אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
כלאים · פרק שמיני
מ"א כלאי הכרם אסורים מלזרוע ולקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכש"כ בהנאה ע' טורי אבן לר"ה ד"ט ע"ב
שם כלאי בהמה אסורין זה עם זה. בר"ש הביא דברי הירושלמי איסי בן עקביא אומר אסור לרכוב ע"ג פרדה מק"ו כו' והכתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרדה בריה היתה מששת ימי בראשית ובתוספתא קתני אמר להן אין משיבין מן התקוע כו' ע"כ. וע' מש"כ בזה בת' הרשב"א סי' תצ"א.
בתוי"ט ד"ה ומלקיים. וצ"ל דסברא הוא כיון דלשריפה קיימא היינו כדי שלא. יהנה ממנו ע"כ, ע' במשנ"א נגעים פי"א מי"ב.
מ"ב בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכ' הר"ב אע"ג דלא תחרוש בשור וחמור אמר רחמנא ילפינן שור שור משבת דהוא הדין לכל בהמה חיה ועוף ע"כ. ומשמע שהבין דהא דמסיק במשנה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג קאי אכולה מתניתין הנמשכת אחרי המשנה דס"פ הפרה עם הסוגיא דהתם דכן חיה ועוף כיוצא בהן ומשום דילפינן שור שור משבת ע"ש.
ולפ"ז איכא למידק דכולה מתניתין יתורא היא. דלא תחרוש בשור וחמור כתוב בתורה, והא שני מינין דבהמה טהורה עם טמאה, ולחזור על דין חיה נמי לא איצטריך לפ"מ דילפינן שם דחיה בכלל בהמה בלשון תורה, והא דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה ליתא לפ"ד הרמב"ם בפ"ט ה"ח מה' כלאים דס"ל דשני מינין אלו צריכין להיות דוקא אחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, וע"ש במפרשים ובשנות אליהו ובפני משה ומראה הפנים וצ"ע.
מ"ג המנהג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ור"מ פוטר. ע' ב"מ ד"ח ע"ב ובכפתור ופרח סי' נ"ח.
מ"ד אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון ולא לאחר הקרון כו'. בר"ש בשם הירושלמי רב אמר מפני שנושא חבל שבינתים כו', ע' בראבי"ה סי' קצ"ג.
מ"ה ואדני השדה חיה. הנה בחידושי מהרי"ח האריך למאי נ"מ, ובמשנה אחרונה כתב דנ"מ לכותב כל חיה שברשותו ע"ש, ונפלאתי לפ"מ שפירש הר"ש דהיא חיה מסוכנת כזו לבא בגבולה ע"ש. א"כ איך נופל לאמר שתהיה ברשות איזה אדם, ולאיזה דבר יוצלח הלא כל זמן שהוא חי הוא מסוכן לכל בריה שבעולם, ואחרי שנפסק החבל שבטבורו מיד מת ואז הוא מטמא באהל כאדם כדאמר ר' יוסי במשנתינו.
ונראה דנ"מ להא דתנן בנזיר ל"ד ע"א כעין זה. היינו אם שנים מהלכין בדרך וראו מרחוק אדני השדה ואמר אחד הריני נזיר שזה חיה והשני אמר הריני נזיר שזה אדם או בהמה, ובזה נ"מ גדולה מי מהם נזיר אחרי שהכירוהו, ושלא יהיו קרבנותיו חולין בעזרה.
מ"ו שור בר מין בהמה ור' יוסי אומר מין חיה כו'. ע' אור זרוע ח"א סי' ש"צ ושם ח"ב סי' של"ג ובכפתור ופרח פנ"ח.
שם כלב מן חיה רמ"א מן בהמה, ע' לעיל פ"א מ"ו ובמשנ"ר שם.
שם ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג, וכ' הר"ש בספרי דריש בפ' כי תצא א"כ למה נאמר בשור ובחמור בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובהמה ע"כ. והנה בס' יראים סי' קנ"ו הקשה מסוגיא דב"ק ס"פ הפרה דיליף כלאים דחרישה שור שור משבת ובשבת מרבה ליה מוכל בהמתך לא שמעתי תירוץ עכ"ל, ולעד"נ עפ"מ דסוגיא דב"ק היא אליבא דר' יוסי משום ר' ישמעאל כדאמר התם, ואיהו סבר הכי שם בתוספתא פ"ו, אבל הספרי מצי קאי אליבא דר"ע דפליג בתוספתא שם וקאמר אהא דכלאים דהרבעה וחרישה כל אחד ואחד יתרבה במקומו ע"ש. פרק תשיעי מ"א צמר נמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הנמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור כו'. ע' אור זרוע ח"א סי' תשע"ט ובנובי"ת חי"ד סי' קפ"ו וע"ע בראבי"ה סי' קצ"ג ובת' באר יצחק חי"ד סי' יוד ובת' מטה לוי סי' י"ח וע"ע בתמים דעים להראב"ד סי' ל"ו ובת' מהר"ח או"ז סי' י"ז ובחוט המשולש בחלק התשובות להגרא"י סי' נ"ב וע"ע בת' הגרע"א סי' ל"ח וסי' קפ"ט ר"ט ובס' חזקה רבה חי"ד סי' ע"ה וע"ע באור זרוע ח"ב סי' רנ"ו ובת' הר"ן סי' נ"ז וסי' נ"ט ובס' התרומה ה' איסור והיתר סי' נ"ה וע"ע במפרשי המשנה נגעים פי"א מ"ב ובס' משנה אחרונה למס' מכשירין פ"ב מ"ג.
מ"ב הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהם כו'. ע' בת' הרשב"א סי' תשס"ב ובת' פנים מאירות ח"ב סי' קי"ג ובת' הריב"ש סי' כ"ט.
שם ואין עראי לכלאים. ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' פ"ג ושם ח"ו סי' פ"ב ובמש"כ בחידושי למנחות מ"א ע"א.
שם ולא ילבש כלאים אפילו ע"ג יוד אפילו לגנוב את המכס, וכ' הר"ש שאין נותנים מכס מבגדים שלובש אדם וסבר דשא"מ אסור כדמוכח בריש הגוזל בתרא ופליג אסתמא דמוכרי כסות דסיפא. פי' דהתם תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, וכ"כ נמי הרא"ש דהנך שתי משניות פליגי אהדדי, אמנם מפרשי הרמב"ם בפ"י הי"ח מה' כלאים הקשו איך פסק הרמב"ם כשתי המשניות כיון דפליגי אהדדי, וע"ש מה שתירצו ובמה שהאריכו בזה מפרשי השו"ע סי' ש"א.
ולעד"נ דמה שהרמב"ם פסק כסתמא דמתניתין במוכרי כסות הוא ע"פ סוגיא דיבמות ד"ד ע"ב דקאמר דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית ביה הנאה ע"ש, הרי בהדיא דבקרא דלא תלבש מונח ההיתר דמוכרי כסות במשנה דפרקין מ"ה, ומעתה חל עלינו רק חובת ביאור אחרי דבשבת כ"ט ע"ב תלי הש"ס הא דמוכרי כסות בדבר שאינו מתכוין והאי טעמא גופה תלי הש"ס בב"ק קי"ג ע"א גבי מבריחי המכס ע"י הלבשה דכלאים, א"כ מ"ש דבהברחת המכס פסק לאסור, והמשניות גופייהו מ"ט סתרן אהדדי כדהקשו הראשונים ז"ל.
לכן לולא דברי הראשונים ז"ל אמינא לדייק לישנא דקרא לא תלבש, דפשטיה הוא כדרך הלובשן, היינו הוא לובש ומטרת לבישתו זו שיהיה לבוש בבגדו זה ולבישה כזו כמו דאיהו אחשביה כמ"כ אחשביה רחמנא, ומעתה נחזי אנן מה מאד מרחק הלבישה דבמוכרי כסות מלבישה דלהבריח בו את המכס, דבמוכר כסות כמו המוכר כן הלוקח בלתי חשוב אצלם לבישה זו של המוכר, דשניהם יודעים שהיא לבישה רק לשעה קלה ולדוגמא קצת לפני הלוקח, וידע מעיקרא כי גם הלבישה אפשר שלא תועיל אל המכירה אם לא יוכשר בעיניו, ובע"כ הוא לובש לכתחילה על הספק אולי עי"ז תמצא הסחורה חן בעיני הקונה, ומה מאד היה מרוצה המוכר אם הקונה יקנה ממנו בזולת פעולת הלבישה, א"כ מה ערך ללבישה כזו, משא"כ הלבישה דלהבריח בו המכס לבד מה דהיא מוכרחת מצד עצמה, מה מאד הוא מדקדק שהמלבוש יהיה עליו כראוי לפי מדתו ושתהא הולמתו באופן שלא ירגיש המוכס שאינו בגדיו שהוא לבוש בו תמיד, נמצא דמלבד מה שהוא אחשביה להאי לבישה חשובה היא גם למוכס, ולכל מי שיראה אותו לבוש בבגד זה בכל הזמן קודם שיתראה בפני המוכס עד אחרי ככלות הזמן שיעבור מלפני המוכס. וקרוב ג"כ שהגוף נהנה לשעתו מלבישה כזו, וזה כל החידוש במשנה. ולכן סמכו האי דינא להא דאין עראי לכלאים, נמצא דאף שבשניהם נקראו בלשון חז"ל דשא"מ כמו שהם באמת כל אחד לבדו, אכן בנוגע לפעולה של שתי הלבישות רחוקים הם מן הקצה אל הקצה כנ"ל, ולכן שתי המשניות עם שני פסקי הרמב"ם צדקו יחדיו, כנלע"ד לולא דבריהם ז"ל, וע"ע מה שהאריך בהעמק שאלה לשאילתות פ' אמור סי' ק"ה אות ה'.