אור ברסלב
אור הישר (זרעים) דמאי › פרק שביעי

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

דמאי · פרק שביעי

פרק שישי

מ"א המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו', ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ק"נ.

מ"ב מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הו מעשר כו'. בירושלמי מקשה מדוע לא ניחוש גם הכא שמא ישבר הכוס או ישפך היין באמצע שתייתו ונמצא ששתה טבלים למפרע כמו דחיישינן לבקיעת הנוד גבי הלוקח יין מבין הכותים ומשני הכל מודים על הכוס שהוא על אתר, פי' מיד אחר שהתנה הוא שותה ומשו"ה לא חיישינן הכא שמא תיבקע, ומסיק ברידב"ז ואם תבקע לאחר מכאן לא איכפת לן כיון שכבר נעשה תרומה ע"ש, ולא נהירא דכל זמן שלא הופרש בפועל לא נעשה תרומה, וכן פירש"י בהדיא בגיטין כ"ו ע"א וז"ל לכשיבקע כשיבא לידי כך ודאי טבלים שתה אבל אין לחוש לכך דלא שכיחי ליבקע ע"ש, וכ"ה ג"כ מצד הסברא דהא כל טעמא דר"מ הוא משום דאית ליה ברירה ואם תבקע קודם ההפרשה הרי לא יבא כלל לידי ברירה, ונפל יסוד ההיתר מתחילתו, וע' רש"י עירובין ל"ז סוף ע"ב, ועפ"ז בלתי מובן ג"כ לע"ד מש"כ הכא במראה הפנים בשם הרא"ש ז"ל ע"ש וצ"ע ולכאורה קשה מדוע נטר הירושלמי בקושיתו עד הכא ולא הקשה כמ"כ על המשנה הקודמת דמזמין את חבירו שיאכל אצלו דמותר לו ע"י קריאת שם, דניחוש שמא קודם ההפרשה יהיה נאבד או נשרף ונמצא אוכל טבלים למפרע, ואפשר משום דעצם קושיתם של ר' יוסי ור"ש היתה על משנה דהלוקח יין שהוא משקה, להכי מצאו יותר מקומם להקשות בדוגמא זו אהא דמזגו לו את הכוס.

אמנם עצם קושית הירושלמי בלתי מובן שהקשו מבקיעת הנוד. הלא משנה זו ודאי אליבא דר"מ דס"ל ברירה, וא"כ מה מקום לקושיתם הלא התם השיב איהו גופיה לר' יוסי ור"ש לכשיקבע, פי' דלא שכיח ליבקע או שימסור לשומר כדפירש"י בעירובין שם וצ"ע.

מ"ג וחושך גרוגרות אחת רשב"ג אומר לא יחשוך מפני שהיא ממעט מלאכתו של בעה"ב ר' יוסי אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי ב"ד. הנה בכ"מ פ"ט הי"א מה' מעשר תמה למה לא פסק הרמב"ם כרשב"ג דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתו הלכה כמותו וע"ש מה שתירץ, אולם בת' הרשב"א ח"א סי' מ"ם כ' דעל כלל זה דרשב"ג אין סומכין בו לפסוק כמותו כו', וע' בת' רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' פ"א ובקונטרס התירוצים לע"ז ל"ב ע"ב ובמש"כ בחידושי לב"מ ל"ח ע"ב ולכתובות ע"ז ע"א.

והנה הראב"ד שם גריס במשנתנו וחושך גרוגרות אחת דברי רבי רשב"נ אומר לא יחשוך כו', והנה בתוספתא תרומות פ"ג פ"ד פ"ה ובמ"א אשכחן כה"ג טובא בלשון דברי רבי רשב"ג אומר. וי"ל משום דהתם סדרום ר' חייא ור' אושעיא הקדימו הם דברי רבי לרשב"ג אביו, משא"כ במשנה דרבי גופיה סדרה כדאמרינן בביצה ד"ב ע"ב וע' רש"י ס"פ אלו מציאות, וא"כ איך הקדים הוא דבריו לדברי אביו וצ"ע ע"פ גרסא זו.

מ"ד הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מע"ר תשעה מע"ש ומיחל ושותה. בתוספתא פ"ח מסיק עלה דברי ר"מ ר' יהודא ור' יוסי ור"ש אוסרין אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שאם יבקע הנוד נמצא שותה טבל אמר להם לכשיבקע, והנה בכ"מ בעו בש"ס למימר דטעם פלוגתתם הוא בברירה, והתוס' ביומא נ"ו ע"ב כ' וז"ל תימה מנ"ל דטעמייהו משום ברירה הא קתני בהדיא טעמייהו משום בקיעת הנוד וי"ל כו' והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולים רק שיחזור בו ע"ש, וקשה דזה ניחא רק לתרץ על הויכוח שהיה בין התנאים גופייהו, אבל רבא בעירובין ל"ז ע"ב דקאמר דטעם האוסרין הוא משום ראשית ששירה ניכרין, ור"מ ס"ל דלא בעינן ששיריה ניכרין כדפירש"י במכות י"ט ע"ב, הרי על רבא ודאי הדרא קושית התוס' ביומא הא אינהו גופייהו אמרו משום בקיעת הנוד, ומדוע לא אמרו לו הטעם דראשית ששיריה ניכרין, ואף די"ל דאינהו ידעי דס"ל לר"מ דלא בעינן שיריה ניכרין. והאי ראשית מבע"ל לר"מ לדרשת הספרי בפ' שפטים שאין תורמין אותן אלא מן המובחר, או כדרשת הירושלמי בתרומות פ"ד סוף ה"ג ראשית ואפילו כל שהו, היינו דחטה אחת פוטרת הכרי וע' חולין קל"ז ע"ב רש"י ד"ה פוטרת, אמנם תירוץ זה סובל על התנאים בעצמם דפליגי עליו, וידעו דעתו, משא"כ רבא מנא ליה לעשות ביניהם פלוגתא חדשה בדרשת ראשית ששיריה ניכרין, אם הם בעצמם אמרו לו טעמא דבקיעת הנוד וצ"ע כעת. וע"ע בס' שאילת שלום סי' ט'

מ"ה היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר מה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשר מעשר ראשון ותשע מע"ש היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר כו'. הנה גבי ודאי לא קתני למחר וע' בתוי"ט, אולם בפני משה כ' דכמו בדמאי כן לודאי צריך שיפרש למחר ע"ש, ופליאה דעת שלא הביאו לדברי התוס' ביומא נ"ה סוף ע"ב ובסוכה כ"ג ע"ב ד"ה שני לוגין שכ' בהדיא דרק בסיפא גרסינן למחר ולא ברישא.

מ"ו היו לפניו שני כלכלות של טבל ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם. ע' בירושלמי לעיל ספ"ק ובתוס' הרי"ד שם. ל

בתוי"ט סד"ה של זו בזו. אבל כי לא כללינהו בבת אחת אע"ג שאמרם בתוך כ"ד תפוס לשון ראשון. ע' במשנ"א טבו"י פ"ד סמ"ד.

מ"ז מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד כו'. בירושלמי ר' לוינטי בשם ר' יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני, פי' ולא לתרומה גדולה דאל"ה אמאי מפסיד רק אחת מן החולין בשביל התרומת מעשר לבד הרי טבול גם לתרומה גדולה כדפי' בפ"מ ע"ש, ועפ"ז ניכרת גרסא מוטעת בירושלמי ב"מ פ"י ה"א, דשם קאמר נוטל מאה ואחת כדי להפריש תרומה ותרומת מעשר מן הטבל ע"ש, דהכא אמרינן בהדיא דתרומה גדולה כבר הורמה וע' בשנות אליהו.

מ"ח מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע איזו היא נוטל ב' חבית לוכסן. וכ' הר"ש הא דפתח בכד וסיים בחבית לומר לך היינו חבית היינו כד כדמשנינן בפ' המניח את הכד, וברא"ש כ' ונ"מ למקח וממכר ע"כ, וקשה בשלמא כל הני דחשיב בר"פ המניח איכא לאוקמי דנ"מ למקח וממכר או למיעוטא דקרו לחביתא כדא וכן להיפוך, משא"כ הכא דאינו נוגע לרוב ומיעוט של בני אדם ולא לחבירו, רק לדין מעשר אם אירע לאדם פרטי הזדמנות כזאת, בזה הדרא קושית הש"ס דהתם מדוע שינה התנא הכא סדרו לפתוח בכד ולסיים בחבית, ועמש"כ בחידושי למעילה י"ג ע"ב ולמנחות ט"ו ע"ב.

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה