אוצרות יוסף יורה דעה· רבי יוסף ענגיל
חידושי יורה דעה הלכות שחיטה
בעזה"י חידושי יו"ד ה' שחיטה.
א
בט"ז סי' א' סק"ו מש"ש דלא פליגי התם אלא דס"ל המע"ה א"כ כ"ש כאן בספק איסור דאזלי' לחומרא, צ"ע דמאי כ"ש הרי להוצאת ממון צריך בירור יותר דאין הולכין בממון אחה"ר ולהתיר איסור מהני רובא וא"כ יוכל להיות ג"כ דלגבי איסור מהני חזקה דמעיקרא להתיר ועכ"ז להוציא ממון אין מוציאין על ידה וע' תוס' ב"מ כ' ב' ד"ה איסורא ומ"ש בגליון שם וע' תוס' יבמות ס"ה א' ד"ה נישאת [וע' נקודות הכסף סי' ב' סק"ו ד"ה ותימא לי כו']:
ב
ש"ך שם סי' א' סק"ה מש"ש דאף דכשרודפים אחריו מגיעים מקרי ליתי' קמן, דוגמתו עירובין נ"א א' דאף דכי רהיט מטי מקרי חשכה לו ואולם כוונת הש"ך נ' דאפי' בלי ריצה אם הולכים אחריו מגיעים מ"מ מקרי ליתי' קמן וא"צ לילך אחריו:
ג
ש"ך שם סק"ו דלכולי האי לא חיישי' שיתנבלו שניהם, דוגמתו יבמות כ"ו ב' למיתה דתרי לא חיישי':
ד
ט"ז שם סי' א' סקט"ו מש"ש שוב ראיתי כן במשמרת הבית כו', ולכאורה מ"ש הרשב"א אלא חזקה היא י"ל כוונתו אחזקה שליח עושה שליחותו והתינח בקטן ששולחין אותו לקנות בשר ויין אמרי' דמסתמא עשה שליחותו כהוגן וקנה מן ההיתר וכ"ז רק בתורת חזקה שליח עושה שליחותו ומשא"כ בקטן ששחט בהמת אביו וכדומה בלי ציווי ושליחות אביו אין ראי' דאמרי' חזקה ששחט יפה דו"ק ואולם באמת דברי הט"ז נכונים דהא חזקה שע"ש נמי לא אמרי' בקטן כדמשמע בעירובין ל"א ב' וליחוש דילמא לא ממטי לי' כו' ולא משני ע"ז חשע"ש רק אקושי' דודילמא לא שקיל מיני' ע"ש וע"ש ברש"י דהקושי' דילמא לא ממטי הוא אקטן עש"ה וא"כ משמע דבקטן לא אמרי' חשע"ש וא"כ על כרחך סברת הרשב"א לאו מטעם חשע"ש רק החילוק בין נידון דידי' להך דעירובין דשם בעירובין יש לחוש דילמא לא ממטי כלל וזה שפיר חיישי' ומשא"כ בנידון הרשב"א דחזינן דלקח והביא ושנחוש שמא קילקל בהלקיחה ולקח מהאיסור זה לא חיישי' דמה שעושה חזקה שעושה כהוגן וא"כ כיון דאין הטעם מפאת חשע"ש דהא חשע"ש באמת לא אמרי' כלל בקטן רק עניין החזקה דמה שעושה עושה כהוגן א"כ גם בשחיטה כיון דפעל בשחיטה דהא שחוט לפניך וע"כ שחט בעצמו או שנתן לשחוט וע"כ תו כיון דפעל בשחיטה יש לנו להחזיק דפעל כהוגן וכיון דיודע ומומחה בעצמו וודאי שחט בעצמו ולא נתן למי שאינו יודע ואולם מגוף הש"ס עירובין הנ"ל באמת לא מכרעא די"ל דקושית הגמ' בהך דדילמא לא ממטי אמי שאינו מודה בעירוב די"ל דגרע מקטן וכמובן ומשא"כ בקטן אמרי' שפיר חשע"ש וכוונת הרשב"א במשמרת הבית שפיר אחשע"ש ויל"ע בזה בעירובין בתוס' שם:
ה
שם בט"ז סקט"ז דהכל לפום חורפי', דוגמתו בגיטין נ"ט א':
ו
בט"ז שם סקי"ז כ' בסברת הרא"ש דברכת השחיטה הוא על האיסור לאכול בלא שחיטה ע"ש בכל דברי הט"ז, וצ"ע מרא"ש פ"ק דכתובות דכ' דלא שייך ברכה אאיסור רק אמצוה וברכת שחיטה הוא משום לא פלוג דשחיטת קדשים דהיא מצוה וברכת אירוסין ג"כ אינה על האיסור עש"ה, וסברת הט"ז נ' דוודאי דלא שייך ברכה אפרישה מאיסור בשוע"ת ולא יכלו חכמים לחייב זה דא"כ יהי' האדם צריך לברך תמיד אקב"מ וצונו שלא לאכול חלב וכדומה ורק במקום שנתנה תורה מעשה לסלק האיסור היינו שחיטה לסלק איסור נבילה וכדומה אז שפיר תיקנו ברכה גם על האיסור כיון דאז יש לקבוע לברכה זמן ומקום היינו בשעה שעושה המעשה ההוא לסילוק האיסור וא"ל דא"כ חלב נמי האיכא ניקור ז"א דניקור לא נתנה תורה מעשה זאת והתורה רק אסרה החלב וע"ז לא שייך ברכה דא"כ נברך תמיד וכנ"ל ומה שהאדם מנקר ומפריש החלב מעצמו לשלא יאכלנו לא שייך לקבוע הברכה במעשה ההוא יותר מבזמן אחר כיון דאין זו מעשה תוריית רק עשי' בעלמא מעצמו שמפריש החלב האסור וגוף מה שנתנה תורה הוא איסור לבד שלא לאכול חלב וא"כ בזה לא שייך להצריך ברכה ע"ז דא"כ נברך תמיד או בכל שעת אכילה על מה שאין אוכלין חלב וכדומה ומשא"כ שחיטה שנתנה תורה מעשה שחיטה במשפטי' שהי' דרסה כו' שעי"ז אין הבהמה נבילה שפיר שייך לקבוע הברכה על איסור אינו זבוח בשעת עשיית המעשה התוריית של הזביחה דו"ק מאוד וכן בברכת אירוסין דכל פרישות מכיעור בעניני ביאה הכל גדר עריות וכמ"ש רש"י על קדושים תהיו פרושים תהיו מן העריות ומן העביר' והיינו דכל קדושה פרישות מכיעור בענין זה הוא גדר עריות וע"כ איסור הדרבנן שלא לבעול בלי קדושין ג"כ גדר עריות וענין הקדושין הוא מעשה תוריי לקדש באופן זה בכסף כו' ובפני עדים וכדומה משפטי הקידושין וע"כ שפיר שייך לקבוע ברכה אאיסור עריות בשעת עשיית מעשה התוריית המסלקת ענין הערוה היינו כיעור המביא לידי ערוה דו"ק היטב:
ז
שם בש"ך ס"ק ל"ח כיון דהקהל פסלו שחיטת הכלי אינו מובן לענ"ד דקהל אין יכולים לפסול את הכשר ויוכל זה להיות רק בתורת נדר שלא לאכול משחיטת אחר וא"כ חל רק על הנודרים אבל הוא מותר לו לשחוט ואחר שאינו מן הנודרים מותר לו לאכול משחיטתו ואם הוא בתורת תקנת הקהל יכולים הרוב להסיע גם על המועטים ואסורים כל הקהל לאכול משחיטת אחר אבל מי שאינו מאותו הקהל מדוע יאסר ואילו ל' המחבר ששחיטתו אסורה דמשמעותו שאסורה לכל העולם א"כ זה הא לא שייך רק בחרם מפאת שנעשה חשוד לאותו דבר ואינו נאמן ששחט כהוגן ונ' הכוונה דגם בתקנת הקהל אסור לו לשחוט ולעבור על תקנת הקהל ולכן מפאת העביר' על תקנת הקהל ה"ל ג"כ חשוד לאותו דבר:
ח
שם בט"ז ס"ק כ"ב, נלענ"ד בגוף קושית הרמב"ן דמדוע בהוחזקה נדה כו' לא מהני אמתלא ואילו באמרה לבעלה טמאה אני מהני אמתלא דבהוחזקה בפני שכנותי' יש להשכנות תורת עדים דהיא נדה דאף דנשים פסולות לעדות מ"מ במידי דשייכי רק נשים גם נשים כשרות כמו חי' על הבכור ע' קידושין ע"ד א' [ומ"ש בגליון שם בארוכה בזה סברת כמה ראשונים דהוא דאורייתא עש"ה] והרי אין דרך לאשה להחזיק עצמה נדה בפני אנשים רק בפני נשים ולכן גם השכנות כשרות לעדות זה ולכן בשעה שהוחזקה נדה בפני שכנותי' הרי השכנות מעידות שהיא נדה ולכן נגד עדות לא מהני אמתלא ומשא"כ באמרה לבעלה טמאה אני דאין להבעל תורת עד כיון דהוא בעל דבר ולכן אין כאן רק תורת שווי' אנפשה חד"א ולכן גבי שווי' אנפשי' חד"א מהני אמתלא ואין להקשות מזה אהוחזקה נדה כו' דאין לדון ממה שמצינו שמועיל אמתלא גבי שווי' אנפשי' כו' שיועיל זה לבטל עדות דו"ק מאוד ולפי"ז אם אמרה לשכנותי' שהיא טמאה ג"כ לא מהני אמתלא וכך נ' דהא לא אמרו בש"ס הוחזקה נדה ע"י לבישת בגדי נדות רק סתם הוחזקה כו' וא"כ ה"ה בהוחזקה ע"י אמיר' ולפי"ז בטבח שעשה סימן כו' אפי' לא עשה סימן רק אמר לבד בפני אחרים שהוא טריפה דיש להאחרים תורת עדים ג"כ לא מהני אמתלא ואף דעדות השכנות והאחרים ג"כ רק עפ"י דברי' ודבריו וא"כ ה"ז ג"כ עדות רק על שווי' אנפשה חד"א והא בהשווי' כו' גופי' מהני אמתלא וא"כ מה יוסיף העדות בזה, אין זה קושיא דהרי זה כהך דאיסור עצמו בע"א יוחזק דכך כאן ג"כ אף דבאה ידיעת העדים רק ע"י שווי' כו' מ"מ כיון דבשעתו אמרי' שווי' כו' והודאת בע"ד כמאה עדים והית' נאמנת בשעתה לכן ידיעתם מזה נעשה עדות ושוב א"א לדבר שהוחזק בעדות שיתבטל ע"י אמתלא ודו"ק ובאתי רק להעיר:
ט
סי' ב' בט"ז סק"א, לפמ"ש הט"ז בפי' דברי הרמב"ם א"כ שחיטת עכו"ם איסור אחר מוקרא לך ואכלת מזבחו דאסור אכילה מזבחו אבל אין בו איסור נבילה ואינו מטמא וגם אין לו ללקות דהוא רק איסור עשה מוקרא לך וגם בספק אם שחט עכו"ם או ישראל ליכא חזקת איסור לתוס' דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אינו זבוח וכאן הרי הוא זבוח דשחיטתו שחיטה ורק שיש איסור אחר מוקרא לך כו', וכן יש נפקותא להחמיר לסברת הרמב"ם לענין מיעוט בתרא אם שחט ישראל רוב ושחט עכו"ם המיעוט בתרא דאם שחיטת עכו"ם שחיטה ואסור מקרא דואכלת מזבחו א"כ מיעוט בתרא נמי כשנשחט שם שחיטה עליו ואסור מקרא הנ"ל וה"ל כמו שהי' במ"ב וכמובן ומשא"כ אם הפסול מפאת דאינו בר זביחה והוי אינו נשחט א"כ מיעוט בתרא הא א"צ להיות נשחט וע' לקמן בש"ך סקכ"ז מש"ש בכוונת הדרישה ותי' דאין העכו"ם פוסל אלא כשעושה מעשה טריפה כו' והנה אם פסול עכו"ם רק מפאת דאין שחיטתו שחיטה הא אין התחלה להקושי' ולא הוצרך לקושי' ותירוץ ואין לחשוד את הדרישה שבא להקשות ק דמשום דאין שחיטת עכו"ם שחיטה יפסול אם שחט המיעוט בתרא ודימה אותו לשהי' ומה הדמיון דשם בשוחט המ"ב שם שחיטה עליו וה"ל שהי' באמצע השחיטה ומשא"כ כאן דהפסול רק משום שאינו שוחט וע"כ נ' כוונת הדרישה ג"כ בהכרח כן רק לסברת הרמב"ם דעכו"ם הוא בר זביחה וזביחתו אסור ממקרא אחר מואכלת מזבחו וע"כ כיון דזביחתו זביחה שפיר דמי לשהי' במ"ב דכאן נמי הא נזבח המ"ב עכו"ם דזביחתו זביחה ואוסר וג"כ ראוי שיאסר דו"ק מאוד וע"ז תי' דרק באותו אדם הוי מעשה אחת והוי גם המ"ב שחיטה ומשא"כ באדם אחר וכמש"ש להלן בזה בדברינו ע' להלן וא"כ ממילא הא גם בשהי' במ"ב אין ראוי לפסול אם שחט אחר המ"ב כיון דאינו מעשה אחת ואין שם שחיטה על המ"ב ולא הי' שהי' באמצע השחיטה וזה דלא כדברי הש"ך שם דכ' דאינו כן ואין חילוק בשהי' בזה ולהנ"ל אף דאין כוונת הדרישה אשהי' מ"מ מדבריו ממילא נשמע כן אף לשהי' דו"ק מאוד ועוד יש נפקותא להחמיר להרמב"ם באם שחטו עכו"ם וישראל דאם פסול עכו"ם מפאת שאינו שחיטה א"כ כאן דל שחיטת עכו"ם מהכא הא יש שחיטת הישראל ומשא"כ אם שחיטת עכו"ם שחיטה ואוסר מקרא דואכלת מזבחו א"כ שפיר כיון דהעכו"ם ג"כ שוחט הרי נאסר ע"י שחיטתו ע' בש"ך סק"ל ותבין, ואולם מהעתקת הש"ך בס"ק ב' דברי הרמב"ם דכ' להדיא דהוא נבילה ולוקה משמע דקרא דוקרא וגו' הוא גילוי אקרא דוזבחת דאין עכו"ם בכללו וקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו מוציא עכו"ם מכלל זביחה ומגלה אקרא דוזבחת דאין עכו"ם בכלל וה"ל ע"י עכו"ם אינו זבוח ונ' דגם הט"ז מפרש כן מדחפש אחר נ"מ בין טעם הרמב"ם לטעם הרא"ש והרי יש נפקותי טובי כנ"ל ואולם באמת הדבר צ"ט דמנ"ל לומר מקרא דוקרא וגו' דמוציא עכו"ם מכלל זביחה הא קרא אחר רק ואכלת מזבחו וא"כ אין כאן משמעות רק שאין לאכול מזבחו והוא איסור גרידא לאכול מזבחו אבל מנ"ל דהמקרא מוציא מכלל זביחה, ואולי הטעם דאילו בא הכתוב לאסור אכילה מזבחו הי' ראוי להאמר זה בפירוש ואילו קרא דוקרא לך ואכלתו מזבחו הא משמעותו דהוא כבר איסור ממקום אחר האכילה מזבח עכו"ם והכתוב אומר שאם תבוא לידי כך לעשות איסור זה בקראו אותך ואכלת וגו' ודו"ק היטב ועל כן מקרא זה מגלה דלא הי' כוונת הכתוב וזבחת על עכו"ם מעולם ואין עכו"ם בכלל וזבחת וא"כ עצם האיסור הרי הוא איסור אחר ממקום אחר היינו מפאת שהוא נבילה ואינו זבוח וע"כ שפיר שייך ל' זה וקרא לך ואכלת מזבחו מה שאסור לעשות:
כן ממקום אחר ואף דגם האיסור ההוא נודע רק ע"י המקרא הזה מ"מ כיון דהאמת דהוא איסור אחר שפיר יתכן עכ"פ ל' זה ומשא"כ אילו בא הכתוב לאסור רק כאן איסור בפ"ע אכילת זבח עכו"ם וודאי לא הי' לו לכתוב בל' זה רק לומר האיסור שאסור לאכול ולא לכתוב וקרא לך ואכלת מזבחו (דמשמעותו) מה שאין ראוי לעשות כך לאכול מזבחו ואמאי אין ראוי הלא אין בו שום איסור ובזה המקרא הוא שבא הכתוב לאוסרו וא"כ הא יש לכתוב לומר האיסור תחלה ואח"כ לכתוב וקרא לך וגו' וע"כ דהאיסור מפאת ענין אחר לא שמקרא זה אוסרו וע"כ הכוונה דעכו"ם אינו בכלל. וזבחת ויש איסור באכילת זבחו ממילא ממקרא אחר מקרא דלא תאכל כל נבילה וע"כ שפיר יתכן ל' זה וקרא לך ואכלת מזבחו מה שהכתוב לא תאכל כל נבילה אוסרו ואי דמנ"ל דזביחת עכו"ם אינה זביחה והיא בכלל נבילה זה רק גילוי מילתא בעלמא ושפיר יתכן היות הגילוי הזה ממקרא זה דוקרא לך וגו' עצמו ודו"ק היטב:
והנה מ"ש הט"ז דשחיטת גר תושב עכו"ם מותרת מה"ת יל"ע במשנה, ריש אלו דברים שחיטה שא"א לעשותה מע"ש דוחה כו' והא אכתי אפשר לעשותה ע"י גר תושב וא"ל דר"ע דשם לטעמי' דמרבה לערל כטמא ביבמות פ' הערל ואסור לעכו"ם ליכנס למקדש משום ערלות ואף דעכו"ם אינו מצווה ע"ז מ"מ הרי אנו מצווין ע"ז דאסור להכניס טומאה למקדש ואם ישנה שם יש חיוב לשלחה משם ז"א דהא' מצי קאי בחוץ ולשחוט בסכין ארוכה וי"ל דשחיטת קדשים בעי' לשמה:
ועכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד ואף דגם סתמא כשר מ"מ מבואר בס' גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל על מסכתות בעירובין פרק ג' דבעי' ראוי ללשמה, ואולם כאן הרי ראוי גם לחשב לשמה רק דאינו מחשב ועביד אדעתא דנפשי', וי"ל דבאמת דברים שבלב אינם דברים וענין המחשבה בקדשים רק מפאת דחזקת כשרות דכהן מעיד שחישב ולכן אילו הי' צריך להיות מחשבה להדיא הי' מועיל מחשבתו מפאת דאנן סהדי שחישב ולא הוי דברים שבלב ודו"ק וכיון:
דהמחשבה מועלת אילו הי' צריך לכן תו א"צ כלל כיון דראוי לחשב לשמה וסתמא נמי לשמן כיון ומשא"כ עכו"ם דאין לו חזקת כשרות ונאמנות ואפי' יאמר שחישב אינו נאמן לכן תו המחשבה אינה מחשבה כלל דה"ל דברים שבלב כו' ודו"ק ואפי' יאמר בפיו בשעת שחיטה לשם חטאת וכדומה נמי לא מהני כיון דהאמת דהמחשבה מועלת וא"צ דיבור א"כ הרי מבוקש התורה המחשבה ואם אין המחשבה מועלת מה ענין לדיבור שיועיל [וגם אפי' אומר כן יש לחוש שרק אומר בפיו ולבו מחשב שלא לשמה] וע"כ תו אין ראוי למחשבה ולא מהני ועי"ל עפ"י ירושלמי תרומות פרק א' הלכה א' ויבמות פ' חרש דעכו"ם אין להם מחשבה ע"ש במפרשים וא"כ הא בעצם דאין לו מחשבה ואין ראוי ללשמה, ועי"ל דמצות שחיטה על הבעלים ושחיטת אחר מטעם שליחות וא"כ עכו"ם דליתי' בשליחות דאין שליחות לעכו"ם לכן אין לשחוט על ידו ואף:
אם השחיטה כשירה מ"מ אין בה קיום מצוה לבעלי הקרבן וזה עצמו גילתה תורה דקיום המצוה דשחיטה דוחה שבת לא עבודת השחיטה וכשרותה דו"ק מאוד:
י
בט"ז שם דגר תושב יצא מכלל העמים ע"ש, וא"כ כיון דאינו גם ישראלי א"כ ענין גר תושב דיצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא ומזה ראי' למ"ש במ"א דגר שמל ולא טבל יצא מכללי עכו"ם ולכלל ישראל לא בא דהא מבואר בר"ן ע"ז פ' ר' ישמעאל דגר שמל ולא טבל לא גרע מגר תושב ע"ש וא"כ גם גר שמל כו' הרי יצא כו':
והנה מ"ש במ"א דגירות הגר תושב דמקבל עליו ז' מצוות ב"נ ואינו מובן דמה ענין הגירות הא כל ב"נ מצווה ז' מצוות אלו וכתבתי במ"א דגר תושב מקבל עליו ז' מצוות אלו דישראליות היינו איסור אמ"ה שנאמר לישראל וכן כולם ולכן צריך ב"ד של שלשה היינו ג' חברים לקבל בפניהם ככל גירות דצריך קבלת מצוות בב"ד, ואולם עדיין צריך הבנה דלמה באמת נתנה תורה ענין גירות לזה ולמה לו לקבל עבור זה ענין הישראלי אחרי דגם בהיותו ב"נ מצווה ואולם לט"ז הנ"ל דגר תושב יצא מכלל העמים נ' דגר תושב הוא באמת ענין גירות אחר והיינו דכל גירות יש בו פי שתים סילוק הכותיות וקבלת הישראליות כמ"ש במ"א בארוכה וזהו שלימות הגירות ומשא"כ גר תושב הוא גירות מועט של סילוק ענין הכותיות ליציאה מכלל עכו"ם לחוד ואין מקבל ענין הישראליות רק מסתלק ענין הכותיות אלא דכיון דנעשה אינו עכו"ם וישראל ג"כ הא אינו א"כ הא ראוי שיפטר מז' מצוות לגמרי דהא כבר אינו ב"נ ושיהי' מצווה בהם בתורת ישראל הא גם ישראל אינו וזה א"א שיהי' אדם חפשי מעול מצוות לגמרי ואפי' ז' מצוות ב"נ לא יהי' עליו ואילו הי' ק נמצא תקנתו שיצא מכלל העכו"ם קלקלתו שנסתלק מהיות עליו חיוב מצוות לגמרי וע"כ בהיותו מתגייר קצת הגירות לצאת מעכו"ם ולהעשות אינו עכו"ם צריך לקבל ממילא מעט ענין ישראליות ג"כ לחיוב ז' מצוות וחייב בם מעתה בתורת ישראל ונמצא ענין הגירות שלו דיצא מכלל עכו"ם ונעשה ישראל מעט לחיוב ז' מצוות דו"ק מאוד:
הנה דברינו הנ"ל שבמ"א דגירות הגר תושב לקבל עליו הז' מצוות דישראליות ונמצא דנעשה ישראל לז' מצוות ואילו לשאר דבר הוא עכו"ם וזה ג"כ צ"ע דאיך אפשר שיהי' ישראליות וכותיות ביחד באדם אחד הרי ישראליות וכותיות הם דברים שצריכים הבדלה וכמ"ש ואבדיל אתכם מן העמים ואין הסברא נותנת שיהי' אפשר מציאות מהותי ישראליות וכותיות יחד חלילה עמ"ש בגליון קידושין י"ז ב', ואולם לט"ז הנ"ל דגר תושב א מכלל העמים ניחא דעתה הוא מושלל ממהות העכו"ם ויש בו ג"כ מהות ישראליות מועט לז' מצוות כנ"ל:
והנה להנ"ל דגר תושב פטור מז' מצוות ב"נ ומצווה רק בז' מצוות דישראל א"כ י"ל דאפי' למ"ד דאסור להזמין עכו"ם על בני מעיים מ"מ להזמין גר תושב על בני מעיים שרי כיון דמצווה רק באמ"ה דישראל ואיסור אמ"ה דישראל הרי אינו אוסר בני מעיים אלו דו"ק מאוד:
יא
סי' ב' סעי' ג' דשבועת הר סיני חשוב שבועה שלא יאכל נבילות ולכן חשוב חשוד באותו דבר גם לענין שבועה ולא מהני שבועתו ששחט יפה אף דבעלמא עובר שאר עביר' אין נעשה חשוד על שבועת שקר שלא באותו הענין עש"ה בט"ז וש"ך ונקה"כ, והנה זה לכאורה דלא כמ"ש במ"א דאף דדרבנן הוא מה"ת מלא תסור לרמב"ם מ"מ אין מה"ת פרטיות גוף המצוה דהדאורייתא הוא רק בכלל לשמוע לדברי חכמים אבל אין לומר שהתורה אוסרת בשר עוף בחלב לדמיון דכיון דכתי' לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך הוא רק ציווי על הכלל לשמוע כו' אבל אין לו שייכות אל הפרטיים וכמש"ש בארוכה והעמסתי זה בכוונת הש"ס סוכה מ"ו א' יום ראשון מצות לולב מכאן ואילך מצות זקנים ע"ש ומדוע לא אמר יום ראשון מצוה מה"ת מכאן ואילך מצות זקנים ומה זה הל' יום ראשון מצות לולב הא גם בשאר הימים היא מצות לולב רק דהיא מצוה דרבנן אך הכוונה באמת הכל על דאורייתא ורק דיום ראשון הוא מצות לולב מה"ת משא"כ מכאן ואילך אינו מצות לולב רק מצוה לשמוע לדברי זקנים מלא תסור וכרמב"ם וזה אינו מצות לולב דלא תסור א לו שייכות אל הפרטיים רק הוא מצוה בכל לשמוע לדברי חכמים יהי' מה שיהי' וזהו הל' יום ראשון מצות לולב מכאן ואילך מצות זקנים היינו לשמוע לדברי זקנים ודו"ק היטב והנה לסברא זו הרי הי' ראוי לומר ג"כ בשבועת הר סיני דכיון דהית' ג"כ רק בכלל לקיים דברי התורה אין לה שייכות אל הפרטיים ואין זו שבועה שלא לאכול נבילות בפרט כי היכי דליחשב חשוד באותו דבר אשבועה ודו"ק ואולם בסוטה ל"ז אמרו ארור בכלל ארור בפרט כו' עש"ה דמשמע דקבלת הברית והשבועה דסיני הית' על התרי"ג מצוות על כל מצוה ומצוה בפרט עש"ה, ועוד יש חילוק בזה בין עבר לעתיד דבהר סיני הרי כבר היו נאמרים התרי"ג מצוות וע"כ השבועה לקיים הכל הוי ממילא על כל פרט ופרט וכאילו נשבע להדיא על כל פרט ופרט ומשא"כ לא תסור מן הדבר אשר יגידו וגו' בעתיד לא שייך לומר שהדאורייתא מוסב על הפרטיים שהרי עדיין לא נאמרו כלל והכתוב מצווה רק לשמוע לכל אשר יאמרו בכל עת אבל לא שייך לומר שהוא מוסב על הפרטיים עצמם שעדיין לא נאמרו כלל ולכן הפרטיים שפיר רק דברי חכמים וחיוב הדאורייתא רק בכלל לשמוע לדברי חכמים דו"ק:
יב
בט"ז שם סי' ב' סק"ט כ' בשם הפרישה דלא מיקרי מומר אא"כ עשאו בפרהסיא או כמה פעמים ובש"ך ס"ק י"ח כ' בשמו רק כמה פעמים ע"ש וי"ל דשניהם אחד עפמ"ש בגליון יומא ס"ו ב' אהך דאמר שם עדים בלא התראה במיתה לא עדים ולא התראה בהדרוקן דאף דתרווייהו בידי שמים והרי קמי שמיא גליא ואין חילוק בין בעדים לשלא בעדים ועל כרחך צ"ל דהחציפות לעבור בפני רואים חמור טפי גוף החטא וכמו שהארכתי שם בזה וע"כ ה"נ בעשאו בפרהסיא דהם עשרה בני אדם ה"ל מה שעובר לפני כל אחד מהם ואינו בוש ממנו עבירה וחומר בפ"ע וה"ל כעובר עשרה עבירות וכך ל' עובר בפעם אחת עשרה עבירות כעובר עשרה פעמים בצינעא בכל פעם רק עבירה אחת ודו"ק ועי"ל בפשיטות דהעבירה בפרהסי' חמורה טפי (כמ"ש ג"כ בגליון יומא שם וכ"ה במחלל שבת בפרהסיא ובע"ז ז' ב' עשו דבריהם בפרהסיא אין מקבלין אותן כו' ובקדושין מ' א' ילך למקום שאין מכירין כו' ואל יחלל ש"ש בפרהסיא] וע"כ ריבוי האיכות כריבוי הכמות והוי כעובר כמה פעמים:
יג
בט"ז שם דיש ס"ס שמא נתן לאחר לשחוט כו' וכ"ה בש"ך שם סקי"ח, דוגמתו גיטין מ"ה ב' בנמצא ביד עכו"ם דאמרי לה קורין בו מס"ס שמא הוא לא כתבו ואת"ל כתבו כו' וע"ש:
יד
בט"ז שם סקי"ד דחצי קנה בראש אין שם שחיטה עליו כל ואפי' כוונתו לשחיטה ואינו בכלל ל' שחט שבגמ' עש"ה בסוף הדיבור וע' חולין כ"ט ב' לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ כו' ולט"ז הנ"ל צ"ל הכוונה אמיעוט דוושט וקצ"ע ל' רבים סימנין:
טו
בש"ך שם סקכ"ז כדמשמע בש"ס, לא ידעתי המשמעות לזה בש"ס דל' המשנה חולין ל"ב א' בא חבירו ושחט י"ל דזה רק בשהי' באמצע השחיטה דלב' המעשים שם שחיטה וה"ל שהי' באמצע שחיטה ומשא"כ איבעי' דשהה במיעוט סימנים שבגמ' שם י"ל דקאי רק אשוחט הרוב אם הוא עצמו שהה אחר הרוב ושחט בעצמו אחר השהי' מיעוט בתרא ומשא"כ באחר וטעם החילוק דמיעוט בתרא כיון דהוכשר כבר אין עוד שם שחיטה עליו ורק באותו האדם בעצמו הכל הוא מעשה אחת דאף דשהה בנתיים מ"מ לא חשיב הפסק והוי עדיין מעשה אחת כיון דהוא באותו יום כהך דשבת קל"ג ב' דכל באותו יום לא חשיב פרישה לר' יוסי וה"ל כלא פירש לרבנן דגם ציצין שאי מעכבין שם מילה עליהם הואיל והכל מעשה אחת עש"ה וה"נ במיעוט בתרא הואיל והוא מעשה אחת עם הרוב גם הוא שם שחיטה עליו והכל שחיטה אחת והו"ל שהי' באמצע השחיטה ומשא"כ בשוחט אחר כיון דאינו מעשה אחד עם הרוב לכן המיעוט מצד עצמו אין חשוב להיות שם שחיטה עליו כיון דכבר הוכשר וא"צ לשחיטה דו"ק מאוד ואולי כוונת הש"ך דמדבעי סתם שהה במיעוט סימנים משמע דאותה השהי' בכל גווני דפוסלת באמצע מיבעי לי' עלה שתפסול גם במיעוט וא"כ אפי' בגומר אחר ואולם באמת גם זו אין ראי' ואדרבה מדאמר שהה במיעוט סימנים מהו ולא אמר שהי' במיעוט סימנים מהו משמע דלא מבעי לי' בגוף השהי' שתפסול במיעוט באין חילוק מי השוחט אם הראשון או אחר ורק בראשון הוא דקמבעי לי' וזהו הל' שהה כו' דקאי אאדם ידוע וא"כ הא קאי על השוחט דאותו ששחט הרוב אם שהה במיעוט סימנים היינו ששחט גם המיעוט ושהה בנתיים מהו דו"ק מאוד ואולם לפי דברינו אם ישחוט הרוב ביום וישהה ויגמור שחיטת המיעוט בלילה ג"כ אין ראוי שיפסול דמיום ולילה הוי פרישה לכ"ע עש"ה בשבת ואין זה במשמע האיבעי' דשהה במיעוט סימנים סתמא שיהי' חילוק בזה וכמובן [ואולם י"ל דכיון דבמשך כל היום פוסלת שהי' במיעוט בתרא לכן משום לא פלוג יש לפסול גם בשוהה בסוף היום וגומר בלילה וע' דוגמת זה ממש לקמן סי' י"א בט"ז ס"ק א' עש"ה] ואולם לרבנן דר' יוסי דשבת שם אין חילוק כלל בין אותו יום כו' רק כל החילוק באם לא סילק ידיו עדיין מן המילה עש"ה ברש"י וא"כ לפי"ז ה"נ ראוי רק שיהי' תלוי באם לא הניח הסכין מידו ועסוק עדיין לגמור השחיטה ואולם עכ"ז י"ל דאפי' פירש לגמרי וחזר ושחט המיעוט מ"מ באותו אדם נחשב הכל מעשה אחת ומשא"כ באדם אחר הוא מעשה אחרת ואף דבשבת שם בפירוש חשוב גם באותו אדם מעשה אחרת מ"מ לא כל הענינים והדברים שוין בזה ושפיר י"ל דכאן יש חילוק בזה רק בין אותו אדם לאדם אחד ול' שהה משמע כן מדלא אמר שהי' כנ"ל, ומיהו תיבת שהה הוא ל' קצר טפי מתיבת שהי' וי"ל דבעי למינקט ל' קצרה]:
טז
בש"ך שם סק"ל מש"ש דל"ד לדלקמן סי' ה' כו', נ' הכוונה דאיירי להלן וכאן בזה יכול וזה יכול דאי בזה אינו יכול וזה אינו יכול לא שייך לומר דכיון דיש אחד בר שחיטה זולתו דיו כו' והיינו דאמרי' דל מעשה העכו"ם מהכא הרי נשחט ע"י הישראל ואם לא הי' כח הישראל מספיק בהחזקת הסכין בשחיטה זו לשחוט לבדו איך תאמר דנשחט ע"י ישראל הא לא נשחט על ידו רק בצירוף כח העכו"ם ולולי כח העכו"ם הא לא הי' הישראל שוחט וא"כ הא לא נשחט ע"י ישראל לבד רק ע"י ישראל ועכו"ם ושחיטת העכו"ם הא אינה שחיטה וע"כ הכוונה דכח הישראל לבדו הי' מספיק לשחוט וכן כח העכו"ם וכמובן ולכאורה לענין שבת הא קיי"ל דבהוציאו שנים וכדומה בזה יכול וזה יכול שניהם פטורין והטעם ע"כ משום דמתייחסת המעשה לשניהם יחד לא לכ"א לבדו וא"כ עשה כל אחד רק חצי מלאכה ולכך פטורין וא"כ כאן נמי אפי' בישראל ועכו"ם ה"ל רק חצי שחיטה מישראל ותיפסל, ואולם באמת ניחא דכבר כתבתי במ"א דק' מהך דשבת דקיי"ל דזה יכול וזה יכול שניהם פטורין והיינו דמתייחסת המלאכה לשניהם יחד לא לכ"א בעצמו ואילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול קיי"ל דשניהם חייבין ומתייחסת המלאכה לכל אחד בעצמו ואילו לגבי זוז"ג בשאור של חולין ושל תרומה שנצטרפו וחימצו אם יש בכ"א בפ"ע כדי לחמץ אסור והיינו דמתייחס החימוץ לכ"א לבדו ונמצא שהחמיץ האיסור ואסור ואם אין בכ"א בפ"ע כדי לחמץ שרי דמתייחס החימוץ רק לשניהם יחד ונמצא דהאיסור לא החמיץ רק עם ההיתר ולכן שרי והרי הסברא הפוכה לגמרי מבהך דשבת וכבר כתבתי בזה במ"א דהחילוק בזה דבהך דשבת אין דנין על המלאכה ממי נעשית דאין לנו נפקותא על המלאכה רק אנו דנין על העושים אם עשו והם חייבין או לא עשו והם פטורין וע"כ לענין זה שפיר בזה יכול וזה יכול אמרי' דכל אחד לא עשה לבדו רק סייעו חבירו והרי הי' כח בחבירו לסייעו שהרי גם חבירו בעצמו הי' יכול לעשות ומשא"כ בזא"י וזא"י אז כ"א מהם עשה שאין לך לומר שלא עשה רק בסיוע חבירו דהא חבירו ג"כ לא הי' יכול לעשות בעצמו ונמצא איפוא ששניהם עשו היינו חבירו עמו והוא עם חבירו ואף שנעשה רק מלאכה אחת מ"מ שניהם עשאוה הוא וחבירו ולכן שניהם חייבין ומשא"כ לגבי חימוץ אין דנין על המחמץ אם חימץ רק דנין על הנחמץ ממי נחמץ אם מן האיסור ואסור או מן ההיתר ושרי וע"כ בזה איפכא הוא דביש בכ"א הרי נחמץ מן האיסור שהרי הי' בכח האיסור לבד לחמץ ואין כאן זוז"ג [ואם דנחמץ גם מן ההיתר מ"מ אין זה מתיר מה שנאסר ע"י האיסור] ומשא"כ באין בכ"א כדי לחמץ א"א לך לומר דנחמץ מן האיסור דהא לא הי' בכח האיסור לחמץ ונמצא דנחמץ רק מכת שניהם וזהו רק זוז"ג ושרי ואם דגם סברת חילוק זה צריכה עדיין בירור יותר מ"מ האמת כך דהחילוק רק בין אם דנין על העושה אם עשה לבין אם דנין על הנעשה ממי נעשה] וע"כ כאן לענין שחיטה נמי דאין דנין על השוחטים רק על השחיטה היינו על הבהמה הנשחטת ממי נשחטה אם מעכו"ם או מהשוחט לשם דבר פסול ואסור או נשחטה מהישראל כו' ומותרת ולכן ג"כ איירי שפיר כאן ולהלן בז"י וז"י ושפיר להלן הרי נשחט גם ע"י השוחט לשם דבר פסו ונמצא שנשחט גם לשם פסול ופסול ומשא"כ בישראל ועכו"ם דהעכו"ם פוסל רק מפאת שאינו שחיטה וא"כ מה בכך הרי נשחט גם ע"י ישראל ודל שחיטת העכו"ם מהכא ושפיר כשר דהא נשחט ע"י ישראל ולפי"ז אם ישחטו שנים בזא"י וזא"י יהי' איפכא דלהלן יוכשר כיון דלא נשחט ע"י הפסול לבד רק ע"י שניהם יחד כמו בזוז"ג ולכן מחשבת הפסול לשם דבר פסול לא מעלה ולא מוריד דהא אין נעשה על ידו לבד כ"א בצירוף האחר ולא נעשה הנשחט זבחי מתים וכאן בישראל ועכו"ם יופסל דא"א לך לומר דנשחט ע"י הישראל לבד דהא הישראל לא יכל לשחוט לבדו ונשחט רק ע"י שניהם יחד וא"כ הא אין כאן שחיטת ישראל ואינה שחיטה וכנ"ל ובאתי רק להעיר, והיכא דזה יכול וזה אינו יכול פשוט דמתייחס בכל מקום הן להלן והן כאן רק אחר היכול דהב' הוא רק מסייע ואין בו ממש כמו דקיי"ל כן לענין שבת וגם כאן נ' פשוט דהוא כן:
יז
בסי' ד' בט"ו סק"ב א"כ הא דלא אמרו כאן היתר היינו משום כבודו דרשב"ג ע"כ סגי בזה שאין להתירו באכילה אבל בהנאה שרי כו' עכ"ל, ואינו מובן דמה חילוק בין אכילה להנאה הרי גם הנאת זבחי מתים אסורה מה"ת כמו אכילה ואם נהנין הרי זה נגד כבודו דרשב"ג כמו אכילה וי"ל דהעניין כמבואר בפנ"י פסחים י"א ב' אהך דר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש כו' וז"ל ותולין כל חמש כו' פירש"י דהיינו שאינו אוכל אבל מאכיל לבהמתו וקשיא לי כיון דטעמא דר"י משום טעות א"כ מה איכא בין איסור אכילה לאיסור הנאה הא תרוייהו אסורין מדאורייתא כו' ויש ליישב דנהי דר"י סבר דאדם טועה ב' שעות לאו דרובא דאינשי טעו אלא מיעוטא או מיעוטא דמיעוטא חיישינן לטעות נמצא דלפי"ז לא רצו חכמים להחמיר בכה"ג אלא לענין אכילה דהוי כלכתחלה משא"כ לענין איסור הנאה לא החמירו כל כך כיון דאיכא פסידא עכ"ל והיינו דהחמירו לחוש למיעוט רק לאכילה דאינו נפסד לגמרי דיכול להאכילו לבהמתו ולמוכרו לעכו"ם ומשא"כ לאסור גם בהנאה דיהי' נפסד לגמרי לא חשו למיעוטא וכך כאן כיון דחכמים פליגי ארשב"ג ויחיד ורבים הלכה כרבים ורק דמשום כבודו דרשב"ג באו לחוש לסברתו אף דהוא מיעוט ורבים פליגי עלי' לכן ג"כ חיישי' רק לאכילה אבל לא להפסיד לגמרי לאסור אף בהנאה דוגמת הך דפסחים [ובלאה"נ י"ל גם בפשיטות דבאו לחוש לכבודו רק לאסור באכילה דהוא הפסד מועט אבל לאסור גם בהנאה דהוא הפסד גמור לא רצו להפסיד ממון ישראל הפסד גמור אף משום כבודו דרשב"ג] ועוי"ל דהענין כמבואר בט"ז לקמן סי' ה' סק"ה ע"ש מש"ש ומו"ח ז"ל חולק ע"ז דכולה גזיר' דרבנן היא משום מראית עין דנראה כשוחט קדשים בחוץ, והכי דייק לישנא דפוסקים בזה שכתבו פסולה משמע אין איסור הנאה כו' עכ"ל ע"ש וק' ג"כ דנהי דהאיסור משום מראית העין מ"מ ראוי ג"כ שיאסר גם בהנאה דהא המראית עין הוא שיסבור הרואה דהוא קדשים שנשחטו בחוץ והרי קדשים שנשחטו בחוץ גם בהנאה אסורין מה"ת, וצריך לומר בהכרח דהנאה שמאכיל לבהמתו או מוכרו לא מיפרסמא מילתא כל כך ואין כאן חשש לפני הרואה כל כך כמו באכילה שאוכלו בעצמו [דאז הקפידא גדולה יותר לפני הרואה שראה ששחט לשם עולה ואח"כ אוכלו] וא"כ כיון דהנאה אין בו ענין גילוי כ"כ לפני רואים כמו אכילה לכן ממילא הרי אין בה משום כבודו דרשב"ג ג"כ כל כך כמו באכילה כיון דאינה נגלית לרואים כ"כ דכל ענין הכבוד הוא רק לפני הרואים דמתבזה כבודו ע"י שרואים דעבדינן דלא כוותי' ולכן שפיר בהנאה לית לן בה משום כבודו כו' ודו"ק, ועוד נ' דהיא הנותנת דכיון דבזבחי מתים הא אין חילוק בין אכילה להנאה דגם ההנאה אסורה מה"ת כמו אכילה א"כ כיון דאסרנו האכילה ויראה הרואה שאין אוכל אותו א"כ הרי הוא רואה דחייש לסברת רשב"ג דהוא זבחי מתים וא"כ הרואה עצמו שיראה שמוכרו לעכו"ם או מאכילו לכלבו הרי לא יאמר דהוא משום דלא חייש לדרשב"ג דא"כ הא הי' לו לאוכלו בעצמו וכיון דאין אוכלו בעצמו א"כ הרי רואה דחייש לדרשב"ג דס"ל דהוא זבחי מתים וא"כ כיון דחייש לדרשב"ג, א"כ הא גם למוכרו כו' לא הי' לו דהא זבחי מתים המכיר' אסורה מה"ת כמו האכילה וא"כ הרי א"א להרואה לתלות הדבר רק בטעות דבעל הבהמה הזו טועה ואין יודע הדין וסובר דזבחי מתים רק באכילה אסורה אבל בהנאה לא אסירא ודו"ק היטב מאוד וא"כ מה שיתלה אותו בטעות בעל הבהמה דסבור דזבחי מתים מותר בהנאה בזה הא תו אין פגם עוד בכבודו דרשב"ג וכיון דאין פגם בכבודו דרשב"ג תו הא שרי שפיר כיון דבעצם הא קיי"ל כרבנן ורק משום כבודו דרשב"ג הוא דחשו וא"כ בזה שאין בו עוד משום כבודו שפיר שרי ודו"ק היטב:
יח
שם בט"ז סק"ד כתב הר"ן כו' ותימא על הב"י ורמ"א שלא הביאו כו' וע' בנקה"כ דהשיב דהביאוהו בב"י וד"מ ע"ש, ומה אעשה ולא זכיתי בעניי להבין בזה אפי' פירוש המלות של הט"ז והש"ך הנ"ל דמה דנו בזה במה שלא הביאו המחבר ורמ"א סברת הר"ן הא וודאי דסברת הר"ן לא שייכא רק אי אמרי' דהשוחט את של חבירו לשם עכו"ם כיוון באמת לשם עכו"ם ורק ההיתר מפאת דאין כח לאדם לאסור את שאינו שלו ע"י מחשבתו ובזה הוא דשייך לומר דרק במה שא"צ למעשהו הוא א בכחו לאסור ומשא"כ לענין היתר אכילה דעל כרחך צריך לבא למעשהו דאל"כ הא ה"ל נבילה ובלא"ה אסורה וכיון דאתה צריך לבא למעשהו ממילא גם בכחו לאסור ומשא"כ לפי המבואר בש"ע כאן בטעם ההיתר מפאת שוודאי לא כיוון אלא לצערו וא"כ הא אמרינן דלא כיוון כלל לשם עכו"ם ורק בפיו הוא שאמר כך לצער בזה את חבירו אבל בלבו לא כיוון כלל לזה ואין כאן שחיטה לעכו"ם כלל א"כ מדוע תיאסר באכילה הרי שחיטת ישראל כשירה היא ככל שאר שחיטה וא"כ איך הי' אפשר להמחבר ורמ"א כאן להביא לסברת הר"ן והוא פליאה עצומה:
יט
שם בט"ז ומו"ח ז"ל הקשה על הר"ן בזה כו'. ואגב חורפי' לא עיין בזה כו' ובנקה"כ השיב ע"ז דכוונת הב"ח דהוי כשחיטת עכו"ם וא"כ הוי כעכו"ם וישראל שוחטין דפסולה עיין בדבריו, ולא אבין דבריו לענ"ד דעכו"ם וישראל נמי הא עיקרא דמילתא דהשחיטה כשיר' כיון דפסול עכו"ם רק מפאת דלאו בר זביחה והרי יש כאן זביחת ישראל וכמ"ש הש"ך בעצמו בסי' ב' סק"ל דדעת הב"ח כן אלא דחשש להחמיר וא"כ עכ"פ הרי אין להקשות על הר"ן מפאת זה והנה בלא זה גוף ההבנה הנ"ל דבשוחט את של חבירו לשם עכו"ם הוי כשחיטת עכו"ם ג"כ נפלאת היא בעיני דשחיטת עכו"ם הוא פסול זביחה דלאו בר זביחה הוא ומשא"כ שחיטת ישראל לשם עכו"ם אי בתר מחשבה לשם עכו"ם אזלת ה"ל זבחי מתים ואם אין כח במחשבה יען הוא בשל חבירו ונשאר כאילו לא חישב הרי הוא שחיטת ישראל כשיר' ועכ"פ הרי אין שום מקום לומר דיש כאן פסול זביחה והוא אינו זבוח רק או דהוא זבוח אלא שזבוח לעכו"ם או דהוא זבוח גרידא שלא במחשבה לעכו"ם אבל שנאמר בישראל השוחט לשם עכו"ם דהוא אינו נשחט אין שום מקום לזה לענ"ד ובוודאי דלא נתכוון הר"ן כלל לזה רק כוונתו דרק במה שא"צ לבא למעשהו הוא דאין לו כח לחשב בשל חבירו ומשא"כ לענין אכילה דאילו לא הי' שם מעשהו ואי מדלת למעשהו מהכא ה"ל נשחטה מאילי' שלא ע"י מעשה אדם וא"כ הרי הית' נאסרת באכילה משום נבילה וא"כ כיון דההיתר באכילה רק ע"י מעשהו ששחט הוא תו במה שהוא רק ע"י מעשהו יש לו ג"כ הכח בו וה"ל כבעלים בענין ההוא ויש לו כח בו שפיר לחשב ולכן אהני מחשבתו בענין האכילה ולא אהני בענין ההנאה והוי דין שחיטה זאת דלאכילה הוא זבחי מתים ואם אוכלו חשוב אוכל זבחי מתים ואילו ליהנות ממנה מותר דלהנאה אינה זבחי מתים, כך נ' ברור כוונת הר"ן (וכבר כתבתי כן בקונטרס גבורות שמונים אות מ"ט ע"ש שכתבתי כן עוד הכרח לזה דאל"כ ראוי שתטמא ג"כ טומאת נבילה וזה וודאי אינו] ולפי"ז הרי וודאי צדקו מאוד דברי הט"ז דבב' ששוחטין הרי שפיר א"צ למעשה השוחט לשם עכו"ם כלל וכלל ואי מדלית מעשהו מהכא לגמרי נמי הא אינו נשחט מאיליו רק נשחט ע"י הב' ומותר באכילה וא"כ כיון דא"צ למעשהו כלל אף להיתר האכילה תו אין גם למחשבתו כח לפעול כלל ושפיר ראוי שיהי' מותר באכילה וז"פ:
כ
שם בט"ז סק"ה וק' א"כ אף בלא כיוון לאסור כו' ע"ש, ולענ"ד ע"י ההתראה וקבלת ההתראה לבד אין נעשה מומר דזהו רק שאומר שישחוט לעכו"ם ואף שאומר כך במסירת נפשו דהא יודע שיהי' חייב מיתה ע"ז מ"מ אפי' אומר כך במסירת נפשו ג"כ אין נעשה מומר כיון דלא עבד עכו"ם עדיין ויש כאן רק מחשבה לעבוד וגם עבירת איבוד עצמו לדעת בקבלת ההתראה ולא זה ולא זה עושים אותו מומר דלא מצינו למחשב שיעבוד עכו"ם בעתיד שיהי' נעשה מומר עי"ז ואף דנענש על המחשבה דבמחשבת עכו"ם המחשבה מצטרפת למעשה מלמען תפוש את בנ"י בלבם מ"מ מומר לא מצינו דנעשה רק ע"י העבודה לעכו"ם בפועל ועבירת איבוד עצמו לדעת וודאי דאין נעשה מומר על ידה דהוא רק עבירת רציחה ורוצח אינו מומר וכשר לשחיטה ורק כוונת הגמ' דלא לבד דוודאי כיוון לשחוט לעכו"ם באמת דאי רק לצער חבירו מי שוטה יעשה זה שברצותו להפסיד לחבירו בהמה בשנאתו יבא לקבל על עצמו התראה למות בשביל זה ועל כרחך דאין כוונתו לצער רק כוונתו באמת לשחוט לעכו"ם והוא עובד לעכו"ם בשחיטתו והא פשיטא הוא רק דעוד יותר מזה דבעלמא השוחט לעכו"ם אין נעשה מומר בפעם אחת או באותה שחיטה עצמה מיהת ומשא"כ זה שעובד בחציפות ובאדיקות כל כך עד שמוסר נפשו על העבודה והתיר עצמו למיתה לכן נעשה גם מומר מיד ובאותה שחיטה עצמה כיון דעובד באדיקות כל כך וזהו התרו בו וקיבל עליו התראה מהו א"ל התיר עצמו למיתה קאמרת אין לך מומר גדול מזה ור"ל דלא לבד דוודאי כיוון לעכו"ם והוא עובד עכו"ם רק דהוא עוד יותר מזה גם מומר לעבודת עכו"ם כיון דעובד באדיקות כל כך עד שהתיר עצמו למיתה עבור העבודה וא"כ עכ"פ מה שהוא מומר הרי הוא ג"כ רק עבור שכיוון לעכו"ם וא"כ הא אין קושי' כלל על הטור שכ' בוודאי כיוון לאסור דתיפוק לי' דאפי' לא כיוון הרי שחיטתו פסולה משום שחיטת מומר דז"א דהא אילו האמת שלא כיוון הרי גם מומר לא הי' כיון שלא עבד בפועל ומה שמחזיקין אותו למומר הרי הוא ג"כ רק בשביל שאנו אומרים דוודאי כיוון וא"כ כיון דכל האיסור רק כשכיוון ולענין האיסור של הבהמה הרי נאסרת גם ע"י הכוונה לבד לא מפאת הוספת ענין המומרות מה שהוא גם מומר לכן הרי שפיר הי' לו להטור לכתוב כך דהבהמה אסורה בשביל שכיוון לאסור ולא לצער וכמובן:
כא
סי' ה' בט"ז סק"ג אלא וודאי שקורי קמשקר עכ"ל וצ"ל הכוונה דאע"ג דאין כאן חזקת כשרות עוד בממ"נ הא לא עשה כהוגן דאם אינו מחויב עשה שלא כהוגן עתה במה ששיקר ואמר שמחויב חטאת ושחט לשם חטאת בפני רואה דמביא עצמו לחשד שוחט קדשים בחוץ ואם מחויב עשה שלא כהוגן במה שלא הודיע לרבים חטאו כדי שיתבייש וא"כ מנין לנו דהאמת שאין מחויב וקילקל לשקר כו' דילמא האמת שמחויב וקילקל שלא להודיע לרבים כו' דז"א דנהי דממ"נ קילקל מ"מ יש לנו לומר ג"כ מפאת החזקת כשרות דעתה הוא דאיתרע לקלקל ועד עתה כשר הי' ואילו הי' מחויב כבר חטאת הי' מודיע כו' כיון דעד עתה כשר הי' וכמ"ש הש"ך בסי' א' סק"ח דלגבי חזקת כשרות שנתקלקל אמרי' השתא הוא דאיתרע ואין נעשה חשוד למפרע וע"כ אמרי' דאין מחויב ועתה הוא דאיתרע לשקר כו':
כב
בט"ז שם סי' ה' סק"ז מש"ש חדא דלא מצינו בשום מקום שיבא חיסור משום מראית עין חמור טפי מאיסור מצד עצמו כו' עש"ה כל הדיבור, והנה אין בזה די היתר הספק לענ"ד דמה שייך לומר דלא מצינו כו' והרי סוף סוף יש כאן מראית העין ואה"נ דראוי לומר דהמקדיש בהמת חבירו ושחטה תיאסר מפאת הרואה דלא ידע שאינה של המקדיש וכשיראה שאוכלין אותה יחשוד את האוכל שאוכל קדשים שנשחטו בחוץ, והעיקר נלענ"ד דאיסור מראית העין ישנו רק בדבר שענין ההיתר שבו בהעלם וכיסוי וההעלם והכיסוי שלו הוא המביא לטעות את הרואה לחשוד באיסור וכגון בשוחט בהמת עצמו לשם עולה דאף שמכוון בלבו באומרו לשם עולה לשחוק בעלמא מ"מ מה שבלב הרי הוא נעלם ומכוסה ואין אל הרואה לידע מה שבלב וכפי דבורו הרי מקדישו לעולה ושוחט עולה בחוץ וע"כ שפיר אסור משום מראית העין וכן בבשר בחלב שקדים וכדומה כיון דחלב שקדים דומה לחלב בהמה במראיתו והמראה מביאה הרואה לידי הטעות ואין אל הרואה לידע שהוא חלב שקדים דהא מראהו כחלב בהמה לכן יש בו משום מראית העין ומשא"כ בשוחט את שאינו שלו לשם עולה דההיתר מפאת שאינה שלו ואין אדם יכול להקדיש את שאינו שלו ואין ההקדש חל הרי אין כאן דבר המטעה את הרואה דאטו מראה הבהמה מראה שהיא של המקדיש [ואי דנאמר דסתמא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הרי זה השוחט בלא"ה יצא מן הסתמיות דגם אם היא שלו הרי אסור להקדיש ולשחוט קדשים בחוץ] וע"כ כיון שאין ענין ההיתר שבכאן דבר הנעלם ומסותר בהיפיכו אין בכל כמו זה משום מראית העין ויש אל הרואה להסתפק בעצמו בכל כמו זה ולהתוודע על הדבר דכיון דהוא יודע דאין הקדש חל על שאינו שלו דכל כה"ג וודאי אמרי' אדם יודע יש לו להסתפק שמא אין הבהמה של המקדיש ואין ההקדש חל ויש לו להתוודע ולחקור ע"ז בטרם יחשוד ואין לנו לאסור בזה בהמת ראובן באכילה אם שחטה שמעון לשם עולה מפני הרואה והגע עצמך אם שחט ראובן בהמת שמעון לשם עולה אם יראה הרואה זה אח"כ כי שמעון אוכלה מדוע יש לו לתלות דהבהמה ש ראובן ושמעון אוכלה באיסור והלא יש לו לתלות גם להיפוך כי היא של שמעון האוכלה והקדש ראובן לא חל ושמעון האוכל בהיתר אוכל ועכ"פ יש לו להתוודע ע"ז של מי הוא בטרם יחשוד את שמעון וע"כ אם אין הרואה נכנס בספק זה רק סובר דהיא של ראובן וחושד את שמעון כו' הוא רק שטות וחסרון דעת מאת הרואה ואין לנו לחוש לשטות של הרואה שיחשוד בשטות ורק במקום שיש לו לחשוד באמת ע"י דבר המטעהו דהיינו במקום שענין ההיתר נעלם באמת כשוחט בהמת עצמו לשם עולה והי' בלבו לשחוק דאין אל הרואה לידע מה שבלבו וכן חלב שקדים שדומה במראיתה לחלב בהמה והמראה מטעהו ולית לי' לרואה לאסוקי אדעתי' דהיא חלב שקדים אז הוא דחיישי' למראית העין ואסור לו לאדם להביא עצמו לידי חשד ומשא"כ במקום שהחשד הוא רק מפאת טעות הרואה במקום שאין לו לטעות כהך דשוחט את שאינו שלו לשם עולה דיודע דלגבי הקדש צריך שיהי' שלו וצריך להתוודע תחלה אם הית' של המקדיש ואית לי' שפיר לאסוקי אדעתי' זה בראותו אוכל מן הבהמה דלא הית' הבהמה של המקדיש ולא חל הקדישו ומפאת זה הוא שאוכל האוכל ולכן אם אין עושה א רק חושדו באיסור כל כה"ג לא איכפת לן פי' משום מראית העין כך נ' פשוט, ועוי"ל דכיון דלא מצינו בהדיא גזיר' בזה בשוחט בהמת חבירו לכן אין לנו לומר מעצמינו דגם זה בכלל הגזיר' כיון דיש לחלק ולומר דלא גזרו רק בבהמת עצמו ומשא"כ בבהמת חבורו מה פשע בעל הבהמה אם בא אדם ושחט בהמתו לשם עולה שתיאסר לו אכילתה [וע' כזה תוס' יבמות צ' א' ד"ה אזיל בסה"ד] ואינו בדין שנאסור בזה דא"כ כל אדם יוכל לאסור בהמת חבירו עליו ע"י שיקדישה ותיתסר לו משום מראית העין ואף דיהי' המקדיש חייב לשלם מ"מ אכתי אינו בדין שיפסיד בעל הבהמה את בהמתו ויקח ממון דרוצה אדם בקב שלו כו' וע"כ כל כמה דלא מצינו בזה גזיר' בהדיא אין לנו לומר סתמא דגם בהמת אחר היא בכלל הגזיר' ופ' אהלות פי"ז מ"ג דהחורש את שאינו שלו אינו עושה בית הפרס ובר"ש דלדידי' קנסו רבנן בשדה שלו אבל כשחרש בתוך של חבירו לא קנסו רבנן למיהוי ארעא דחברי' בית הפרס עכ"ל ובלאה"נ י"ל דאפי' אי ענין בית הפרס כשאר גזירות ואינו ענין קנס מ"מ י"ל דלא רצו חכמים לאסור בזה בשל חבירו דלא פשע ואינו בדין שיוכל זה להפסיד קרקע חבירו לחבירו ע"י שיחרוש בה קבר שבתוכה ואף דבאיסור עצמיי דאורייתא לא שייך זה דהזורק בשר לתוך קדירת חלב של חבירו נאסרת ולא שייך לומר דאינו בדין כו' מ"מ בית הפרס דהוא רק חשש דרבנן לא רצו באיסור זה להפסיד לבעלים שלא פשעו בחרישה ונחרש שדהו ע"י אחר ולא גזרו בזה וכזה גם כא כיון דלא מצינו בהדיא שאסרו גם בשל אחר אין לנו להכניס גם של אחר בכלל הגזיר' [ואולם לכאורה יש לדקדק מהך דאהלות איפכא דמדהוצרך להתפרש דחורש את שאינו שלו אינו עושה כו' מכלל דבעלמא אין חילוק בין שלו לשל חבירו ואולם באמת זה רק כאשר הדבר שוה בשל אחר לשלו ומשא"כ כאן דבשל אחר צריך לחוש לטעות אחר שיטעה הרואה דהבהמה של המקדיש א"כ מניין לנו דחשו חכמים לטעות זה ואסרו עבורו הרי מצינו רק דשוחט לשם עולה הבהמה נאסרת והיינו בשוחט של עצמו דחשו שלא ידע הרואה מה שבלבו דבלבו לשם שחוק אבל בשל חבירו דצריך לחוש עוד לטעות אחר דלא יבא הרואה להתוודע הבהמה של מי היא ויסבור שהיא של המקדיש א"כ מניין לנו דחשו חכמים לזה ומעצמינו הרי אין לנו לחדש גזיר' שלא הוזכרה בתלמוד וע"כ שפיר אין להכניס כאן של חבירו בכלל הגזיר' כיון דבשל חבירו צריך לבוא עוד לחשש אחר והרי לא פירשו חכמים לחוש לו וז"פ] ועוי"ל דכיון דמצינו בגזירות חכמים דלפעמים גזרו רק באיסור מיתה ולא באיסור לאו כמבואר בערכין י"א ב' ועוד בכ"ד וא"כ הא יכול להיות גם כאן דלא היו גוזרים בתחלה לאסור האכילה משום מראית העין כיון דהוא רק איסור לאו אפי' הוא באמת קדשים שנשחטו בחוץ [היינו לאו דמעילה דאיסור קדשים שנשחטו בחוץ מפאת שלא הי' להם היתר ויש בהם איסור הקדש והוא רק איסור לאו וכדקיי"ל דהזיד במעילה באזהרה] ורק הואיל דגוף השחיטה אסורה משום מראית העין שלא יחשדוהו בשוחט קדשים בחוץ דזה איסור כרת לכן מגו דאסרו השחיטה אסרו גם האכילה וכן יוכל להיות דמה שאסרו האכילה וכן יוכל להיות דמה שאסרו האכילה הוא באמת רק משום קנס הואיל ועבר ושחט באיסור וענין הגזיר' הוא רק על השחיטה ואף דהאכילה אסורה לכל העולם מ"מ מצינו גם בקנסות דקנסו לאסור לכל העולם כמו בחמץ שעבר עליו הפסח וכדומה וע"כ בשוחט את של אחר דלא שייך קנס לקנוס הבעלים דלא פשעו מידי במה ששחט אחר באיסור את בהמתו וגם סברא דמגו י"ל דלא שייך מגברא לגברא דהואיל ואסרו לזה לשחוט אסרו לאחר היינו הבעלים האכילה ורק בשוחט בהמת עצמו הוא דאמרי' דמגו דאסרו לו לשחוט אסרו לו ג"כ לאכול אם שחט וכיון דהוא בהמה שלו נמשך איסור האכילה ממילא לכל העולם וכמובן וע"כ כיון דיש סברות הנ"ל לחלק שפיר אין להכניס שוחט את של אחר בכלל האיסור כל כמה שלא נתפרש ודו"ק ואולם בשוחט את של אחר לשם עולה אם תיתסר האכילה לשוחט מיהת (אם ירשוהו הבעלים לאכול או אם יקנה בשר מבהמה זאת מן הבעלים) לכאורה נ' דראוי שיהי' אסור כיון דהוא השוחט והוא האוכל והרואה אותו שוחט ואוכל יסבור דבהמתו היא ואכיל קדשים שנשחטו בחוץ דאין לומר בזה דהרואה יתלה לומר שאינה בהמתו רק בהמת אחר דא"כ בשוחט בהמת עצמו נמי לשם עולה מדוע אסורה משום מראית העין נימא נמי דהרואה יאמר דאינה בהמתו ואף דזה שקר דהא בהמתו היא מ"מ מה בכך דהרואה יתלה ההיתר בדבר שהוא שקר הא כל האיסור רק משום מראית עין הרואה ואם לא יחשוב בו הרואה שעושה איסור יהי' בשקר או באמת הרי אין כאן מראית עין וע"כ דכיון דהוא עצמו השוחט והאוכל לא יבא הרואה לתלות דאינה שלו וא"כ ה"ה בשוחט של אחר נמי תיתסר האכילה לשוחט מיהת דכיון דהוא השוחט והוא האוכל לא יבא הרואה לומר דהיא של אחר ויש כאן מראית העין ואולם לפמ"ש דיש אל הרואה להסתפק בזה ולהתוודע אם הבהמה של השוחט א"כ בבהמת עצמו שפיר יש איסור דהא אם יבא הרואה להתוודע הרי יתוודע באמת דהבהמה שלו ואז יחשדהו באיסור ומשא"כ בשוחט את של אחר אף דהוא עצמו אוכל ממנה מ"מ אם יבא הרואה להתוודע הרי יתוודע דאינה שלו ולא חל הקדישו ואין כאן איסור [ונזכרתי דבמגן אברהם סי' רמ"ג סק"א בשם הה"מ כו' שלא התירו חכמים מפני הטעם שתולין באריסות אלא כשהאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא כו' עש"ה], ולפמ"ש הש"ך בס"ק יו"ד דשוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית לי' א"כ בפשיטות בשוחט את של אחר מותרת באכילה גם לשוחט דהא ידע הרואה דאינה שלו כיון דאית לי' קלא:
ודע דאני נבוך בעיקר הדין דכאן בשוחט לשם עולה לפי' המפרשים דהוא משום מראית העין ע' ט"ז ס"ק א' והיינו על כרחך דמפרשי' דאיירי במכוון בלבו לשחוק דאי מכוון כך ממש הא ה"ל הקדש ממש ואסור מדינא לא משום מראית העין דאף דאינו מחויב עולה מ"מ עולה הא באה נדבה וא"צ שיהי' מחויב והאמיר' לשם עולה זו היא הקדישה כמו במחויב חטאת ואומר הריני שוחט לשם חטאתי ע' ט"ז סק"ה וע"כ דלמפרשים דהאיסור רק משום מראית העין מפרשינן דאיירי במכוון בלבו לשחוק ועכ"פ הכוונה דאיירי באין מכוון בלבו להקדיש דאי מכוון הא הקדש חל במחשבה ואסור מדינא וע"כ דמפרשי' דאיירי באין מתכוון להקדיש דכיון דאין מתכוון לא הוי הקדש באמת במה שאומר לשם עולה דלגבי הקדש בעי' פיו ולבו שוין ולכן האיסור רק משום מראית העין וא"כ ק"ל טובא דמאי שנא זה ממתכוון לומר שלמים ואמר עולה דמבואר במשנה תרומות פ"ג מ"ח דלא אמר כלום משום דאין פיו ולבו שוין ולא מצינו שם שיהי' בו איסור ויוצרך שאלה לחכם משום מראית העין מיהת וכן בשבועות כ"ו ב' בגמר בלבו להוציא פת חטין ואמר פת שעורין דמותר בשניהם משום דאין פיו ולבו שוין ולא אמרי' דיותסר בפת שעורים משום מראות העין מיהת דאין הרואה יודע מה שבלבו וככל עניני נדרים ושבועות ונזירות קיי"ל דכל שאין פיו ולבו שוין לא חיילי ולא מצינו שיהי' שם איסור משום מראית העין, [וכזה יל"ע גם בהך דפסחים נ"ג א' אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח כו' דגם שם גם האכילה אסורה משום מראית העין וק' ג"כ כנ"ל] ובאתי רק להעיר:
כג
בש"ך שם ס"ק ט' כ' דהכא בעינא שיתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה כו' ולא זכיתי להבין דהא האיסור כאן משום דהרואה שוחטו לשם עולה סבור שהקדישו לעולה וא"כ אפי' בשוחט כך רק משהו של קנה סוף סוף כיון שהרואה יאמר שהקדישו לעולה והרי הקדישו חל על חציו כיון דיש לו בה חצי א"כ אפי' ישחוט אח"כ אחר הרי היא אסורה לפי סברת הרואה דהא חצי' עולה ויש בה חצי שהוא עולה שחוטה ואין לברר וכולה אסורה וא"כ שפיר ראוי שתיאסר ואפי' ע"י דיבור לבד כל שיאמר אחד מן השותפין דבר המטעה את שומעו לחשוב שהקדיש חציו ראוי שתיאסר אפי' תישחט אח"כ ע"י אחר לגמרי כיון דההקדש חל והוא קדשים שנשחטו בחוץ ומאי שייטא דדבר העושה נבילה לכאן הא אין השחיטה כאן היא האוסרת כי היכא דניבעי דבר העושה נבילה דצריך להיותו שחיטה דאל"ה ה"ל נבילה ואך הרי ההקדש כאן הוא האוסר וכל שהוקדש אף אם נשחט אח"כ שלא לשם עולה כלל מ"מ הרי היא עולה ע"י ההקדש וה"ל עולה שנשחטה ואסורה וצע"ג וכן ק"ל במ"ש הש"ך שם דאם שחט כבר אחד הכשר שחיטה ואח"כ שחט הב' את המיעוט לשם עולה כו' אין פוסל דאין כאן מראית העין דהא שור שחוט לפניך ע"ש וכוונתו דהרי הרואה יראה דהוא כבר שחוט הכשר שחיטה וגם בזה לא ידענא ל"ל שישחוט הכשר שחיטה הרי אפי' שחט הראשון רק מיעוט נמי הרי התחלת השחיטה מיד הוא מום כמבואר בחולין ל' א' והרי לא אסרי' כאן בבעל מום רק משום דזימנין דרמי לי' מידי אמומא ולא ידיע ומשא"כ בשחיטה לא שייך זה והרי אתה אומר שהרואה יראה שהוא שחוט וא"כ כך לי ג"כ אפי' יראה רק שהוא קצת שחוט הרי הוא בע"מ מעתה וצ"ע:
כד
בסי' ו' בט"ז סק"ד דאין שוחטין בדבר המחובר שנא' ויקח המאכלת לשחוט דווקא מידי דניקח מיד ליד כמו מאכלת עכ"ל ונ' מהתחלת דבריו דהלימוד מתיבת ויקח דמשמעותו מידי דניקח מיד ליד וצ"ע דא"כ אמאי אין שוחטין בשן וצפורן המחוברין בבהמה הא הוא מידי דניקח מיד ליד וע' ב"מ מ"ז ב' דילפי' קניין משיכה מדכתי' או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והרי גם בהמה נקנית במשיכה ודוחק לחלק בין שם דכתי' ל' קנין אף דכתי' מיד דמשמעותו דבר הניקח מיד ליד לבין כאן דכתי' ל' קיחה אחרי דהטעם בל' קיחה ג"כ רק משום דקיחה משמעותו הניקח מיד ליד וא"כ ה"ז כמו ל' קנה מיד דתיבת מיד משמעותו מיד ליד וכמובן] וי"ל דקנין משיכה שאני דקונה הבהמה עצמה במשיכה והבהמה הרי ג"כ מיטלטלת מיד ליד ומשא"כ כאן דשוחט בשן המחובר בבהמה והרי אין השן מיטלטל כ"ז שהוא מחובר בבהמה רק הבהמה היא שמיטלטלת ומיטלטל אז גם השן ע"י טלטול הבהמה אבל אין השן מצד עצמו מיטלטל מיד ליד וכיון דהשחיטה בשן והשן אין מיטלטל לכן לא מהני [וע' ב"מ ט' קלתה מינח נייחא ואיהי דקא מסגיא מתותה וע"ש תוד"ה ספינה] ואולם גם במשיכה הא מהני גם משיכת בהמה לקנות שן המחובר בה והרי דחשוב שן דבר הקנוי מיד ליד במה שהוא קנוי ע"י משיכת הבהמה מיד ליד וכך כאן יוחשב שן מידי דניקח כיון דניקח ע"י לקיחת הבהמה וע"ק דהא קיי"ל כרבא בסוכה ל"ז א' דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וא"כ כאן נמי בפשיטות ג"כ יוחשב שן דבר הניקח כו' כיון דניקח ע"י לקיחת הבהמה והנה י"ל עוד דשאני קנין משיכה דלא נתמעט בו מחובר לקרקע דהא הוא מידי דלא שייך כלל במחובר לקרקע דא"א למשוך מחובר לקרקע וע"כ במטלטלין דשייך משיכה שפיר גם בהמה בכלל ואפי' שן נקנה ע"י משיכת הבהמה ומשא"כ בשחיטה דשייך לשחוט גם במחובר לקרקע בקנה הגדל ומחובר לקרקע דאפשר לשחוט בו כמו שהוא מחובר ואימעיט מקרא דויקח וע"כ כיון דאפשר לשחוט במחובר ופסולא הוא דפסיל לי' רחמנא הרי דפסיל רחמנא מחובר לשחיטה וע"כ ממילא גם שן כו' המחובר בבע"ח כיון דגם הוא מחובר דבע"ח נחשב כמו קרקע בכ"ד וכן לענין ע"ז קרקע ובעלי חיים אין נאסרין משום ע"ז וע' ל' הגמ' עירובין ק' א' אחד אילן ואחד כל הבהמה ע"ש] וע"כ גם הוא פסול ממילא מתורת מחובר כיון דפסיל רחמנא מחובר לשחיטה והרי גם הוא מחובר] ודו"ק היטב מאוד ואולם גם ז"א דמנא לן דהא דפסיל רחמנא מחובר לקרקע הוא משום תורת מחובר [כי היכא דנפסול גם שן כו' דהוא ג"כ מחובר] דילמא הפסול באמת רק משום דאינו דבר הניקח מיד ליד וזהו הגזה"כ דבעי' לשחיטה דבר הניקח מיד ליד וא"כ שן דהוא דבר הניקח ע"י לקיחת הבהמה שפיר ראוי שיוכשר ועוד דבב"מ נ"ו ב' ממעטי' קרקעות מאונאה ג"כ מהאי קרא דאו קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והרי אונאה ג"כ שייכא גם במכירת קרקעות אלא דאימעיט וא"כ נימא נמי דמתורת מחובר הוא דאימעוט ולא תנהוג ג"כ אונאה במכירת שן וצפורן, וכדומה איברים המחוברים בבע"ח וכן במכירת בע"ח עצמו לא תנהוג בו אונאה כיון דבע"ח נחשב קרקע וכנ"ל והרי אין אונאה בקרקע, ולכן נ' עיקר דהמיעוט מתיבת מאכלת דמאכלת אינה מחוברת לא לקרקע ולא לבע"ח ובעי' דומי' דמאכלת שאינה מחוברת כו' וכנראה ג"כ מסוף דברי הט"ז דכ' כמו מאכלת ויל"ע בזה ג"כ בסוגי' בתוס' חולין ט"ז א' ד"ה מניין:
והנה יש להעיר ג"כ לפי התחלת דברי הט"ז דהלימוד מתיבת ויקח דא"כ נצריך ג"כ שתהי' שחיטה ביד דווקא לדיעות הסוברים גבי ד' מינין דבעי' לקיחה ביד דווקא ולא באבר אחר מקרא דולקחתם לכם דסתם לקיחה הוא ביד וע' סוכה מ"א ב' ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, וא"כ ה"נ דכתי' ויקח ניבעי ג"כ שחיטה ביד דווקא ולא באבר אחר וי"ל דרק במידי דצריך עשי' הוא דשייך לומר דקפיד רחמנא דתהי' העשי' באבר היד דייקא ולא באבר אחר ומשא"כ שחיטה דבעי' רק כח גברא לגבי כח אין לחלק בכח איזה אבר הוא דהכא אין מתייחס לאבר פרטיי רק תמיד הוא בשוה כח של חיות האדם בכללו בין אם העשי' והפעולה ביד או באבר אחר דהכח הוא כח החיוני של האדם בכלל ואין מתייחס לאבר פרטיי ודו"ק היטב מאוד [ועד"ז כתבתי במ"א ביישוב מה שהעיר בס' חלקת יואב חאהע"ז סי' י"ב דמדוע בזורק גט לאשתו מגורשת הא כתי' ונתן בידה ולגבי זריקת דם קדשים כל היכא דכתי' ונתן או ושפך אם נתנן בזריקה לא יצא, וכתבתי דזריקה הוא רק כח כמבואר בב"ק דצרורות דהוא זריקה חשוב רק כח ולא גוף וע"כ לענין זריקת דם קדשים היינו טעמא דלא מהני כיון דשם בעי' ימין ונתן בשמאל פסול וע"כ היכא דכתי' נתינה היינו שיתן בימין לכן אם זורק אין שם נתינה בימין כיון דהזריקה רק כח והכח אינו מן הימין בפרט יותר משאר הגוף וע"כ אף דכחו כגופו דמי הוי זה רק שנתן בגופו לא בימינו וע"כ שפיר פסול כיון דבעי' שם נתינה בימין דייקא ומשא"כ בגט דכתי' רק ונתן ולא נתפרטה הנתינה באבר פרטיי וע"כ שפיר מהני זריקה דכחו כגופו דמי וחשיב שנותן בגופו והרי מהני שם נתינת גופו ואפי' ערק לה חרצי' ושלפתי' מגורשת ודו"ק היטב] ועוי"ל דנהי דויקח משמעותו ביד מ"מ הא לא כתי' זה בשחיטה עצמה כי היכא דניבעי יד בשחיטה עצמה שהרי נאמר רק שלקח את המאכלת לשחוט והרי הוזכר רק קיחה לשחוט ואין ראי' מזה על השחיטה עצמה שצריך שתעשה ביד ורק לענין תלוש כיון דהוזכר דלקח לשחוט וכיון דלקיחה הוא דבר הניקח מיד ליד א"כ הרי נאמר שלקח דבר הניקח מיד ליד לשחוט בו וא"כ הרי הית' השחיטה בדבר הניקח מיד ליד וע"כ שפיר בעי' גם בכל בכל שחיטה שתהי' בדבר הניקח מיד ליד היינו בתלוש ומשא"כ שתהי' השחיטה באבר היד של השוחט מניין לנו הרי נאמר רק שלקח בידו את המאכלת לשחוט בה אבל הרי לא נאמר ששחט בידו וז"פ:
כה
בסי' יו"ד בט"ז סקי"ז דבג' זימני מקרי רגיל ע"ש, וע' ר"ן נדרים מ"ו א' בשם הירושלמי דבב' זימה מקרי רגיל והארכתי במ"א:
כו
בש"ע סי' י"א סעי' ג' ואם יש בכלי מים כו' ואם הם עכורים מותר, נ' לכאורה דזהו רק באם המים מרובים שכשיפול הדם לתוכו לא יהי' בדם מראית דם אבל אם הם מועטים שלא יבטלו מראית הדם שפיר אסור דכיון דיהי' בדם מראית דם עדיין הרי הוא ראוי לזריקה גם בפנים וא"כ חשוב ראוי לזריקה גם להבדיל לעכו"ם דכל מילי דעכו"ם כעין פנים דיינינן להו וא"ל דאפי' יהי' בדם מראית דם נמי הא אין ראוי לפנים מטעם דיחוי דהא הדם נופל לתוך המים ואמרי' קמא קמא בטל ואין ראוי גם אחר הריבוי מטעם דיחוי כמבואר פ' כיסוי הדם ובפ' כל הזבחים דז"א דמה שאין ראוי לפנים מטעם דיחוי בזה לא איכפת לן לגבי עכו"ם כיון דלגבי עכו"ם אין ענין דיחוי דענין הדיחוי הוא רק למעלת הפנים ואפי' למצות כיסוי אמרי' בזה דאין דיחוי אצל מצוות ע"ש בגמ' וא"כ כ"ש להבדיל בעכו"ם דוודאי דלא שייך שם ענין דיחוי כלל ואף דמילי דעכו"ם כעין פנים דיינינן להו היינו רק בעצם הדבר דמה שאין קרב בפנים מפאת עצמותו ג"כ אין מקריבין אותו לעכו"ם ומשא"כ כאן אחרי שיש בו מראית דם אחר הריבוי והרי הוא דם אז כיון דאזלי' בזה בתר חזותא וכל שיש בו מראית דם חשוב דם לענין זריקה] וא"כ כיון שהוא דם שפיר ראוי לזריקה לעכו"ם דהא דם נזרק גם בפנים ומה שדם כזה לא הי' זורקין אותו בפנים מפאת דיחוי הואיל ונדחה כבר זה הרי הוא למעלת הפנים דיש שם ענין דיחוי וכיון דלגבי עכו"ם אין ענין הדיחוי והדם עתה הרי הוא דם שפיר הוא ראוי לזריקה וז"פ ועוד נ' בזה ביותר ביאור דהא כל דם הנזרק לעכו"ם הרי אין ראוי לזריקה לפנים דהא אינו קודש ורק דאמרי' דכל דאילו הי' קודש הי' נזרק בפנים זורקין אותו גם ק לעכו"ם וא"כ גם דם זה הרי ענינו כן דכל ענין דיחוי בקדשים הוא רק דכיון דאין הקדושה דבר עצמיי בתולדה רק שהושם עליו קדושה אם קדושת פה ע"י דיבור הפה או קדושת כלי ע"י הקידוש בכלי שרת וע"כ בשעה שהי' בו הפסול הרי כבר פקעה אז קדושת דבר המקדיש אם הפה ואם הכלי דהפסול מסלק הקדושה וע"כ גם אחר שנסתלק הפסול הרי אין כאן עוד דבר המקדישו ונותן לו קדושה ומאין תבא לו קדושה והוא כענין ש"ס מנחות ק"ב א' לבתר דפקעה לי' קדושתי' במאי הדרא רכבא לה ע"ש וזה כל ענין הדיחוי בקדשים וכמ"ש כבר בכ"ד וא"כ כיון דכל ענין הדיחוי רק מפאת דאינו קודש דאין כאן קדושת המקדישו עוד וא"כ לגבי עכו"ם מה בכך הרי כל דם הנזרק לעכו"ם אינו קודש ואמרי' דכיון דאילו הי' קודש הי' ראוי לזריקה לפנים לכן הוא ראוי לזריקה לעכו"ם וא"כ גם בדם זה הא יש לנו לומר כן דכיון דאילו הי' קודש הי' ראוי לזריקה לפנים דהא הוא דם הואיל ויש בו מראית דם ע"כ ראוי לזריקה גם לעכו"ם ומה שאינו ראוי לפנים מפאת הדיחוי הרי ג"כ ענינו רק שאינו ראוי מפאת שאינו קודש וא"כ אכתי שפיר הרי ראוי לומר דכיון דאילו הי' קודש כו' ודו"ק היטב מאוד:
והנה מ"ש המחבר שם עוד וכן אם יש בכלי עפר מותר לשחוט בתוכו, זה באמת צל"ע דאין זה מבואר בגמ' ומסברא אין לדון הדבר רק מפנים וע"כ מיבעיא לי טובא מאין המקור לומר דדם שעפר מעורב בו אין ראוי לזריקה בפנים ואי משום דע"י תערובת העפר אינו לח ואינו נזרק ז"א דהא אפי' דם שקרש ראוי לזריקה בחטאות החיצוניות דלא בעי' זריקה רק נתינה כמבואר במנחות כ"א א' וע' כריתות ד' ב' דמצריך הש"ס קרא בדם כיסוי לחייב עליו משום דם ופי' התוס' שם דהכוונה אדם חי' ועוף הטעון כיסוי דה"א דהואיל וטעון כיסוי ואינו נשפך כמים לא ליחייב קמ"ל ואולם ברש"י פי' שם דהכוונה אדם שנכסה בעפר ונתגלה דסד"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ"ל וכבר הארכתי בדברי רש"י הנ"ל באתוון דאורייתא, ואולם לפי מאי דמשמע בש"ע כאן דדם שנתערב בו עפר אינו ראוי לזריקה א"כ בפשיטות כיון דכיסהו בעפר ונתערב בו עפר הוא אינו ראוי לזריקה וה"א דלא ליחייב עלי' כמו דם שבישלו דשרי מפאת דאין ראוי לזריקה ומש"ה צריך קרא ואולם לפי"ז לא ה"ל להש"ס להזכיר דם כיסוי רק הל"ל דצריך קרא לדם שנתערב בו עפר וע"כ אין נ' שיהי' כוונת הש"ס כן ועכ"פ הרי רש"י ותוס' לא פירשו כך וע"כ צריך לי עיון דבר זה המתבאר מש"ע כאן דדם שנתערב בו עפר אין ראוי לזריקה דמנא לן הא, ולומר דכוונת הש"ע דכך המציאות דדם שנתערב בו עפר אין זורקין אותו לעכו"ם זה וודאי אינו דמניין לנו לדעת זה דהא עתה דלא"ה אין דרך עובדי עכו"ם בכך כמבואר סוף סי' י"ב וכל האיסור רק מפאת שהי' כך הדרך אצלם בזמן הש"ס ואסרו חכמים דבר זה שחיטה לתוך הכלי כו' וצריך מנין אחר להתירו וא"כ מניין לנו שלא הי' הדרך אז לזרוק דם שנתערב בו עפר ורק אילו לא הי' ראוי לזריקה בפנים יש לדון כן מסברא דאין מקריבין לעכו"ם רק דבר שדוגמתו קרב בפנים כמבואר בש"ס ע"ז בכמה דוכתי ומשא"כ אחרי שבפנים ראוי לזריקה מניין לנו שאין זורקין אותו לעכו"ם, ולומר דבפנים דם שנתערב בו עפר אין ראוי לזריקה דאסור לזרוק העפר ע"ג המזבח משום דקמוסיף אבנין ז"א דהיכא דלא מבטל לי' לית לן בי' משום הוספה אבנין כמבואר ריש כיסוי הדם ואי משום חב"ע דהעפר הוא חולין ז"א דא"כ דם שנתערב במים ויש בו מראית דם דכשר לזריקה נמי הרי המים חולין ויותסר משום חב"ע וכמו שהעירו בזה בתוס' זבחים וא"כ עכ"פ כי היכי דדם שנתערב במים ראוי לזריקה ולא משגחינן אאיסור חב"ע ה"נ דם שנתערב בעפר ראוי שפיר לזריקה, ואולי הטעה דכיון דעפר מערב בו אינו ראוי לשתי' ואם שותהו ה"ל שלא כדרך שתי' דלא חשיב שתי' [ככל שלכד"א דלא חשיב אכילה] וע"כ פסול לזריקה משום דלא הוי ממשקה ישראל דהא אין ראוי לשתי' ואף דיש דברים שאין נאכלים וקריבין כלבונה וקטורת כו' מ"מ שם מצותו בכך וגזה"כ הוא ומשא"כ בדם דראוי לשתי' לכן אם אין ראוי שפיר אית בי' פסול משום ממשקה ישראל ואף דבלא"ה אין ראוי לשתיית ישראל משום איסור דם מ"מ גם לענין זה הא מצותו בכך וגזה"כ הוא וגם א"א שיעשה זה פסול כיון דאדרבה זה סבת האיסור דכל איסור דם להדיוט רק מפאת דהוא קרב לגבוה כמ"ש הראשונים וע"כ היכא דנעשה אין ראוי בעצם לשתי' דאין מצותו בכך שפיר י"ל דפסול לזריקה מפאת שאינו ממשקה ישראל ובדברים שאין נאכלין כלבונה כו' נמי נ' דהיינו דאמרי' בהו בחולין ל"ו א' וזבחים ל"ד א' ומנחות ק"א א' דחבת הקודש משויא להו אוכלא והיינו דהא הי' ראוי שלא יהיו ראוים להקרבה כיון דלהקרבה בעי' ממשקה ישראל והני אינם ממשקה ישראל כיון דאין ראוים לאכילה וע"כ מאי דקריבים על כרחך דרחמנא אחשבינהו כאילו היו בני אכילה וראוים לאכילה להדיוט והויין להו ממשקה ישראל והיינו דאמרי' דחבת הקודש משויא להו אוכלא ומקבלין טומאת אוכלין כאוכל ממש ודו"ק היטב ונודע פירש"י והר"ן בהך דציפן זהב כו' דהפסול מפאת דזהב אינו אוכל ומיפסיל משום מותר בפיך ואף דהאחרונים דנו בזה דכיון דאינו איסור רק דאינו אוכל לא מימעיט ממן המותר בפיך וע' נוב"י חאו"ח סי' א' מ"מ הרי סברת רש"י והר"ן כן דזהב כיון דאינו אוכל מימעיט ממותר בפיך וא"כ כ"ש הך דממשקה ישראל מן המותר לישראל דנתפרש תיבת ממשקה דהוא ממעט מה שאינו לא משקה ולא אוכל [דאוכל לא מימעיט דקרא בנסכים כתי' וע"כ כתי' משקה וע"כ ה"ה בהקרבת דבר גושיי בעי' אוכל וגם אוכל יש בו גם חשיבות משקה דשתי' בכלל אכילה ומשא"כ מה שאינו לא משקה ולא אוכל שפיר מימעיט וע"כ קטורת ולבונה כו' דאינם אוכל שפיר הי' ראוי שיופסלו משום ממשקה ישראל ועל כרחך דרחמנא אחשבינהו אוכלא והיינו דאמרי' דחבת הקודש משויא להו אוכלא וכנ"ל ודו"ק כי נכון מאוד בס"ד וע"ע ירושלמי סוכה סוף לולב וערבה דמים מגולין פסולין לניסוך משום ממשקה ישראל ואף דהמים בעצמותם מותרים ורק א"א לשתותם מפני ארס הנחש שבם וצ"ל ג"כ דכיון דמפני הארס שבם מזיקים הוי להו שתייתם שלא כדרך שתי' ולא חשיבי משקה עש"ה וע"כ פסילי משום ממשקה ישראל ודו"ק] ואולם גם בזה יל"ע עדיין דפשוט דגם דם שנתערב בו עפר אפשר לנקותו מעפר שבתוכו היינו להוציא העפר ממנו עד שיהי' ראוי לשתי' וא"כ הא שפיר יש לו להחשב ממשקה ישראל מפאת דראוי לשתי' אחרי שינקוהו כו' ומ"מ י"ל בזה דכיון דכמו שהוא עכשיו אין ראוי לשתי' לא חשוב ממשקה ישראל ובזה שפיר נ' דגם לזריקה לעכו"ם אין ראוי כיון דזה חסרון בעצם הדם דאין ראוי לשתי' וכי היכא דאין נזרק בפנים רק דם הראוי לשתי' כך להבדיל אין זורקין אותו לעכו"ם, וי"ל עוד כוונת הש"ע דאם יש בכלי עפר זה דבר המוכיח דאין מקבל אותו לזרקו לעכו"ם דאילו קיבלו לזרוק לא הי' מקבלו בכלי שיש בו עפר רק בכלי נקי דאף דגם דם שנתערב בו עפר ראוי לזריקה מ"מ כיון דמאמין בע"ז ורוצה לעובדה לא הי' מקבלו בכך לערבו בעפר רק הי' מחזר אחר כלי נקי או הי' מפנה העפר מכלי זה ואח"כ מקבל הדם לתוכו וע"כ מדלא עשה כן זה הוכחה שלא קיבלו לזרקו לעכו"ם וזה נ' העיקר לכאורה בכוונת הש"ע, ולפי"ז הנה גם מה שכתבתי לענין אם יש בכלי מים דאם המים מועטים ויהי' בדם מראית דם אסור כיון דעדיין ראוי לזריקה ג"כ יש לפקפק בו די"ל דאף דראוי מ"מ מוכחא מילתא דאין מקבלו לזרוק דאילו קיבלו לזרוק הי' מקבלו בכלי שאין בו מים או הי' שופך המים תחלה מכלי זה דהי' מהדר להיות הדם נקי בלי תערובת מים דאין הדרך לזרוק מים לעכו"ם כיון דאין נזרק בפנים וע' אתוון דאורייתא כלל מ' דמה שנזרק בפנים בחג לא אהני בזה ע"ש בארוכה] ואולם הרי ל' הש"ע ואם יש בכלי מים שאז אין הדם ראוי לזריקה כו' וא"כ מבואר דכל הטעם מפאת שאין ראוי כו' ואילו הי' ראוי עדיין אסור באמת וכן מדכ' אח"ז וכן אם יש בכלי עפר מותר כו' משמע תיבת וכן דחד טעמא נינהו והיתר דעפר הוא ג"כ רק מפאת שאז אין הדם ראוי לזריקה וא"כ עדיין צריך לתת טעם בזה מדוע אינו ראוי וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
כז
שם בש"ך סק"ה כ' וצ"ל שמותר לשחוט ע"ג אחורי הכלי שיש לו תוך דלא מיחזי כמקבל דם לעכו"ם עכ"ל וגם בזה יל"ע דכל מילי דעכו"ם כעין פנים דיינינן להו והרי זה איבעי' דלא איפשיטא במנחות י"א א' אי הוי קבלה בכך בפנים ע"ש דאמר בעי מר בר ר' אשי הפכי' למנא ודבקי' לקומץ בארעיתא דמנא מאי כו' וברש"י בארעיתא דמנא כגון שהי' לכלי בית קיבול מאחוריו כמו שיש בקערות עכ"ל וא"כ אי בפנים הוי קבלה א"כ הא גם לעכו"ם מקבלין בכך וי"ל דכיון דכל האיסור רק מדרבנן משום מראית העין לכן כיון דהוא איבעי' דלא איפשיטא בהך דמנחות ע"ש לכן ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע"ע בזה בתוס' זבחים פ"ח א' ד"ה אלא בפנים דכתבו אהך דאמר שם דכלי שרת אין מקדשין אלא בפנים דהכוונה למעוטי חקק מושבו מבחוץ ונתן הקודש בתוכו ע"ש וצע"ק דהא זה איבעי' דלא איפשיטא בהך דמנחות אי מקדש בחקק בית מושב מאחוריו ויש לחלק בין אחורי כלי להך דמבחוץ דתוס' זבחים הנ"ל די"ל הכוונה דחקק המושב בדופן הכלי מבחוץ וזה גרע מאחוריו דבית קיבול דאחוריו אם מהפך הכלי ומקבל שם ה"ל שם תוכו ובית קיבולו הפנימיי נעשה אחוריו ומשא"כ בדופן הכלי אין דרך שיהי' בית קיבול ואין נעשה פנים ויש ליישב עוד בכמה גווני, ועוי"ל כוונת הש"ך כאן ג"כ כדרך שכתבנו באות הקדום דאף דהוי קבלה גם בתוך שבאחורי כלי מ"מ כיון דיש לו תוך גמור בעיקר הכלי וכל דרך קבלתו רק בתוך הגמור לכן אילו הי' מקבל לעכו"ם וודאי הי' מקבל ג"כ בתוך הגמור כדרכו ומדשבק לתוך הגמור ומקבל בתוך שבאחוריו לכן זהו הוכחה שאינו מקבל לעכו"ם ולית בי' משום מראית העין:
כח
שם בהגהות הש"ע מקצת שוחטין נזהרין שלא לשחוט שום אווז בטבת ושבט אם לא שאוכלין מלבה משום שקבלה היא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בו אווז ימות השוחט אם לא אוכל ממנה עכ"ל ואין להקשות בזה דכל שעה יהיו מותרין לשחוט דבכל שעה ניזיל בתר רובא דאין זו היא השעה שמתים בה דז"א חדא דהשעה היא קבוע וה"ל כמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת דאסור לעשות רק כדי פרנסתו ולא אמרי' דבכל יום ניזיל בתר רובא דהוא מרוב הימים שהם חול ואינו שבת [וע' ירושלמי ריש כלל גדול ויחוש לכל הימים כו' וכבר הביאוהו האחרונים] ועוד דהא בס' סכנה לא אזלי' בתר רובא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ועוד דאם לא ינהיגו מנהג לאכול מן האווז כו' א"כ הרי יהיו כל השוחטים שוחטים בלי שיאכלו ממנה וא"כ א"א שבכל השוחטים בעולם השוחטים תמיד לא יארע אף אחד שלא ישחוט פעם באותה שעה וימות ונמצא דהויין להו שופכי דמים וודאין במיתתו של זה במה שלא הנהיגו מנהג לאכול מן האווז דאז לא הי' זה מת וא"ל דאולי שעה זו היא באחד השבתות שבטבת ושבט דאין אז זמן שחיטה ז"א דלגבי שבתות תו הא הויין ימי החול רובא ויש לנו לומר דהשעה היא באחר מימי החול דהוא זמן שחיטה, והנה מ"ש בש"ע דרק מקצת שוחטין נזהרין כו' צ"ל דענין זה מזיק רק למאן דקפיד כענין זוגות ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי' וע"כ אותם שאין חשים לא יזיק להם באמת, וע' סנהדרין ס"ה ב' דמעונן זה המחשב עתים כו' לימודי ערבי שביעיות חטין יפות כו' וצריך לחלק בין שם דהוא ענין ניחוש לבין הך דכאן דהוא ענין סגוליי שפיר יש לחוש לו ואין בכל כמו זה משום מעונן וז"פ:
כט
בסי' י"ג בט"ז סק"ג וכ' הרא"ש הטעם כו' ונראה דעתו כו' ע"ש, ולכאורה כוונת הט"ז דדם הבהמה מעורב בדם העובר ומש"ה אסור וצ"ע דא"כ אם יפול דם העובר לקדירה ויהי' בקדירה ס' פחות משהו ישתרי דעכ"פ משהו יש בו מדם העובר שהוא היתר וכן אם יאכל כזית מדם העובר לא יתחייב דהא יש בו משהו היתר ובוודאי אין הדין כן, ולולי דברי הרא"ש והט"ז וע' בר"ן בפ' בהמה המקשה דכ' עוד טעם אחר בהא דדמו אסור וחלבו מותר] הי' נלענ"ד הטעם בפשיטות דכיון דעובר ירך אמו ונחשב כאחד מאברי' לכן החלב שפיח מותר דהא אין חלב אסור רק של אברים פרטיים כחלב הקרב והכליות כו' וע"כ עובר זה נהי דהוא אחד מאברי הבהמה אבל עכ"ז הרי אינו אבר הפרטיי של הבהמה שחלבו אסור שהרי אין לומר בו דהוא כוליא של הבהמה או הקרב שלו והוא רק אבר סתמא אבל לא אותו אבר הפרטיי שחלבו אסור וכיון דהוא רק אבר סתמא ואבר סתמיי הרי אין חלבו אסור כלל זולת אותם אברים הפרטיים שפירשה בהם תורה שחלבם אסור והרי אין עובר זה אותם אברים הפרטיים רק אבר סתמא ולכן שפיר חלבו מותר ומשא"כ לענין דם דדם של כל הבהמה יהי' מאיזה אבר שיהי' אסור ולכן שפיר גם דם עובר זה אסור דנהי דעובר ירך אמו והוא אבר הבהמה מ"מ אבר הבהמה נמי יהי' איזה שיהי' הרי ג"כ דמו אסור ולכן שפיר גם דם העובר אסור, זהו הנלענ"ד בפשיטות לכאורה ואולם עדיין יל"ע בזה דא"כ אכתי הי' ראוי שיוחשב דם העובר רק דם האברים והי' ראוי שיהי' רק בלאו ואילו בחולין ע"ד ב' משמע דהוא בכרת לר' יוחנן ע"ש ואולם גם זה אין קושיא דנהי דהעובר הוא אבר הבהמה מ"מ הרי יש לו חיות לעצמו והרי יש בו נפש ודם הקזה וכדומה היוצא ממנו הוא דם הנפש וה"ל העובר אבר הבהמה שיש באבר ההוא נפש ואילו הי' באבר אחר של הבהמה יהי' איזה שיהי' נפש והי' הדם היוצא ממנו איפוא דם הנפש הרי ג"כ הי' בכרת כיון דקרינן בי' כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא כל אוכליו יכרת ע' ריש דם שחיטה וז"פ ואדרבה לפי טעם הרא"ש יוקשה דכ' דדם האברים של הבהמה מתערב עם דם העובר כו' דא"כ הי' ראוי שיהי' רק בלאו דהא דם האברים הוא רק בלאו ואולם באמת י"ל כדברי הרא"ש ולאו מטעמי' די"ל דדם הנפש של הבהמה מתערב בדם העובר דכיון דהעובר ניזון וגדל מן הבהמה לכן הדם העיקריי של הבהמה היינו דם הנפש מתערב בו ואסור שפיר משום דם הנפש ואך מה שכתבנו למעלה עדיין ק' דא"כ הי' ראוי דלא יוצרך ס' נגד כזית וכן שלא יהי' חיוב בכזית (וכוונת הרא"ש נ' באמת דכיון דהעובר ניזון וגדל מדם הבהמה והוא מתערב ונבלע בכולו לכן נהפך דם העובר עצמו להחשב כולו דם הבהמה ממש ואולם גם זה צריך הבנה ואין להאריך כי לענ"ד עיקר הטעם כדכתיבנא):
ל
בט"ז שם סק"ד כ' טעון שחיטה משום מראית עין דאתי לאיחלופי בבהמה גמורה כו' עכ"ל וצ"ע ל' זה דהרכיב בזה ב' טעמים דמראית עין אין ענינו גזיר' שמא יבואו לידי איסור וענינו רק משום חשד שאסור להביא עצמו לידי חשד שהרואה יחשדהו בעובר איסור ואילו הך דאתי לאיחלופי ענינו גזיר' אטו בהמה גמורה דאתי לאיחלופי בבהמה גמורה לומר שגם בהמה גמורה ניתרת בלא שחיטה והוא ככל איסורים דרבנן משום גזיר' ואין זה איסור מראית העין והמראית העין בכאן הוא רק ביאור טעם הגזיר' דכיון דנראה לעין כבהמה גמורה אתי לאיחלופי כו' אבל איננו איסור מראית עין רק איסור גזיר' ככל שאר איסורים דרבנן וע' ציונים לתורה כלל יו"ד וע' ש"ך סק"ד כ' באמת רק דילמא אתי לאיחלופי כו' ולא הזכיר מראית העין:
לא
בט"ז שם מתבאר מדבריו כלל דכל היכא דיש פלוגתא דחד מתיר לכתחלה וחד אוסר ואין מבואר בל' האוסר אם כוונתו גם לדיעבד או לא יש לט לומר דאין כוונתו לדיעבד דלא מיסתבר שיחלקו מקצה אל הקצה זה מתיר לכתחלה וזה אוסר גם בדיעבד כל כמה שלא מצינו כן מפורש, ע"ש מ"ש ואין להפליג מחלקותם כל כך ודוגמא לזה בש"ס שבת קל"ח א' מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחלה וע' מש"ש בגליון:
לב
בט"ז שם ותו דהא כ' הב"י בשם המגיד וגדולי המורים דאין סכין פגומה אוסר כלל עכ"ל ולא הבנתי דמה ענין סכין פגומה ללא נשחט כלל דסכין פגומה הרי הוא שחיטה אלא דהוא שחיטה בפסול וע"כ כיון דנשחט עכ"פ ונתקיים גוף ענין שחיטה שאמרו חכמים ומראית העין ג"כ אין בו דהרואה לא ידע דבסכין פגומה שחט לכן שרי וגם לכתחלה הי' ראוי שיהי' מותר באופן זה כיון דאין בו המראית עין רק דאמרי' דכיון דחייבו חכמים לשחוט צריך לשחוט כתיקנו ע' ט"ז סק"ה וש"ך סק"ה וע"כ רק בזה דאמרי דכיון דחייבו כו' בזה הוא דמקילינן שלא לאסור בדיעבד מחמתו] ומשא"כ בלא נשחט כלל דלא נתקיים חיוב החכמים כלל לשחוט וגם יש שם המראית עין מנ"ל להתיר [ותדע דיש חילוק בין שחיטה בסכין פגום ללא נשחט כלל דשחיטה בסכין פגום שם שחיטה עליו אלא דחשיב נשחט בפסול דעיקור הוא מפסולי שחיטה ומשא"כ בלא נשחט כלל דהא סכין פגומה וכן שאר פסולי שחיטה שהי' דרסה חלדה פוסלים גם במיעוט בתרא ואף דאין מיעוט בתרא צריך שחיטה ואילו הי' פסול שחיטה נחשב לא נשחט א"כ לא הי' ראוי שיפסול במ"ב דא"צ שחיטה וע"כ דנחשב נשחט רק נשחט בפסול ולכן גרע דכיון דשחט גם במ"ב שם שחיטה עליו והרי יש שם פסול בשחיטה ופוסל כל השחיטה ותדע דשחיטת עכו"ם במיעוט בתרא לא פסיל כמ"ש הש"ך סי' ב' סקכ"ז והטעם דכיון דעכו"ם לאו בר זביחה הוא כלל ה"ל לגמרי אינו נשחט לא נשחט בפסול רק נחשב אינו נשחט ומיעוט בתרא הא א"צ שחיטה ויש גם במליקה כזה דיש שנחשב לא נמלק כלל ויש שנחשב נמלק רק הוא מליקה פסולה ע' רש"י חולין כ' א' ד"ה שן וצפורן בהדיא תנא להו כו' מש"ש אלא תלוש לאו מילתא הוא דנימא כשר בשחיטה ופסול במליקה דהא בתלוש לא מקרי מליקה ואפי' מליקה פסולה לא מקריא כו' וע' רש"י זבחים פ"ה א' אהך דשחיטת העוף בפנים מיקטל קטלי' וברש"י לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין ולא בקדשים אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין הילכך בקדשים שחיטה פסולה היא קרוי' עכ"ל וכזה יש חילוק גם בגט בין גט בטל לפסול דפסול שם גירושין עליו אלא דהוא גירושין פסולים וחשוב עכ"פ ריח הגט ופוסל לכהונה כמבואר ברמב"ם וע' גיטין כ"ד ב' וע"כ גם כאן שפיר יש חילוק ג"כ בין נשחט בסכין פגום ללא נשחט כלל דנשחט בסכין פגום שם שחיטה עליו ונתקיים עכ"פ ענין שחיטה שהצריכו חכמים אלא דלכתחלה כיון דאמרו חכמים לשחוט צריך לשחוט כתיקנו בלי פסול אבל בדיעבד אין זה מעכב ומשא"כ בלא נשחט כלל שלא נעשה כלל ענין שחיטה שאמרו חכמים שפיר יוכל להיות דמעכב וגם מפאת המראית עין עצמו הא יש חילוק וכנ"ל דבסכין פגום אין שם המראית פין דאין הרואה יודע שסכינו פגום דאין זה ניכר כל כך ומשא"כ בלא נשחט כל דבו עיקר המראית עין דהצריכו חכמים לשחוט משום מראית עין וז"פ]: