אור ברסלב
אור הישר (זרעים) דמאי › פרק שישי

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

דמאי · פרק שישי

פרק חמישי

מ"א המקבל שדה מישראל מן העכו"ם ומן הכותי יחלק לפניהם. וכ' הר"ב דהאי לפניהם הוא שמניח חלקם לפניהם כמו שהוא בלתי מעושר, ובתוי"ט הביא בשם הרמב"ם דהאי לפניהם הוא דוקא שידע הבעה"ב שחלקו הוא טבל, ומסיק על זה בתפא"י מיהו במקבל מעכו"ם א"צ לחלק בפניו ע"כ, ואיני יודע מנא ליה להפריד בין הדבקים הלא במשנה כייל ישראל עכו"ם וכותי כחדא, וברדב"ז על הרמב"ם פ"ו הי"א מה' מעשר כ' וז"ל ובשלמא גבי ישראל שמא יחשוב שהוא מתוקן ויבא לאכול ממנו אבל לגבי עכו"ם למאי ניחוש וי"ל משום גניבת הדעת א"נ הרואה חושב שעישר ונתן לו ויבא לקנותו מן העכו"ם ע"ש, אולם גם תירוץ הראשון של הרדב"ז בלתי מובן לכאורה דגניבת דעת נופלת על דבר שיש חילוק בזה אל מקבל הדבר, אבל איזה חילוק הוא אל העכו"ם בין מעושר לשאינו מעושר הלא לפניו כולו היתר, אכן אשכחן גניבת דעת בעכו"ם כה"ג בחולין צ"ד ע"א דיהיב ניהליה תרנגולת טרפה במר דשחוטה.

שם החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו א"ר יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו, ע' חזון איש לשביעית סי' ד' ס"ק י"ג.

בר"ב ד"ה תורם ונותן לו. דאי אפשר לגורן שתעקר אלא א"כ נתרמה, ע' בס' משנה אחרונה למקואות פ"א סוף מ"ה ושם בטבו"י רפ"ד.

מ"ב החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו ר' יהודא אומר אף המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. וכ' הר"ש דבב"מ ק"א ע"א מסקינן דשדה אבותיו שגזלו העכו"ם מאבותיו ולדידיה קנסו דמתוך כך ידחוק עצמו לקנותה כו' אבל מעיקרא בעי הש"ס למימר דארץ ישראל קרי שדה אבותיו וקסבר אין קנין כו' ע"ש, וקשה איך אפשר כלל לאמר דר' יהודא ס"ל אין קנין הלא בירושלמי לעיל פ"ה ה"ח ובגיטין פ"ד ה"ט אמרינן בהדיא ר' יהודא ור"ש אומרים יש קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשר ומובא בתוס' מנחות ס"ו סוף ע"ב, ועפ"ז תקשה נמי בתוס' גיטין מ"ז ע"א בד"ה אמר רבה שכתבו אסוגיא דב"מ שם דאפ"ל דר' יהודא סבר אין קנין ע"ש, הלא דבריהם הם נגד הברייתא דירושלמי כנ"ל וצ"ע כעת, וע"ע בס' חזון איש לשביעית סי' ד' ס"ק י"ד ובחידושי הגר"ח הלוי ז"ל פ"א ה"י מה' תרומות.

מ"ג כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ר"א אומר אף המעשרות שלהן שעל מנת כן באו. וכ' הר"ב ואין הלכה כר"א דאע"ג דעל מנת כן ירדו במה קנו ע"כ, וקשה הלא בירושלמי קאמר דזאת היתה הטענה העיקרית של החכמים לר"א במה קנו, ועל זה השיבם ר"א אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם אפילו התנו במה קנו סתמא נעשה כאומר תלוש מן הקרקע שיקנה לך מעשרותיו ע"ש וא"כ איך חזר הר"ב בטענתו על ר"א דמשו"ה לית הלכתא כוותיה. הלא על טענה זו כבר השיבם כנ"ל.

ונלע"ד דטענת חכמים במה קנו עדיפא טובא מטענת ר"א, דבשלמא אם התנו לכתחילה שני הצדדים שהתרומות ומעשרות יהא שלהם שפיר יפה כחם בתנאי זה להוציא זכות התו"מ מכהנים ולוים אחרים, דהא אי בעו בעל השדה שלא לזרוע כלל בשנה זו הרשות בידו נמצא שלא הפסיד בזה לכהנים ולוים אחרים, משא"כ אם לא התנו הרי בעל השדה היה זורע שדהו גם בזולת קבלנותם, ובמה קנו הם יותר מכהנים ולוים אחרים, כן נלע"ד בהבנת הר"ב ז"ל בזה שסיים במה קנו.

מ"ד ישראל שקבל שדה מכהן ומלוי המעשרות לבעלים כו'. הנה מסדר המשנה קבע משנתנו אחרי דעת ר"א במשנה הקודמת דכהן ולוי שקבלו שדה מישראל המעשרות שלהן שעל מנת כן באו, הרי דהוא מתחשב עם דעת הקבלן אע"פ שלא פירש, וקמ"ל הכא ההיפוך דאם ישראל קבל מכהן ומלוי המעשרות לבעלים, היינו דבזה כו"ע מודו שמתחשבים עם דעת הבעלי שדה דשיירו מקום מעשרותיהן לעצמן, ובתר הכי קבע דברי ר' ישמעאל בקרתני שקבל שדה מירושלמי דמע"ש של ירושלמי דס"ל כר"א במשנה הקודמת כמש"כ בשנות אליהו ע"ש, היינו דמתחשבין עם דעת הירושלמי משום דמקומו מוכשר לאכילת מעשר שני, ובזה פליגי רבנן עליה מפני דהקרתני ג"כ יכול לעלות ולאכלו בירושלים, והרמב"ם בפיה"מ כ' דהלכה כחכמים נגד ר' ישמעאל אבל בהלכותיו השמיט כל האי דינא דקרתני וירושלמי וצ"ע.

מ"ה המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ר' יהודא אומר ישראל שקבל מכהן ומלוי זיתים לשמן למחצית שכר המעשרות לבעלים. הנה הר"ב גריס או למחצית שכר ובתוי"ט לא גריס תיבת או, ולא ידענא איך אפשר למחוק תיבה זו. הרי לפי המבואר בירושלמי דר' יהודא עביד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע ע"ש, א"כ בהכרח ד דעצם פלוגתייהו היא על מקבל זיתים לשמן ורק ר' יהודא הוסיף דגם למחצית שכר המעשרות לבעלים, ולפ"ז תיבת או היא נחוצה להורות דר"י קאמר שני דברים. ובזולת תיבה זו היה מקום לפרש דאיהו חדית רק דינא דלמחצית שכר. ולפי האמת לא שייך לאמר בזה דאיהו עביד זיתים כקרקע, דבמחצית שכר ליכא רק עסק ריוח של ממון ואין להם ענין עם הקרקע, וכיון דלפ"ד הירושלמי בע"כ צריך לאמר דר"י או זה או זה קאמר. א"כ טפי עדיף למיגרס או כי היכי רלא נטעה וצע"ק.

מ"ו בש"א לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר בה"א אף למעשר וצנועי ב"ה היו נוהגין כדברי ב"ש. וכ' הרמב"ם בפיה"מ דפלוגתייהו היא דב"ש סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י וב"ה סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י, וע' תשב"ץ ח"א סי' י"ד.

והנה בביצה ל"ד ריש ע"ב כ' התוס' מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש לעיל קאמר לא יטול אא"כ נענע והכא קאמר דבאמירה סגי דהא ר"א שמותי הוא כו' ע"ש, והשתא לפי הנחה זו דמצינן להקשות משיטת ב"ש על ר"א ומשום דהוא שמותי מתלמידי ב"ש, א"כ איכא למידק נמי הכא כמ"כ איך מסקינן בסוטה ד"ל ע"ב דר"א ס"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י הלא היא נגד שיטת ב"ש במשנתינו וצ"ע.

מ"ז שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא. וקשה בשלמא לפירוש הראב"ד ספ"ט מה' מעשר שלא היו שותפים רק שני אנשים נפרדים משני כרמים היינו דנקט שנים שבצרו את כרמיהם, משא"כ לפמש"כ הכ"מ שם דהרמב"ם הבין דאיירי שהיו שותפים בכרם אחד הלא הי"ל לתנא להתחיל השותפין שבצרו את כרמם, כדקתני השותפין שרצו לעשות מחיצה השותפין שנדרו זמ"ז. כן לפ"מ שכל החידוש הוא אדות הרמת חלק הדמאי, נמצא שחלק זה הוא רק ספק, א"כ מדוע תנא אחד מעשר ואחד שאינו מעשר, דלשון זה משמע דכמו שהאחד מעשר ודאי כן השני ודאי אינו מעשר, וא"כ ליכא בזה ספק, והיל"ל כמו בכ"מ אחד נאמן על המעשרות ואחד אינו נאמן או אחד חבר ואחד ע"ה וצ"ע כעת.

בר"ש ירושלמי א"ר אלעזר דר"מ היא דאמר לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד כו', ע' בס' חזון איש לשביעית סי' ד' סק"ח.

מ"ח שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני כו'. וכ' בתפא"י דמיירי שאחד חבר ואחד ע"ה ע"ש, ולפי דבריו קשה טובא הלא במשנה דבתר הכי תני חבר וע"ה שירשו את אביהם עם הארץ יכול הוא לאמר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני כו', ובמשנתנו הלא תני נמי או שירשו ומדוע כפל התנא האי דינא, ובע"כ דשני דינים נפרדים הם ורק במשנה דלקמן איירי בחבר וע"ה, ומשום לתא דמכירת דמאי לע"ה אתינן עלה, ומשנתנו דהכא גם בששניהם חברים, ומשום מכירת טבל דאסור למכור גם לחבר חבירו אלא לצורך כמש"כ התוי"ט ע"ש, וכמש"כ תמצא מפורש ומבורר בשני פסקי הרמב"ם פ"ו הי"ד מה' מעשר ושם פי"א ה"ו ע"ש. ואפשר יפרש התפא"י משנה דלקמן ע"פ פי' הר"ש שם ועמש"כ בחידושי שם.

מ"ט חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה כו'. והקשה הר"ש הא כבר תנא ליה רישא או שירשו כו' ע"כ, אולם לפמש"כ בחידושי לעיל מ"ח דהתם איירי דשני היורשים הם חברים ומשום מכירת טבל שלא לצורך גם לחבר אסור ורק במשנתנו דהכא במכירת דמאי לע"ה איירי לפ"ז ניחא ע"ש.

מ"י חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה יכול הוא לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני כו' גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול הוא לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות כו'. ופירש"י בחגיגה כ"ה ע"ב אהא דטול אתה חטים כו' דכיון דחד מינא הן אמרינן יש ברירה כו' אבל בשני מינין אין לומר ברירה, וכ' שם התוס' דגם בסיפא דגר ועכו"ם שירשו את אביהם דיכול לומר ג"כ טול אתה ע"ז ואני מעות גם התם מפרש רש"י משום טעמא דברירה ע"ש, ולפנינו ליתא האי פירושא דסיפא ברש"י, אבל נפלאתי איך יוכל לפרש הכי בסיפא, כיון דברישא מפרש כאשר הוא גם לפנינו, דרק בחטין וחטין יוכל לאמר כן משום דהוא מין אחד אבל בשני מינין לא אמרינן ברירה, ואיך יפרש בסיפא טעמא דברירה. הלא ע"ז ומעות שני מינין נינהו, וכ"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין י"ז ע"ב דברישא גבי חבר וע"ה הוא מטעם ברירה ומשום דחטין וחטין חד מינא הוא משא"כ בסיפא דגר ועכו"ם לאו מטעם ברירה הוא דע"ז ומעות שני מינין הן ע"ש.

והנה ברישא דמשנתינו דחבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה הקשה הר"ש הא כבר תנא ליה רישא או שירשו כו' ע"ש, וכוונתו למשנה הקודמת דתנן שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו כו', ועפ"ז ג"כ איכא ל למידק ע"ד התוס' בחגיגה שם שכ' וז"ל ומההיא דהלוקח יין מבין הכותים ליכא לאקשויי דשמעינן מינה ברירה דהתם טעמא אחרינא איכא שמפרש דבריו בהדיא אבל ירושה דממילא הויא לא ע"ש, ולפי הנ"ל הלא משנתינו דהכא היא ממש כהמשנה הקודמת מדהקשה הר"ש הא כבר תנא ליה. ושם כייל בהדיא ירושה דממילא עם אריסות ושותפות.

אמנם בעצם הסברא לחלק בין מין אחד לשני מינין דפירש"י, וכדמוכח ממשנתנו גופה דמסיק אבל לא יאמר לו טול אתם חטים ואני שעורים כו', נלע"ד להסביר בד"ז דבשלמא כשנפל לשניהם בירושה מין אחד, ובע"כ הוה חציו לזה וחציו לזה. הלא בהכרח אתינן לטעמא דברירה, דכשאתה נותן לראובן חלק זה ולשמעון חלק האחר ותאמר דילמא חלקו של ראובן שייך לשמעון ושל שמעון לראובן, הלא תברא בצדו מאי חזית, וכן להיפוך דילמא חלק זה לזה וזה לזה, עד דבע"כ אתית לטעמא דברירה, היינו בחלק זה שניתן לו אמרינן הוברר למפרע דזהו חלקו, משא"כ בשני מינין אם אתה נותן לו חטין אפשר דהשעורים שייך לו, ואפשר נמי חציו חטין וחציו שעורים וכה"ג, ומה שהוא אומר לו טול אתה חטים ואני שעורים אין זה ברירה מצד עצמו, רק הוא ניהו המברר לעצמו חלק זה וחלק האחר בירר עבור חבירו ואין זה ככל ברירה, ועפ"ז בלתי מובן לע"ד, איך עלה כלל על דעת התוס' בקידושין י"ז ע"ב לפרש, הא דגר ועכו"ם שירשו את אביהם דאומר לו טול אתה ע"ז ואני מעות דזהו מטעם ברירה, הלא בשני מינין כאלו והוא בעצמו מברר אין זה ענין לברירה כנ"ל, וצ"ע כעת.

מי"א המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר כו' ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קל"ב,

מי"ב עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקין אחד לוקח סתם ופטור ואם אמר שלי זה וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה. הנה המפרשים מיחסים ביאור משנתנו לברייתא דעירובין ל"ז דתליא בברירה ע"ש, וקשה הלא מדקתני בסיפא ואם אמר שלי זה וזה של חברי ונתערבו כו', משמע דברישא לקח החבר שתי האגודות סתם ונתן אחת מהן לעם הארץ השולחו, א"כ הוא ניהו בעצמו המברר, ולא דמי בזה לכל ברירה דבש"ס כמו היין מן הנוד ואיזו שתצא בפתח תחילה וכה"ג, דהדבר נברר מעצמו ולהכי אתינן בע"כ לדין ברירה משא"כ הכא וצ"ע כעת,

שם ואם אמר שלי זה וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה. פי' ולזה לא יועיל ג"כ דין ברירה, ע"פ הכלל שכ' התוס' בתמורה ד"ל סוף ע"א ובש"מ דכל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה ע"ש, ומשו"ה חייב לעשר מספק.

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה