אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
כלאים · פרק ששי
מ"א איזהו ערים הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הנדר שהוא גבוה עשרה טפחים כו'. ע' דורות הראשונים ח"א כרך ג' פט"ו ושם בתקופת ב"ש וב"ה פ"ו.
שם וכמה היא עבודת הגפן ששה טפחים לכל רוח ר"ע אומר שלשה, והנה לעיל פ"ב מ"י תנן דאכילת הגפן עולה במדת בית רובע ואוקי לה בירושלמי שם דאתיא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ולכן יש לו דין שאר אילנות דשרי לזרוע. דאילו למאן דאית ליה עבודת הגפן הלא מקום זה אסור בהנאה ואיך עולה לו במדת בית רובע ע"ש. והשתא קשה הלא אתיא דלא כר"ע דאיהו הא ס"ל הכא דעבודת הגפן שלשה טפחים, א"כ לדידיה מקום זה אסור בהנאה ואיך עולה לו במדת בית רובע, ואנן קיי"ל בסנהדרין פ"ו ע"א דכולהו סתימתאי אליבא דר"ע, עד דמשו"ה פריך הש"ס בפשיטות בב"מ פ"ב ע"א אי הכי קמה לה מתניתין דלא כר"ע, וע"ש ברש"י ד"ה אי הכי וצ"ע כעת.
מ"ב עריס שהוא יוצא מן המדרגה ראב"י אומר אם עומד בארץ ובוצר את כולו ה"ז אוסר ארבע אמות בשדה ואם לאו אינו אוסר אלא כנגדו. וכ' הר"ב ואם לאו שאינו יכול ללקוט כל הענבים עד שיעלה במדרגה או בסולם כו' וכה"ג לשון הרמב"ם בפיה"מ ואם אי אפשר לו לבצור כל הענבים, כו' ע"ש, ולפי לשונם זה משמע דוקא אם אינו יכול ללקוט כל הענבים. ולאפוקי אם יכול ללקוט מקצתם ומכש"כ רובם, ובכ"ז על רובם יש להסתפק לפ"מ דאמרינן בנזיר מ"ב ע"א דרובו ככולו מדאורייתא והכי קיי"ל בכה"ת כדאמרינן בהוריות ד"ג ע"ב ע"ש, אמנם בר"ש הלשון אבל אם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם כו'. וכה"נ לשון הרמב"ם בפ"ח ה"ח ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד ע"ש, ומלשונם זה משמע דאינו יכול לבצור כלל אפילו מקצת, משא"כ אם יכול ללקוט מקצת ומכש"כ רובו דאפשר דאמרינן רובו ככולו וצ"ע כעת.
מ"ג המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת המותר אם הביא לא קדש ואם הלך החדש אסור. ופי' הר"ב אסור הזרע שנזרע תחת המותר אם הוסיף מאתים לאחר שהלך החדש עליהן, והנה בשנות אליהו חלק עליו וכ' לאמר דאפילו לא הוסיף, ובכולם משום קושיא דאם הוסיף פשיטא ע"ש.
ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דל"ד לכל הוסיף מאתים דמקור איסורו הוא מטעם הדין, משא"כ הכא דכל איסורו דלכתחילה הוא משום מראית העין כדכתב הגר"א ז"ל שם במשנתנו גופה, ולפ"ז היה מקום לאמר דהגידולין דלאחר מכאן יתבטלו ברוב הגידולין הקודמין כמו שמסתפקים התוס' לאמר בב"ק ס"ט ע"א בד"ה כל הנלקט ע"ש, ולהכי שפיר אשמעינן התנא דאע"ג דלכתחילה הוא רק מגזירה דרבנן מ"מ לא אמרינן דנתבטלו ברובא אלא דאם הוסיף מאתים אסור, אבל בלא הוסיף מאתים אפשר דלא גזרו כמו שלא גזרו לאסור בלא הלך החדש.
מ"ד המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע אל תחת המותר ואם הלך החדש יחזירנו והנה במשנה הקודמת גבי אפיפירות ואילן סרק תנן ואם הלך החדש אסור, והשתא תקשה מדוע ברישא תנא איסורא ובסיפא תנא תקנתא, וע' מאי דמחלקו בזה הרמב"ם בפיה"מ הרב והתוי"ט עפ"ד הירושלמי.
ונלע"ד לתת הסבר נכון לדבריהם, עפ"מ שהבאתי לעיל ברייתא דספרי בפ' תצא והרמב"ם בפיה"מ והתוס' בב"ב ד"ב ע"ב וביבמות פ"ג ריש ע"ב דעיקר איסור כלאים נובע ממחשבתו וכוונתו בזה כדכתיב אשר תזרע. ולכן גבי אפיפירות או אילן סרק, לאלו בטל במחשבתו אל הגפן, א"כ נעשה הגפן עמהם כגוף אחד להיות בסיס להשלמת כוונתו אל הזריעה שתחתיהם תחת המותר, נמצא דסוף מעשה הזריעה היתה כמו במחשבה תחילה בסמיכת הגפן לזרוע תחתיו ולהכי אסור. משא"כ במשנתנו דבמה שהדלה את הגפן על האילן מאכל לא בטל בזה אילן כזה, ולכן הוא עומד כגוף נפרד מן הגפן ותחת האילן הלא מותר לו לזרע, ולפ"ז אם הלך החדש על הזרעים אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כאילו נזרע תחת הגפן, ולפיכך די לו בזה רק להסיר את המראית עין, וזהו במאי דיחזיר את ענפי הגפן לצד אחר, וכעין זה בפסול מחשבה, דברישא תנא איסורא ובסיפא תנא תקנתא מפני אפשרות התקנה מאי דליכא ברישא, אשכחן כה"ג במשנה דזבחים רפ"ג ע"ש, וע"ע ר"ש כלים פכ"ו מ"ד.
בר"ב ד"ה סדן של שקמה שרש של אילן שקמה והוא אילן תאנה הגדל ביערים כו', ע' בר"ב ותוי"ט לעיל פ"א מ"ח ובמשנ"ר שם.
מ"ה איזהו אילן סרק כל שאינו עושה פירות. ברמב"ם פ"ו הי"ב מפרש כגון הארז והברוש.
שם ר"מ אומר הכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה. ע' ירושלמי ערלה רפ"א ובתוס' אנשי שם לאהלות פי"ח מ"ג.
מ"ו פסקי עריס שמונה אמות ועוד. ומפרשי הר"ש והר"י בן מלכי צדק ע"פ הירושלמי דהאי ועוד הוא טפח. והרמב"ם בפ"ח ה"ה ובפיה"מ מפרש אחד מששים באמה והוא עשירית הטפח. וכ' עליו בכפתור ופרח פרק נ"ח שפירושו הוא ע"פ התוספתא ע"ש, אולם לפנינו בתוספתא גם של צוקרמנדל הגרסא כמה הוא ועוד אחד מששה טפחים באמה, וע"ע במלאכ"ש למס' כלים פי"ז מ"י.
מ"ז ערים שהוא יוצא מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר ר' יוסי אומר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם. עמש"כ הרמב"ם פ"ח ה"ט ובפיה"מ, וע"ע בשנו"א ובביאור הגר"א ליו"ד סי' רצ"ו ס"ק פ"א.
מ"ח הקנים היוצאים מן האריס וחס עליהם לפסקן כנגדן מותר עשאן כדי שילך עליהן החדש אסור. הנה גם משנה זו נשנית עפ"מ שהארכתי לעיל בפרקין מ"ד שהעיקר איסור הכלאים הוא משום מחשבתו הקדומה ע"ש, ולכן ברישא שלא היתה שום מחשבה על הקנים שישתמשו למטרתו מותר, משא"כ בסיפא שחשב עליהן אדות הגידולין הבאין של הגפנים להכי אסור.
מ"ט ספקה בחבל או בגמי כו'. הנה כמה פעמים הזכירו חכמים גמי כמו הכא ובבכורים פ"ג מ"א וכ' שם הרמב"ם בפיה"מ באיזה דבר שיזדמן ונקט גמי כפי הנהוג, וכן בסוף יומא נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ובשילהי שבת וקשרו את המקידה בגמי וכן בש"מ, ולפ"ז יל"ד בעירובין ק"ד ע"א מדוע דייק אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי אמאי לא קאמר צלצול קטן ומשני מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי, וע' בתוס' זבחים י"ט ע"א בד"ה כורך ובד"ה מאי איריא, ולפי הנ"ל בשם הרמב"ם דלשון גמי במשנה הוא לאו דוקא אלא כפי הנהוג להשתמש בו, א"כ לאו משום רפואה נשנית, ולהיפוך אי התם תני מטעמא דרפואה מה יענה למשנתינו ולמשנה דבכורים, ואי התם קתני דוקא משום דמסי מדוע הזכיר הכא כלל תיבת גמי ולא סגי ליה בהא דקתני ספקה בחבל וצ"ע.