אוצרות יוסף יורה דעה· רבי יוסף ענגיל
חידושי יורה דעה
עזה"י רשימות חידושי יו"ד.
א
בט"ז סי' ה' סק"ג דלא מהימן לומר שעשה עבירת שגגת כרת בשלא נודע דאי איתא דעבר הי' מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר והי' נודע עש"ה ואף דלא מצינו חיוב זה מעיקר הדין לעובר אשגגת כרת שיצטרך להודיע לרבים שעבר [ויל"ע בזה ביומא פ"ו ב' בהך דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה ע"ש דמשמע דחטא שאינו מפורסם ושבין אדם למקום אין ראוי לגלותו משום כבוד שמים ואולי יש חילוק בזה בין שוגג למזיד וע"ש ביומא ברמב"ם בזה וע"ע סוטה ל"ב ב' בהך דלא חילקה תורה מקום בין חטאת לעולה שלא לבייש לעוברי עביר' ומשמע דאין צריך להודיע עבירת שגגת כרת ויש לחלק דהתורה לא רצתה לביישו אבל הוא יש לו לעשות זה מעצמו כדי שיתכפר ואולם לפי"ז הי' ראוי שיהי' קדימה לשעירה אכבשה דע"י שעיר' איהו מיכסיף נפשי' עש"ה בסוטה ואילו שלהי כריתות מבואר דשניהם שקולין וע' הוריות י"ג א' ואינו עניין לכאן] וע"ע ברכות ל"ד ב' וסוטה ז' ב' חציף עלי מאן דמפרש חטאי' ואני כותב הכל לפי זכרוני כי אין לפני שום ספר זולת הש"ע יו"ד, ועכ"פ זה וודאי דאינו חיוב מעיקר הדין להודיע לרבים עבירת שגגת כרת] ועכ"ז אינו נאמן לומר שעבר ולא הודיע ואף דאמיר' זאת היא לחומרא לאסור שחיטתו עתה משום שחוטי חוץ, וצ"ל דאף דאינו חיוב מדינא מ"מ מדת חסידות הוא להודיע כדי שיתבייש ויתכפר וגם אמדת חסידות לא מהימן לומר שעבר כמ"ש הרשב"א כתובות פ' האשה שנתארמלה סוגי' דעדים שאמרו ע"ש ואולם קצ"ע עדיין בזה דהא אם משקר במה שאומר עתה שעבר הרי בא עתה לאסור בהמה באכילה והנאה באמירתו זאת בשקר דהא לפי אמירתו ה"ל הבהמה שחוטי חוץ ואסורה באכילה והנאה וטעונה קבורה [וע"ש בט"ז סק"ה] וא"כ הא עובר באמירתו זאת משום בל תשחית והוא איסור גמור מה"ת וא"כ אחרי דכל הך דאין אדם משים עצמו רשע הוא רק משום חזקת כשרות דאינו נאמן נגד חזקת כשרות שלו להשים עצמו רשע א"כ מאי חזית לומר מכח החזקת כשרות דלא ביטל תחלה חיוב הודעה לרבים כו' ועתה משקר ועובר בבל תשחית אדרבה אמור דעתה אומר אמת וליכא בל תשחית דהאמת כן הוא כמו שאומר דהי' חייב חטאת ושוגג לשחוט חטאתו בחוץ דסבר דמצוה קעביד ולא ידע מאיסור שחיטת קדשים בחוץ [וע"ש בט"ז סק"ז] והבהמה אסורה באמת ואין עובר אבל תשחית ומתחלה הוא שחטא במה שלא הודיע לרבים כו' ואף דלגבי חזקת כשרות קיי"ל ג"כ דאמרי' השתא הוא דאיתרע ה"מ בעביר' עצמה או ב' עבירות שוות ואין ידוע מתי נשתנתה חזקת כשרותו דאז יש לנו לומר דהשתא הוא דאיתרע ומשא"כ כאן דאם איתרע השתא הא איתרע טפי לעבור לאו גמור מה"ת ואי איתרע מעיקרא איתרע רק במידי דקיל טפי ביטול חיוב הודעה כו' דאינו חיוב כלל מעיקר הדין א"כ הא יש גוף חזקה לומר דאיתרע מעיקרא ולא נשתנתה חזקת כשרותו רק מעט משנאמר דאיתרע השתא ונשתנתה ביותר לעבור אלאו דאוריתא כי היכא דאמרי' דהחשוד על הקל אין חשוד על החמור והיינו דאף דנשתנתה חזקת כשרותו בדבר קל מ"מ החזקה בעינה עומדת לגבי חמור ממנו ואכתי יש לו חזקת כשרות לגבי החמור ממנו וא"כ ה"נ הא החזקה מחייבת לומר דמעיקרא הוא דלא הודיע כו' ולא נשתנתה החזקה לגבי חמור ומשא"כ אם אומר עתה שקר הרי נשתנתה לעבור אחמור לאו דאוריתא וכנ"ל וא"כ הא יש לנו לומר מכח החזקה לגבי חמור דהיא לא איתרעה כלל דעתה אומר אמת ומעיקרא הוא דאיתרע בקל במה שלא הודיע וכנ"ל, וכבר דנתי במ"א בזה בעניין השתא הוא דאיתרע אי היכא דנימא דאיתרע מעיקרא לא יהי' איתרע בחמור כ"כ כמו השתא אי אמרי' גם בכה"ג השתא הוא דאיתרע ואולם בהך דנידון הט"ז י"ל דאפי' נימא דלא אמרי' בכה"ג השתא הוא דאיתרע מ"מ שאני הכא דאם אומר עתה אמת הרי מלבד העדר ההודעה לרבים יש עוד גופי חטאי ב' פעמים בשגגת כרת היינו השגגת כרת שעבר ונתחייב עליו חטאת ועתה חטא עבירת שחיטה בחוץ בשוגג וע"כ כיון דגם שוגג הוא קצת פשיעה מדחייב כפרה ואונס פטור והיינו דשוגג חשוב פשיעה וחייב כפרה על מה שלא הי' נזהר ומשגיח במעשיו שלא יכשל וע"כ יש גם בזה חזקת כשרות לומר דוודאי לא פשע ב' פעמים להכשל בשגגת כרת וע"כ כל הנך ג' דברים היינו פשעו ב' פעמים להכשל בעבירת כרת ועבירת ביטול הודעת חטאו לרבים י"ל דשקולין כחטא בל תשחית שבא לעבור עתה ותו שפיר יש לומר דהשתא הוא דאיתרע ובאתי רק להעיר:
ב
שם בט"ז סק"ה ע"ש דמפאת מראית עין אסורה רק באכילה ולא בהנאה והוא תמוה דאחרי דקדשים שנשחטו בחוץ אסורים מה"ת באכילה והנאה ולפי מראית עין הרואה אם יראהו נהנה כך יחשדהו בעובר איסור תורה כמו אם יראהו אוכל א"כ מדוע לגבי אכילה חשו למראית עין ולגבי הנאה לא חשו והוא תמוה מאוד לכאורה וכבר כתבתי בזה בכרך הקדום על ה' שחיטה ונ' עוד דבאמת איסור אכילה והנאה דשחוטי חוץ אין לו מקור לכאורה ורש"י בקידושין נ"ז ב' פי' דהוא איסור הקדש דכיון דלא הותר ע"י שחיטה וזריקה בפנים ממילא הא עומד עדיין באיסור הקדש שלו והתוס' הקשו שם דאדרבה כיון דשחטו בחוץ וה"ל כמאן דחנקינהו א"כ הוא כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דבר תורה ע"ש וא"כ לסברת התוס' הנ"ל אין בשחוטי חוץ איסור תורה כלל וא"כ לסברת הרמ"א סי' פ"ז דבאיסור דרבנן לא חיישי' למראית עין א"כ גם כאן לא הי' לנו לחוש למראית פין כלל לאסור אפי' באכילה ואך באמת הא בורכא דמ"ש התוס' שם דאין כאן איסור מה"ת זה הא הוא רק בה"א שם בגמ' דלא ידע עדיין מילפותא דוכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ומשא"כ לפי האמת דיליף שם מקרא הנ"ל לאסור חשנב"ע א"כ תו גם שחוטי חוץ שפיר אסורין מה"ת מילפותא דמה שלך בשלי אסור אף שלי בשלך אסור כי היכא דיליף שם מתחלה לאסור שחיטת חב"ע מילפותא הנ"ל מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור ודחי רק דמה לשלי בשלך דענוש כרת וא"כ ה"נ הא אית לן למילף שלי משלך לומר דמה שלך אם נשחט בשלי אסור אף שלי אם נשחט בשלך אסור וכאן הא ליכא עוד פירכא ואדרבה ק"ו איכא דמה שלך בשלי דאין השחיטה בעונש כרת ונאסר אם שחט שלי בשלך דענוש כרת לכ"ש וא"כ איסור חשנב"ע מה"ת הא ישנו גם בשחוטי חוץ מילפותא דמה שלך בשלי כו' ולפי"ז לפי מאי דס"ל לר' יהודה בפסחים כ"ב א' דחשנב"ע לא דאוריתא ור"מ ס"ל דהוא דאוריתא וקיי"ל דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה וע"ש בתוס' דפלוגתייהו רק לעניין הנאה אבל באכילה כ"ע מודים דאסור מה"פ א"כ לפי ההלכה שחוטי חוץ נמי אסורים באכילה מה"ת ואילו איסור הנאה דידהו לאו דאוריתא כמו בחשנב"ע וכמובן וע"כ שפיר חשו באכילה למראית עין כיון דהוא דאוריתא ולא חשו כן בהנאה דהוא רק דרבנן וכרמ"א הנ"ל דלא חיישי' בדרבנן למראית עין ואפי' לחולקים על הרמ"א וסוברים דגם באיסור דרבנן חיישי' למראית העין היינו רק בסתמא אבל כאן דמבואר זה בגמ' דחשו רק באכילה ולא בהנאה מדתני שחיטתו פסולה ופסול שחיטה עניינו רק איסור אכילה כמו אילו לא שחט דרק אסור באכילה וכך כל ל' שחיטתו פסולה עניינו רק דאסור באכילה ולא הועילה לו שחיטתו דעניינה להתיר האכילה וא"כ אחרי דבפירוש אסרו כאן רק האכילה ולא ההנאה אלא דק' ע"ו דמה טעם לחלק בין אכילה להנאה הא איסור הנאת שחוטי חוץ כאיסור אכילה דידהו וע"ז שפיר תירצנו דהא יש חילוק דהאכילה אסורה מה"ת וההנאה אין אסורה מה"ת ולא רצו חכמים באיסור זה לחוש למראית עין רק בדאוריתא ולא בדרבנן ואין מדמין גזירות חכמים זו לזו וכל הקושי' רק מה טעם החילוק כו' והרי שפיר יש חילוק אחרי דזה דאוריתא וזה דרבנן וז"פ:
עוי"ל עפיד"ז דאפי' אי חשנב"ע בהנאה נמי אסורים מה"ת נמי ניחא וזה דאחרי שאסרו חכמים באכילה באם שחט לשם קדשים א"כ תו הא לא שכיח וודאי שיעשה כן שלא יבא לאסור בהמתו [וא"ל דאחרי דהאכילה אסורה רק משום מראית עין שהרואה יאמר שאוכל קדשים שנשחטו בחוץ והרי גם השחיטה עצמה יש בה מראית עין זה שהרואה יאמר ששוחט קדשים בחוץ וא"כ אם שוחט ואין חושש למראית עין גם למראית עין דאכילה לא יחוש דז"א דמראית עין דשחיטה דלא אסרוהו להדיא רק אסור ממילא משום מראית עין האי גברא אינו חושש לאיסור מראית העין ומשא"כ איסור אכילת הבהמה דאסרו חכמים האכילה להדיא דאמרו דשחיטתו פסולה ואסורה באכילה לכן אין עוד נפקותא בטעם מה שאסרו חכמים רק האכילה עצמותה איסור דהא אסרוה חכמים ולא נעשה אדם זה חשוד לאכול מה שאסרוהו חכמים לאכול דאמראית עין הוא דעבר אבל לא אאיסור דרבנן עצמותי דחמור ממראית עין כמבואר בכמה דוכתי ועוד דאיסור אכילה חמור לי' טפי משחיטה כיון שבא האיסור לתוך פיו ומעיו דמה"ט לא אמרי' בי' השתא בהמתן כו' כמ"ש התוס' בכמה דוכתי, וכן בש"ס כריתות ט"ו ב' מה ראי' לשוחט מאוכל מה לאוכל שכן נהנה ע"ש דמבואר דאיסור אכילה חמור טפי מאיסור שחיטה בחוץ מפאת דאכילה הוא הנאה באיסור עש"ה, ועוד דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ואם הבהמה נאסרת באכילה מדרבנן עכ"פ אחרים הא לא יאכלוה וממילא גם הוא לא יעשה כן שלא ירצה להפחית שיווי בהמתו למכירה וכ"ז פשוט] וע"כ תו א"צ לאסור עוד ההנאה כיון דהוא מילתא דלא שכיחא שישחוט לשם קדשים ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן ואך אילו הי' איסור שחוטי חוץ מטעם הקדש והקדש הא הנאתו ואכילתו איסור אחד דהכל אסור רק מפאת הנאה כמבואר בפיה"מ להרמב"ם בהנקודה נפלאה וע"כ אם מתחילין לאסור לא שייך לאסור האכילה לבד לעשותו עי"כ מילתא דלא שכיחא דמה טעם לחלק בין האכילה להנאה הא הכל רק איסור אחד דאסור ליהנות מקדשים ואם אוסרין ממילא ההכרח לאסור הכל ואך לפי מה שכתבנו דהאיסור רק מפאת הלימוד מחשנב"ע ושם הא הם ב' איסורים שונים האכילה וההנאה דהאכילה נלמדת מכי ירחק וגו' וזבחת ואכלת וההנאה נלמדת מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך כו' ואי אתה משליך חשנב"ע וא"כ עניין הקושי' איפוא דהי' ראוי לאסור בב' האיסורים אלו משום מראית עין וע"ז הרי שפיר נכון התי' דאחרי דאסרי' האכילה הא נעשה עי"ז מילתא דלא שכיחא וא"צ לאסור עוד ההנאה משום מראית עין דאיסור ההנאה הכתוב במקרא אחר וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד:
ועפ"י דרכנו הנ"ל הנה יתיישב ג"כ מה שהערותי במ"א דמנא לן דשחיטת חב"ע שחיטה היא הא כיון דכתי' כי ירחק ממך המקום וזבחת ודרשי' בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום מנא לן דקרא רק לאיסורא אתי לאסור הזביחה בקירוב מקום דילמא למיפסל זביחה אתי והכי קאמר בריחוק מקום יש זביחה ולא בקירוב מקום ולא נתנה תורה זביחה לחולין רק בריחוק מקום ולא בקירוב מקום והוי נבילה והארכתי שם בזה ולדברינו כאן הנה בפשיטות לק"מ דכשרות הזביחה בקירוב מקום ילפי' ג"כ במה מצינו דמה שלי בשלך אף דנאסרה הזביחה מ"מ זביחה היא אף שלך בשלי כו' וכאן ג"כ לא שייכא פירכא דענוש כרת דאדרבה ק"ו הדברים מה שלי בשלך דענוש כרת מ"מ זביחה היא שלך בשלי דאין ענוש כרת לכ"ש דהוי זביחה וא"ל דאכתי פירכא הוא גם כאן למאי דאמר בש"ס זבחים ס"ט א' דהא דמהני השחיטה בקדשים בחוץ הוא מטעמא דאם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת לא תועיל לו לטהר מידי נבילה וא"כ בשלך בשלי דליכא כרת שפיר י"ל דאינה מועלת לטהר, דז"א דאילו הי' עצם עניין שחיטת השלי בשלך מחייב שלא תועיל השחיטה דנתנה תורה שחיטה לקדשים רק בפנים ולא בחוץ והוי כנחיר' אין סברא דבשביל כך הכשיר' תורה השחיטה וחשבתה שחיטה כדי שיוכל להתחייב כרת והכשיר' דבר שבאמת אינו כן במהותו ועצמותו כדי להעניש דו"ק היטיב מאוד ועל כרחך דהעצמיות הוא כן דהשחיטה היא שחיטה דאף דהמצוה לשוחטם בפנים מ"מ לא נסתלק החוץ עי"ז מהיותו מקום שחיטה וגם בחוץ השחיטה שחיטה ובזבחים שם מייתי רק ראי' ע"ז דעצמיות הדבר הוא כך דהשחיטה שחיטה מדחייב כרת ואילו לא הי' שחיטה מדוע חייב כרת הרי הוא נוחר בחוץ והנוחר בחוץ הא פטור דהחיוב הוא רק על שחיטה בחוץ ועל כרחך דכך עניין השחיטה בעצם דהיא שחיטה וא"כ כיון דהיא שחיטה הא מטהרת ג"כ מידי נבילה אבל אין כוונת הגמ' לומר דלכך מועלת השחיטה כדי שיתחייב כרת דזה לא ניתן להאמר כלל מסברא ואך הכוונה דמדחייב כרת א"כ זה ראי' דמועלת דו"ק מאוד [והיינו דמועלת מפאת עצמותה דאין החוץ מסולק מהיותו מקום שחיטה אף דאסור לשחוט בחוץ וכנ"ל] וא"כ כיון דבשחוטי חוץ השחיטה מועלת מפאת עצמותה שפיר יש לנו לדון בק"ו דמה שלי בשלך דהשחיטה באיסור כרת עכ"ז אין מקום השלך מסולק מהיותו מקום שחיטה לשלי והשחיטה מועלת בעצמותה שלך בשלי דאין השלי מרוחק כ"כ לשחיטת השלך דהא אין ענוש כרת לכ"ש דאינו מסולק כו' והוא שחיטה שפיר דו"ק היטיב מאוד:
ג
שם סי' ה' בש"ך סק"ח כ' אבל תורים גדולים כו' ע"ש ויש לעיין דאחרי דתורים גדולים כשירים להקרבה רק בקטנים פסולים [וכזה בבני יונה להיפוך] א"כ ראוי לומר דבין קטן לגדול לאו אדעתייהו דאינשי וכש"ס מנחות ג' א' בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתיהו דאינשי דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה ע"ש וא"כ תמיד הא יש חשש המראית עין, ואולי כאן דאינו תלוי בגדלות לבד רק במראה עש"ה בחולין כ"ב ב' משיזהיבו משיצהיבו כו' י"ל דזה ניכר שפיר:
ד
בט"ז שם סי' ה' סק"ז מש"ש חדא דלא מצינו בשום מקום שיהא איסור מראית עין חמור טפי מאיסור מצד עצמו עש"ה וזה כצד סברא שדנתי בבן פורת בתשובה לר' מיכאל שו"ב ע"ה מראדאמסק דאיסור מראית עין עניינו דמפאת המראית עין עשאוהו עצמיות כאילו הי' עצם הדבר כמו שנראה במראית העין ע"ש וע"כ כאן דהמ"ע א ששוחט לשם קדשים א"כ אפי' יהי' זה עצמיות שהקדיש באמת של חבירו ושחטו בחוץ לשם קדשים הא ג"כ לאו כלום הוא וע"כ גם למ"ע אין לו לאסור וא"ל דכיון דהמ"ע הוא דיחשוב הרואה דהוא שלו וההקדש חל כו' ע"כ עשאוהו כך בעצמיות דנחשב שלו וההקדש חל וה"ל שחיטה בחוץ דז"א דרק במידי דאיסור שייך דיעשו איסור המ"ע עצמיות כדי שלא יביא אדם עצמו לידי חשד אבל וודאי לא יבואו חכמים להפקיע זכות בעלים מכח זה ולומר דשל ראובן הוא של שמעון ויכול להקדישו ודו"ק:
ה
בפתחי תשובה סי' ו' סק"א הביא משו"ת רע"א ז"ל סי' נ"א דדן לחלק בעניין פסול צפורן לשחיטה משום מחובר דיהי' חילוק בין צפורן אדם לבהמה דאדם חשוב קרקע וחשוב הצפורן שלו מחובר משא"כ בשל בהמה וכן דן לחלק באדם גופי' בין צפורן עבד לצפורן בן חורין מפאת זה ע"ש ואין הדברים נראין לענ"ד דאף דעבד נחשב קרקע לכמה דברים זה רק עניין תוריי אבל בטבע הוא שוה לבן חורין וא"א שיוחשב צפורן שלו מחובר לקרקע יותר מצפורן בן חורין וכבר כתבתי כן בחידושי לל"ט מלאכות במלאכת קוצר דאין שום טעם לחלק דיוחשב תלישת שער וצפורן דעבד קוצר טפי מבבן חורין ע"ש בארוכה, וגוף תמיהת הגרע"א ז"ל שם דמנ"ל דצפורן בהמה חשוב מחובר הא בהמה לא חשיבא קרקע לק"מ דהא המדלדל עובר במעי בהמה בשבת מיחייב משום עוקר דבר מגידולו כמבואר בשבת ק"ז ב' והרי דבהמה חשיבא קרקע ואפי' לדיעות דמפרשים שם דאין הכוונה למלאכת קוצר רק למלאכת גוזז ולא חשוב קוצר בכה"ג היינו משום דקציר' שבמשכן הית' בקרקע ממש ובעי' דומי' דמשכן ולגבי קרקע ממש לא חשיב בע"ח קרקע ומשא"כ בשחיטה דכתי' בקרא מאכלת דהוא דבר תלוש שאינו בע"ח לגבי האי תו מיחשיב שפיר בע"ח קרקע ושפיר יש בו פסול מחובר וכמ"ש התוס' שבת ע"ג ב' ד"ה מפרק ובסוכה י"א ב' ד"ה וגידולו מן הארץ לחלק בין הא דמצינו בכ"ד דבע"ח מיקרי גידולי קרקע ובכמה דוכתי מצינו להיפוך ע"ש דכתבו דלגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב גיד"ק ולגבי תלוש ממש חשוב גיד"ק עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה וז"פ:
ו
בט"ז סי' י"א סק"א דכיון דכל הלילה אסור לשחוט דא"א לראות אם שחט הרוב ושמא עד היום ישכח ולכן גם בסוף הלילה דיכול מיד לבדוק ג"כ אסור דלא פלוג רבנן בלילה ע"ש, ויש ליישב בזה מאי דהערותי בחידושי במ"א בעניין הירושלמי המובא בתוס' פ"ק דקידושין דאחר דהא דלא אכלו בנ"י בבואם לארץ מצה של חדש מטעם עדל"ת היינו משום גזיר' כזית ראשון אטו כזית שני והערותי דלירושלמי שבת פר"א דמילה הלכה ד' ופסחים פ' אלו דברים הלכה ה' וסוכה פ' לולב הגזול הלכה י"א דלולב הוא מצוה כל היום ואף במצה כן כו' עש"ה דאף דיוצא בכזית מ"מ כל כמה שאוכל הוא מצוה וא"כ לפי המבואר בראב"ד על הת"כ בתחלתו [והבאתיו בציונים לתורה] דמצוה של רשות נמי דוחה ל"ת א"כ הכזית שני ג"כ הא יש לו לדחות הל"ת וי"ל דכוונת הירושלמי דבסוף הזמן היינו בסיום חצות לילה לראב"ע או לפני עמוד השחר לרבנן הא שפיר יש לגזור דשמא יאכל כזית ב' אחריו אחר חצות או אחר עמוד השחר והוא אינו עוד מצוה כלל ויעביר בלי מדחה וע"כ כיון דהוצרכו חכמים לאסור בסוף הזמן אסרו בכל הזמן שלא לחלק וכסברת הט"ז הנ"ל דלא פלוג רבנן בלילה ואולם בהך דט"ז אסרו הסוף אטו כל הלילה ומשא"כ שיאסרו כל הזמן אטו הסוף לבד לכאורה אין סברא וע' ריש פסחים ב' ב' וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר עש"ה דלא חילקו חכמים בעניין דרבנן באותה העונה עצמה בין קצתה לקצתה ע"ש כולה סוגי' ואולם אדרבה בהך דכזית ב' כיון דא"א לחלק לא הי' להם לאסור כלל לא לאסור כל הזמן אטו הסוף לבד, ושמעתי בשם הרב הגאון הצדיק אב"ד דק"ק סאחאטשאוו שליט"א בעניין אין מפטירין אחר מצה אפיקומן דאם הזמן קצר ואין עוד שהות לאכול סעודה קודם חצות ולאכול אפיקומן אחריו יכול לאכול כזית מצה ולכוון דאם הלכה כראב"ע הוא אוכלו בתורת אפיקומן ואם הלכה כרבנן אין אוכלו בתורת אפיקומן רק אכילה גרידא ואחרי חצות יכול לאכול סעודתו ולאכול אפיקומן אחריו דהא דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן כדי שישאר טעם מצה בפיו פשוט דזה שייך רק בזמן מצות אכילת מצה דאז הוא הידור ג"כ שיהי' הטעם מצה בפיו ומשא"כ אחרי זמן המצוה וודאי לא בעינן הרגש הטעם דהא אין המצה אז עוד מצוה כלל וא"כ גם טעם שלה שבפה לא שייך עניין הידור כלל שיהי' נרגש הטעם בפה דאל"כ גם ביום שאחר הלילה יהי' אסור לאכול משום העברת טעם מצה וזה לא מצינו ועל כרחך דלא שייך עניין הרגש הטעם רק בזמן המצוה ולא בזמן שאין המצה עוד מצוה כלל וא"כ אם עושה כנ"ל ממ"נ אם הלכה כראב"ע דאחר חצות אין עוד זמן המצוה א"כ הא שפיר רשאי לאכול אחר חצות ואם הלכה כרבנן הא לא הי' הכזית הקדום אפיקומן וג"כ שפיר רשאי לאכול דלרבנן הא הזמן כל הלילה וא"כ יוצא שפיר ממ"נ ולא עביד איסורא כלל, כך שמעתי בשמו ואולם יש לדון ג"כ בזה די"ל דאף דגוף זמן המצוה דאוריתא לראב"ע הוא רק עד חצות מ"מ מה שאסרו חכמים לאכול אחר אכילת המצה דאפיקומן האיסור ההוא נמשך כל הלילה שלא לחלק בעונה אחת בעצמה דבדרבנן הא אמרי' כן דאין לחלק בעונה אחת שיהי' מקצתה מותר ומקצתה אסור ואולם זה דומה לכאורה לשעות דרבנן דכיון דהרחקה לדאוריתא הוא דעבוד ע"כ שפיר יש לחלק בשעות עש"ה בפסחים ב' ב' וא"כ ה"נ עניין ההידור שיהי' טעם המצה בפה הוא ג"כ רק הוספת חיוב דרבנן לגוף המצות אכילה דאוריתא דזמנה עד חצות והוסיפו חכמים גם חיוב הויית הטעם בפיו וע"כ שפיר שייך לחלק גם בחיוב הדרבנן בין קודם חצות לאחר חצות כיון דהוא רק הוספה על הדאוריתא דהדאוריתא יש לו זמן ההוא וכהך דשעות דרבנן הנ"ל עש"ה בפסחים וע"ע שבת קי"א א' סברא דהואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי ואינו מניין לכאן וע"ע ירושלמי מגילה פרק ב' הלכה ז' לעניין קצירת העומר דדייק דזמנה כל הלילה דכיון דא"א לכוון ולצמצם תחלת הלילה וע"כ דגם רגע השני' כשיר' לכן תו גם כל הלילה כשיר' ע"ש בק"ע והוא ב"כ סברא דאין לחלק העונה ואולם שם הוא בדאוריתא וג"כ אינו עניין לכאן [וגוף דבר הנ"ל דבסוף הלילה וודאי יש לגזור הנה לרבנן דראב"ע דהזמן כל הלילה א"כ גם בסוף הזמן אין לגזור דבין יממא ללילא לא טעו אינשי כמבואר בפסחים י"ב א' ויש עוד לדון הרבה בזה ואכ"מ]:
ז
בעניין המבואר בכ"ד דצריך לברר כשאפשר אף במקום חזקה ורוב להתיר, כבר הבאתי ברשימותי כמה מקומות דהם נגד הכלל הזה וע"ע ש"ע יו"ד סי' י"ב סעי' ב' וי"א שמותר כו' וא"צ בדיקה וע"ש בש"ך סק"ד דאין מוציאין את האדם מחזקת כשרות ואף דאפשר לבדוק עש"ה וע"ע ש"ך יו"ד סי' ט"ז סק"ז דכיון דאיכא כמה ספיקי להתיר א"צ אפי' לשאול אף דהא אפשר לשאול ולברורי ודבר קל הוא ע"ש:
ח
בסי' ט"ו בט"ז סק"ב ע"ש מ"ש ושמעתי מי שרוצה לתרץ דההיא שצריך להפריס היינו משום חשש שמא נפלה מבית הרחם לארץ ושבוש הוא דאין נפילה אוסרת אלא בנפלה מעשרה טפחים כו' ומלבד זה מה נפילה שייך בלידה דהא הבהמה כורעת ליליד עכ"ל ודבריו תמוהים מגמ' ערוכה שבת קכ"ח ב' אין מיילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין כו' כיצד מסעדין כו' אוחז את הולד שלא יפול לארץ ע"ש הרי דצריך פעמים לעשות כך לאחוז הולד שלא יפול לארץ ובלי אחיזה היא מוציאתו לאויר העולם והוא נופל לארץ וע"כ שפיר אם לא ראינו שנולד כדרכה יש לחוש ע"ז שמא נפל לארץ, וקושי' השני' שהקשה דהא נפולה הוא רק ביו"ד טפחים וזה וודאי דמרחם הבהמה לארץ ליכא יו"ד טפחים וע' ב"ק נ"א א' מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה כו' ואולם עכ"ז גם בזה נ' לפי המבואר בסי' נ"ח בט"ז סק"ב בשם הד"מ וכן בש"ך שם סק"ב דהא דבעי' יו"ד טפחים ובפחות ליכא חשש ריסוק היינו משום דבפחות אמרי' חי נושא את עצמו וע"כ בנפל אבן עליו דלא שייך חי נושא א"ע הוי ריסוק אפי' בפחות מיו"ד עש"ה וע"כ נ' לפי המבואר בתוס' שבת צ"ד א' ד"ה אבל בסה"ד דהך דחי נושא את עצמו הוא רק ביותר מבן יומו אבל לא בבן יומו עש"ה וא"כ בעגל שנולד ונפל לארץ בשעת לידתו שפיר הנפילה אוסרת גם בפחות מיו"ד ודו"ק היטיב כי זו הערה נכונה ואם דיומצא מזה דלאו דווקא בעגל שנולד ונפל בלידתו רק כל שהית' נפילה בעודו בן יומו תאסור גם בפחות מיו"ד ולא מצינו זה מבואר בפוסקים מ"מ ביישוב דברי הרא"ש ביצה שפיר י"ל דס"ל כן באמת דרק ביותר בן יומו דנושא א"ע היא מחזיק עצמו בכחו בנפילתו בפחות מיו"ד ואין הנפילה מזקת לו ומשא"כ כל דאין לו כח לישא עצמו אין חילוק בין יו"ד לפחות מיו"ד ואוסרת הנפילה שפיר גם בפחות מיו"ד [ומצאתי בפי' רבינו גרשום (בש"ס ווילנא) חולין נ"א א' דכ' אהך דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דהה"א שיהי' בו ריסוק הוא מפני הנפילה שהולד נופל לארץ ע"ש וא"כ הא מבואר לפי האמת דגם בנפילת הולד לארץ ליכא ריסוק ואולם הא אין הרא"ש זקוק לפי' רבינו גרשום הנ"ל ושפיר יכול לסבור דרק בגוף היציאה לאויר העולם הוא דאמרי' דאין בה משום ריסוק משא"כ אם נופל לארץ יש בו משום ריסוק שפיר ועכ"פ גם דברי רבינו גרשום הנ"ל הם דלא כט"ז הנ"ל דכ' דליכא נפילה לארץ בלידה דהבהמה כורעת ליליד ובאתי רק להעיר]:
ט
בש"ך סי' ט"ז סקט"ו ע"ש ודבריו תמוהים דכאן, א"צ לסברא דשה ואפי' מקצת שה דאפי' מאן דס"ל דמקצת שה אין קרוי שה מ"מ כאן שאני דרק באותו בעי' שה אבל בבנו אפי' כל דהו ואפי' אינו שה כמבואר להדיא בגמ' חולין:
י
שם בש"ך סקט"ז ע"ש והדברים פשוטים דלא שייך כאן מראית העין דמלבד דברי הש"ך בזה בלאה"נ לא שייך מראית העין רק באם הוא רק טעות המציאות דלפי מה שהרואה טועה לחשוב על המציאות אזי בדין יחשדהו באיסור וכגון בחלב שקדים דסי' פ"ז דלפי מה שהרואה טועה דהוא חלב בהמה הא בדין יחשדהו דעובר איסור דאוכל בשר בחלב בהמה ע"כ שפיר אסור לעשות דבר במציאות שיוכל להטעות את הרואה שיחשדהו באיסור דהא בדין יחשדהו לפי מה שהמציאות מטעה אותו אבל כאן דהרואה א"א שיחשדהו רק אם יטעה בדין ויחשוב דבן עז שבא על הצבי' אסור לשחוט אותה ואת בנה לא מצינו שהצריכו חכמים להמנע מעשות דבר מפני חשש רואה דלא גמיר דינא ויחשדהו מפני טעותו בדין דעביד איסורא ול' מראית העין היינו רק במקום שהטעות הוא מצד ראיית העין כדמיון חלב שקדים דנדמה לעין כחלב אשה וכך כל ל' מראית העין אבל טעות בדין הוא ראי' שכלית של שקר ולא מצינו שחשו לראי' שכלית של שקר רק למראית העין וז"פ ולא ניתן לכתוב לגודל הפשיטות ויש צ"ע בזה באמת גם בדברי הט"ז סי' פ"ז סק"ה במש"ש ותו דהרואה לא ידע לחלק בין בשר עוף לשל בהמה ובאמת פלוגתא דתנאי הוא עכ"ל עש"ה וצ"ע דהא כ' בעצמו שם רק לאסור הבישול בבשר עוף בחלב משום מראית עין וזה איננו מעניין מראית עין מה שהרואה טועה בדין וחושב דאסור לבשל בשר עוף בחלב, ואולי מ"ש הט"ז ותו דהרואה כו' כוונתו בזה באמת לומר דיש עוד איסור אחר לבד מאיסור מראית עין והיינו דהרואה לא ידע כו' וכשיראו שמבשלין בשר עוף בחלב אתו למישרי נמי בישול בשר בהמה בחלב דאשכחן חששא כזו ג"כ בכמה דוכתי ואך דאין זה איסור מראית העין וכוונת הט"ז באמת בזה שלא לאיסור מראית עין רק לאיסור אחר וכנ"ל:
יא
בש"ע שם סי' ט"ז סעי' יו"ד מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא עכ"ל והכוונה דאין כאן ב' גופין רק גוף אחד דעובר ירך אמו ואין שום צורך לזה כאן דאפי' יוחשב העובר גוף בפ"ע [וע' פ' בהמה המקשה ע"ד ב' פלוגתא דר' יוחנן ור"ל לעניין הכשר ומניין ראשון ושני אי העובר והאם כב' גופין חשיבי] מ"מ ג"כ אין שום ה"א לאסור כאן וכמ"ש כבר [בכרך הקדום על ה' שחיטה] דבשחיטת האם הא אין שוחטין את העובר רק דגילתה תורה דשחיטת האם מתרת גם העובר ובזה יש ספק אי שחיטת האם מתרת את העובר או שחיטת האם מתרת רק את עצמה והיתירה של האם מתיר את העובר [וכמו שהארכתי שם בזה] אבל עכ"פ זה וודאי דאין העובר נשחט רק ניתר באכילה מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו וא"כ הא אמר רחמנא רק אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אבל לשחוט אותו לבד ולהתיר גם את בנו זה הא לאו אסר רחמנא דהא לא נאמר ואותו ואת בנו לא תתירו ע"י שחיטה רק לא תשחטו וא"כ הא רק שחיטה הוא דאסר רחמנא שלא לשחוט שניהם אבל לא נאסר להתיר שניהם ע"י שחיטת האחד וז"פ מאוד:
יב
בעניין אחזוקי איסורא לא מחזקינן, הארכתי בגליון חולין נ"ו ב' ומכות כ"ג ב' וע"ז י"ב א' וגם ברשימותי ובבית האוצר וע"ע ט"ז יו"ד סי' ט"ז סקט"ו מה שהביא מרא"ש חולין וע' ט"ז יו"ד סי' ע"ב סק"י מש"ש דאמאי נחזיק ריעותא לומר כן והטעם שדם שבישלו אינו אלא מדרבנן כו' עש"ה וצ"ע דסברא דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן אמרי' בכל מקום גם בדאוריתא:
יג
בש"ך סי' י"ח סקל"א מש"ש דלהא לא חשדינן לי' שיאכל טריפות וא"כ יצטרך למוכרם כו' עש"ה ולא מצינו זה לכאורה בסתמא דמי שאינו אוכל בעצמו יהי' חשוד להאכיל לאחר ומצינו חשד אלפני עור רק בכותים וצדוקים דמפרשי לקרא כפשוטו שלא ליתן אבן בדרך עור להכשילו אבל הכשלה באיסור אינו בכלל הלאו לפי סברתם ומשא"כ בישראל לא מצינו שיהיו חשודים אלפני עור יותר משאר עבירות זולת בחנוונים שבסוריא ע' ש"ס ע"ז ל"ט ב' [אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא כו' ע"ש כולה סוגי'] דהי' ידוע דהם חשודים בהכשלה [וכן בנשים מצינו בר"ן פרק בתרא דיומא דקיל להו לפני עור ע"ש וע' בחידושי הרי"מ שבסוף תשובותיו מש"ש ביו"ד סי' א' אהך דהלכות א"י דאין הנשים שוחטות] אבל באיש בסתמא לא מצינו חשוד להאכיל ואין חשוד לאכול וע' ירושלמי דמאי פרק ב' הלכה ב' דמשמע דשייך יותר חשוד לאכול מחשוד להאכיל עש"ה:
יד
בש"ע סי' י"ט סעי' א' בהג"ה דשוחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס כו' ומשמע דאין מחיצות הבית המטבחיים הפסק וצ"ע להבין הטעם הא הטינוף ברשות אחר כיון דיש לו מחיצות וכותלי בית מטבחיים וודאי אין לחושבם בעצמם כצואה דלא דמי לבית הכסא דדנו באו"ח אי הויין הכותלים הפסק דבית הכסא עשוי לטינוף ובית הכסא שאמרו אעפ"י שאין בו צואה וע"כ גם המחיצות עצמן הויין כצואה אבל בית המטבחיים אינו עשוי לטינוף רק לפעמים שהמקום בו מטונף אבל וודאי דאין להחשיבו בית הכסא עד שיוחשבו גם המחיצות לבית הכסא וצ"ע:
טו
בש"ך סי' כ' סק"ח דאי בלא החזיר כשיר' לא שייך למיגזר אטו לא החזיר כיון דאפי' לא החזיר גופי' כשר בדיעבד כו' וע"ע בט"ז שם סי' כ"א סק"א דמבואר ג"כ בדבריו כזה דאין לגזור אטו דבר שאינו מעכב עש"ה וכבר הארכתי בזה בלקח טוב כלל דמהב"ע ע"ש:
טז
בש"ך סי' כ"ג ס"ק יו"ד על מש"ש בש"ע השוחט בהמה בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהי' בשחיטת מיעוט אחרון של סי' ראשון ה"ז פסולה ובש"ך והטעם דכיון שנחתך רוב הסימן הוי כאילו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במיעוט האחרון הוי כאילו מוליך ומביא בידה או ברגלה ולכך כשנתערב שיעור שהי' במיעוט אחרון של סי' ראשון טריפה בבהמה משא"כ ברוב דהכשיר' ברוב אחד, כ"כ הפוסקים ומדלא הגיה הרב נמי כאן דלפי המנהג בכל עניין טריפה אפי' לא נתעכב שיעור שהי' משמע דס"ל דהכא דווקא בעינן שיעור שהי' אפי' לדידן וכן משמע בעט"ז והיינו כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים עכ"ל ואינו מובן כלל דמה בכך דמתעסק כו' הא סוף סוף אילו נתעכב כשיעור שהי הי' חשוב שהי' ופוסל וא"כ גם בפחות מכשיעור ראוי לאסור ג"כ כמו בכל שהי' דאסורה מדינא בכשיעור ואסרי' גם בפחות מכשיעור ונ' הסברת הדברים דבאמת שחיטת מיעוט הסימן ראוי שלא יוחשב שהי' רק שחיטה ואף שכבר נשחט הרוב מ"מ אין השחיטה במיעוט כחותך ביד או ברגל רק הוא שחיטה עדיין דאף דדי בשחיטת הרוב ושחיטת המיעוט אין מעכב עוד מ"מ אם שוחט שם שחיטה עליו כמו במילה דציצין שאין מעכבין אם פירש אין חתיכתם עוד ממצות מילה והם רק ייפוי המילה ואין דוחה שבת ומשא"כ בלא פירש כולי' חד מעשה היא וא"א לחלק המעשה וגם חתיכת הציצין שאין מעכבים שם מילה עלי' ודוחה שבת כמבואר פר"א דמילה וכן מבואר בס' יריאים לעניין הארכת תקיעה בר"ה ביותר מכשיעור המצוה דאין בהיתרון משום שבות דתקיעה דכיון דהוא מעשה אחת הכל שם תקיעת המצוה עליו דא"א לחלק המעשה ע"ש שהביא ג"כ ראי' מהך דציצין שאין מעכבין כו' עש"ה וכן ברשב"א פ"ק דקידושין אהך דיבמות כ' ב' דאמר גזיר' ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ולא אמר גזיר' העראה אטו גמר ביאה דאף דקיים המצוה בההעראה מ"מ גם הגמר שם מצוה עליו כיון דהוא מעשה אחת ע"ש וא"כ ה"נ ראוי שיוחשב גמר השחיטה במיעוט הסימן ג"כ לשחיטה כיון דהוא מעשה אחת עם שחיטת הרוב דהוא שחיטה וא"כ ראוי שלא יוחשב שהי' כלל ואולם באמת ז"א דרק שם דאפי' לא יוחשב חתיכת הציצין כו' למעשה מילה מ"מ מה שמל עד עתה הרי הי' מעשה מילה וודאי וכן התקיעה שתקע בשיעור הרי הוא תקיעת מצוה בוודאי אפי' לא תחשיב ההארכה לתקיעת מצוה וכן בייבום אפי' לא תחשיב הגמר מצוה מ"ח ההעראה הרי וודאי הית' מצוה וע"כ תו כיון דעד עתה וודאי הית' המעשה מעשה מילה ומצוה לכן תו גם הגמר נחשב זה דאין לחלק מעשה אחת כו' ומשא"כ כאן בשחיטה בשוחט רוב ומתעכב בשחיטת מיעוט הסימן שיעור שהי' דאם לא תחשיב חתיכת מיעוט זה לשחיטה רק לחתיכה בעלמא כמו ביד או ברגל וה"ל שהי' תו הרי גם מה ששחט עד עתה לא הי' מעשה שחיטה כלל דהא שהי' באמצע שחיטה פוסלת כל השחיטה וכולה אינה שחיטה אם הית' שהי' באמצעיתה וא"כ מאי חזית לומר דהואיל ומה ששחט עד עתה היינו הרוב הי' שחיטה לכן גם הגמר היינו חתיכת המיעוט הוא ג"כ שחיטה ואינו שהי' אדרבה אמור להיפוך דחתיכת המיעוט הוא שהי' ותו הרי גם מה ששחט עד עתה לא הי' שחיטה כלל ותו הרי אין לך לומר דהואיל והוא גמר המעשה א"א לחלק כו' והוי גם הגמר שחיטה כמו שהרוב הוא שחיטה דאדרבה הא גם הרוב לא הי' שחיטה כלל ודו"ק ואולם התינח במתעכב בחתיכת המיעוט שיעור שהי' דפוסלת השחיטה באמת ומשא"כ אם לא נתעכב שיעור שהי' דאין השחיטה נפסלת מדינא כלל וא"כ מה ששחט עד עתה הא הי' שחיטה שפיר אפי' תחשיב חתיכת המיעוט לחתיכה בעלמא ביד או ברגל כיון דאין בו שיעור שהי' ואין פוסל מה ששחט למפרע וא"כ תו כיון דעד עתה הי' מעשהו שחיטה תו הא גם חתיכת המיעוט הוא ממילא שחיטה ג"כ ואינו חתיכה בעלמא כמו ביד כו' רק הוא שחיטה כיון דעד עתה הי' מעשהו שחיטה והוא מעשה אחת וא"א לחלק והוי גם הגמר שחיטה וכנ"ל וא"כ נמצא דאין כאן באמת שהי' כלל וכלל לא דהוא שהי' אלא דהוא שהי' פחות מכשיעור רק דאין כאן שהי' כלל וכלל דגם חתיכת המיעוט הוא שחיטה הואיל והרוב דמקודם הוא שחיטה והוא מעשה אחת והוי גם הגמר שחיטה וכנ"ל ולפי"ז נמצא דיש חילוק גדול בין נידון זה דמתעכב בחתיכת מיעוט אחרון של סימן ראשון בפחות מכשיעור שהי' לכל שאר שוהה ממש פתות משיעור שהי' דשם הא הוא שהי' באמת רק דהוא פחות מכשיעור ומשא"כ כאן בפחות מכשיעור אינו שהי' כלל וכלל רק שחיטה וע"כ שפיר אין איסור כאן בפחות מכשיעור דרק בשהי' פחות מכשיעור הוא דגזרי' אטו שהי' בכשיעור דשהי' בשהי' מיחלף פחות מכשיעור בשיעור ומשא"כ שחיטה אטו שהי' לא מצינו דגזרו ואין סברא לגזור בזה דשחיטה בשהי' לא מיחליף וע"כ כאן דמעיקר הדין אם מתעכב בכשיעור הוא שהי' ומשא"כ אם מתעכב בפחות מכשיעור הוא שחיטה אין לאסור זה אטו זה דשחיטה בשהי' לא מיחליף ואין לגזור לפסול שחיטה משום שהי' ורק שהי' בפחות מכשיעור אטו שהי' בכשיעור הוא דמצינו דאסרו אבל לא אסרו שחיטה אטו שהי' ודו"ק היטיב כי נכון מאוד בס"ד:
יז
בעניין המבואר בש"ע בכ"ד סברא דמילתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתי', ע' שו"ת נוב"י תניינא חיו"ד סי' ט"ז ע"ש מש"ש עוד אני אומר דבדבר שהוא עצמו עושה כו' עש"ה כל הדיבור ודבריו צ"ע מדין המבואר ביו"ד סי' י"ח סעי' ד' ע"ש בש"ך סק"ח ועוד בש"ך שם סקט"ו וע"ע ש"ך סי' כ"ג סקט"ו דגם משם ק' על דברי הנוב"י עש"ה:
יח
בפרי חדש סי' כ"ד סעי' ג' הביא תוספתא חולין מצות שחיטה מוליך ומביא הוליך ולא הביא הביא ולא הוליך כשירה ובלבד שיהא בסכין כדי הולכה והובאה ע"כ ומשמע קצת ל' זה דבעי' לכתחלה הולכה והובאה ואינו מעכב ואף שאינו מעכב בעי' עכ"פ ראויות להולכה והובאה וזהו ובלבד שיהא בסכין כדי כו' והיינו דכיון דמצות שחיטה מוליך ומביא לכן אף דאינו מעכב בעי' עכ"פ ראויות לזה שיהא בסכין כדי הולכה והובאה וכבר כתבתי בכ"ד דבעניין לכתחלה הנצרך רק מדרבנן לא שייך זה דניבעי ראויות מחמתו ורק בלכתחלה הנצרך מה"ת או מהלמ"מ כבילה במנחות כו' הוא דשייך זה דאף דאינו מעכב בעי' עכ"פ ראויות כו' וא"כ הך דמצות שחיטה מוליך ומביא לכתחלה הוא מהלמ"מ בהכרח כיון דאין לו לימוד מקרא וכך משמע לכאורה שטחיות הלשון מצות שחיטה מוליך ומביא דהוא מהלמ"מ והוא מהלכות שחיטה שנאמרו בהלמ"מ ונאמר זה ג"כ דצריך לכתחלה הולכה והובאה והוי כך גוף מצות שחיטה שנאמרה בהלמ"מ ונאמר ג"כ דצריך הולכה והובאה ושייך שפיר ל' מצות שחיטה כו' דאילו על דרבנן אין מתיישב לכאורה ל' זה דהא אינו גוף מצות שחיטה רק חומרת חכמים שהוסיפו בשחיטה להחמיר להצריך הולכה והובאה ודו"ק (ולפי"ז לא יתכן כלל מש"ש הפר"ח להשוות התוספתא עם ש"ס דידן פ' השוחט דשאני הך דש"ס דידן דלא אפשר בלא"ה ע"ש ולהנ"ל דהוא מהלמ"מ ותוספתא וודאי אין לומר כן דבהך דהשוחט לא הי' דיעבד גמור דמי הזקיקו לשחוט ורק באם שחט בהולכה לבד או בהובאה לבד הוא דכך ההלכה דכשר אבל לכתחלה דצריך הולכה והובאה מהלמ"מ וודאי אין לשחוט בהולכה לבד כו' אף דאם לא ישחוט יפסיד העוף הפורח ולא יוכל לתופסו מחיים דאין לו לעבור אהלמ"מ משום הפסד העוף ואפי' אי ההצרכת הולכה והובאה לכתחלה הוא רק דרבנן ג"כ נ' דוחק סברת הפר"ח הנ"ל להחשיב זה לדיעבד ולומר דבכה"ג לא החמירו וע' ש"ס שבת ריש מי שהחשיך ועכ"פ אם הוא חיוב מהלמ"מ וודאי דאין לבטל זה משום אי אפשר דכה"ג וכמובן] ונזכרתי דביבמות נ"ב א' יש ג"כ כל' זה מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל ואף דמאמר הוא רק דרבנן עש"ה וא"כ י"ל דגם כוונת התוספתא הנ"ל רק מדרבנן (וגם יוכל להיות דהתוספתא איירי בקדשים דשם מצוה לכתחלה להוליך ולהביא כדי שיצא דם יותר דבקדשים לדם הוא צריך וכש"ס ריש השוחט כעין זה ואף דהתוספתא סתמא קתני מ"מ גם משנה דהשוחט שם סתמא קתני ואפ"ה מוקי לי' הש"ס שם בקדשים דייקא ע"ש ולפי"ז בחולין שפיר גם להתוספתא די גם לכתחלה בהולכה לבד או הובאה לבד ואין פלוגתא כלל כן התוספתא לש"ס דידן פ' השוחט וא"צ לתי' הפר"ח בזה עש"ה ודע דגוף דברי התוספתא צע"ק מ"ש ובלבד שיהא בסכין כדי הולכה והובאה דהפי' לכאורה שיהא בו שיעור הולכה והובאה ומה שייך שיעור הולכה והובאה הא יכול להוליך ולהביא אפי' בסכין משהו וכאיזמל כמבואר במשנה פ' השוחט וצ"ע]:
יט
בנקודות הכסף סי' כ"ד סק"ב ע"ש דמשמע מדבריו דשייך גם בדאוריתא חילוק בין לכתחלה לדיעבד עש"ה אבל דבריו תמוהים באמת דלא שייך לומר כן כלל בדאוריתא דהתורה אסרה לחתוך המפרקת לכתחלה שלא יאכלנו כך אפי' ע"י מליחה משום איסור דם ואם עבר וחתך מותר בדיעבד ע"י מליחה דאם יש בכאן איסור דם מה"ת לכתחלה אפי' במליחה והיינו על כרחך משום דגם המליחה אין מוציא הדם [וגם זה בהכרח רק לדיעות דדם שמלחו ושבישלו מה"ת מה דג"כ אין הלכה כן] גם בדיעבד בעבר ושחט אין למליחה להועיל ואין שום התחלה כלל שיהי' חילוק בכמו זה בדאוריתא בין לכתחלה לדיעבד כמובן בפשיטות ודברי הש"ך צע"ג:
ומאי דמשמע עוד מדברי הנקודות הכסף שם דאם חותך אחר שחיטה בקדשים דמבליע דם באיברים ואין יוצא כל הדם הוי זה פסול בקרבן מה"ת גם בדיעבד עש"ה וזה ג"כ דבר מתמיה מאוד דפשוט דאף דמצוה לכתחלה בקדשים לשחוט כל הסימנים לרבות בדם הואיל ולדם הוא צריך כמבואר בחולין ריש השוחט מ"מ אין זה לעיכובא ואין שום עיכוב בזה רק כל שיצא שיעור זריקה מקבל הדם וזורקו והקרבן כשר [ולומר הכוונה דקרא עצה טובה קמ"ל שלא יחתוך המפרקת דשמא ע"י הבלעת הדם באיברים יתמעט הדם היוצא ולא יהי' בו שיעור זריקה ויופסל הקרבן, אין כוונתו נ' כן עש"ה ותבן וגם הרי כל הזבחים שנתנן במתנה אחת כיפר בדיעבד חוץ מחטאות הפנימיות וזה רחוק מאוד שע"י הבלעת הדם שע"י חתיכת המפרקת יתמעט הדם כל כך עד שלא והי' בו אפי' שיעור מתנה אחת, ובגוף דברי הרשב"א המובאים שם צ"ע דל"ל לטעמא דמבליע דם באיברים כו' הא בלא"ה אסור לעשות כן בקדשים משום דחתיכת המפרקת הוא מום כיון דאינו מכלל השחיטה וא"כ הרי הוא מום וה"ל כצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו דפסול ע' זבחים כ"ה ב' וה"נ אם חותך המפרקת בגמר השחיטה הרי נולד מום בקרבן בין שחיטה לקבלה והוא פסול בקרבו ובאתי רק להעיר]:
כ
בש"ך סי' כ"ד סק"כ בשם הריב"ש דחלדה במיעוט קמא דושט לסברת צד האיבעי' דכשר אף דנקובת הושט נבילה במשהו מ"מ הכי אגמרי' רחמנא דחלדה הוא פסול בשחיטה רק בהוחלד ברוב שחיטה אבל לא בהוחלד במיעוט שחיטה עש"ה וא"כ על כרחך דחלדה במיעוט כה"ג היא עצמה מן השחיטה דאילו אינה מן השחיטה א"כ תו הא הוי נקב בעלמא ונבילה ואיך חוזרת להכשיר' ע"י השחיטה שאח"כ ועל כרחך דהיא עצמה מן השחיטה וה"ל חלדה לפי"ז מידי דלא חזי בעיני' ומצטרף היינו דאם כל השחיטה בהחלדה אינה שחיטה ועכ"ז מצטרף היינו דאם רובה שלא בהחלדה גם המיעוט שבהחלדה הוא עצמו מצטרף והוי גם הוא עצמו מן השחיטה וע' כזה סוכה י"ט א' וב' טיט הנרוק יוכיח כו' עש"ה:
כא
בט"ז סי' כ"ד ס"ק יו"ד ע"ש ומכאן ראי' למ"ש במ"א בעניין ראוי לבילה כו' דשייך הצרכת ראויות גם בדבר שאין נצרך בפועל אף לכתחלה דהא דעיקור סימנים בעוף דבעי' בעוף ראויות ב' סימנים לשחיטה ואף דלא בעי' שחיטת ב' סימנים אפי' לכתחלה מה"ת [דכך נ' פשוט לכאורה דמה דבעי' שחיטת ב' סימנים לכתחלה בעוף הוא רק דרבנן וע' רש"י חולין כ' ב' ד"ה כל המעכב בשחיטה ומ"ש ע"ז בגליון שם ואולם הפשיטות הוא כנ"ל דהא ליכא קרא ולימוד כלל לזה היינו אהצרכת ב' סימנים לכתחלה בעוף ולומר דהצרכת ראויות ב' הסימנים לשחיטה שנאמר בהלמ"מ בדין עיקור הנ"ל הוא עצמו גילוי דצריך לכתחלה שחיטת ב' סימנים דאילו לא הי' הדבר נצרך כלל וכלל אף לכתחלה אזי גם ראויות לא הי' מיסתבר שיוצרך, זה אין נ' דלא דרשי' טעמא דהלכה ואין לדון כזה מן ההלכה עצמה, ויש עוד מילי דבעי' ראויות אף שאין הדבר נצרך בפועל כמו ראוי לביאת מים דבית הסתרים ובלולב בעי' ג' טפחים כדי לנענע בו ואילו גוף הניענוע לא בעי' מה"ת כלל ומדאגבהי' נפק בי' כמבואר בלולב הגזול וכבר הארכתי בזה במ"א מאוד]:
כב
בש"ך סי' כ"ד סקכ"ד כ' בשם הרמב"ן דעניין פסול עיקור סימנים דנאמר בהלמ"מ משום דע"י העיקור מתנדנדין הסימנים, וא"א שתשמט בהכשר עי"ש ושם מיד אחריו בסקכ"ה הביא בשם הרשב"א הטעם דעיקור רוב והמיעוט מחובר אין פוסל משום דחיבור המיעוט הוי חיבור והדרא ובריא עכ"ל עש"ה והנה פשוט דרשב"א הנ"ל פליג ארמב"ן הנ"ל דס"ל דפסול עיקור מפאת דכשהסימן עקור הוא מתנדנד וא"א שישחט בהכשר רק ס"ל דפסול עיקור הוא פסול עצמיי מהלמ"מ דגזרה דהעיקור בעצם פוסל השחיטה דאין מועיל שחיטה בסימן עקור דאילו ס"ל להרשב"א כהרמב"ן א"כ מה זה שכ' והדרא בריא ממ"נ אם בסימן עקור רק רובו ומיעוטו מחובר אינו מתנדנד ואפשר שישחט בהכשר א"כ ל"ל לטעמא דהדרא בריא אפי' לא יבריא רק יהי' תמיד כמו שהוא עכשיו הא ג"כ אין טעם לפסול כיון דאינו מתנדנד כו' ואם סימן עקור רובו ג"כ מתנדנד כו' א"כ תו מה אהני מה דהדר בריא סוף סוף הא הוא שחט עתה קודם שהבריא והי' מתנדנד בהכרח בשעת שחיטתו וא"א ששחט בהכשר ועל כרחך דלא ס"ל להרשב"א כלל לדברי הרמב"ן הנ"ל דפסול עיקור מפאת דהסימן מתנדנד וא"א שישחט בהכשר רק ס"ל בהכרח דהוא פסול עצמיי דבסימן עקור בעצם לא מהני שחיטה וגזירת ההלכה היא וע"כ כשרק רובו עקור דהדר בריא וסופו להתחבר דיינינן לי' על שם סופו ולא חשוב עקור דכל העומד להעשות כעשוי דמי ונידון גם עתה למחובר וע"כ השחיטה כשיר' וזה דבר מוכרח בסברת הרשב"א, והש"ך במחכת"ה העתיק דברי הרמב"ן ודברי הרשב"א בזאח"ז והם דברים דסתרי אהדדי ומאן דמתני הא לא מתני הא:
כג
בט"ז שם סי' כ"ד סקי"ז מש"ש ניזיל לקולא מטעם ס"ס כו' ע"ש ומשמע שטחיות דבריו דמהני ס"ס אפי' באיתחזק איסורא דהא עיקור הוא פסול בשחיטה ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וע' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' מ"ו מ"ש בזה ואולם שטחיות דברי הט"ז דסומך על גוף הס"ס אף דאיתחזיק איסורא:
כד
בעניין אחזוקי איסורא לא מחזקי', ע' לעיל אות י"ב וע"ע ט"ז יו"ד שם סי' כ"ד סקי"ז מש"ש למה לנו להחזיק איסורא כו' ועוד שם אלא וודאי דאין סברא להחזיק ריעותא כו' ע"ש:
כה
בט"ז סי' כ"ח ס"ק י"ג בשם הר"ן דשוחט לחולה בשבת אסור לכסות אף דביו"ט שרי דבשבת רצו חכמים לעשות היכיר שהוא יום שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא לצורך החולה ע"ש ואינו מובן לכאורה דא"כ בכל מקום שמתירין איסור משום פיקוח נפש נצטרך לעשות היכיר לזה דההיתיר רק משום פ"נ ושלא במקום פ"נ אסור וכן בכל עדל"ת נצטרך לעשות היכיר דההיתיר רק משום דחיית העשה ושלא במקום העשה אסור ועל כרחך דלא גזרי' כלל ואין חשש כלל דעל ידי שעושה בשביל דבר המדחה עפ"י דין יעשה ג"כ בלי מדחה וא"כ ה"נ בשוחט לחולה בשבת הרי לא יבא עי"כ לשחוט שלא בשביל חולה ולמה צריך לעשות היכיר שהוא יום שאסור בשחיטה, ונ' דמכאן ראי' למ"ש במ"א אהך דאו"ח סי' ש"א סעי' י"ו בהג"ה בשם הכלבו דהיוצא בשבת צריך שיהי' שם דבר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו ע"ש וכתבתי דזה מצד מצות זכור את יום השבת לקדשו דמצוה זאת מחייבת לחזק ולעשות היכיר לזכירת האדם בכל מקים שיש שם עלילת שכחת השבת וחילולו וכזה בביצה ט"ו ב' זכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו ע"ש דהוא ג"כ כן דכיון דיש יו"ט לפני שבת ודבר זה עלול להשכיחו מן השבת ולהכין הכל ליו"ט לכן צריך לעשות היכיר להזכירו לברור מנה יפה לשבת ומצות זכור מחייבת זה עש"ה וזהו העניין גם כאן דעשו חכמים היכיר כו' והיא משום מצית זכור כי' שיש בשבת דמצוה זאת מחייבת לפעול הזכירה בכל שיש שם דבר העלול להשכיח וע"כ גם בעושה מלאכה בשביל חולה כיון דסוף סוף עושה מלאכה מה שהוא עסוק במלאכה שהוא נגדיות השבת דשבת אסור במלאכה ע"כ כשעושה מלאכה בשבת יש בעשי' זאת עלילת שכחת השבת שישכח את השבת עי"כ ומחייבת מצות זכור לעשות היכיר להזכירו שהוא שבת וע"כ אין קושי' מבעלמא באיסור הנדחה משים פ"נ וכן בעדל"ת דא"צ לעשות היכיר דשלא משום פ"נ ושלא משום העשה אסור דשם ליכא מצות זכור המחייבת זה ומשא"כ בשבת צריך לעשות כן משום מצות זכור שיש בשבת המחייבת לחזק הזכיר' ולעשות היכיר בכל עניין שיש שם דבר העלול להשכיח וכש"ס ביצה הנ"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו דכיון דיש יו"ט לפני שבת והוא עלול להשכיח השבת צריך לעשות עירוב תבשילין להיכיר שיזכור את השבת ויברור מנה יפה גם לשבת וכנ"ל:
ואולם י"ל עוד כוונת הר"ן באופן אחר דבאמת הא כ' הר"ן שם דהכיסוי אסור מדרבנן ע"ש לשונו אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן כו' ע"ש וא"כ הא דמותר ביו"ט על כרחך צ"ל דהתירו חכמים את האיסור דרבנן כאן משום מצות כיסוי דלא בכל מקום העמידו דבריהם במקום עשה ואין לדון בזה ממקום למקום כמ"ש במ"א והתירו כאן את הדרבנן משום המצוה וע"כ בזה שפיר בשבת לא באו לחדש היתיר ולא התירו את האיסור כדי שיהי' היכיר כו ואין כאן קושי' מדוע בעלמא בדחיית פ"נ כו' לא הצריכו היכיר דכאן נמי לא חידשו להצריך לעשות היכיר רק הא יש כאן איסור בעצם לכסות אלא דהי' להם להתירו כמו שהתירו ביו"ט וע"ז אהני טעמא דהיכיר עכ"פ שלא להתיר כדי שיהי' היכיר דההיתיר רק משום פ"נ ומה שאין צורך החולה אסור אבל אין חשש זה דשמא יבוא להתיר גם בשלא משום פ"נ גדול כ"כ להצריך היכיר בעצם עבורו ואהני רק שלא להתיר כו' דו"ק היטיב מאוד ויש ראי' לכאורה דכוונת הר"ן עד"ז ולא כמו שכתבנו תחלה דהא בשבת גופי' בעשיית שאר מלאכות לצורך חולה כבישול ואפי' וכן שחיטת בהמה דליכא כיסוי הא לא הצריכו לעשות היכיר דההיתיר רק לצורך חולה אף דבשבת הא יש מצות זכיר' וע"כ דאין הטעם משום מצות זכיר' רק דחשש הנ"ל אהני רק שלא להתיר כו' ולא לחייב בעצם לעשות היכיר וכנ"ל ואולם אין זו ראי' גמורה די"ל הטעם באמת משום מצות זכיר' ובשאר מלאכות לצורך פ"נ דלא חייבו היכיר היינו משום דהוא שם מידי דלא שייך היכיר ולא חייבו לעשות מעשה בפ"ע להיכיר ורק בשחיטת חי' ועוף דיש מצות כיסוי והכיסוי אינו לצורך החולה עוד ואפשר להיות היכיר בזה במה שלא נתיר הכיסוי שיהי' ניכר עי"כ דהותר רק מה שהוא לצורך החולה לכן בזה הוא דאסרו הכיסוי משום היכיר ודו"ק:
והנה גוף דבר הנ"ל דכ' הר"ן אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן כו' הוא לכאורה ק' באמת דאם יש איסור דרבנן בכיסוי מדוע הותר באמת ביו"ט הא לא הותר שבות במקום מצוה וכתקיעת שופר דאינו דוחה שום שבות משום דאין עדל"ת ועשה וע"ש בש"ע יו"ד סי' כ"ח דיעה הראשונה דאפי' יש לו אפר מוכן אסור לכסות וא"כ באפר מוכן הא אין כאן איסור דרבנן כלל ועל כרחך לדיעה הנ"ל אין העניין לבד שלא רצו להתיר איסור כו' כדי שיהי' היכיר רק דחייבו בעצם היכיר ומה שלא חייבו כן בשאר מלאכות הוא משום דלא שייך בהו היכיר וכנ"ל, ואולם נתיישבתי דלפי"ז עדיין אין ראי' וצורך לומר דהטעם בחיוב היכיר הנ"ל משום מצות זכור מדלא חייבו כן בעלמא די"ל דבעלמא נמי בדחיית פ"נ ועדל"ת הוא מידי דלא שייך היכיר וע"כ לא חייבו כן רק כאן דיש מצות כיסוי ואינו לצורך החולה ושייך לעשות היכיר במה שלא נתיר הכיסוי וכנ"ל [וגוף דבר הנ"ל דבעלמא לא מצינו דחשו דמתוך שעושה לצורך המדחה ישכח לומר דהוא מותר לגמרי ויעשהו גם שלא משום מדחה ג"כ אינו דבר כלליי בכל המקומות דהא מצינו בירושלמי דחשו לזה וכדאמרו גזיר' כזית ראשון אטו כזית שני והיינו דמתוך שיותר לו האכילה משום מצוה המדחה ישכח לאכול גם כזית שני אף דאין עוד מצוה המדחה דכבר קיים המצוה בכזית ראשון וכן בש"ס דידן ביבמות גזיר' ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ובזבחים ל"ג א' גזירה שמא ירבה בפסיעות וכזה עוד בכמה דוכתי וע"ע מנחות מ' א' רש"י ד"ה לפי שאין בקיאין דגזרי' אי יתירו כלאים במקום ציצית יבואו להתיר גם שלא במקום ציצית וע"ע שם ב' גזיר' משום כסות לילה ע"ש וברש"י [וע"ע מנחות מ"ג ב' וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזו זו מצות כלאים כו' וי"ל ג"כ דלכך הצריכה תורה זכיר' דהואיל והותר בציצית יבואו לשכוח דמותר גם שלא במקום ציצית ולכן חייבה תורה זכיר' לזכור היטיב שלא לעבור אכלאים שלא במקום ציצית ולא יבא לשכוח האיסור ע"י היתירו בציצית ולכן נאמר הזכיר' בפ' ציצית כלומר לא תבוא מתוך הציצית שבם כלאים לשכוח איסור כלאים רק תזכור היטיב שלא לעבור אכלאים שלא במקום המצוה ודו"ק]:
והנה לפי סברת הר"ן דיש כאן איסור דרבנן י"ל גם בפשיטות מה דנאסר בשבת ואילו ביו"ט הוא מותר דהוא משום דהחמירו בזה בשבות שבת טפי מבשבות יו"ט וכדאמרי' כזה בביצה כ"א א' שאני שבות שבת משבות יו"ט ועוד שם כזה ל"ב א' ע"ש וז"פ:
ועוי"ל לענ"ד במה דנאסר הכיסוי בשבת ומותר ביו"ט דיש כאן איסור דרבנן לא משום טלטול העפר דהוא מוקצה דאיסור מוקצה זה ישנו גם ביו"ט רק גם בעפר מוכן מ"מ יש איסור כיון דהחי' ועוף בחיים הם מוקצין בשבת דלא קאו לשחיטה וא"כ כל מה שבו הוא מוקצה וגם הדם שבו וע"כ אף שחלה חולה בשבת והוצרך לשחטו עבורו מ"מ הדם היוצא דאין בו צורך החולה הרי הדם עומד בהקצאה שלו וע"כ אסור לטלטל העפר כדי לכסות הדם כיון דהדם הוא מוקצה ואף דקיי"ל דכלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל מ"מ דווקא כלי אבל לא דבר אחר ומה גם בטלטול שיש בו נגיעה כה"ג שהעפר נוגע בדם המוקצה ובירושלמי הובא ברא"ש ריש ביצה סי' א' דביצה שנולדה ביו"ט כופה עליו כלי בשביל שלא ישבר ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה ע"ש וכזה ממש מבואר במג"א סי () דאסור להדיח בשר שלא נמלח בשבת מפאת דהבשר מוקצה ואף דהמים אינם מוקצין וא"כ ה"נ אסור לכסות הדם המוקצה גם בעפר מוכן וזהו דווקא בשבת ומשא"כ ביו"ט דשחיטה מותרת ואין החי' ועוף מוקצין (דתשמיש בבעלי חיים הוא דאסור גם ביו"ט אבל טלטולו מותר כיון דאינו מוקצה] וא"כ גם הדם שבו אינו מוקצה ואף בצאת הדם לאויר העולם דאסור האכילה ואינו ראוי עוד מ"מ אין נעשה אז מוקצה דאין מוקצה לחצי יו"ט לעניין טלטול מיהת ע' תוס' ביצה כ"ז א' ד"ה אלא וע"כ שפיר מותר לטלטל גם העפר ולכסות הדם ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז לכאורה גם בשבת אם הי' התולה חולה מבעוד יום דהי' החי' והעוף עומד מבעוד יום לשחיטה עבורו ולא הי' מוקצה יהי' היתיר וחיוב גם לכסות הדם והך דחולין דשיחט לחולה בשבת אסור לכסות יהי' רק בחולה שחלה בשבת ובאתי רק להעיר ויש לדון עוד דגם ביו"ט אף דאין מוקצה לחצי יום מ"מ הדם ה"ל נולד ואסור שפיר בטלטול דכ"ז שהי' הדם בהחי' כו' הי' נחשב בשר ובצאתו לאויר העולם הוא דנעשה דם וה"ל נולד וע' עירובין מ"ו א' דאי מיא בעיבא מיבלע בליעי הויין להו נולד ואי מיפקד פקידי אינם נולד וא"כ גם בדם תלוי בזה וע' פסחים ל"ג ב' פלוגתא אי משקין מיפקד פקידי או מיבלע בליעי וע' כתובות פ"ק כולה סוגי' אי דם מיפקד פקיד ואולי יש לחלק בין דם בתולים לשאר דם שבכלל בהמה וחי' וע' זבחים כ"ו א' ש"מ דם המובלע באיברים דם הוא ע"ש ברש"י ותוס' דדנו למאי נ"מ ולהנ"ל י"ל דהכוונה לעניין דם היוצא מאיברים ביו"ט אי חשיב נולד דאי גם בתחלה הי' דם אינו נולד ואי מתחלה הי' בשר ולאחר יציאה מאיברים הוא דנעשה דם הו"ל נולד ודו"ק ואולם לעניין דם שחיטה דנידון שלפנינו אולי אין לדון מהך דזבחים דשם קאי על דם המובלע באיברים לאחר שחיטה ומשא"כ בחיי הבהמה י"ל דאין לדם שבו תורת דם כ"ז שאינו יוצא וה"ל ולד שפיר דם היוצא ע"י שחיטה וע"ע תוס' פסחים כ"ב א' ובשבת ריש המוציא יין ועוד בכ"ד אי דם הוא בכלל נבילה ובשר ואינו עניין לכאן לכאורה ובאתי רק להעיר ויל"ע עוד בזה מהך דשבת פ' חבית חולב אדם עז לתוך הקדירה ע"ש בר"ן סברת הרמב"ן דלא חשוב החלב מוקצה ונולד ויל"ע בזה בכל העניין שם בר"ן ובראשונים ובאתי רק להעיר וי"ל עוד דאין כאן גם איסור נולד כיון דהשחיטה מותרת ביו"ט ומאתמול דעתי' עלי' לשחטו והי' יודע שיהי' נצרך לכסותו וא"כ הא מוכן לכך מאתמול אף דנולד וה"ל כמעיינות הנובעים ונהרות המושכין וצואה של קטן דאינם מוקצה הואיל ומאתמול דעתי' עלי' כמבואר בשבת פ' כל כתבי בהך דצואה של קטן ע"ש והנה מה שכתבנו סברא דאין מוקצה לחצי יום יל"ע עוד דחי' ועוף הנ"ל באמת הא בחיים אסורים באכילה והי' ראוי שיהי' מוקצים בחיים וכל מה שאינם מוקצים הוא רק משום דהשחיטה מותרת והם מוכנים מפאת זה א"כ הדם היוצא ע"י שחיטה ועומד לצאת ע"י שחיטה ולא יהי' ראוי דיהי' אסור גם לאחר שחיטה א"כ אותו הדם הא לא הי' מוכן מעולם ושפיר הוא מוקצה מאז דו"ק מאוד ואולם הא אין מבורר בפרט טפות הדם שיצאו ע"י שחיטה והי' אפשר שיצאו טפות אחרות מהדם שבבהמה וא"כ לפי מאי דקיי"ל דבדאוריתא אין בריר' ובדרבנן יש בריר' וכתבו הטעם דבריר' הוא ספק וסד"א לחומרא וסד"ר לקולא א"כ כיון דבריר' הוא ספק א"כ כאן אמרי' להיפוך כיון דאיסור מוקצה רק דרבנן ואמרי' דאין בריר' ולא הוברר הדבר דהי' עומד זה הדם מבעוד יום לצאת לשנאמר שלא הי' בכלל הכנת הבהמה רק אמרי' דהשתא הוא דיצא ומעיקרא הא הי' אפשר שלא יצא הוא רק דם אחר והי' שפיר בכלל הכנת הבהמה דאילו לא הי' יוצא הא הי' מותר גם הוא באכילה בכלל הבהמה גם אחר שחיטה באומצא דדם האיברים שלא פירש מותר וע"כ שפיר עד עכשיו מוכן הי' ומעכשיו אין נעשה מוקצה דאין מוקצה לחצי יום ודו"ק וע' תוס' זבחים מ"ב ב' ד"ה הקומץ בדבריהם שם מ"ג א' מש"ש דכיון דמתחלה כל טפה וטפה ראוי' לזריקה חשוב כולי' דם מתיר עש"ה ואולי גם כאן י"ל כזה דכיון דמתחלה כל טפה וטפה שבדם שבבהמה אפשר לו ולא יצא חשוב כולי' דם מוכן גם דם היוצא והך דיונים פ"ק דביצה דהוא שם פלוגתא דב"ש וב"ה ושם סוף פ' המביא בהך דעומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית כו' ע"ש דמבואר דתלוי בבריר' אינו עניין לכאן דשם אינו דבר היוצא מאיליו רק מה שהוא מברר מקצת ממקצת ואוכל ביו"ט ובזה תלוי בבריר' אי נחשב מוכן מבעוד יום ומשא"כ כאן דיוצא מאיליו בטבע וע"כ כיון דאינו יוצא כולו וכל טפה וטפה הי' אפשר שהיא לא תצא שפיר י"ל דחשוב הכל מוכן, והנה גוף הך סברא שכתבתי דאין מוקצה לחצי יום נתיישבתי דלכאורה הוא טעות דהא דאין מוקצה לחצי יום היינו רק דאין נדחה אלאחר שנעשה ראוי ביומו אבל כ"ז שאינו ראוי הא וודאי מוקצה היא ואולם י"ל דכי היכא דלא מהני הקצאתו דחצי יום אלאחר שנעשה ראוי והיינו דאין לו כח הגריר' שתגרור ההקצאה איסור גם אאחר סילוק ההקצאה ה"נ אין אוסר טלטול העפר עבורו כיון דהעפר אינו מוקצה ואין בכחו לגרור גם איסור טלטול העפר ודו"ק היטיב מאוד ויל"ע בכ"ז עוד טובא מכמה דוכתי אני כותב הכל נשען רק על הזכרון לבד וכמעיר בעלמא]:
עוד יש לדון לענ"ד דיש איסור בכיסוי משום לישה כיון דמתערב העפר בדם וע"כ בשבת אסור שפיר ומשא"כ ביו"ט דמותר לישה לצורך אוכל נפש מותר גם למצות כיסוי מטעם מתוך ואף דאינו מתכוון ללישה מ"מ הוא פ"ר ואף דאין צריך ללישה מ"מ גם משאצל"ג הוא שבות מיהת ואולם לר' יוסי בר יהודה דשבת י"ח א' דאין חייב עד שיגבל לא הוי לישה בתערובת לבד בלי גיבול וצריך אני לעיין בזה עוד בשבת קנ"ה ב' כולה סוגי' וגם בביצה ל"ב ב' בהך דקטמא שרי עש"ה ברש"י ותוס' ובאתי רק להעיר:
והנה יש לי צ"ע עוד דמדוע אין הכיסוי אסור גם ביו"ט אפי' בעפר מוכן משום צובע דהא העפר המתערב בדם הוא נצבע בו ודם הוא צבע כהך דהשוחט חייב משום צובע דצובע העור בדם ואף דכאן א"ל לצביעת העפר מ"מ גם בלי צורך הא הוא שבות עכ"פ וכנ"ל [ומתוך אין כאן דמלאכת צביעה לא שייכא באוכלין דאין צביעה באוכלין ואולם למ"ד הנ"ל דשוחט חייב משום צובע א"כ כיון דשחיטה מותר ביו"ט הא יש מתוך דמתוך שהותרה צביעה בשחיטה כו'], ולר"ן הנ"ל דאף דיש בכיסוי איסור דרבנן מ"מ התירו ביו"ט משום מצות כיסוי י"ל בפשיטות דהתירו גם צביעה דרבנן הנ"ל ויש לי לעיין בזה ג"כ בש"ס ביצה פ"ק בהך דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דמשמע שם ג"כ לכאורה דהתירו משאצל"ג משום כיסוי ועש"ה בסוגי' ומפרשים ובאתי רק להעיר [וגם יל"ע בדין דש"ע יו"ד הנ"ל והוא מש"ס ביצה שם דאם יש לו אפר מוכן לכסות בו צואה הוא מוכן לכל ומותר גם לכסות בו דם ויל"ע דהא לדם בעצם אין מוכן ורק אגב הכנתו לצואה הוא מוכן גם לשאר דברים וא"כ אחרי שעשה בו מצוה וכיסה בו הדם א"כ הא אסור לכסות בו צואה אח"כ דאף דתשמישי מצוה נזרקין מ"מ הא אסור לעשות בהם תשמיש בזוי כמבואר בר"ן שבת פ' כל הכלים בהך דשירי פרוזמיות היינו שירי טליתות דאסור לקנח עצמו בהם ולעשות בהם תשמיש בזוי ע"ש וכ"ה בפוסקים בכ"ד וא"כ וודאי דאסור לכסות צואה באפר ועפר שנעשה בי מצות כיסוי דם וא"כ כיון דע"י הכיסוי אזל לי' הכנתו לצואה ממילא נעשה מוקצה לכל דהא הוא בעצם מוקצה ורק אגב הכנתו לכסות בו צואה כו', וא"כ כיון דבטלה הכנתו לכסות בו צואה תו הוא מוקצה ממילא כשאר עפר וא"כ ע"י הכיסוי הרי יעשה העפר מוקצה ואילו עתה הרי הוא מוכן וא"כ הא מבטל לי' ע"י הכיסוי את העפר מהכנתו ויש שבות בזה כמבטל כלי מהיכנו וכמ"ש כבר בחידושי לל"ט מלאכות דלאו דווקא כלי רק גם במבטל אוכל מהיכנו הוא שבות ופשוט דה"ה עפר דמאי שנא ואדרבה בעפר שייך טפי איסור ביטול מהיכנו דהוא משום בונה כיון דעפר הוא דבר של בניין בעצם דהבניין הוא מעפר ולבינים וטיט וע' ריש הבונה ובאתי רק להטור]:
כו
בש"ך סי' כ"ח סקכ"ח ע"ש דמשמע לשונו דרק במותר לגמרי באכילה מדינא אפי' מדרבנן והוא רק מנהג שנהגו להחמיר הוא דמכסה בברכה אבל איסור מדינא אפי' דרבנן דיש כמה פסולי שחיטה ואיסורי טריפות דרבנן אין לברך על הכיסוי עש"ה בלשונו ז"ל ולכאורה מהך דחולין פרק ב' דאמר דאי אין שחיטה לעוף מה"ת גם נחיר' חייבת בכיסוי דנחירתו הוא שחיטתו ע"ש א"כ הא מבואר לכאורה דאיסור דרבנן אין מסלק מצות כיסוי דכיון דמדאוריתא שרי קרינן בי' אשר יאכל ואולם לעניין הברכה י"ל דה"ל ממ"נ דמה"ת הא א"צ לברך דברכת המצוות רק דרבנן ומדרבנן הרי אסור באכילה ולא קרינן בי' אשר יאכל ואין הכיסוי מצוה כלל ואולם בס' לקח טוב הארכתי בכלל מיוחד לדון דלא אמרי' ממ"נ כזה להקל בדרבנן ע"ש בארוכה:
ויל"ע באוסר חי' ועוף שלו בקונם אכולי עלמא ושחטו אח"כ אי מחויב בכיסוי כיון דלא קרינן בי' אשר יאכל מפאת איסור הקונם ואם נאמר דפטור א"כ לכאורה גם במנהג דהוא איסור נדר ג"כ ראוי שיופטר מכיסוי ואף דאינו נדר גמור וחשוב איסור נדר רק מדרבנן ומשום אל תטוש תורת אמך מ"מ לעניין הברכה עכ"פ אין לברך כמו בפסול שחיטה וטריפות דרבנן משום ממ"נ הנ"ל וכנ"ל] וא"כ הא צדקה סברת העט"ז והב"ח המובאה בש"ך שם דכתבו דמכסה בלא ברכה בחתך כל המפרקת דנוהגין בו איסור באכילה עש"ה ואפי' נאמר בקונם דכיון דיש לו היתיר בשאלה חשוב אשר יאכל מ"מ מנהג של איסור דאין לו היתיר שפיר לא קרינן בי' אשר יאכל ואולם י"ל דכיון דהשחיטה עשתה את שלה והתיר' איסור אמ"ה ונבילה לגמרי אף לאכילה ואיסור הנדר איסור אחר הוא שפיר קרינן בי' אשר יאכל כיון דהשחיטה היא שחיטה המתרת באכילה מצד עצמותה ואיסור הנדר הוא איסור אחר מבחוץ לגמרי וכה"ג ברשב"א ריש יבמות דאיסור נדר חשוב עולה לייבום כיון דהוא איסור מחמת דבר אחר ובעצמותה ראוי' לייבום ע"ש ואולם הא גם טריפה פטור מכיסוי וא"כ זה תלוי בספק שנסתפקתי באתוון דאוריתא אם איסור טריפה הוא איסור אחר מבחוץ והשחיטה מתרת מצד עצמותה גם לאכילה א"ד איסור טריפה עניינו דבטריפה אין השחיטה מועלת לאכילה והוי לאכילה כלא נשחט והוא רק שחיטה המטהרת מידי נבילה אבל לאכילה לא הוי שחיטה כלל ועניין איסור טריפה דהוא נבילה ואינו שחוט לגבי אכילה ע"ש ואי נימא כפן הא' הנ"ל א"כ הא חזינן דגם באיסור אחר מבחוץ נמי לא קרינן אשר יאכל ופטור מכיסוי וא"כ ה"ה באיסור מפאת נדר ומנהג כנ"ל ואולם איסור טריפה יש לו עכ"פ התייחסות ושייכות לאיסור נבילה דטריפה תחלת נבילה היא דמה"ט מצטרפין זה עם זה כמבואר ברמב"ם וע"כ חשוב שפיר ג"כ חסרון בשחיטה וחשוב בעצם שחיטה בלתי מתרת באכילה כיון דעניין השחיטה להתיר איסור נבילה וכאן יש איסור דיש לו שייכות והתייחסות לאיסור נבילה דהוא תחלת נבילה וכנ"ל ומשא"כ נדר דהוא איסור אחר מבחוץ לגמרי שפיר קרינן בי' אשר יאכל ובאתי רק להעיר:
כז
בש"ע יו"ד שם סי' כ"ח סעי' כ"א בהג"ה בשם הגאונים דההולך במדבר ישחוט וימצה הדם בבגד ויברך וכשמגיע למקום עפר מכבס הבגד לשיצא הדם ומכסהו בלא ברכה וע"ש בט"ז סקי"ז מה שהקשה על תי' רמ"א על הקושי' השני' ובנקה"כ כ' עליו שאין דבריו מוכרחים ולענ"ד הקושי' וודאי מוכרחת ומוכרחת היא ואף שהט"ז לא פירשה כל כך כראוי בכל זאת הקושי' עצומה ופשוטה מאוד דרק אילו הי' הקושי' על הנוסח דאיך אומר בעפר והוא עתה אין מכסה בעפר רק בבגד הוא דהי' שייכות עכ"פ להביא ראי' מבדיקת חמץ דנוסח הברכה על ביעור והוא עתה אין מבער רק יבער לבסוף והבדיקה רק צורך הביעור שעל ידה ימצא ויבער וכך כאן אומר בעפר על שם סופו שיכסה בעפר כשיגיע לישוב כיון דעתה ג"כ ממצה הבגד לצורך זה לשיהי' לו הדם בהגיעו ליישוב להוציאו ע"י כיבוס ולכסותו בעפר ואם דגם אז הי' לדון על ראי' זאת מ"מ הי' עכ"פ שייכות ראי' מנוסח על ביעור חמץ שאומרים בשעת בדיקה לנוסח בעפר שאומרים כאן אף שאין מכסה עתה בעפר ומשא"כ אחרי דהקושי' בכאן על סברת הגאונים הנ"ל אינו על הנוסח לבד רק על כל גוף הברכה דמאי שייכות ברכה בשעת מיצוי הדם לבגד הא אין עושה עתה מקיום המצוה כלום דכיסוי אם אינו בעפר אינו כלום וכל קיום המצוה יקיים רק בהגיעו ליישוב ויכסה בעפר ועתה הוא רק מצניע הדם בבגד לשלא יאבד ויהי' בידו לקיים בו מצוה המחויבת בו בהגיעו ליישוב אבל אין עושה עתה מגוף המצוה כלום רק מצניע החפץ של מצוה לשיעשה בו מצותו לאחר זמן וא"כ אחרי שאין עושה עתה מקיום המצוה כלום למה יברך הלא אין ברכה רק על קיום מצוה ובדיקת חמץ שפיר יש עלי' חיוב ברכה דבדיקת חמץ הוא מצוה דרבנן שציוו לבדוק ויש לברך עלי' כעל כל מצוות דרבנן שמברכין עליהם ומה שהנוסח על ביעור בזה אין לדקדק כלל דכיון דיש עכ"פ חיוב ברכה תיקנו הנוסח על ביעור לפי שהתכלית הוא הביעור דחייבו לבדוק אחרי החמץ כדי לבערו והכל מצוה אחת דמה"ת חייב לבער רק חמץ הידוע לו וחכמים חייבו לבדוק ולחפש גם על הבלתי ידוע לו כדי לבערו וע"כ תיקנו הנוסח על ביעור דהוא התכלית וכולל גם חיוב הדאוריתא דהוא הביעור אבל כאן הרי אין כאן מצוה רק כיסוי הדם וא"כ מיצוי הדם בבגד דאין בו מעניין הכיסוי כלום והוא רק שימת עצה בנפשו להצניע חפץ המצוה לקיים בו מצות הכיסוי אח"כ אבל עתה אין כאן מקיום מצות הכיסוי כלום א"כ הא אין כאן חיוב ברכה כלל ולמה מברך ואין הקושי' על תיבת בעפר שהוא אומר רק על גוף הברכה דאיך מברך ברכת מצוה והוא אין מקיים מצוה של כלום אפי' מצוה דרבנן ומה שייך להביא מבדיקת חמץ דמברך עלי' דהבדיקה הוא גוף מצוה דרבנן ושפיר יש בה חיוב ברכה כעל כל מצוות דרבנן וקושי' זו וודאי אלימתא היא ופשוטה מאוד:
וי"ל לענ"ד בטעם דברי הגאונים הנ"ל וזה דכשממצה הדם בבגד הא הדם מכוסה בבגד (וכמו שהביא הט"ז בס"ק הנ"ל בשם הב"ח דמברך על כיסוי הדם ולא בעפר והיינו דמברך על גוף המיצוי בבגד דהוא כיסוי הדם בבגד אלא שאין הכיסוי בעפר וע"כ מברך על כיסוי הדם ואין אומר בעפר וא"כ עכ"פ הדם כ"ז שהוא בבגד הרי חשוב מכוסה וכך הרי הוא בפועל שהוא מכוסה בבגד] וע"כ נ' דה"ל ככיסהו הרוח דאין חייב לגלות ולכסות וכך כאן אין חיוב עוד לגלות ולכסות היינו להוציא הדם מן הבגד ע"י כיבוס ולכסותו ואין לומר דשאני כסהו הרוח דאיירי שכיסהו הרוח בעפר דכבר נתקיימה המצוה מאילי' ולכן אין חיוב לגלות כו' ומשא"כ כאן דאין מכוסה בעפר ומצות הכיסוי הוא רק בעפר וא"כ הא לא נתקיימה המצוה עדיין וע"כ שפיר יש חיוב לגלות כו' דז"א דכבר דנתי בזה במ"א דטעמא דכסהו הרוח אינו מפאת דכבר נתקיימה המצוה כו' דמאיליו לא שייך קיום מצוה רק ע"י אדם המחויב ומה שנעשה ע"י הרוח אין להחשיבו נתקיימה המצוה כלל ואילו הי' חשוב נתקיימה המצוה הי' ראוי להיות דינו כמו בכיסהו הוא דאפי' חזר ונתגלה פטור מלכסות וכך הי' ראוי להיות גם בכיסהו הרוח דאפי' חזר ונתגלה לא יהי' עוד מצות כיסוי כיון דכבר נתקיימה המצוה ועל כרחך דלא חשוב נתקיימה המצוה וע"כ בחזר ונתגלה שפיר יש מצות כיסוי ורק מה דאין חייב לגלות בידים הוא משום דכיון דהמצוה הוא לכסות הדם אין שייכות המצוה רק בדם מגולה ובזה שייך מצוה לכסותו אבל בדם מכוסה לא שייך מצות כיסוי דהא הוא מכוסה ואין העניין דנתקיימה המצוה רק העניין דאין כאן חפץ המצוה דחפץ המצוה בכאן הוא דם מגולה שעליו באה מצוה לכסותו אבל דם מכוסה אינו חפץ של מצות כיסוי דהא הוא מכוסה ולא הוזכר במקרא חיוב גילוי וכיסוי רק חיוב כיסוי לבד ואין שייכות כיסוי במה שהוא מכוסה ולכן אין כאן המצוה כלל [לא שנתקיימה המצוה כו' דו"ק היטיב מאוד] וא"כ בהיות כן הנה גם בהיות הדם מכוסה בבגד סוף סוף הרי הוא מכוסה ואיו בו שייכות כיסוי ומה בכך דאינו מכוסה בעפר הלא אין העפר גוף המצוה רק הכיסוי הוא המצוה ועפר הוא רק פרט שבו יהי' הכיסוי ולא בדבר אחר אבל גוף המצוה הרי הוא הכיסוי ותדע דבתוספתא נוסח הברכה על כיסוי הדם לבד ואין שם תיבת בעפר והיינו משום דהכיסוי הוא עצם המצוה והעפר רק פרט מפרטי המצוה במה יכסה ואין להזכיר הפרט בברכה רק גוף המצוה וגוף המצוה הוא רק הכיסוי וז"פ דגוף המצוה הוא הכיסוי דהא הוא הוא מעשה המצוה שעושה שמכסה הדם והעפר הוא רק פרט והדבר שבו מכסה אבל גוף מעשה המצוה הוא הכיסוי שמכסה הדם וז"פ אין צורך לאריכות וא"כ אחרי שגוף המצוה הוא רק הכיסוי א"כ אחרי דבדם מכוסה אין שייכות כיסוי דלא ציותה תורה לגלות ולכסות רק לכסות לבד וכנ"ל וא"כ אין חילוק במה הוא מכוסה אם בעפר או בדבר אחר דסוף סוף כיון דמכוסה ובמכוסה אין שייכות כיסוי הרי אין כאן המצוה דהוא הכיסוי ובשלמא אם הי' העפר גוף המצוה אז הי' שייך לומר דיש כאן עניין וחפץ המצוה כיון דאין מכוסה בעפר וכל המצוה רק העפר היינו דחפץ המצוה הוא דם שאין מכוסה בעפר שיכסנו בעפר והרי יש לו דם שאין מכוסה בעפר וחייב לכסותו בעפר ומשא"כ אחרי דעצם הכיסוי הוא המצוה והעפר רק פרט כו' א"כ עצם הכיסוי שפיר אין כאן חפץ ועניין המצוה כלל דכיסוי ליתא רק בדבר מגולה לא במה שהוא מכוסה דלא חייבה תורה לגלות ולכסות ואין חילוק במה הוא מכוסה סוף סוף כיון דהוא מכוסה אין שייכות מצות כיסוי דו"ק היטיב מאוד כי העניין עמוק ולפי"ז אחרי דאין חיוב לגלות כאן הדם כמו בכיסהו הרוח הנה גם אם מכבס אח"כ ומגלהו ומכסהו מ"מ הוא רק מצוה דרבנן כמו בכיסהו הרוח אחרי שחזר ונתגלה דמבואר בגמ' דחיוב הכיסוי אח"כ הוא רק מספק דמספקינן אי יש דיחוי אצל מצוות או אין דיחוי וא"כ לסברת האומרים דגם בס' עשה לרמב"ם סד"א מה"ת לקולא א"כ הא אין כאן רק חיוב ומצוה דרבנן לכסות אחרי שחזר ונתגלה וא"כ גם בהך דממצה הדם בבגד דכוותה גם אחרי שיכבסהו ויגלהו לא יהי' מצות כיסיו רק דרבנן דגם כאן יש הדיחוי כמו בכיסהו הרוח כיון דגם כאן אין חיוב לגלות כמו בכיסהו הרוח וכמובן והנה התוס' הקשו בזבחים ובסוכה דמדוע חשוב דיחוי בכאן בכיסהו הרוח הא הי' בידו לגלותו וכל שבידו לא הוי דיחוי ותירצו דלא אהני הבידו כאן כיון דאין חייב לעשות כן לגלות עש"ה ולפי"ז הנה אם יברך כאן בשעת מיצוי הדם בבגד תו הרי יהי' חייב מה"ת לגלותו אח"כ ולכסותו דאל"כ הרי תהי' ברכתו למפרע ברכה לבטלה ויעבור על לא תשא מה"ת לדעת הרמב"ם דברכה לבטלה הוא עבירת לא תשא מה"ת וא"כ הרי חייב לגלות ולכסות מה"ת כדי שלא יעבור על לא תשא דאף דהברכה רק על מצוה דרבנן מה בכך וכל ברכת המצות רק חיוב דרבנן והיינו משום דכיון דהוא חיוב דרבנן עכ"פ גם מה"ת לא חשיב תו נשיאות שם שמים לבטלה וע"כ כשמקיים המצוה שפיר אינו לבטלה גם מה"ת אבל אם יברך גם על מצוה דרבנן ולא יעשה המצוה הרי עובר וודאי אלא תשא מה"ת לרמב"ם הנ"ל וכמובן וא"כ איסור לא תשא הרי מחייבהו מה"ת לגלות ולכסות וכיון דיש חיוב מה"ת לגלות ולכסות תו הרי אין כאן הדיחוי כלל דכל שיש חיוב לגלות תו הא אהני הבידו דלא נימא דיחוי וא"כ תו הא יהי' הכיסוי שפיר מצוה מה"ת כיון דאין כאן דיחוי ונמצא דע"י הברכה שמברך עתה הוא שנעשה הכיסוי דאח"כ מצוה בעניין הדאוריתא דלולי הברכה הי' רק מצוה דרבנן ומה"ת לא הי' מצוה כלל וע"י הברכה הוא שנעשה מצוה מה"ת וע"כ ה"ל הברכה עצמה התחלת עניין הכיסוי דאח"כ ובאין כאחד ושפיר שייך לברך גם עתה כיון דיש כבר עתה התחלת עניין המצוה עם הברכה ע"י הברכה עצמה דאף דאין בברכה מעניין מעשה הכיסוי מ"מ מה בכך הרי אין הברכה משום המעשה רק משום עניין המצוה שבמעשה וכיון דעניין המצוה מתחיל עכשיו דע"י הברכה דעכשיו הוא שיהי' הכיסוי מצוה מה"ת ולולי זה לא הי' בו עניין מצוה מה"ת כלל ע"כ שפיר חשובה הברכה התחלת גוף עניין המצוה ואין כאן שימת עצה לבד להצניע חפץ המצוה לשלא יאבד ויקיים בו מצותו אח"כ רק יש כאן התחלת גוף עניין המצוה כיון דכל עניין המצוה דאח"כ נעשה רק ע"י הברכה דעתה וכיון דיש בברכה התחלת גוף עניין המצוה תו שפיר שייך לברך ובאין כאחת וכנ"ל דבהתחלת גוף המצוה הא שפיר שייך לברך מיד ואף דהגמר ותשלום המצוה הוא אחר זמן כדמצינו, כן בראשונים לעניין ברכת אירוסין ונשואין ולמדוהו ג"כ מבדיקת חמץ דהברכה הוא גם על הביעור אף שיהי' רק למחר וגם כאן הוא שפיר עתה בברכתו התחלת גוף המצוה כיון דכל גוף עניין המצוה דאוריתא דאח"כ נעשה רק ע"י הברכה דעתה וא"כ התחלת הדאוריתא הוא עתה וע"כ שפיר שייך לברך על הדאוריתא דבאין כאחת דהברכה היא עצמה התחלת גוף המצוה דאוריתא וממילא יכול לברך דבהתחלת גוף המצוה הא מברכינן שפיר אף דהגמר והתשלום רק לאחר זמן ודו"ק היטיב מאוד, כן י"ל לחומר הנושא ליישב דברי הגאונים אשר המה מתמיהים ומפליאים לכאורה דהמיצוי שממצה עתה הא אין בו מעניין המצוה כלום ומה שייך לברך עתה כשממצה ולהנ"ל הוי שפיר התחלת המצוה מפאת הברכה עצמה אלא דאין שייכות ברכה רק בשעת עשיית מעשה עכ"פ מעניין המצוה וע"כ יש לו לברך בשעה שממצה שיהי' לו הדם לכסותו אח"כ אבל ההתחלה דמצות כיסוי דאח"כ הוי, רק באמת מפאת גוף הברכה עצמה וכנ"ל והנה מה שכתבתי דמה דיהי' חייב לגלות כדי שלא יעבור אלא תשא תו לא נימא דיחוי מש"ה יש לדון בזה די"ל כוונת תוס' זבחים וסוכה הנ"ל דלא אהני הבידו דכיון דאין חייב לגלות א"כ הא נדחה החיוב עכ"פ ושפיר אין כאן חיוב עוד ודו"ק וא"כ גם כאן נהי דיש חיוב משום לא תשא אבל הרי אין זה חיוב כיסוי וחיוב כיסוי הרי נדחה עכ"פ כיון דמחמתו הרי לא הי' מחויב לגלות ולכסות והי' כבר פטור מחיוב זה וא"כ תו אכתי אין כאן מצות כיסוי ואין על מה לברך דהברכה הא הוא על מצות הכיסוי ואולם אין זה מוכרח בכוונת תוס' הנ"ל ואפי' יהי' כן כוונת תוס' מ"מ אין הגאונים מוכרחים לזה ויוכל להיות סברת הגאונים בפשיטות דרק בהך דזבחים בקיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול כו' דמצוה להחזירו לכלי קודש ולהוליכו ולזרקו הוא דמהני בידו דכל שמצוה לעשות כן אהני הבידו לעשות לסלק הדיחוי [ומשא"כ בהך דכסהו הרוח דאין מצוה לגלות] ואין חילוק מפאת מה הוא המצוה והחיוב רק כל שיש עניין מצוה וחיוב לעשות כן אלים ועדיף טפי ומסלק הדיחוי וטעמא נמי איכא לש"ס מנחות ק"א ב' ותוס' ב"ק בהמרובה דבמצוה הוא דאמרי' דכל העומד להעשות כעשוי דמי ולא ברשות והיינו נמי טעמא בדשיל"מ דרק במצוה לאיתשולי חשוב דשיל"מ וכמ"ש במ"א בארוכה וע"כ גם כאן כשמצוה לעשות כן ה"ל כעשוי מכבר וכאילו הי' בכלי קודש מכבר ולא ניתן לכלי חול כלל ולא נדחה מעולם רק דעכ"ז בעי' בידו דאם אין בידו לעשות א"א שיחשב כעשוי דהא אין בידו לעשותו וכמובן בפשיטות וא"כ עכ"פ שפיר גם במצווה מפאת חיוב אחר סוף סוף כיון דמצווה לעשות כן ובידו לעשות כעשוי דמי גם כאן כאילו הי' מגולה מעולם ולא נכסה ולא נדחה כלל מעולם כיון דמחויב לכסותו ובידו לעשות כן ולכן כעשוי דמי ולא נדחה מעולם וכמובן]:
והנה מה שכתבתי דהברכה הוא התחלת גוף עניין המצוה דלולי הברכה הי' ספק דיחוי וסד"א מה"ת לקולא לרמב"ם והי' רק מצוה דרבנן וע"י הברכה נסתלק הדיחוי והוי מצוה מה"ת, נ' עוד דאפי' לראשונים החולקים אהרמב"ם וס"ל דסד"א מה"ת לחומרא מ"מ ג"כ חשיבה הברכה התחלת עניין המצוה כיון דלולי הברכה עכ"פ הי' הכיסוי רק ספק מצוה וע"י הברכה דנסתלק הדיחוי הוא וודאי מצוה וע"כ חשיבא הברכה התחלת גוף המצוה במה שפועלת עניין הוודאי שבו ואף דאם האמת דאין דיחוי אצל מצוות א"כ גם בלי הברכה הוא מצוה ואין הברכה פועלת כלום ואינה התחלה ותו אין לו לברך וא"כ כיון דמספקינן אי יש דיחוי או אין דיחוי א"כ תו איך מברך מספק הא אי אין דיחוי אין לברך וא"כ ה"ל ככל ס' ברכות דלא מברכינן מספק משום איסור לא תשא וא"כ גם כאן אין לו לברך דשמא אין דיחוי כו' ז"א דכאן הוא עניין אחר משאר ספק ברכות דכאן בעי' רק שיהי' שם עתה התחלת מצוה לשיוכל לברך מיד עתה וזה הוי שפיר התחלה מה שעושה מספק וודאי ופועל בעניין המצוה שיהי' וודאי מה שבלי הברכה הי' רק ספק דסוף סוף כיון דמספקינן אי יש דיחוי או אין דיחוי הא הי' רק ספק מצוה וע"י הברכה הוא וודאי מצוה לכן חשוב זה שהברכה פועלת תוספת בגוף עניין המצוה במה שעושאתו וודאי והוי הברכה עי"כ התחלת עניין המצוה בוודאי ואין זה ספק ברכות רק יש כאן וודאי כיון דבעי' רק התחלה היינו שיפעול תוספת בעניין המצוה לשיוחשב התחלה וזה הוא פועל בוודאי במה שעושה מספק וודאי דדבר זה הוא תוספת וודאי והוי התחלה וודאית עי"כ דו"ק היטיב מאוד כי העניין פמוה וראי' לסברא זאת ממ"ש ברבינו יונה ברכות פרק ג' דאף דאסור להתפלל תפלת נדבה בלי חידוש שיחדש בה דבר מ"מ במסופק אם התפלל חוזר ומתפלל בלי חידוש דמה שנעשה מספק וודאי זהו עצמו חידוש עש"ה הרי דגם שם יש לנו לומר שמא כבר התפלל וא"כ הא אין כאן חידוש כלום וא"כ פו הא עושה ספק איסור בתפלתו שנית ועל כרחך דלא אמרי' כן רק אמרי' דסוף סוף כיון דמסופק אם התפלל חשוב זה וודאי חידוש לא ספק חידוש רק הוא וודאי חידוש במה שעושה מספק וודאי וא"כ כך כאן הוא פעולה וודאית שהברכה פועלת בעניין המצוה ומוספת בו שעושאתו מספק מצוה וודאי מצוה וע"כ הוי שפיר הברכה בוודאי התחלת עניין המצוה מפאת זה שפועלת או פעולה ותוספת וודאי ושפיר יכול בוודאי לברך גם עתה כיון דהוא כבר עתה התחלה וודאית ודו"ק היטיב מאוד כי העניין עמוק וגם מ"ש למעלה בהשענה על סברת הרמב"ם דברכה לבטלה הוא איסור ד"ת, גם לזה י"ל דאין צורך דאפי' הוא רק חיוב דרבנן לגלות כדי שלא תהי' ברכתו לבטלה מ"מ כיון דחייב עכ"פ מדרבנן לעשות כן ובוודאי יעשהו מפאת הדרבנן עכ"פ לכן גם מה"ת כעשוי דמי כיון דוודאי יעשהו ותו ג"כ גם מה"ת אין כאן דיחוי ודו"ק]: