבים על דברים אלו. ואח"כ להוציאם לפעולות במעשה, ואחרי שיבאו עדים שהוא רגיל בהם תמיד, מאז נאמן על פירותיו לאמר מעושרים הם ולא יצטרך לעשרם בפני הלוקח, וכל הדברים הם רק עד שיצא לו שם שהיא רגיל בהם כמבואר ברמב"ם בהדיא, וע"ע בחזון איש לשביעית סי' יוד סק"ט.
שם ואינו מתארח אצל עם הארץ כו'. והוא כדאמרינן בברייתא דנדרים ד"כ ע"א ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים.
מ"ג המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח. בירושלמי נאמן ע"ה לאמר הפירות הללו לא הוכשרו וכ' בתוי"ט הטעם דהא דאין ע"ה נאמן לאמר שלא נטמאו לפי שאין בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות ולפיכך אע"פ שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות אינו נאמן לטהרות כמש"כ הרמב"ם ברפ"י ממשכב ומושב והלכך לענין לאמר שלא הוכשרו נאמן לפי שאין זה צריך לשום בקיאות לדקדק עכ"ל. וע' מה שהאריך בזה בחזקה רבה חי"ד סי' פ"ג.
בר"ב ד"ה ואין לוקח. ונאמן ע"ה לאמר הפירות הללו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לאמר הוכשרו אבל לא נטמאו. ע' בס' משנה אחרונה לטהרות פ"ז מ"ו.
מ"ד הנחתומים לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה כו'. ע' שעה"מ פ"ט ה"ב מה' מעשר ובכפתור ופרח פרק ל"ו.
מ"ה ר"מ אומר את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה כו'. ע' ב"מ נ"ו ע"א ובתוד"ה לא התירו וביפה עינים שם ובהגהות הגר"א לתוספתא דמכילתין פ"ג.
פרק שלישי
מ"א מאכילין את העניים דמאי כו'. ירושלמי א"ר יונה מתניתין בעניים חברים כו', ע' נועם ירושלמי לפאה פ"ח.
מ"ב היה עומד ולוקח וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך. וכ' הרמב"ם בפיה"מ דהאי עומד ולוקח דמשנתנו איירי דלא נטל אותם בידו ע"ש, אולם בב"ב פ"ח ע"א תניא בברייתא בירר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה ולא נתחייב במעשר ע"ש, משמע דנטלם בידו, כן התם מחלק בין גמר בלבו לקנותם ובירא שמים דזכה עי"ז במקחו ע"ש.
כן איכא למידק על לשון משנתנו מותר להחזיר מפני שלא משך, הלא בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א אמרינן דלענין קביעת מעשר דמים כמקח הן, וכ"פ הרמב"ם דפ"ה מה' מעשר הלוקח פירות תלושין לאכלן נקבעו למעשר ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים אע"פ שלא משך ע"ש, ולפ"ז הו"ל למיתני הכא מפני שלא נתן את הדמים וצ"ע.
מ"ג המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור. וקשה מאי פטור דקאמר הלא לשון כזה נופל רק על פטור דבהחלט, משא"כ הכא דנטלן מתחלה שלא יאבדו שהוא ג"כ להצניע לאכלן לאחר זמן אלא שהוא מתכוין בכוונה מתחלה לכך, א"כ כשיצטרך לאוכלן יהיה מוכרח לעשרן, ולפ"ז חידוש המשנה הוא דמשעת מציאתן מותר להשאירן בידו כך בלתי מעושרין עד שיצטרך לאכלן ובכגון זה בלתי נופל שם פטור, כיון דבעוד שעה או שעתים מחר או מחרתים יהיה מחוייב לעשרן, ופשוט דמשו"ה שינה הרמב"ם צורת ההלכה בפי"א ה"י מה' מעשר וכ' בזה"ל ואם נטלם מתחלה שלא יאבדו ה"ז מותר לשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או למוכרן ויעשר אותן דמאי עכ"ל, ועפ"ז בלתי מובן לשון הרמב"ם בפיה"מ שכ' וז"ל ואם נטלן בשביל שלא יאבדו פטור מלעשר לפי שאינו נוטל אותם לעצמו אלא הוא כמו שיציל מיד הכושים ומיד הדליקה לזולתו עכ"ל, הרי דמפרש האי פטור דפטור לגמרי ובשביל שאינו נוטלם לעצמו כו', א"כ הרמב"ם סותר ממש את פירושו, והפליאה הגדולה ג"כ על הרדב"ז שם שהרכיב ע"ד הרמב"ם בה' מעשר את דבריו שבפיה"מ ולא הרגיש שהם סותרים זא"ז וצע"ג.
מ"ד המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטוחן נכרי דמאי. ע' ראב"ד ומפרשים פי"א הי"ג מה' מעשר ובח"ס ח"ו סי' י"א.
שם המפקיד פירותיו אצל כותי או אצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית אצל העכו"ם כפירותיו. ע' בתוס' רע"ק ומש"כ בזה בס' שערי ציון סי' יוד וע"ע בפאת השלחן דפוס ירושלים דף נ"ו ע"ב.
מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה לחלוף א"ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד. ע' בחידושי הרשב"א לחולין ד"ו ובלב אריה שם ובפני יהושע לגיטין ס"א ע"ב.
מ"ו הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל א"ר יהודא רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה כו'. ע' ח"ס ח"ו סי' י"א וע"ע במחנה אפרים פי"א הי"ג מה' מעשר.
פרק רביעי
מ"א הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו כו'. ע' בת' פני יהושע חי"ד ח"א סי' י"ד ובס' חזקה רבה חי"ד סי' קס"ד ובת' אור גדול סי' כ"ז בהגה"ה.
מ"ב המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עמו בשבת הראשונה כו' ובשבת שנייה אע"פ שנדר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר. ע' אור שמח פ"ה ה"ד מה' שבועות ור"פ י"ב מה' מעשר ושם פי"א הי"ג.
בתוי"ט ד"ה חבירו. וה"ג אע"ג דהואיל ואינו מאמינו כו' אפ"ה קרי ליה חבירו לענין דגייס ביה ע"כ, ע' טהרות פ"ז מ"ט ובמשנ"א שם.
מ"ג רא"א אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי וחכ"א קורא שם וא"צ להפריש. בר"ש הביא אוקימתא דמכות י"ז ע"א במחלקותם כן הא דירושלמי, והשמיט הא דנדרים פ"ד ע"ב, ולכאורה הלא טעמא דר"א שם כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני ושקיל ליה נקטו סתמא דהש"ס בכמה וכמה מקומות לאוקים ע"פ האי טעמא כמה סתמי משניות, וראשון לציון הוא בברכות מ"ז ע"א, ואפשר דהשמיטו הר"ש משום קושית הגרע"א בתוספותיו, דהכא לא חזי ליה ע"י ההפקר דהא לא תלקט להזהיר עני על שלו, וטעמייהו דרבנן דדחו לר"א שם משום דלא מפקר אינש לנכסיה דמירתת דילמא זכי בהו אינש אחרינא. ג"כ לא נקיט הר"ש כיון דבכל הש"ס נקיט סתמא דגמרא להאי טעמא דאי בעי מפקר כו', ומשו"ה השמיט הר"ש לכל האוקימתא דנדרים והביא רק הא דמכות, ואפשר דאביי גופיה הדר נמי מהא דנדרים ואוקים במכות בגוונא אחרינא, ועמש"כ בחידושי לנדרים שם ולגיטין י"ב ע"א, וע"ע בת' באר יצחק חא"ח סי' ח' ובגבורת ארי ליומא ד"ט ע"א בד"ה מעשר עני.
מ"ד מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבאו ויאכלו ובלבד שיודיעם. וכ' בשנות אליהו משום גונב דעת ע"כ, והר"ש הביא טעם אחר דילמא הכהן הוא טמא ואסור בתרומה וכן העני יטמא טהרות חבירו ע"ש, אולם בירושלמי שסמכו לזה ברייתא דלא יסרב אדם בחבירו לארחו בשעה שהוא יודע שאינו רוצה כו' ע"ש, הלא דכל הדברים משום גניבת דעת אתינן עלה. מזה משמע כפירוש השנו"א ז"ל, ואין להקשות א"כ מאי אשמעינן שמואל בחולין צ"ד ע"א דקאמר אסור לגנוב דעת הבריות, די"ל דעיקר הוא משום סיום דבריו ואפילו דעתו של עכו"ם, וע"ז מסיק דהא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כו' ע"ש, דאי משום עצם איסור גניבת דעת ישראל א"צ שמואל להשמיענו דמשנתנו היא זו, וכן הברייתות המובאות בירושלמי הכא ובבבלי חולין שם, ובתוספתא ב"ק פ"ז שבעה גנבים הם הראשון שבכולם גונב דעת הבריות כו', ועמש"כ בחידושי לחולין שם.
מ"ה האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר אינו נאמן מאיש פלוני ה"ז נאמן וכ' הר"ב דכי אמר מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאחר, ע' תוס' רע"ק אות מ"א ובחזקה רבה חאה"ע סי' נ"ז.
מ"ו הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם אמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר א"ל אחד אני אינו נאמן איש פלוני נאמן ה"ז נאמן כו'. ע' ט"ז יו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח ובחזקה רבה חי"ד סי' פ"ט ובת' מקום שמואל סי' ל' ושם בחידושי דינים ליו"ד סי' קי"ט.
מ"ז החמרין שנכנסו לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חברי ישן שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין ר' יהודא אומר נאמנין. ע' בת' הרשב"א סי' תתל"ז.
פרק חמישי
מ"א הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. בירושלמי פריך וחלה חייבת בדמאי ולא כן תנינן חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי כו', וע' בכ"מ ובאור שמח רפ"ו מה' בכורים ובגבורת ארי ליומא ד"ח ע"ב בד"ה תנן התם ובד"ה אלא תרומת השני.
מ"ב הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת נוטל אחד משלשים ושלש ושליש כו'. והקשה בר"ש האיך ישראל מפריש תרומת מעשר והלא מעשר ראשון דלוי הוא ועליו להפריש וכ' דילמא אבא אלעזר בן גמלא הוא דאמר בגיטין כשם שיש לבעה"ב רשות לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר כו', אמנם הרדב"ז על הרמב"ם ספ"ג מה' תרומות כ' על הר"ש דזה ודאי דוחק דסתם מתניתין היא ולא מוקמינן לה כיחידאי כו', וע' מה שהאריך בזה במראה הפנים.
שם והשאר חלה. הנה בשנות אליהו מוחק תיבות אלו, ועפ"ז דחה בקונטרס אחרון לשאגת אריה סי' צ"ז, מש"כ השאג"א שם דלהתוס' בסוכה ל"ה ריש ע"ב נעלם משנתנו דהכא ע"ש.
מ"ג הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננות ומן הצוננות על החמה אפילו מטפוסין הרבה כו'. ע' מה שהאריך בזה במל"מ פי"ד ה"ה מה' מעשר.
מ"ד הלוקח מן הפלטר מעשר מכל טפוס וטפוס דר"מ רי"א מאחת על הכל כו'. ע' תוס' ע"ז נ"ה ע"ב ד"ה אבל מוליכין ובשטמ"ק לב"מ נ"ו ע"א ובמה שהאריך המל"מ רפי"ד מה' מעשר.
מ"ה הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד ואחד ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל כו'. ע' מל"מ ס"ה מעשר ובת' באר יצחק חא"ח סי' י"ב ובס' משנה אחרונה למס' מכשירין פ"ב מ"י בד"ה אם רוב כנענים.
מ"ו הלוקח מן הסיטון. וכ' הרמב"ם סיטון הוא המוכר פירות וכל דבר לח כגון דבש ושמן, ובר"ש כתב סיטון תגר הלוקח תבואה הרבה כו', וע' מש"כ על דבריהם בערוך השלם ערך סטן וע"ע ברשב"ם ב"ב במשנה פ"ח ע"א.
מ"ז הלוקח מבעה"ב וחזר ולקח ממנו שנייה מעשר מזה על זה אפילו משתי קופות אפילו משתי עיירות. וכ' הרמב"ם בפיה"מ ובפי"ד ה"ג מה' מעשר שחזקה לבעה"ב שימכור את שנמצא אתו מגנותיו, וע' מש"כ בזה בחזקה רבה חי"ד סי' קל"ח.
מ"ח הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. והקשו בתוס' חדשים ובמשנה ראשונה מאי קמ"ל דרשאי לעשר מטבל על טבל פשיטא כיון דמכרו בתורת טבל בודאי לא עישר כו' וע"ש מה שתירצו כל אחד לפי דרכו.
ונראה דטובא קמ"ל ובמשנה גופה ביארו הם החידוש בזה, דלכאורה קשה טפי איך משכחת כלל רישא דמשנתנו הלוקח טבל משני מקומות. הלא לעיל פ"ג מ"ג תנן דרק ר' יוסי מתיר למכור טבל ודאי אם המוכר יודיע ללוקח לוקח בשעת המכירה שהוא טבל אבל רבנן אסרי, וסתמא דמשנתנו ודאי לא נשנית אליבא דר' יוסי, וזהו מה דסמיך מסדר המשנה אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. והאי לצורך הוא דוקא אם נתערב לחבירו חולין מועטים בטבל מרובה מפני שאין לטבל זו תקנה אחרת עד שיעשר עליו ממקום אחר וע' בביאור הגר"א ליו"ד סי' של"א ס"ק קע"ט, ועפ"ז טובא קמ"ל כיון דאיסור מכירת טבל חמור כ"כ, א"כ גם בדיעבד בטלה מכירתו וכל אחד יעשר לעצמו, וכהא דא"ר יוסף בכתובות פ"א ע"ב כיון דאמר רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני, וכה"ג אמר איהו גופיה בנדרים ד"כ ע"א הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקקי לא עביד שפיר. וה"נ אמר רבא בזבחים ע"ג ע"ב השתא דאמור רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וע' מה שהארכתי בפרט זה בחידושי לזבחים שם, ולפי כל הנ"ל אשמעינן הכא טובא במשנתנו, דאם נזדמן צורך כזה לחבר כנ"ל, אז מותר אפילו לכתחילה ליקח טבל, ואם אי אפשר ליקח ממקום אחד יקח משני מקומות ויעשר מזה על זה.
מ"ט מעשרין משל ישראל על של כושיים משל כושיים על של ישראל כו' ירושלמי מתניתין דר"מ דאמר אין קנין לכושי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות כו', וכ' הר"ש דסוגיא דמנחות פליג על הירושלמי, וע' מה שהאריך בזה בת' רבינו בצלאל אשכנזי סי' א'.
מ"י עציץ נקוב ה"ז כארץ תרם מהארץ על עציץ נקוב מעציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומה כו'. ע' בת' הרשב"א סי' אלף ק"ע.
מי"א תרם מן הדמאי על הדמאי כו'. בתוס' רע"ק הקשה הא הוי ס"ס שמא שניהם אינם מעושרים או שניהם מעושרים כו' ע"ש, אולם כה"ג איכא למידק לעיל פ"ג מ"ו הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנו מפני שהיא חשודה לחלוף כו', דהתם נמי איכא ס"ס ספק מחלפא ואת"ל מחלפא שמא מעושרת נתנה לו, ובע"כ דהכי תקינו רבנן גבי דמאי לעשותו כחד ספק כדכ' בת' ר"ב אשכנזי סי' א' ע"ש, וע"ע מה שהאריך במשנה זו המל"מ בפ"ה הי"ז מה' תרומות.
פרק שישי
מ"א המקבל שדה מישראל מן העכו"ם ומן הכותי יחלק לפניהם. וכ' הר"ב דהאי לפניהם הוא שמניח חלקם לפניהם כמו שהוא בלתי מעושר, ובתוי"ט הביא בשם הרמב"ם דהאי לפניהם הוא דוקא שידע הבעה"ב שחלקו הוא טבל, ומסיק על זה בתפא"י מיהו במקבל מעכו"ם א"צ לחלק בפניו ע"כ, ואיני יודע מנא ליה להפריד בין הדבקים הלא במשנה כייל ישראל עכו"ם וכותי כחדא, וברדב"ז על הרמב"ם פ"ו הי"א מה' מעשר כ' וז"ל ובשלמא גבי ישראל שמא יחשוב שהוא מתוקן ויבא לאכול ממנו אבל לגבי עכו"ם למאי ניחוש וי"ל משום גניבת הדעת א"נ הרואה חושב שעישר ונתן לו ויבא לקנותו מן העכו"ם ע"ש, אולם גם תירוץ הראשון של הרדב"ז בלתי מובן לכאורה דגניבת דעת נופלת על דבר שיש חילוק בזה אל מקבל הדבר, אבל איזה חילוק הוא אל העכו"ם בין מעושר לשאינו מעושר הלא לפניו כולו היתר, אכן אשכחן גניבת דעת בעכו"ם כה"ג בחולין צ"ד ע"א דיהיב ניהליה תרנגולת טרפה במר דשחוטה.
שם החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו א"ר יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו, ע' חזון איש לשביעית סי' ד' ס"ק י"ג.
בר"ב ד"ה תורם ונותן לו. דאי אפשר לגורן שתעקר אלא א"כ נתרמה, ע' בס' משנה אחרונה למקואות פ"א סוף מ"ה ושם בטבו"י רפ"ד.
מ"ב החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו ר' יהודא אומר אף המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. וכ' הר"ש דבב"מ ק"א ע"א מסקינן דשדה אבותיו שגזלו העכו"ם מאבותיו ולדידיה קנסו דמתוך כך ידחוק עצמו לקנותה כו' אבל מעיקרא בעי הש"ס למימר דארץ ישראל קרי שדה אבותיו וקסבר אין קנין כו' ע"ש, וקשה איך אפשר כלל לאמר דר' יהודא ס"ל אין קנין הלא בירושלמי לעיל פ"ה ה"ח ובגיטין פ"ד ה"ט אמרינן בהדיא ר' יהודא ור"ש אומרים יש קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשר ומובא בתוס' מנחות ס"ו סוף ע"ב, ועפ"ז תקשה נמי בתוס' גיטין מ"ז ע"א בד"ה אמר רבה שכתבו אסוגיא דב"מ שם דאפ"ל דר' יהודא סבר אין קנין ע"ש, הלא דבריהם הם נגד הברייתא דירושלמי כנ"ל וצ"ע כעת, וע"ע בס' חזון איש לשביעית סי' ד' ס"ק י"ד ובחידושי הגר"ח הלוי ז"ל פ"א ה"י מה' תרומות.
מ"ג כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ר"א אומר אף המעשרות שלהן שעל מנת כן באו. וכ' הר"ב ואין הלכה כר"א דאע"ג דעל מנת כן ירדו במה קנו ע"כ, וקשה הלא בירושלמי קאמר דזאת היתה הטענה העיקרית של החכמים לר"א במה קנו, ועל זה השיבם ר"א אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם אפילו התנו במה קנו סתמא נעשה כאומר תלוש מן הקרקע שיקנה לך מעשרותיו ע"ש וא"כ איך חזר הר"ב בטענתו על ר"א דמשו"ה לית הלכתא כוותיה. הלא על טענה זו כבר השיבם כנ"ל.
ונלע"ד דטענת חכמים במה קנו עדיפא טובא מטענת ר"א, דבשלמא אם התנו לכתחילה שני הצדדים שהתרומות ומעשרות יהא שלהם שפיר יפה כחם בתנאי זה להוציא זכות התו"מ מכהנים ולוים אחרים, דהא אי בעו בעל השדה שלא לזרוע כלל בשנה זו הרשות בידו נמצא שלא הפסיד בזה לכהנים ולוים אחרים, משא"כ אם לא התנו הרי בעל השדה היה זורע שדהו גם בזולת קבלנותם, ובמה קנו הם יותר מכהנים ולוים אחרים, כן נלע"ד בהבנת הר"ב ז"ל בזה שסיים במה קנו.
מ"ד ישראל שקבל שדה מכהן ומלוי המעשרות לבעלים כו'. הנה מסדר המשנה קבע משנתנו אחרי דעת ר"א במשנה הקודמת דכהן ולוי שקבלו שדה מישראל המעשרות שלהן שעל מנת כן באו, הרי דהוא מתחשב עם דעת הקבלן אע"פ שלא פירש, וקמ"ל הכא ההיפוך דאם ישראל קבל מכהן ומלוי המעשרות לבעלים, היינו דבזה כו"ע מודו שמתחשבים עם דעת הבעלי שדה דשיירו מקום מעשרותיהן לעצמן, ובתר הכי קבע דברי ר' ישמעאל בקרתני שקבל שדה מירושלמי דמע"ש של ירושלמי דס"ל כר"א במשנה הקודמת כמש"כ בשנות אליהו ע"ש, היינו דמתחשבין עם דעת הירושלמי משום דמקומו מוכשר לאכילת מעשר שני, ובזה פליגי רבנן עליה מפני דהקרתני ג"כ יכול לעלות ולאכלו בירושלים, והרמב"ם בפיה"מ כ' דהלכה כחכמים נגד ר' ישמעאל אבל בהלכותיו השמיט כל האי דינא דקרתני וירושלמי וצ"ע.
מ"ה המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ר' יהודא אומר ישראל שקבל מכהן ומלוי זיתים לשמן למחצית שכר המעשרות לבעלים. הנה הר"ב גריס או למחצית שכר ובתוי"ט לא גריס תיבת או, ולא ידענא איך אפשר למחוק תיבה זו. הרי לפי המבואר בירושלמי דר' יהודא עביד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע ע"ש, א"כ בהכרח ד דעצם פלוגתייהו היא על מקבל זיתים לשמן ורק ר' יהודא הוסיף דגם למחצית שכר המעשרות לבעלים, ולפ"ז תיבת או היא נחוצה להורות דר"י קאמר שני דברים. ובזולת תיבה זו היה מקום לפרש דאיהו חדית רק דינא דלמחצית שכר. ולפי האמת לא שייך לאמר בזה דאיהו עביד זיתים כקרקע, דבמחצית שכר ליכא רק עסק ריוח של ממון ואין להם ענין עם הקרקע, וכיון דלפ"ד הירושלמי בע"כ צריך לאמר דר"י או זה או זה קאמר. א"כ טפי עדיף למיגרס או כי היכי רלא נטעה וצע"ק.
מ"ו בש"א לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר בה"א אף למעשר וצנועי ב"ה היו נוהגין כדברי ב"ש. וכ' הרמב"ם בפיה"מ דפלוגתייהו היא דב"ש סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י וב"ה סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י, וע' תשב"ץ ח"א סי' י"ד.
והנה בביצה ל"ד ריש ע"ב כ' התוס' מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש לעיל קאמר לא יטול אא"כ נענע והכא קאמר דבאמירה סגי דהא ר"א שמותי הוא כו' ע"ש, והשתא לפי הנחה זו דמצינן להקשות משיטת ב"ש על ר"א ומשום דהוא שמותי מתלמידי ב"ש, א"כ איכא למידק נמי הכא כמ"כ איך מסקינן בסוטה ד"ל ע"ב דר"א ס"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י הלא היא נגד שיטת ב"ש במשנתינו וצ"ע.
מ"ז שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא. וקשה בשלמא לפירוש הראב"ד ספ"ט מה' מעשר שלא היו שותפים רק שני אנשים נפרדים משני כרמים היינו דנקט שנים שבצרו את כרמיהם, משא"כ לפמש"כ הכ"מ שם דהרמב"ם הבין דאיירי שהיו שותפים בכרם אחד הלא הי"ל לתנא להתחיל השותפין שבצרו את כרמם, כדקתני השותפין שרצו לעשות מחיצה השותפין שנדרו זמ"ז. כן לפ"מ שכל החידוש הוא אדות הרמת חלק הדמאי, נמצא שחלק זה הוא רק ספק, א"כ מדוע תנא אחד מעשר ואחד שאינו מעשר, דלשון זה משמע דכמו שהאחד מעשר ודאי כן השני ודאי אינו מעשר, וא"כ ליכא בזה ספק, והיל"ל כמו בכ"מ אחד נאמן על המעשרות ואחד אינו נאמן או אחד חבר ואחד ע"ה וצ"ע כעת.
בר"ש ירושלמי א"ר אלעזר דר"מ היא דאמר לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד כו', ע' בס' חזון איש לשביעית סי' ד' סק"ח.
מ"ח שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני כו'. וכ' בתפא"י דמיירי שאחד חבר ואחד ע"ה ע"ש, ולפי דבריו קשה טובא הלא במשנה דבתר הכי תני חבר וע"ה שירשו את אביהם עם הארץ יכול הוא לאמר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני כו', ובמשנתנו הלא תני נמי או שירשו ומדוע כפל התנא האי דינא, ובע"כ דשני דינים נפרדים הם ורק במשנה דלקמן איירי בחבר וע"ה, ומשום לתא דמכירת דמאי לע"ה אתינן עלה, ומשנתנו דהכא גם בששניהם חברים, ומשום מכירת טבל דאסור למכור גם לחבר חבירו אלא לצורך כמש"כ התוי"ט ע"ש, וכמש"כ תמצא מפורש ומבורר בשני פסקי הרמב"ם פ"ו הי"ד מה' מעשר ושם פי"א ה"ו ע"ש. ואפשר יפרש התפא"י משנה דלקמן ע"פ פי' הר"ש שם ועמש"כ בחידושי שם.
מ"ט חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה כו'. והקשה הר"ש הא כבר תנא ליה רישא או שירשו כו' ע"כ, אולם לפמש"כ בחידושי לעיל מ"ח דהתם איירי דשני היורשים הם חברים ומשום מכירת טבל שלא לצורך גם לחבר אסור ורק במשנתנו דהכא במכירת דמאי לע"ה איירי לפ"ז ניחא ע"ש.
מ"י חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה יכול הוא לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני כו' גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול הוא לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות כו'. ופירש"י בחגיגה כ"ה ע"ב אהא דטול אתה חטים כו' דכיון דחד מינא הן אמרינן יש ברירה כו' אבל בשני מינין אין לומר ברירה, וכ' שם התוס' דגם בסיפא דגר ועכו"ם שירשו את אביהם דיכול לומר ג"כ טול אתה ע"ז ואני מעות גם התם מפרש רש"י משום טעמא דברירה ע"ש, ולפנינו ליתא האי פירושא דסיפא ברש"י, אבל נפלאתי איך יוכל לפרש הכי בסיפא, כיון דברישא מפרש כאשר הוא גם לפנינו, דרק בחטין וחטין יוכל לאמר כן משום דהוא מין אחד אבל בשני מינין לא אמרינן ברירה, ואיך יפרש בסיפא טעמא דברירה. הלא ע"ז ומעות שני מינין נינהו, וכ"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין י"ז ע"ב דברישא גבי חבר וע"ה הוא מטעם ברירה ומשום דחטין וחטין חד מינא הוא משא"כ בסיפא דגר ועכו"ם לאו מטעם ברירה הוא דע"ז ומעות שני מינין הן ע"ש.
והנה ברישא דמשנתינו דחבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה הקשה הר"ש הא כבר תנא ליה רישא או שירשו כו' ע"ש, וכוונתו למשנה הקודמת דתנן שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו כו', ועפ"ז ג"כ איכא ל למידק ע"ד התוס' בחגיגה שם שכ' וז"ל ומההיא דהלוקח יין מבין הכותים ליכא לאקשויי דשמעינן מינה ברירה דהתם טעמא אחרינא איכא שמפרש דבריו בהדיא אבל ירושה דממילא הויא לא ע"ש, ולפי הנ"ל הלא משנתינו דהכא היא ממש כהמשנה הקודמת מדהקשה הר"ש הא כבר תנא ליה. ושם כייל בהדיא ירושה דממילא עם אריסות ושותפות.
אמנם בעצם הסברא לחלק בין מין אחד לשני מינין דפירש"י, וכדמוכח ממשנתנו גופה דמסיק אבל לא יאמר לו טול אתם חטים ואני שעורים כו', נלע"ד להסביר בד"ז דבשלמא כשנפל לשניהם בירושה מין אחד, ובע"כ הוה חציו לזה וחציו לזה. הלא בהכרח אתינן לטעמא דברירה, דכשאתה נותן לראובן חלק זה ולשמעון חלק האחר ותאמר דילמא חלקו של ראובן שייך לשמעון ושל שמעון לראובן, הלא תברא בצדו מאי חזית, וכן להיפוך דילמא חלק זה לזה וזה לזה, עד דבע"כ אתית לטעמא דברירה, היינו בחלק זה שניתן לו אמרינן הוברר למפרע דזהו חלקו, משא"כ בשני מינין אם אתה נותן לו חטין אפשר דהשעורים שייך לו, ואפשר נמי חציו חטין וחציו שעורים וכה"ג, ומה שהוא אומר לו טול אתה חטים ואני שעורים אין זה ברירה מצד עצמו, רק הוא ניהו המברר לעצמו חלק זה וחלק האחר בירר עבור חבירו ואין זה ככל ברירה, ועפ"ז בלתי מובן לע"ד, איך עלה כלל על דעת התוס' בקידושין י"ז ע"ב לפרש, הא דגר ועכו"ם שירשו את אביהם דאומר לו טול אתה ע"ז ואני מעות דזהו מטעם ברירה, הלא בשני מינין כאלו והוא בעצמו מברר אין זה ענין לברירה כנ"ל, וצ"ע כעת.
מי"א המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר כו' ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קל"ב,
מי"ב עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקין אחד לוקח סתם ופטור ואם אמר שלי זה וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה. הנה המפרשים מיחסים ביאור משנתנו לברייתא דעירובין ל"ז דתליא בברירה ע"ש, וקשה הלא מדקתני בסיפא ואם אמר שלי זה וזה של חברי ונתערבו כו', משמע דברישא לקח החבר שתי האגודות סתם ונתן אחת מהן לעם הארץ השולחו, א"כ הוא ניהו בעצמו המברר, ולא דמי בזה לכל ברירה דבש"ס כמו היין מן הנוד ואיזו שתצא בפתח תחילה וכה"ג, דהדבר נברר מעצמו ולהכי אתינן בע"כ לדין ברירה משא"כ הכא וצ"ע כעת,
שם ואם אמר שלי זה וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה. פי' ולזה לא יועיל ג"כ דין ברירה, ע"פ הכלל שכ' התוס' בתמורה ד"ל סוף ע"א ובש"מ דכל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה ע"ש, ומשו"ה חייב לעשר מספק.
פרק שביעי
מ"א המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו', ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ק"נ.
מ"ב מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הו מעשר כו'. בירושלמי מקשה מדוע לא ניחוש גם הכא שמא ישבר הכוס או ישפך היין באמצע שתייתו ונמצא ששתה טבלים למפרע כמו דחיישינן לבקיעת הנוד גבי הלוקח יין מבין הכותים ומשני הכל מודים על הכוס שהוא על אתר, פי' מיד אחר שהתנה הוא שותה ומשו"ה לא חיישינן הכא שמא תיבקע, ומסיק ברידב"ז ואם תבקע לאחר מכאן לא איכפת לן כיון שכבר נעשה תרומה ע"ש, ולא נהירא דכל זמן שלא הופרש בפועל לא נעשה תרומה, וכן פירש"י בהדיא בגיטין כ"ו ע"א וז"ל לכשיבקע כשיבא לידי כך ודאי טבלים שתה אבל אין לחוש לכך דלא שכיחי ליבקע ע"ש, וכ"ה ג"כ מצד הסברא דהא כל טעמא דר"מ הוא משום דאית ליה ברירה ואם תבקע קודם ההפרשה הרי לא יבא כלל לידי ברירה, ונפל יסוד ההיתר מתחילתו, וע' רש"י עירובין ל"ז סוף ע"ב, ועפ"ז בלתי מובן ג"כ לע"ד מש"כ הכא במראה הפנים בשם הרא"ש ז"ל ע"ש וצ"ע ולכאורה קשה מדוע נטר הירושלמי בקושיתו עד הכא ולא הקשה כמ"כ על המשנה הקודמת דמזמין את חבירו שיאכל אצלו דמותר לו ע"י קריאת שם, דניחוש שמא קודם ההפרשה יהיה נאבד או נשרף ונמצא אוכל טבלים למפרע, ואפשר משום דעצם קושיתם של ר' יוסי ור"ש היתה על משנה דהלוקח יין שהוא משקה, להכי מצאו יותר מקומם להקשות בדוגמא זו אהא דמזגו לו את הכוס.
אמנם עצם קושית הירושלמי בלתי מובן שהקשו מבקיעת הנוד. הלא משנה זו ודאי אליבא דר"מ דס"ל ברירה, וא"כ מה מקום לקושיתם הלא התם השיב איהו גופיה לר' יוסי ור"ש לכשיקבע, פי' דלא שכיח ליבקע או שימסור לשומר כדפירש"י בעירובין שם וצ"ע.
מ"ג וחושך גרוגרות אחת רשב"ג אומר לא יחשוך מפני שהיא ממעט מלאכתו של בעה"ב ר' יוסי אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי ב"ד. הנה בכ"מ פ"ט הי"א מה' מעשר תמה למה לא פסק הרמב"ם כרשב"ג דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתו הלכה כמותו וע"ש מה שתירץ, אולם בת' הרשב"א ח"א סי' מ"ם כ' דעל כלל זה דרשב"ג אין סומכין בו לפסוק כמותו כו', וע' בת' רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' פ"א ובקונטרס התירוצים לע"ז ל"ב ע"ב ובמש"כ בחידושי לב"מ ל"ח ע"ב ולכתובות ע"ז ע"א.
והנה הראב"ד שם גריס במשנתנו וחושך גרוגרות אחת דברי רבי רשב"נ אומר לא יחשוך כו', והנה בתוספתא תרומות פ"ג פ"ד פ"ה ובמ"א אשכחן כה"ג טובא בלשון דברי רבי רשב"ג אומר. וי"ל משום דהתם סדרום ר' חייא ור' אושעיא הקדימו הם דברי רבי לרשב"ג אביו, משא"כ במשנה דרבי גופיה סדרה כדאמרינן בביצה ד"ב ע"ב וע' רש"י ס"פ אלו מציאות, וא"כ איך הקדים הוא דבריו לדברי אביו וצ"ע ע"פ גרסא זו.
מ"ד הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מע"ר תשעה מע"ש ומיחל ושותה. בתוספתא פ"ח מסיק עלה דברי ר"מ ר' יהודא ור' יוסי ור"ש אוסרין אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שאם יבקע הנוד נמצא שותה טבל אמר להם לכשיבקע, והנה בכ"מ בעו בש"ס למימר דטעם פלוגתתם הוא בברירה, והתוס' ביומא נ"ו ע"ב כ' וז"ל תימה מנ"ל דטעמייהו משום ברירה הא קתני בהדיא טעמייהו משום בקיעת הנוד וי"ל כו' והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולים רק שיחזור בו ע"ש, וקשה דזה ניחא רק לתרץ על הויכוח שהיה בין התנאים גופייהו, אבל רבא בעירובין ל"ז ע"ב דקאמר דטעם האוסרין הוא משום ראשית ששירה ניכרין, ור"מ ס"ל דלא בעינן ששיריה ניכרין כדפירש"י במכות י"ט ע"ב, הרי על רבא ודאי הדרא קושית התוס' ביומא הא אינהו גופייהו אמרו משום בקיעת הנוד, ומדוע לא אמרו לו הטעם דראשית ששיריה ניכרין, ואף די"ל דאינהו ידעי דס"ל לר"מ דלא בעינן שיריה ניכרין. והאי ראשית מבע"ל לר"מ לדרשת הספרי בפ' שפטים שאין תורמין אותן אלא מן המובחר, או כדרשת הירושלמי בתרומות פ"ד סוף ה"ג ראשית ואפילו כל שהו, היינו דחטה אחת פוטרת הכרי וע' חולין קל"ז ע"ב רש"י ד"ה פוטרת, אמנם תירוץ זה סובל על התנאים בעצמם דפליגי עליו, וידעו דעתו, משא"כ רבא מנא ליה לעשות ביניהם פלוגתא חדשה בדרשת ראשית ששיריה ניכרין, אם הם בעצמם אמרו לו טעמא דבקיעת הנוד וצ"ע כעת. וע"ע בס' שאילת שלום סי' ט'
מ"ה היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר מה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשר מעשר ראשון ותשע מע"ש היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר כו'. הנה גבי ודאי לא קתני למחר וע' בתוי"ט, אולם בפני משה כ' דכמו בדמאי כן לודאי צריך שיפרש למחר ע"ש, ופליאה דעת שלא הביאו לדברי התוס' ביומא נ"ה סוף ע"ב ובסוכה כ"ג ע"ב ד"ה שני לוגין שכ' בהדיא דרק בסיפא גרסינן למחר ולא ברישא.
מ"ו היו לפניו שני כלכלות של טבל ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם. ע' בירושלמי לעיל ספ"ק ובתוס' הרי"ד שם. ל
בתוי"ט סד"ה של זו בזו. אבל כי לא כללינהו בבת אחת אע"ג שאמרם בתוך כ"ד תפוס לשון ראשון. ע' במשנ"א טבו"י פ"ד סמ"ד.
מ"ז מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד כו'. בירושלמי ר' לוינטי בשם ר' יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני, פי' ולא לתרומה גדולה דאל"ה אמאי מפסיד רק אחת מן החולין בשביל התרומת מעשר לבד הרי טבול גם לתרומה גדולה כדפי' בפ"מ ע"ש, ועפ"ז ניכרת גרסא מוטעת בירושלמי ב"מ פ"י ה"א, דשם קאמר נוטל מאה ואחת כדי להפריש תרומה ותרומת מעשר מן הטבל ע"ש, דהכא אמרינן בהדיא דתרומה גדולה כבר הורמה וע' בשנות אליהו.
מ"ח מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע איזו היא נוטל ב' חבית לוכסן. וכ' הר"ש הא דפתח בכד וסיים בחבית לומר לך היינו חבית היינו כד כדמשנינן בפ' המניח את הכד, וברא"ש כ' ונ"מ למקח וממכר ע"כ, וקשה בשלמא כל הני דחשיב בר"פ המניח איכא לאוקמי דנ"מ למקח וממכר או למיעוטא דקרו לחביתא כדא וכן להיפוך, משא"כ הכא דאינו נוגע לרוב ומיעוט של בני אדם ולא לחבירו, רק לדין מעשר אם אירע לאדם פרטי הזדמנות כזאת, בזה הדרא קושית הש"ס דהתם מדוע שינה התנא הכא סדרו לפתוח בכד ולסיים בחבית, ועמש"כ בחידושי למעילה י"ג ע"ב ולמנחות ט"ו ע"ב.