אוצרות יוסף יורה דעה· רבי יוסף ענגיל
חידושי יורה דעה הלכות שחיטה · לו
בט"ז שם סי' י"ג סק"ט וה"ה אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והולידו דאין לולד תקנה וכ"כ רש"ל אבל אם נשחטה האם ונמצא הולד בתוכה מותר הולד דלא בא הולד לכלל שחיטת עצמו דהותר במעי אמו מכח בבהמה תאכלו ע"ש ובש"ך ס"ק י"ד כ' כן ג"כ בשם הב"ח והשיג ע"ז וז"ל אבל אם נמצא ולד בבת פקועה שנתעברה מבהמה דעלמא י"ל כיון שהבת פקועה זאת א"צ שחיטה אין הולד ניתר בשחיטת אמו וה"ל כילוד ויש לו סימן אחד מצד אביו והב' שהוא מצד אמו הרי הוא כשחוט ואין לו תקנה ולא מרבינן מריבויא דבבהמה תאכלו אלא היכא דניתר בשחיטת אמו אבל כאן שאין אמו צריך שחיטה ה"ל כלא נשחטה וה"ל הולד כילוד דאין לו תקנה עכ"ל והנה מ"ש הש"ך דכיון שאין אמו צריך שחיטה ה"ל כלא נשחטה צ"ל כוונתו דה"ל כלא נשחטה עתה היינו דהשחיטה ששחטו אותה בשעת היות העובר בתוכה אינו שחיטה כיון דאז כבר לא הית' צריכה שחיטה דהא היא שחוטה מכבר מהיותה היא במעי אמה כיון דהיא בת פקועה וע"כ השחיטה ששוחטין אותה עתה אינה שחיטה וה"ל כלא נשחטה אבל וודאי אין כוונת הש"ך דה"ל כלא נשחטה מעולם דהא סברת הש"ך דהיתיר בן פקועה היינו דנחשב כשחוט וכאילו סימניו שחוטין וכמ"ש בדבריו הנ"ל עצמם דסימן הב' שמצד אמו הרי הוא כשחוט וכן בס"ק י"ב כ' שהסימן הב' שחוט ועומד הוא כו' וכך הם דבריו בכל הסימן הזה דנחשב כשחוט וא"כ גם האם בת פקועה הזאת הרי היא שחוטה אלא דהיא שחוטה מאז ומה ששוחטין אותה עתה בהיות העובר בתוכה אינו שחיטה דהא היא שחוטה מכבר וע"כ אין לשחיטה זאת להתיר את העובר דהא אינו שחיטה כלל והנה בזה נ' וודאי דהדין עם הש"ך דגם סברת הט"ז בס"ק ט' הנ"ל דבן פקוע נחשב כשחוט עש"ה ובוודאי דאין שייך מעשה שחיטה במה שכבר שחוט וע"כ מה ששוחטין עתה את האם לאו מילתא היא כלל ואין לשחיטה זאת להתיר את העובר ואפי' לפי דברינו באות הקדום דכתבנו דסימני בן פקועה שפיר שייך בהו שחיטה להתיר חלק איסור הנמצא בו והך דבן פקוע הבא על בהמה מעליותא דאין לולד תקנה היינו מטעמא דאם נשחוט הולד להתיר חלק אם שבה יהי' היתיר הולד מפאת ב' שחיטות דחלק אב שבו היתירו משחיטת אם אביו וחלק אם שבו היתירו משחיטת עצמו ושחיטה אחת א"ר ולא ב' שחיטות א"כ לסברא זו נמי הא אין ראוי להועיל שחיטת האם בת פקועה כאן להתיר העובר שבה דהא יהי' ג"כ היתיר העובר מכח ב' שחיטות היינו חלק אב שבו משחיטת אמו וחלק אם שבו משחיטת אם אמו שבו הותרה אמו ודו"ק היטיב מאוד והנה כ"ז לסברת הט"ז וש"ך ורש"ל וב"ח הנ"ל ואולם באמת כשאני לעצמי הייתי אומר דאם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והולידו אז אפי' לא נשחטה האם הבת פקועה כלל ונמצא בה הולד רק הולידה את הולד ככל שאר לידה ולא נשחטה כלל ג"כ הולד מותר דהא בקרא דבבהמה תאכלו לא הוזכר כלל שחיטה רק נאמר דכל בבהמה תאכלו והיינו דכל שהבהמה מותרת באכילה מותר לאוכלה עם כל הנמצא בה ואפי' חותך מן הטחול הי' מותר אי לאו מגזה"כ דאותה שלימה ולא חסירה] והא דבן פקוע ניתר רק בשחיטת אמו היינו משום דכ"ז שלא נשחטה האם הרי גם האם הית' אסורה ולא קרינן בה בבהמה תאכלו דהא האם גופי' לא הית' ראוי' לאכילה עדיין וע"כ רק משנשחטת האם וניתרת באכילה מאז הוא דקרינן בה בבהמה תאכלו דכשהיא מותרת מותר לאוכלה עם כל הנמצא בה והי' מותר לאוכלה גם עם העובר שבה וכיון דכבר הותר העובר באכילה לכן תו אין יציאתו לאויר העולם אוסרו דאין עניין ללידה ויציאה לאויר העולם לעשות איסור לאסור דבר שכבר הותר וע"כ גם באב בהמה דעלמא הבא על בת פקועה ונתעברה הימנו הנה ג"כ זה העובר מותר באכילה בהיותו בתוכה דקרינן גם בו בבהמה תאכלו דהא האם מותרת באכילה כיון דהיא בת פקועה וכיון דהיא מותרת באכילה מותר לאוכלה עם כל הנמצא בה גם עם העובר מקרא דבבהמה תאכלו דלא הוזכר בקרא שחיטה כלל רק שמותר לאכול הבהמה עם מה שבה וא"כ מה לי אם היא מותרת מפאת שנשחטה היום או מותרת מאז מפאת שנשחטה אמה ואין שום חילוק בזה מפאת מה הוא היתיר הבהמה רק כל שהבהמה מותרת גם העובר שבתוכה מותר וכיון דהותר העובר כבר בהיותו במעי אמו לכן גם בהולדו וצאתו לאויר העולם אין נאסר דאין הלידה כו' אוסרים דבר שכבר הותר וה"ז ממש ככל בן פקוע דעלמא דהותר במעי אמו ע"י שנשחטה אמו והותרה לאכילה והי' הוא מותר להאכל עמה מקרא דבבהמה תאכלו ואין נאסר עוד גם אחרי הולדו וצאתו וכך גם עובר זה הי' מותר באכילה במעי אמו מפאת שגם אמו הית' מותרת והי' הוא מותר להאכל עמה מקרא דבבהמה תאכלו וגם אחרי צאתו לאויר העולם אין נאסר עוד, כנלענ"ד פשוט לולי שהט"ז והש"ך והב"ח ורש"ל הנ"ל כתבו בפשיטות דאין לולד תקנה גם בכה"ג ודנו רק באם שחט את הבת פקועה אם מועלת השחיטה להתיר העובר ולענ"ד בזה הדין עם הש"ך דלסברא דאין לולד תקנה אין להועיל כאן שחיטת האם דשחיטת האם לאו שחיטה היא כיון דהיא בת פקועה וגם לפני השחיטה הית' מותרת ואין השחיטה פועלת בה דבר והיא שחוטה מעולם ושחיטתה עתה לאו מילתא ואך בעיקרא דמילתא דכתבו דאין לולד תקנה ולא נחתו כלל לדון בזה לענ"ד אילו הי' הרשות נתונה הי' נלענ"ד פשוט כנ"ל דהולד מותר לגמרי אפי' נולד ככל ולד ולא נשחטה אמו כלל דהותר במעי אמו מכח היתיר שבה שהיא בת פקועה וקרינן בה בבהמה תאכלו וכנ"ל, ונ' עוד ראי' ברורה לזה דעניין היתיר בן פקועה איננו מוסב על עניין השחיטה לבד שהולד ניתר בשחיטת אמו וכדברי הש"ך דלא מרבינן מריבויא דבבהמה תאכלו אלא היכא שהולד ניתר בשחיטת אמו ונ' ראי' ברורה נגד זה מהך דחולין ע' ב' במשנה בהמה שמת עוברה בתוך מיעי' והושיט הרועה את ידו ונגע בו כו' טהור ובגמ' שם מ"ט כו' ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהורי' מידי נבילה ע"כ ואי איתא דכל עניין בן פקוע הוא רק לפרט השחיטה לומר דנחשב נשחט ע"י שחיטת אמו א"כ מאי ק"ו ומאי שייך לדון מזה שיהי' הולד טהור אם מת במעי אמו הואיל ואמו טהורה והרי כאן לא נשחטה אמו והרי גם לעניין אכילה אין אנו אומרים בכה"ג דלא נשחטה אמו דהולד מותר מפאת שאמו מותרת שהרי אתה אומר שבהיות האם היתיר מטעם אחר היינו מפאת היותה בת פקועה ולא נשחטה אין מועיל היתירה להתיר הולד וא"כ מדוע תועיל האם לטהורי' כו' וע"כ מכאן ראי' ברורה לסברתנו דאין היתיר בן פקועה מפאת עניין שחיטה כלל רק עניין הגזה"כ דבבהמה תאכלו היינו דיש לעובר שבבהמה דין הבהמה לאכילה דכל שהיא מותרת באכילה גם העובר מותר ואין חילוק בזה מפאת מה האם מותרת אם מפאת ששוחטין או מטעם אחר וע"כ שפיר אמרי' בזה ק"ו דאם נדון הולד כאם להיות ניתר גם באכילה ואם הוא מת דהי' ראוי מצד עצמו להיותו אסור וגם מטמא ועכ"ז אם האם מותרת [ואין חילוק מפאת מה אם נשחטה או היא חי' אלא שהיא בת פקועה] גם הוא טהור וגם מותר כ"ש שיהי' נדון כמותה לעניין טהרה בלבד והיינו דאף דהוא מת וראוי שיהי' בו טומאת נבילות מ"מ כיון דהאם חי' ואין בה טומאת נבילות לכן גם הוא כמותה ואין טומאה גם בו וז"פ [וגם י"ל עניין הק"ו דטהרה היא פעולה קלה יותר מהיתיר וכהך דחולין פ"ו ב' אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר וע' תוס' חולין פ"ז א' ד"ה רואין והארכתי בזה במ"א ואכ"מ] ודו"ק היטיב כי יש מש"ס חולין הנ"ל ראי' ברורה לדברינו דהיתיר בן פקועה לא תלוי כלל בשחיטת אמו ואינו כלל מכח שחיטה ורק כל שהאם מותרת באכילה חדית קרא דבבהמה תאכלו ומותר לאוכלה עם כל מה שבה ואפי' עם העובר וגם בנשחטה אמו אין השחיטה היא הגורמת כלל והשחיטה רק גורמת בה בעצמה דע"י כך הותרה אבל העובר מותר הואיל והיא מותרת והיתירה הוא שמתיר העובר והואיל והותר העובר אין נאסר עוד גם בצאתו לאויר העולם וה"נ אם האם היתיר מפאת היותה בת פקועה ג"כ היתירה מתיר העובר וג"כ אין נאסר עוד כו' וז"פ מאוד בעינו [ואין לומר כוונת ש"ס חולין הנ"ל אם הועילה לו אמו כו' דהכוונה דכיון דאם ישחוט אמה בעתיד הרי יותר העובר הזה באכילה ולכן א"א שיוחשב עתה נבילה ויהי' בו עתה טומאת נבילות כיון דאפשר לו עוד להיותו היתיר ונשחט ע"י אמו דז"א דל' הק"ו דגמ' אין משמעותו כלל לסברא הנ"ל דהוא סברא גרידא ואינו הק"ו שהוזכר בגמ', ועוד דהא אמר התם בתר הכי דגם עובר שבבהמה טמאה שמת טהור מהיקישא דבהמה טמאה לטהורה מה טהורה עוברה טהור אף טמאה כו' ע"ש וא"כ בשלמא אם עובר שבטהורה טהור מפאת דיש לעובר דין האם וטהרה שלה שהיא חי' והיא טהורה מתפשט גם לעובר [דאמרי' כן מכח הק"ו דאם היתיר שלה מתפשט בו כ"ש טהרה לבד וכנ"ל] וע"כ מפאת ההיקיש אמרי' גם בבהמה טמאה כן דכיון דהאם חי' והיא טהורה מתפשט טהרה שלה גם בעובר ואין גם בעובר טומאת נבילות ומשא"כ אם מה שעובר שבמעי טהורה טהור הוא רק מפאת דיש לו עדיין שחיטה והיתיר אכילה בעתיד ע"י שחיטת אמו וא"כ עובר שבבהמה טמאה דאין לו שחיטה והיתיר אכילה ע"י אמו בעתיד הא שפיר ראוי שיטמא ולא מהני ההיקיש בזה ע' תוס' קידושין ד' ב' ד"ה מעיקרא דאף דהקישה הכתוב לאחרת מ"מ כיון דלא ידענו דאמה העברי' נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויוצאה בכסף ניקנית בכסף ע"כ ממילא אין ללמוד מאמה העברי' לאשה שתתקדש בכסף כיון דאשה אין יוצאה בכסף עש"ה וא"כ ה"נ דוגמתו לא מהני היקיש דטמאה לטהורה לדון דכי היכא דעובר דטהורה טהור כו' כיון דעובר דטהורה גופי' לא נתבארה טהרתו בקרא וידענו טהרתו רק מסברא מפאת דיש לו שחיטה בעתיד וא"כ עובר דטמאה דאין לו שחיטה בעתיד שפיר ראוי שיטמא ודו"ק היטיב]:
ואין להקשות על דברינו מהך דחולין ע"ד ב' במשנה ר"ש שזורי אומר אפי' בן ה' שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ובגמ' שם ע"ה ב' אמר זעירי א"ר חנינא הלכה כר"ש שזורי וכן הי' ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כו' וא"כ הא כאן בבן פקועה זכר איירי דהתנן אפי' הי' בן ה' שנים וחורש כו' בל' זכר ואמר עלה דמתיר בבנו ועל כרחך הכוונה דאזיל אבת פקועה דכוותי' והוליד בן דאי אזל אבהמה דעלמא א"כ ממ"נ אי אין חוששין לזרע האב הרי הבן צריך שחיטה ואי חוששין כו' א"כ הבן אין לו תקנה וכדר' משרשיא ועכ"פ הא אין הבן ניתר בלא שחיטה וא"כ על כרחך הכוונה דאם בן פקועה זה אזל אבת פקועה דכוותי' והוליד בן גם הבן מותר וכן מה שהזכיר בן בנו הכוונה ג"כ דאם גם הבן [דהוא זכר דהא קרי לי' בן] אזל אבת פקועה דכוותי' כו' גם בן הבן מותר וא"כ כיון דבאזל אבת פקועה דכוותי' איירי א"כ ל"ל להזכיר הדבר בבן פקועה הא בת פקועה אפי' נתעברה מבהמה דעלמא ג"כ הרי הולד מותר וכדברינו הנ"ל, דז"א דאין זה קושיא כלל דכוונת ר' חנינא באמת על בת דבת הראשונה מותרת וכן בתה וכן בת בתה והא דנקט בנו ובן בנו היינו משום דקאי אדר"ש שזורי דנקט לישני' בזכר אפי' בן ה' שנים לכן אמר גם הוא ל' זכר בנו ובן בנו אבל באמת הכוונה אנקיבות ויש כזה ביבמות פ' א' אכל חלב מבן י"ב ועד בן י"ח כו' והכוונה אנקיבה עש"ה וכזה עוד במקומות רבות וכמש"ש בגליון ותדע דאילו הי' הכוונה אזכר ובאזל אבת פקועה דכוותי' א"כ הא הכי הול"ל וכן הי' ר"ש שזורי מתיר בבנו אם בא על בת פקועה כמותו ומדוע סתם ואמר סתמא דבנו מותר והרי אין מותר בסתם מכל מי שיוליד בן רק אם מוליד מבת פקועה כמותו ועל כרחך לומר כנ"ל דאיירי באמת בנקיבה ובנה מותר באמת מכל מי שתוליד בין מבן פקועה ובין מבהמה דעלמא וע"כ א הוצרך להזכיר ממי הולידה ולפי"ז אדרבה הי' נ' לכאורה ראי' לסברתנו מכאן וכמובן, ואולם ראי' ג"כ ליתא די"ל דהא דלא הזכיר ממי הולידה היינו משום דס"ל דאין חוששין לזרע האב ולכן אפי' הולידה מבהמה דעלמא נמי הא רק בתר דידה שדינן לי' ומותר כמותה ומשא"כ לדידן דקיי"ל דחוששין כו' וכמובן ואפי' לא הי' פשיטא לי' דאין חוששין מ"מ כיון דזה תלוי בפלוגתא דתנאי אי חוששין כו' לכן לא חש לפרש ולהאריך ממי הולידה דהי' צריך לומר וכן הי' מתיר בבנו מכל מי שהולידה למ"ד אין חוששין או שהולידה מבן פקועה למ"ד חוששין וכולי האי לא רצה להאריך וסמך שנבין זה מעצמינו דלעניין האב תלוי בפלוגתא דחוששין כו' אם צריך שיהי' האב ג"כ בן פקועה או לא ולכן אין ראי' מש"ס הנ"ל לסברתנו הנ"ל אבל גם קושי' הא ליתא וכמובן בפשיטות ושוב ראיתי בבעל המאור שם דכ' להדיא דהאי וכן הי' כו' מתיר בבנו ובן בנו הכוונה בבתו ובת בתו של בהמה פקועה והובא בגליון שם ע"ש:
והנה הבנת הראשונים דסימני בן פקועה חשובי שחוטין ותמהנו ע"ז באות הקדום וע' ש"ך בסי' שלפנינו ס"ק י"ב שם שכ' שהסימן הב' שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו כו' נתיישבתי די"ל באמת כן וכש"ך הנ"ל דההיתיר שא"צ שחיטה נחשב כשחיטה וכאילו נשחט דיש דוגמא לזה בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ח דטבל שהותר לחולה שיש בו סכנה כיון דיש לטבל היתיר ע"י הפרשה חשוב ההיתיר מטעם פ"נ כאילו הופרש תרומה ממנו עש"ה וע"ע כזה בכסף משנה פ"ז מבכורים ה"ח דהפטור מפאת שעשאו לחלק נחשב כהפרשת חלה עש"ה:
וגוף הדבר מדוע בן פקוע הבא על בהמה מעליותא והוליד אין תקנה לולד י"ל עוד דחיבור הבהמה לסימנים להיות ניתר ע"י שחיטתם הוא רק מפאת שהבהמה צריכה להם להיות ניתרת על ידם לכן זהו העושה החיבור וע' ב"ק ע"ח ב' דכיון דצריך לאישתרויי בהדה בשחיטה חשיב גופה עש"ה הרי דהצריכות אליו להיות ניתר על ידו עושה חיבור] ומשא"כ בן פקועה דא"צ שחיטה כל משהו שבו לחודי' קאי ואין להם חיבור לסימנים וע"כ בבן פקועה דבא על בהמה דעלמא כו' חלק האב שבולד אין לו חיבור לסימנים ולכן תו חלק האב דהוא בכל משהו ומשהו מפסיק בין סימנים לחלק האם וגם חלק האם אין ניתר ע"י שחיטת הסימנים ודו"ק, ועיי"ל דכשנכנס הסכין בסימן ושוחטו הרי הוא נטמן בו והוי חלדה אלא דבשחיטה דעלמא כיון דהסימנים הם עצמם המידי דשחיטה אין זה חלדה והוי חלדה רק בהטמנה בשאר בשר זולת הסימן תחת הסימן וכדומה ומשא"כ בבן פקועה דא"צ שחיטה אין להסימנים תורה אחרת משאר הבשר שבו וה"ל הסימן כידי ורגלו ושאר בשרו וע"כ בן פקועה הבא על בהמה דעלמא כו' חלק האב שבסימנים ה"ל כשאר בשר ולכן הסכין הנכנס בסימן ה"ל חלדה בחלק האב שבו כאילו הוטמן בשאר בשר הבהמה ופסול משום חלדה ודו"ק היטיב מאוד, ועוי"ל דכיון דחלק האב שבולד מותר וחלק האם אסיר הויין להו חלקי האב והאם כב' גופין והסימנים גופייהו הרי בם חלק אב וחלק אם ולא מצינו שתועיל שחיטה בגוף זה להתיר גוף אחר ולכן אין חלק אם ניתר ע"י השחיטה שבחלק אב דסימנין ואף דפרד בן סוס וחמור מותר בפרדה ולא אתרי' דאתו צד סוס ומשתמש בצד חמור היינו רק לעניין כלאים דב' הצדדים שוין דשתיהן היתיר מצד עצמן ומשא"כ כאן דחלק האב מותר וחלק האם אסור הויין שפיר כב' גופין וע' תוס' חולין נ"ח א' ד"ה מכאן דחילקו כזה לעניין זוז"ג ונודעים דברי רש"י מכות כ"ב א' דשור פסולי המוקדשין חשוב כלאים הואיל והיא קודש וחול והוי מכח זה כב' גופין ע"ש דאמר דהכתוב עשאו ב' גופים, ואף דולד בן פקוע הבא על בהמה מעליותא מותר לחרוש בי ואין בו משום כלאים מ"מ ה"מ לעניין כלאים דאין תלוי באיסור והיתיר רק בעצם הפרד הגופים [וצ"ל דאיסור והיתיר לא חשוב ריחוק כ"כ כקודש יחול דעושה ב' גופים] ומשא"כ שחיטה דבאה רק להתיר האיסור ודנין לעניין איסור והיתיר לכן לגבי איסור והיתיר חשיבי שפיר ב' גופין הואיל וזה איסור וזה היתיר וכ"ה סברת הר"ן בנדרים דטעמא דמב"מ בטיל לרבנן דהאיסור והיתיר משוי להו אינו מינו ואף דמותר לחרוש בולד בן פקועה הבא כו' ולא חשיב חורש בב' מינים והיינו ג"כ כנ"ל דשאני כלאים דאין דנין לאיסור והיתיר ומשא"כ בביטול דדנין לעניין ביטול האיסור בהיתיר להיות ניתר כמוהו לכן בעניין זה תו שפיר חילוק האיסור והיתיר חשוב כב' מינים נפרדים, וע' רש"י שבת ע"ד ב' ד"ה שטוף בעזים דכ' קרא קדריש טוו את העזים בגופן של עזים משמע עכ"ל וכך כאן דכתי' ושחט את בן הבקר בעי' שחיטה בגוף הנשחט ואף דכ' הט"ז בסי' ג' סק"א דמה דנלמד מבן הבקר אינו נוהג בחולין מ"מ ד"ז דצריך שתהי' השחיטה בגוף הנשחט הוא טפי מידי דגוף השחיטה ושפיר ראוי שינהוג גם בחולין ובאתי רק להעיר: