אוצרות יוסף יורה דעה· רבי יוסף ענגיל
חידושי יורה דעה · עז
בש"ך סי' פ"ז סק"ל דכיון דחלב שבקיבה נאסרה רק ע"י בליעת בשר לא חשוב גופו של איסור לעניין שיאסור בכל שהוא במעמיד ואפי' נימא דבנאסר ע"י בישול חשוב כגופו מ"מ בנידון דשם דנאסר רק ע"י מליחה דרבנן אינו כגופו כו' עש"ה ואין דבריו מובנים כלל וכלל בסברא וסיים בעצמו "ודוחק קצת" ואולם גברא רבה אמר מילתא יש לי לקיים דבריו לא כמו שאמרם בעצמו רק בסברא אחרת וזה דאי נימא דבב"ח אם נפלט ונפרד הבשר מן החלב החלב חוזרת להיתירה כמו בכלאי בגדים דאם הופרדו חוטי הצמר מבגד הפשתן הבגד חוזר להיתירו וכסברת התה"ד הובא בש"ך סי' ק"ה סקי"ז שדימה דמיון הנ"ל עש"ה א"כ הא איו איסור רק במה שהבשר בלוע בחלב וגם כשנופלת החלב לתבשיל שיש בו יותר מן החלב ורק שאין בו ששים ואוסרת החלב את התבשיל בנ"ט האיסור ג"כ רק מפאת שמרגישין בהתבשיל ג"כ טעם בשר בחלב ואילו הי' נרגש בהתבשיל רק טעם בשר בפ"ע וטעם חלב בפ"ע לא הי' שם איסור כלל כיון דגוף החלב מתבטלת גם ברוב ואך מפאת הטעם הוא דבעי' ס' וא"כ אילו לא הי' נרגש טעם בשר בחלב רק טעם בשר בפ"ע וטעם חלב בפ"ע הרי נפרדו איפוא החלב והבשר זה מזה ואין בם איסור כלל ואך דבשר בחלב יש לו טעם בפ"ע ע"י ההרכבה והוי טעם חלב שבה בליעת בשר בפחות מס' טעם בפ"ע משאר חלב גרידא רק נרגש טעם חלב מעורב בטעם בשר שתיהם יחד וכמו שיש טעם מעורב זה בהחלב עצמו כך כשנופלת לתבשיל ונותנת בו טעם יש בהתבשיל ג"כ טעם מעורב זה וע"כ גם התבשיל אסור דהא גם בהטעם לא נפרדו החלב והבשר זה מזה רק נרגש טעם בשר בחלב לא טעם בשר וטעם חלב רק טעם בשר בחלב דו"ק מאוד וע"כ התבשיל אסור ולפי"ז נ' דבחלב הקיבה דכאן שנתבטלה בס' בשאר החלב ואין כאן גם הרגשת טעם ורק שהיא מעמיד וכיון דיש לה פעולה בשאר החלב במה שמעמדת ומקפיאה אותה להיות גבינה חשובה כאילו הית' ניכרת בה כיון שפעולתה ניכרת בה וכדאמרי' דמעמיד חשוב איתי' לאיסורא בעיני' דחשוב ניכר במה שניכרת פעולתו וא"כ כעניין היכיר הפעולה כך הרי הוא ג"כ רק היכיר של עצמו וא"כ כיון דחלב הקיבה שיש בה כח העמדה הרי אין כח ההעמדה שלה משונה ע"י היות בה בליעת עור הקיבה ע"י שנמלחה עמו מאילו לא הי' בליעה זאת שהרי אז הית' ג"כ מעמדת ממש כמו שמעמדת עתה וא"כ נמצא דע"י פעולת ההעמדה ניכר רק חלב גרידא אבל הא אין ניכר בליעת בשר שבה וא"כ בעניין ההעמדה הזאת הא ה"ל כאילו נפרד הבשר מן החלב שהרי יש כאן ביטול באמת ורק דע"י ההעמדה יש היכיר כו' וכיון דאין היכיר לתערובת הבשר בחלב רק החלב גרידא ניכרת א"כ הרי נפרד איפוא הבשר מן החלב וא"כ הרי החלב עצמה שניכרת הרי ניכר היתיר דחלב שנפרד ממנה הבשר הא חוזרת להיתיר' ואף דגם עור הקיבה יש לו ג"כ כח העמדה וא"כ גם בליעת עור הקיבה שבחלב הרי הוא ג"כ פועל בהעמדה וא"כ הא גם הוא ניכר מ"מ גם מכח זה אין איסור דגם עור הקיבה הא אין שינוי בכח העמדתו אם הוא מעמיד בהיותו בלוע ומעורב בחלב מאילו בהיותו בעצמו בלתי מעורב בחלב וא"כ גם היכיר עור הקיבה בההעמדה הא ניכר רק עור קיבה היינו בשר לבדו אבל לא בשר מעורב בחלב ונמצא איפוא שניכר בהגבינות שהועמדו רק חלב בפ"ע ובשר בפ"ע אבל לא זה מעורב בזה רק זה בפ"ע וזה בפ"ע וע"כ שפיר הגבינות מותרות דהא לאכול בשר בפ"ע וחלב בפ"ע הא מותר גם בבת אחת אילו הי' אפשר לאוכלם באופן שלא יתערבו זה בזה וכאן הרי כך עניינו דאוכל כ"א בפ"ע בלי תערובת זה בזה כיון דיש כאן ביטול באמת ואין רק היכיר ההעמדה ובהיכיר ההעמדה הא אין מעורבים כלל כיון דאין שם עניין העמדה בפ"ע מן התערובת רק כל אחד מעמיד גם מעצמנו אפי' במידי דזוטר מיני' עניין וסברת דיחוי לומר דהואיל ואידחי אידחי וע"כ תו גם לעניין חיוב ג"כ הי' לנו לומר כן דהואיל ואידחי מן החיוב אידחי ואף דבחיוב ליכא קרא מ"מ בפסול החפץ נמי הרי ליכא קרא בעניין מצוה ובתורת לימוד אין ללמוד מצוה מקדשים דמצוה זוטר מעלתה מקדשים וע"כ לומר דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחרי שהודיענו הכתוב סברא דדיחוי דאמרי' הואיל ואידחי אידחי יש לנו לומר כן גם בשאר דוכתי שלא בתורת לימוד וא"כ גם לעניין חיוב ראוי לומר כן דהואיל ונדחה החיוב נדחה וע"כ שפיר מדתני דחייב לכסות יש ללמוד דאין דיחוי אצל מצוות כלל ואפי' לעניין הכשר החפץ ומעתה סגנון דברי הגמ' כך הוא ותיפשוט לי' מהא דתנן כו' וא"ר פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצוות ומשמע לישנא דאין דיחוי אצל מצוות כלל ואפי' לא לעניין הכשר כו' וע"ז דחי דר' פפא גופא תיבעי לי' מיפשיט פשיט לי' דאין דיחוי אצל מצוות כלל ל"ש לקולא היינו להכשיר החפץ ול"ש לחומרא הינו לחייב גברא א"ד ספוקי מספקא לי' לר' פפא גופי' לעניין להכשיר ולחומרא היינו לחייב הוא דאמרי' דאין דיחוי דזה הרי מוכרח מן המשנה דחייב לכסות [והטעם בזה כיון דבזה ליכא קרא כלל אפי' בקדשים] אב לקולא להכשיר החפץ בעניין זה לא אמרי' דאין דיחוי דלעניין זה יש לספק שפיר לומר דיחוי (כיון דמצינו בזה קרא בקדשים] והא דא"ר פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצוות הכוונה רק לפטור ממצוה דאין דיחוי אצל מצוות להפטר מהם אבל לקולא להכשיר החפץ יוכל להיות שפיר דיש דיחוי ואין כוונת הגמ' בל' קולא וחומרא דכאן כמו בעלמא דכיון דהוא ספק לכן אמרי' לי' לחומרא ולא לקולא דסד"א לחומרא רק לישני דקולא וחומרא דכאן הם רק כינוים על עניין חיוב והכשר דחיוב הרי הוא חומרא ממילא והכשר הוא קולא ממילא אבל אין הכוונה מפאת הקלות והחומר רק הכוונה דבעניין חומרא ר"ל חיוב כשדנין לעניין חיוב האדם שיהי' חייב אף שנפטר כבר בזה הוא דאמרי' אין דיחוי ומשא"כ בעניין קולא ר"ל בעניין הכשר החפץ שיהי' כשר אף שנפסל בזה יש לספק לומר דיחוי [הואיל ויש קרא בזה בקדשים וכנ"ל] וה"ה דאי תפסינן כוונת ר' פפא רק דאין דיחוי אצל מצוות לפטור יוכל להיות דלגבי הכשר פשיטא לי' להיפוך דיש דיחוי אלא דהא הש"ס א"ר ירמי' קאי דמספקא לי' מילתא אי יש דיחוי לעניין הכשר כו' ופרכינן עלי' מדר' פפא דאמר אין דיחוי כו' וע"ז הרי כך הי' לו להשיב וודאי דר' ירמי' איבעי לי' דר' פפא גופא אם כוונת ר' פפא דרך כלל דאין דיחוי הן לעניין חיוב והן לעניין הכשר או דלעניין חיוב הוא דאמר אבל לעניין הכשר יוכל להיות דמספקא לי' מילתא כי היכא דמספקא לי לדידי ודו"ק ועוד דאפי' לא הי' הש"ס מוסב אדר' ירמי' דייקא רק כוונת הגמ' לדון כך לעצמה דבדר' פפא גופא יש לספוקי בזה מ"מ ג"כ כך הי' לו לומר א"ד ספוקי מספקא כו' דכיון דלר' ירמי' מספקא מילתא ולא שמענו מר' פפא היפוך זה א"כ למה לן לאשוויי פלוגתא בכדי לומר דפשיטא לר' פפא מאי דמספקא לר' ירמי' ובוודאי דיש לנו לומר כך דאו דכוונת ר' פפא לגמרי דאין דיחוי כו' הן לחיוב והן להכשר או דכוונת דבריו רק דאין דיחוי אצל מצוות לפטור אבל מעניין הכשר לא מישתעי ומספקא לי' מילתא וודאי כי היכא דמספקא לי' לר' ירמי' ודו"ק ועוד דזה וודאי דר"פ לכל היותר רק מספקא לי' אבל לא פשיטא לי' להיפוך דיש דיחוי לגבי הכשר דא"כ הול"ל בהדיא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצוות לפטור דמישתמע הא להכשיר יש דיחוי ולא לומר סתם אין דיחוי כו' דלעניין הכשר אינו כן ועל כרחך דספוקי מספקא לי' מילתא לעניין הכשר וע"כ הוצרך למיסתמא למילתא ולא הי' יכול לומר אין דיחוי אצל מצוות לפטור דמשמעותו הא להכשיר יש דיחוי דהא לא נתברר לו זה עדיין והי' עדיין מסתפק בזה וע"כ הא הוכרח לומר כך בל' סתום אין דיחוי אצל מצוות סתם וע"כ אין להבין בדר' פפא רק אחד משתים או דפשיטא לי' דגם לעניין הכשר אין דיחוי וע"כ אמר סתמא אין דיחוי אצל מצוות דכך הוא באמת כוונתו דאין עניין דיחוי אצל מצוות כלל הן לעניין חיוב כו' ואו דלגבי הכשר הי' מסתפק עדיין ולא ברירא לי' מילתא וע"כ ג"כ הוצרך לסתום הדבר בלשונו כיון דהי' מסתפק עדיין בזה ומשא"כ שיהי' ההיפוך ברור לו דלגבי הכשר יש דיחוי זה יודאי א"א דא"כ הול"ל בהחלט זאת אומרת אין דיחוי אצל מצוות לפטור דשמעת מיני' הא להכשיר יש דיחוי ודו"ק ושיעור דברי הגמ' בקצרה כך הוא דר"פ גופא תיבעי לי' מיפשט פשיט לי' לר"פ דרך כלל דאין דיחוי אצל מצות ל"ש לקולא ל"ש לחומרא א"ד ספוקי מספקא לי' לגבי קולא ולחומרא הוא דאמר דאין דיחוי דזה מוכרח מן המשנה דחייב לכסות אבל לקולא לא אמרי' אין דיחוי דלקולא יש לספק שפיר לומר דיחוי ודו"ק היטיב ומצינו כזה בכמה דוכתי מילתא דאמרי' לה לחומרא ולא לקולא ואין הטעם מפאת דהוא ספק וספיקא לחומרא רק דעיקר הדין הוא כן דדין הדבר ההוא הוא רק לחומרא אבל לא לקולא ע' שבת ע"א א' קמ"ל דלקולא לא אמר לחומרא קאמר ע"ש דאמר כן אהך דתמחויין מחלקין לר' יהושיע דהוא רק לחומרא באוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד בב' תמחויין דחייב ב' חטאות אבל לא לקולא לפטור באוכל ב' חצאי זיתים בהעלם אחד בב' תמחויין שלא יצטרפו לחייב ושם הוא דינא דוודאי דאילו מספקא מילתא לא הי' לו להביא בב' זיתים רק חטאת אחד ובזית אחד לא הי' לו להביא כלל משום ספק חב"ע וכמובן וכזה הוא עוד במנחות מ"ז ב' א"ד לחומרא אמרינן לקולא לא אמרי' ע"ש דגם שם הוא מטעם וודאי ולא משום דהוא ספק וספיקא לחומרא עש"ה וכזה יש עוד בכמה דוכתי וכך גם כאן אין הכוונה משום ספק רק הכוונה דבמידי דחומרא ר"ל לעניין חיוב הוא דאמר דאין דיחוי ואמר זה בתורת וודאי אבל במידי דקולא ר"ל הכשר החפץ בזה לא אמר מידי ובזה שפיר איכא לספוקי דיש דיחוי ודו"ק] והשתא ניחא שפיר סתימות ל' המשנה חייב לכסות דמשמע חיוב יודאי בברכה וניחא ג"כ מאי דלא אמר הש"ס דהמשנה גופא קמספקא לי' לר' ירמי' דהא בהמשנה עצמה באמת אין ספק כלל ופשוט דמטעם וודאי קאמר ובדר' פפא הוא דקמספקא אם כוונת ר"פ דרך כלל דאין דיחוי אפי' לא לגבי הכשר א"ד לגבי חיוב הוא דאמר כו' וכנ"ל:
כך עלה ברעיוני, בזה במושכל ראשון לחומר הנושא ואולם עדיין לא נתקררה דעתי בזה יען בפירש"י סוכה שם פי' דהספק בהמשנה גופא דהא דתני חייב לכסות מטעם ספק שמא אין דיחוי הוא דקמחייב ע"ש וא"כ עכ"פ לא הי' לו להמחבר לסתום הדבר וגם הרמ"א והט"ז והש"ך העלימו עין מזה וע"כ נלענ"ד עוד בזה דבאמת ל' המשנה חייב לכסות משמע וודאי בברכה דאל"כ הו"ל לתנא לפרושי דהא ברכה לבטלה הוא איסור ול' חיוב סתמא הכוונה וודאי בברכה דעל קיום חיוב הא צריך לברך בסתמא וע"כ כוונת המשנה אכיסוי בברכה ואי דא"כ מאי מספקא לר' ירמי' [ולר"ל בע"ז שם דמשום ספק הוא דקמחייב תנא י"ל דהא באמת מחלוקת הפוסקים הוא בזה בעושה מצוה מספק אי צריך לברך ודעת הראב"ד בהשגות פ"ג ממילה והרבינו יונה הובא ברא"ש ריש כיסוי הדם ועוד ראשונים דצריך לברך והוא מחלוקת שקולה והארכתי בה בתשובה והא דקיי"ל דאין מברכין היינו משום דספק ברכות להקל וחוששין משום איסור ברכה לבטלה לדיעות הסוברים דאין לברך בקיום מצוה מספק וא"כ עכ"פ כיון דגוף הדבר מחלוקת הפוסקים א"כ הא שפיר מצי ר' ירמי' גופי' לאיסתפוקי בזה וכך הוא כוונת ספיקו מי אמרי' דאין דיחוי אצל מצוות ומשום וודאי קמחייב לי' תנא לכסות א"ד הוא ספק אי יש דיחוי כו' ומשום ספיקא הוא דקמחייב תנא אלא דס"ל לתנא דגם בקיום מצוה מספק צריך לברך ודו"ק וע"כ להלכה שפיר קיי"ל דאין לברך בקיום מצוה מספק דהא אין ראי' ממשנה הנ"ל דתני סתמא חייב ומשמע בברכה דהא יוכל להיות טעם המשנה משום דוודאי אין דיחוי והוי חיוב וודאי וע"כ כיון דמספקא לן מילתא בטעמא דתנא מה הוא לכן לעניין ברכה ממילא עדיין נשאר הספק אם יש לברך בקיום מצוה מספק ומספיקא שפיר אין לברך עדיין דכל ספק ברכות להקל משום איסור ברכה לבטלה וכן כאשר דנין גבי דיחוי בהדס שנקטם כו' אזי מספקינן איפכא דדילמא יש דיחוי והוא פסול ותנא מספיקא הוא דקמחייב לכסות וס"ל דבקיום מצוה מספק ג"כ יש לברך ולכן יש לנו להחמיר ג"כ ולפסול ההדס ומשא"כ לגבי כיסוי עצמו הא שפיר בכל פנים יש לכסות בברכה דכך הוא כוונת המשנה וודאי על כיסוי בברכה ואך דאין יודע הטעם בזה אם הטעם מפאת דבוודאי אין דיחוי או הטעם מפאת דגם בקיום מצוה מספק צריך לברך אבל עכ"פ צריך לברך וודאי ודו"ק כי זה נכון ופשוט בס"ד:
עוד נלענ"ד בזה דבאמת הרי הקשו התוס' בסוכה שם דאמאי חשיב דיחוי בכיסוי הרי בם בכיסהו הרוח הרי בידו לגלותו ולכסותו בעצמו וכל שבידו לא הוי דיחוי ותירצו דסוף סוף הרי נדחה החיוב דהא לא הי' חייב לגלות ולכסות עש"ה וכ"ה בתוס' זבחים ל"ד ב' ד"ה כל ולפי"ז נ' דאפי' אי אמרי' דיחוי בכיסוי בכסהו הרוח מ"מ אם אחרי שחזר ונתגלה הוא מכסהו גם בלי חיוב שפיר מעשה הכיסוי הזה הוא מעשה מצוה אלא דהוא מעשה מצוה של רשות וכמ"ש כבר בכ"ד דיש ב' עניינים במצוות דיש מצוות של רשות היינו דאין חיוב והכרח לעשות המעשה רק דאם עושה הוא מעשה מצוה כמו שחיטה דאי בעי לא שחיט ואם שוחט הוא מעשה מצוה ומברך אקב"ו על השחיטה ויש מצות דלא לבד דהעשי' מצוה רק יש בם עוד יותר מזה דמחויב ומוכרח לעשות כמו לולב ותפילין וכדומה וא"כ כאן בכיסוי נמי נהי דעניין החיוב נדחה כיון דבשעה שהי' מכוסה ע"י הרוח כבר לא הי' החיוב ואף דהי' בידו לגלות ולכסות מ"מ הרי לא הי' מחויב לעשות כן וכבר נדחה החיוב איפוא מ"מ לעניין מעשה הכיסוי עצמה לבלתי היותה מעשה מצוה כלל ואפי' של רשות לעניין זה הא לא הי' דיחוי דלעניין זה הא אהני שפיר הבידו דהא הי' בידו תמיד לעשות המצוה דהי' בידו לגלות ולכסות ובשלמא אם בשעת הדיחוי לא הי' בידו לעשות המעשה כלל ורק שע"י מקרה חזר אפשריות העשי' למקומו אז הרי הי' שם הדיחוי גם לעניין גוף העשי' של מצוה דבשעת הדיחוי הרי כבר נסתלק כל עניין המצוה דלא הי' בידו לעשות המעשה כלל ומשא"כ אחרי שגם בשעת הדיחוי הי' בידו לגלות ולכסות אלא דלא הי' חייב ונמצא דרק עניין החיוב של עשיית המצוה הוא דנדחה אבל לא גוף עשיית המצוה ודוק היטיב מאוד וע"כ גוף עשיית המצוה שפיר ישנו עדיין דכשעושה הוא מעשה מצוה כיסוי והש"ס דייק רק מדתני חייב לכסות דאין דיחוי דאילו הי' דיחוי לא הי' ראוי שיהי' חיוב והכרח לכסות רק שאילו הי' מכסה ברצונו הי' מעשה מצוה אבל לא הי' שם חיוב לכסות אבל מעשה מצוה של רשות הוא בכל פנים ודאי אפי' אי אמרי' יש דיחוי וא"כ כיון דגם בעשיית מצוה של רשות שלא בחיוב והכרח רק דהמעשה הוא מעשה מצוה הרי יש ג"כ חיוב ברכה כמו בשחיטה וכנ"ל א"כ הא שפיר גם בכיסוי דכאן יש לו לברך וכיון דמספק שמא אין דיחוי חייב לכסות א"כ כשמכסה הא צריך ממילא גם לברך דזה הי' תמיד חייב לברך כשהי' מכסה אפי' הייתי אומר וודאי דיש דיחוי ודו"ק היטיב כי זה נכון מאוד בס"ד:
ואין לומר דעניין מצוה של רשות שייך רק במצוה שכך ניתנה בתורת רשות כמו בשחיטה ומשא"כ בכיסוי דהמצוה שניתנה היא מצוה של חיוב לכן אם אינה חיוב אינה כלום דז"א דיש בכלל מאתים מנה ועניין הרשות יש תמיד בכלל החיוב דתמיד הרי העשי' עשי' של מצוה אלא דיש עוד יותר חיוב והכרח העשי' אבל מ"מ גם כשאין החיוב מפאת שנדחה החיוב מ"מ גוף עניין המצוה אשר בהעשי' ישנו שפיר עדיין כיון דבו לא הי' דיחוי ושפיר הוא מעשה מצוה וצריך לברך וכבר כתבתי כן בתשובה הנ"ל שם לעניין פדיון הבן דאף דאין מחויב לפדות מכח רוב דאין הולכין בממון אחה"ר מ"מ אם פודה יש לו לברך דלגבי ספק איסור דברכה לבטלה הא מהני רובא ואומר הרוב דנתינתו היא נתינת פדיון לא מתנה בעלמא וע"כ אף דאין מוכרח לתת מצד דין הממון דבי' לא מהני רובא להוציא להכריח לתת מ"מ מסתלק רק עי"ז עניין החיוב אבל עניין מצוה של רשות עדיין ישנו שפיר אם נותן דרק אילו הי' ספק שקול אז הרי מספקינן שמא אינו חייב ואין נתינתו נתינת פדיון הבן רק מתנה בעלמא ולכן א"א לברך ומשא"כ כשיש רוב לחייב ורובא הא מהני בכה"ת וא"כ הא יש וודאי חיוב והוא נתינת פדיון הבן וודאי אלא דלגבי דין ממון לא מהני רוב להוציא וע"כ כאשר נותן בעצמו אז עכ"פ היא נתינת פדיון הבן והוי עשיית מצוה דרשות [דחיוב א"א שיוחשב כיון דסוף סוף אין חייב ומוכרח לתת כיון דלהוציא ממון לא מהני רובא] ויש לו לברך עכ"פ מפאת קיום מצוה של רשות והארכתי שם בתשובה בזה והבאתי ראיות לזה וא"כ ה"נ דכוותה אף דנדחה עניין החיוב מ"מ כיון דעניין המצוה של הרשות לא נדחה שפיר נשאר מן המצוה עניין המצוה של רשות עכ"פ אף דעיקר מצות כיסוי הוא מצות חובה כמו בפדיון הבן דג"כ עיקר המצוה חובה ועכ"ז מברך גם על קיום באופן של רשות וכנ"ל [ובהך דדם שנפל לחוך מים ג"כ הוי בידו וכמובן דכיון דבסוף רבה הדם עד כדי שיהא בו מראית הדם א"כ הרי הי' בידו לגמור השחיטה ולהפיל הדם לשם עד כדי שיהא בו מראית דם ויהי' בר כיסוי כמו שעשה באמת וגם הרי בידו תמיד לשחוט עוד חי' ועופות לשם עד כדי שיהא בדם מראית דם ויהי' בר כיסוי דשחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולן וז"פ]:
עוי"ל בזה דאחרי דלא אמרו בגמ' דהספק אי יש דיחוי או אין דיחוי רק דמספקא לן אי פשיטא לר' דאין דיחוי או מספקא לי' א"כ הרי יש רוב לומר אן דיחוי ודו"ק וא"כ תו הא יש חיוב וודאי מכח הרוב ורק דעכ"ז בהדס שנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט [וכן בלולב של אשיר' שביטלה ע' בע"ז שם] שפיר אסור לצאת בו וצריך ליטול הדס אחר כשר ואפי' יהי' טירחא או הוצאת ממון בדבר דכיון דיש שם חזקת חיוב לצאת בלולב והדס כשר א"כ סמוך מיעוט לחזקה מדרבנן ואין יוצא בזה ומשא"כ כאן דליכא חזקת פטור להיפוך דאף דבשעה שהי' מכוסה ע"י הרוח הי' פטור מ"מ זה הפטור הא וודאי הלך לו דהא חזר ונתגלה ורק מטעם דיחוי קאתית עלי' וא"כ בעניין הספק של הדיחוי הא ליכא חזקה תו וכיון דבספק זה יש רוב לומר אין דיחוי שפיר הרוב מחייבהו מטעם וודאי לכסות ואולם גם בהך דהדס כו' י"ל דלא אהני החזקת חיוב בזה לומר סמוך כו' כיון דאין החזקה בגוף פסול ההדס דהא פסולו ג"כ וודאי הלך לו דהא עלתה בו תמרה והדיחוי ספק אחר הוא כנ"ל ומה שיש חזקת חיוב זה אין מפסיד דכיון דבגוף פסול ההדס יש רוב להכשיר ואין חזקה נגדו א"כ מעיקרא נמי הא לא הי' מחויב לצאת רק בהדס כזה כיון דרוב מהני בכה"ת והדס כשר הוא עפ"י הרוב וא"כ הא אין כאן ניגוד מכח החזקת חיוב כלל ודו"ק ובאתי רק להעיר]:
עוי"ל דבאמת בחיוב כיסוי שאמרה תורה הא אין החיוב על מעשה האדם לבד שיכסה דא"כ הי' ראוי בכסהו הרוח שיהי' חייב לגלות ולכסות דהא לא כיסה עדיין וג"כ אין כוונת המצוה על גוף הכיסוי לבד שיהי' הדם מכוסה דא"כ בכסהו ונתגלה אמאי פטור מלכסות הא אין הדם מכוסה עתה ועל כרחך דהמצוה על שניהם יחד וכל אחד רק חלק מן החיוב היינו דהמצוה שיהי' הדם מכוסה ע"י מעשה האדם וע"כ בכסהו ונתגלה מעשה האדם הא כבר נעשית ואי דצריך שיהי' הדם מכוסה זה הרי הוא רק חלק חיוב וחלק חיוב זה לבד הא לא חייבה תורה רק אם החלק הב' של מעשה האדם ומעשה האדם הא אין עלי' חיוב עוד דכבר עשה המעשה דמעשהו צריך רק לעשות פעם אחת ורק בעניין שיהי' הדם מכוסה זה עניינו תמידיי שיהי' מכוסה ומשא"כ במעשה האדם דכל מעשה הוא בפ"ע לא חייבה תורה לעשות ב' מעשים רק מעשה אחת ולא יותר ודו"ק היטיב מאוד [וע' חולין פ"ז א'] והיכא דכיסהו הרוח ג"כ אין חיוב לגלות ולכסות דהא הדם מכוסה ואי שיעשה הוא הרי מעשהו רק חלק מן החיוב ועל חלק לבד הא אין חיוב וכנ"ל וע"כ בכיסהו הרוח אם חזר ונתגלה שפיר יש חיוב לכסותו כיון דמעשה האדם לא נעשה עדיין ומפאת הדם הא החיוב שיהי' מכוסה וזה חיוב תמידיי וא"כ הרי החיוב עתה שפיר מב' הצדדים מפאת מעשה האדם ומפאת הדם וע"כ שפיר חייב לכסות וז"פ ולפי"ז נ' דהנה לעניין הדיחוי הנה לעניין החיוב שיהי' מכוסה הא לא הי' דיחוי כלל דאפי' בשעה שהי' מכוסה ע"י הרוח זה רק שהי' החיוב מקוים אז אבל לא הי' בו דיחוי וגם כיון דחיוב זה הוא תמידיי ואילו מקוים הי' רק בשעתו וא"כ הרי הי' גם אז החיוב על התמידיות שיהי' תמיד מכוסה והי' גם חיוב בפועל מכח זה היינו דהי' חיוב שלא ליקח העפר מעל גביו שלא על דעת לכסותו שנית דאז הא יהי' מגולה] וא"כ כיון דאין הדיחוי רק בחלק המעשה דחלק זה לא הי' מקוים רק שהי' פטור ממנו לפי שהי' רק חלק ואין חיוב על חלק וגם חיוב המעשה הוא רק על פעם אחת לא על תמידיות וא"כ כיון שהי' אפשר לו לעשות המעשה גם בהיותו מכוסה ע"י הרוח היינו לגלותו ולכסותו ולא הי' חייב בכך א"כ הרי כבר נפטר מן המעשה ולכן יש בזה דיחוי לומר דהואיל ואידחי אידחי וע"כ נ' פשוט דכיון דבהחלק שיהי' מכוסה ליכא דיחוי א"כ עתה שחזר ונתגלה שפיר יש עליו חיוב החלק הזה עכ"פ דאף דמצינו דבחלק אין חיוב מ"מ הא מצינו זה רק כאשר חלק האחר מקוים כמו בכסהו הרוח דמקוים מאיליו החלק שיהי' מכוסה ואז אין חיוב בחלק המעשה שיגלה ויכסנו וכן בכסהו ונתגלה דפטור מלכסות דחלק המעשה נתקיים כבר לכן אין חיוב עוד מפאת החלק שיהי' מכוסה לבד ומשא"כ בכסהו הרוח וחזר ונתגלה דגם חלק המעשה לא נתקיים כלל אלא דפטור ממנו מטעם דיחוי א"כ פטור הא אינו קיום ואין לדון פטור מקיום ואף דמוצאין דכשחלק מקוים אין חיוב עוד מפאת חלק האחר מ"מ וודאי אין לדון מזה אהיכא דאין קיום כלל דלא יהי' חיוב בחלק מפאת שיש פטור בחלק האחר וז"פ וגם החילוק ביניהם מבואר דכשיש קיום קצת לא חייבתו תורה לטרוח עבור הקיום בשלימות כיון דכבר נתקיים קצת המצוה עכ"פ ומשא"כ כאשר אין קיום כלל שפיר יש לו להתחייב על התקיימות קצתה עכ"פ אף שאין עליו חיוב התקיימות כולה ועוד דכיון דאין עתה חיוב על מעשה האדם א"כ הא החיוב שיהי' מכוסה אינו חלק רק כל המצוה כיון דאין חיוב יותר דרק בכסהו הרוח דגוף החיוב שיהי' מכוסה ע"י האדם רק שמקצת זה מקוים דהוא מכוסה א"כ עכ"פ השאר רק חלק דהא המצוה יותר אלא שהוא מקוים וכן בכסהו ונתגלה דרק נתקיים המקצת היינו מעשה האדם אבל לא נעשה עי"ז מקצת האחר כל המצוה דעדיין המצוה רק שיהי' מכוסה ע"י האדם אלא דקצתו כבר נתקיים ומשא"כ בכסהו הרוח וחזר ונתגלה דאין חלק המעשה מקוים רק שאין בו חיוב א"כ תו החלק שיהי' מכוסה הרי הוא כל החיוב ואינו חלק כלל רק כל החיוב ושפיר יש לו להתחייב בו כיון דאינו חלק כלל רק כל החיוב שלו ולא שייך לומר דאין חיוב בחלק ודו"ק היטיב מאוד כי עמוק הוא ועוד דכיון דבחלק המעשה ג"כ אין הפטור עצמיי רק מטעם דיחוי ע"כ דיחוי אין בכחו לגרור עוד פטור ע' דוגמא בתוס' יבמות ריש ג' אחין דכשאין איסור עתה בייבום ואסור רק מפאת דהי' כבר אסור וכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' זה אין בכחו לגרור עוד פסול החליצה וחשוב חליצה כשיר' ואין צריכה לחזור על האחין ע"ש וע' לקח טוב כלל ו' אות ו' דכתבתי ג"כ כזה דדיחוי אין בכחו לגרור עוד דבר והבאתי ג"כ תוס' יבמות הנ"ל עש"ה וכך לענייננו ג"כ אין בכח הדיחוי לגרור עוד פטור החלק הב' שיהי' מכוסה ולפי"ז אחרי שחזר ונתגלה יש עליו חיוב עכ"פ שיהי' הדם מכוסה ועכ"ז דייק הש"ס שפיר מדתני חייב לכסות דאין דיחוי כו' והיינו משום דל' חייב לכסות משמע דצריך לכסות בעצמו או ע"י אחר בר חיובא כבכל כיסוי וגם בכל חיובי מעשה א"א לעשות ע"י אינו בר חיובא כחש"ו וכ"ש לא ע"י קוף וע' שבת כ"ג א' והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה ולא כלום וא"כ ע"כ דאין דיחוי דאי יש דיחוי והחיוב רק שיהי' הדם מכוסה בזה כיון דאין חיוב על מעשה האדם היינו לכסות רק שיהי' מכוסה הא אין נ"מ ע"י מי נתכסה ואפי' באומר לחש"ו לכסותו או אפי' מכסהו ע"י קוף ג"כ קיים חיובו דאפי' ע"י הרוח הוי חיוב זה מקוים וכנ"ל וא"כ מדלא תני חייב שיהי' הדם מכוסה רק חייב לכסות דחיוב על מעשה צריך לעשות בעצמו או ע"י בר חיובא א"כ הא שפיר דייק הש"ס דאין דיחוי ויש חיוב המעשה ולא לבד החיוב שיהי' מכוסה ולפי"ז נ' דכיון דיש כאן וודאי החיוב שיהי' הדם מכוסה לכן מפאת החיוב הזה לבד הא ג"כ יש חיוב ברכה דעל כל חיוב וציווי שנצטוינו צריך לתת שבח ולברך אקב"ו ואפי' על ציווי של איסור בשוא"ת יש חיוב ברכה כל שיש שם מעשה שבה נוכל לקבוע אמירת הברכה ע' בדברינו לעיל אות ו' וא"כ ה"נ גם על החיוב שיהי' מכוסה הא יש חיוב ברכה אלא דאם יקיים החיוב הזה ע"י חש"ו וקוף אז כיון דאינהו לאו בני מצוה וברוכי וגם לאו בני שליחות נינהו והוא אין עושה דבר אין לו לברך ומשא"כ אם מכסה בעצמו או בר חיובא אחר שפיר צריך לברך עכ"פ על החיוב שיהי' מכוסה כיון דעושה מעשה השייכות לחיוב ההוא שע"י המעשה ההוא הרי מתקיים החיוב הזה וע' היטיב בדברינו לעיל אות יו"ד ותבן דברינו כאן ביותר וע"כ כיון דמספקינן שמא אין דיחוי וצריך מספק עכ"פ לכסות בעצמו או ע"י בר חיובא אחר א"כ הא צריך לברך תמיד ג"כ וא"כ הרי הכיסוי הזה דומה לגמרי לכל כיסוי דצריך להעשות ע"י עצמו או ע"י בר חיובא אחר וגם נעשה בברכה תמיד וא"כ שפיר תני סתמא חייב לכסות דמשמע ככל שאר כיסוי ובברכה ודו"ק כי גם זה נכון בס"ד:
עוי"ל דבאמת אין כאן קושי' כלל מהך דאשיר' שביטלה דש"ס ע"ז מ"ו א' דדעת המחבר באמת גם בלולב של אשיר' שביטלה דכשר בדיעבד, ע' מנן אברהם סי' תקפ"ו סקמ"ו וכן בהך דהדס שנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט דסוכה ל"ג א' ג"כ אין מבואר סברת המחבר דמספקי' לומר דיחוי ע' או"ח סי' תרמ"ו וע"ש בט"ז סק"ו ואך העיקר דק' בזה הוא מש"ס סוכה ל"ג ב' דמסיק דדיחוי מעיקרא תיפשוט מינה נראה ונדחה לא תיפשוט מינה וא"כ מסוגי' הנ"ל הא עכ"פ קשיא אדינא דכאן דהא כאן בכיסוי בכסהו הרוח וחזר ונתגלה ה"ל נראה ונדחה וא"כ נראה ונדחה הא לא תיפשוט ומספקי' לומר דיחוי גם במצוות וע' במ"א סי' תקפ"ו שם דדיבר ג"כ מזה ונלענ"ד דגם מזה לק"מ באמת אדינא דכאן וזה דהא החיוב בכיסוי הוא רק על השוחט דאחר אין חייב לכסות רק אם מכסה הוא ג"כ מצוה אבל חיוב אינו לאחר זולת כשהשוחט מסתלק ואינו רוצה לכסות אז חל החיוב על כל הרואה ע' תולין פ"ז א' שם והנה נ' פשוט דהא דכשהשוחט מסתלק חל החיוב על כל הרואה לאו דווקא כשמסתלק ואין רוצה לכסות רק כל שיסתלק חיוב השוחט מאיזה טעם שיהי' ממילא כיון שהשוחט מסולק חל החיוב על כל הרואה דמה לי מפאת מה הי' סילוק השוחט אם מרצונו או מטעם אחר וז"פ ולפי"ז לענייננו הנה בעוד לא כסהו הרוח הא לא הי' השוחט מסולק ורק כאשר כיסהו הרוח אז מסתלק חיוב השוחט אי נימא דיחוי כיון דנפטר אלעולם מלכסות דאפי' יוחזר ויתגלה הא יהי' פטור מלכסות מטעם דיחוי וכיון דהשוחט עתה מסולק הרי חל עתה החיוב על אחר ואי דעתה הוא מכוסה מ"מ יחול שפיר החיוב על אחר אם יוחזר ויתגלה דא"ל דנימא הדיחוי גם לגבי האחר ז"א דלגבי האחר הא הוא דיחוי מעיקרא דהא לא הי' עליו חיוב לפני התכסותו ברוח דאז הי' עדיין החיוב על השוחט ולא על האחר ומשנתכסה ברוח דנסתלק חיוב השוחט מאז הרי הוא תו דיחוי מעיקרא כיון דכבר כיסהו הרוח ודיחוי מעיקרא הא לא אמרינן ודו"ק היטיב [וא"ל דלגבי אתר נמי הא ה"ל נראה ונדחה כיון דהי' עכ"פ עניין המצוה גם אצלו עוד לפני כיסוי הרוח דאילו כיסה הא הי' כיסויו מצוה אלא דלא הי' חייב לכסות רק השוחט וא"כ עכ"פ נימא דיחוי גם לגבי אחר בגוף עניין המצוה ז"א דכבר כתבתי דבגוף עניין המצוה אין כאן דיחוי כלל כיון דהי' בידו לגלות ולכסות ואי דאין חיוב לגלות ולכסות מ"מ מפאת זה הא רק נדחה החיוב אבל לא גוף עניין המצוה כיון דגוף עניין המצוה הי' תמיד בידו ולא הי' בו דיחוי כלל ולעניין החיוב תו זה הא הוא רק בהשוחט דעליו הי' החיוב לפני כיסוי הרוח ומשא"כ אחר דנתחדש החיוב רק עם כיסוי הרוח דנסתלק חיוב השוחט והוי דיחוי מעיקרא ודיחוי מעיקרא הא לא אמרי' וא"כ לגבי אחר הא אין דיחוי כלל וכלל ודו"ק היטיב] ולפי"ז נ' פשוט דדין זה דלגבי אחר יש החיוב מעתה אם יוחזר ויתגלה הוא נוהג גם בהשוחט עצמו היינו שלא בתורת שוחט רק ג"כ בתורת אחר דהא הוא עצמו ג"כ לא גרע מאחר הרואה וכשנסתלק עניין החיוב שלו עם הכיסוי מתורת שוחט תו חל אז החיוב הן עליו והן על כל אחר בשוה מתורת רואה ושפיר גם השוחט עצמו כשמכסה אחרי שחזר ונתגלה הוא כיסוי של חיוב אלא דאין קודם בחיוב זה לאחר דהחיוב בזה על כל הרואה בשוה והוא ג"כ אחד מהם וכל הקודם לחטוף המצוה זריז ונשכר וז"פ וא"כ פשוט ממילא דבכסהו הרוח וחזר ונתגלה דיש חיוב על כל הרואים לכסות והשוחט ג"כ כאחד מהם הנה כל מי שיחטוף המצוה ויקדים לזכות בה יש לו לכסות בברכה כיון דהוא מצוה של חיוב גמור אלא דרבים חייבין בה היינו כל הרואה וכל הקודם זכה וא"כ הא שפיר כ' המחבר סתמא דחייב לכסות ומשמעותו בברכה דהא החיוב באמת לכסות בברכה וא"ל דעכ"פ הא אין השוחט קודם בהחיוב לאחר וא"כ גם זה הו"ל לפרש ולא לסתום דז"א דהא באמת אכתי רק ספק הוא אי יש דיחוי אצל מצוות בנראה ונדחה דנראה ונדחה נמי הא רק לא תיפשוט והוא ספק עדיין וא"כ תו מפאת הספק שמא אין דיחוי כלל א"כ הרי השוחט ממילא קודם לאחר דשמא אין דיחוי והוי עליו החיוב לגמרי כמו לפני כיסוי הרוח דלא נדחה כלל וא"כ מפאת הספק הזה הא השוחט ג"כ קודם לאחר וא"כ שפיר דין כיסוי זה ככל כיסוי דצריך לכסות בברכה והשוחט בו קודם לאחר ושפיר כ' המחבר סתמא דחייב לכסות ודו"ק כי גם זה נכון מאוד כפתור ופרח בס"ד: