אוצרות יוסף יורה דעה· רבי יוסף ענגיל
חידושי יורה דעה הלכות שחיטה · לה
בט"ז שם סק"ט ובש"ך ס"ק י"ב דטעמא דבן פקוע הבא על בהמה מעליותא והוליד דהולד אין לו תקנה מפאת דסימן אחד שמצד האב שחוט ועומד ואין לו עוד אלא סימן אחד מצד אמו ואם ישחטנו עתה ה"ל שהי' בשחיטה ע"ש והוא מדברי רש"י וע' תוס' חולין ע"ה ב' בסוגי' ד"ה ק פקועה דגימגמו בפירש"י הנ"ל דכ' דהפסול משום שהי' דאפי' לא הית' שהי' פוסלת בשחיטה מ"מ כאן שאני דכל סימן וסימן בכאן חציו מצד האב וחציו מצד האם וה"ל כל סימן וסימן חציו שמצד האב שחוט ונשאר רק חצי סימן ואין שחיטה בחצי סימן ונמצא דחצי הולד שמצד האם לא נשחט כלל דאפי' ישחטנו עתה הא שחיטה בחצי סימן לא הוי שחיטה כלל אפי' שלא מטעם שהי' ע"ש והנה ד"ז אי ענין שותפות האב והאם בהולד ראוי לומר מחמתו דסימן אחד הוא מצד האב ואחד מצד האם וה"ל סימן אחד שחוט ואחד לא או ראוי לומר דכל סימן וסימן חציו מצד האב וחציו מצד האם לכאורה כזה מחלוקת רש"י ותוס' גיטין מ"ז ב' בשותפות בשדה אי כל חטה חצי' של זה וחצי' של זה או חטה של זה וחטה של זה עש"ה [והחליפו שיטתם איפוא לפי"ז משם לכאן עש"ה] ואולם באמת ז"א דבשותפות ג"כ שייך לומר רק דחטה של זה וחטה של זה מפאת דהחטים שוין הן ויש לזה חטה ולהב' חטה כנגדה משא"כ כאן דהם ושט וקנה ולא שייך לומר דיש מצד האב הושט ומצד האם הקנה או להיפוך כיון דהם ב' אברים שונים בענינם וה"ל כמו שותפין בחטין ושעורין דלא שייך לומר דיש לזה חטים כנגד שעורים של הב' ורק לכל אחד חצי בחטים וחצי בשעורים כמבואר במשניות דמאי וא"כ כך גם כאן מצד האב חצי בקנה וגם חצי בושט וכן מצד האם ואולם י"ל דגם כאן חשיבי דברים שוין דאף דושט וקנה הם אברים שונים בגופם ותכניתם מ"מ כאן דדנין רק לענין כח ההכשר וההיתר שבם דהבהמה ניתרת בשחיטה דידהו וע"כ כיון דהיתר הבהמה צריך שחיטת ב' סימנים הויין להו לענין ההיתר דברים שוין דשניהם יחד מתירים בשוה וכל אחד חצי מתיר וכדקרינן כך בזבחים פרק ב' לב' סימנים ב' מתירין וכ"א חצי מתיר ע"ש וא"כ שפיר שייך לומר דכיון דיש כאן ב' מתירין בשוה ויש בהולד כח האב והאם בשוה ה"ל מתיר אחד מצד האב ומתיר אחד מצד האם כמו בחטה וחטה ואולם באמת הך דכאן אין לו ענין לשותפות כלל דשותפות אינו דבר של טבע רק דבר של חלוקה ויכולים כך להתחלק שיטול זה חצי חטה וזה חצי או שיטול זה חטה וזה חטה ומשא"כ כאן דהוא דבר טבעיי דהולד בטבעו גדל כולו מכח האב ומכח האם ויש בכל מה שבו כח האב וכח האם גם שניהם [ואין ענין לכאן הך דנדה אביו מזריע לובן כו'] וע"כ וודאי דהן הקנה והן הושט יש בכ"א מהם כח האב וכח האם גם שניהם בשוה וז"פ [ומה שתפסו התוס' כאן בזה על רש"י ע' ברש"י חולין שם ס"ט א' ד"ה אין לו תקנה דשם כ' רש"י עצמו ג"כ כתוס' די"ל דכל סימן חציו שחוט עש"ה] ואולם גוף הדבר הזה שתפסו רש"י ותוס' דחלק הסימן שמצד האב חשוב שחוט ולא שייך בו שחיטה עוד צריך לי עיון טובא דמנא לן הא והאם כשבהמה ניתרת ע"י שחיטה נחשב רגלה שחוט והרי מעשה השחיטה רק בסימנין היא נעשית והסימנים הם שנשחטים והבהמה כולה רק ניתרת מאיסורה ע"י מעשה השחיטה שנעשית בסימנים וא"כ בן פקועה נמי דניתר בשחיטת אמו מפאת היותו כאחד מאברי' הנה בו לא נעשית מעשה שחיטה כלל ואין סימנין שלו שחוטין כלל ורק דכולו ניתר ע"י מעשה השחיטה שנעשתה בסימני האם כמו שאברים שלה ניתרים ע"י מעשה זאת וא"כ גם חצי הולד של ק פקועה זה ענינו ג"כ רק שהוא מותר אבל אינו שחוט כלל וסימנין שלו כסימני שאר בהמה רק דסימני שאר בהמה יש בם איסור אמ"ה ואינו זבוח כמו שיש בכל שאר חלקי הבהמה] לפני שחיטתם וסימנים של ולד זה יש בם חלק האב שהוא מותר ואין בו איסור וכן בכל הולד יש חצי שהוא מותר ואין בו איסור וא"כ מניין לנו שלא תועיל מעשה שחיטה בסימנים שהם היתר להתיר מה שיש בבהמה איסור עדיין ואטו איסורם של הסימנים הוא הגורם שמעשה השחיטה בם פועלת היתר הבהמה והרי ענין השחיטה רק דנתנה תורה היתר לבהמה פ"י סילוק החיות בחתיכת סימני חיותו דהסימנים בם עיקר החיות ומה"ט קרוים סימנים דהם סימני החיות וע' סנהדרין ע"ח א' טריפה מיחתכי סימנים כו' ובערכין ז' א' עיילה טיפה דמה"מ ומחתך להו לסימנים וכזה בכ"ד ואמרה תורה דסילוק החיות ע"י חתיכת סימני החיות באופנים שגזרה מסלק איסור אמ"ה ומונע איסור נבילות [וע' ט"ז לקמן סי' כ"ד סק"ב] וא"כ גם ולד זה הרי יש בו סימני חיות וסימנין דידי' סימנין של חיות כשאר בהמה ושייך בם מעשה השחיטה כבשאר בהמה ושפיר ראוי גם בו שתועיל מעשה השחיטה בסימניו להתיר האיסור שבו כל כמה שיש בו היינו חלק האם שבו שהוא אסור וחלק האב שהוא מותר כבר לא יקבל עוד ענין ההיתר ממעשה זו כי אין צריך לו דהוא מותר מכבר ורק מה שצריך לו בולד הזה היינו חלק האם דהוא אסור הוא יקבל ההיתר וא"כ מה בכך דהסימנים מותרים ומדוע לא יועיל מעשה שחיטה בסימנים מותרים להתיר האיסור שבבהמה כל כמה שהוא וע' לקמן בדברינו באות מ"ה מש"ש דענין השחיטה בצואר לפי ששם הנפש ע"ש וא"כ בן פקועה נמי דחשוב נפש שלו נפש דהא חייבין על דמו כרת משום דם הנפש וע' לעיל אות כ"ט וע"כ שפיר סימנים שלו ראוים לשחיטה, והנה לומר הטעם בהך דולד בן פקועה הבא על בהמה כו' דכל שאין השחיטה פועל פעולת ההיתר בכל הבהמה גם במקצתו אין פועל דלא ניתנה השחיטה להתיר רק בשעה שמתרת כל הבהמה גם זה מניין לנו לומר כן ומהך דשבת צ"ג ב' דאמר אהך דשותפין שגנבו וטבחו חייבין ואמאי ניבעי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה ע"ש אין ראי' לזה לומר דבעי' בשחיטה שתתיר כל הבהמה דאל"ה הא יש חצי הבהמה לזה וחצי הבהמה לזה ועל כרחך דכל שאין מתיר כל הבהמה לאו טביחה היא ובעי' לכל אחד כולי' בהמה וליכא שיעור לזה ושיעור לזה ודו"ק דז"א דאפי' אי סגי בהיתר קצת הבהמה מ"מ הא בעי' כל שיעור שחיטה בסימנים לשיתיר אותו המקצת וא"כ בב' שישחטו הא ליכא לכל אחד רק מקצת השחיטה דסימנים ושפיר ליכא שיעור לזה ושיעור לזה דאפי' למ"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ אין לחלק השחיטה לעשותה ב' שחיטות רק מקצתה שם שחיטה עלי' וכולה ג"כ רק חדא שחיטה היא אבל א"א לשחיטה אחת להחשב ב' שחיטות שיהי' שם שחיטה לזה ושחיטה לזה וז"פ ועוד דאפי' נאמר דבעי' בשחיטה שתתיר כל הבהמה מ"מ נ' ג"כ דהוא חסרון רק באם כל הבהמה אסורה ואין בכח השחיטה להתיר רק חצי' דאז הוא חסרון וגרעון בכח השחיטה ולכן אין בכחו לפעול כלל ומשא"כ מה שחצי הבהמה מותר כבר וא"צ להיתר השחיטה זה הרי אינו גרעון בכח השחיטה דהרי השחיטה הית' מתירתו אילו הי' צריך ושפיר יש לשחיטה לפעול להתיר עכ"פ מה שצריך להיתר ועמ"ש כזה לענין שירים נכרים באתוון דאורייתא כלל כ"ה דף מ"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ודע דגוף סברת המהרי"ט אלגאזי הנ"ל כו' ע"ש מה שהבאתי שם בזה מגמ' גיטין ע"ד ב' הא לא דלה כו' הא לא אצטריכא כו' עש"ה מש"ש בזה ותדע עוד דהא שהי' וחלדה במיעוט בתרא איבעי לו לפסול והיינו דאף דאין מ"ב צריך שחיטה מ"מ כששוחטו שם שחיטה עליו וה"ל ממילא שהי' בשחיטה ופוסלת כל השחיטה וע' בתבואות שור דכ' הטעם דנחשבת השחיטה גם במ"ב שחיטה דאף דהבהמה כבר כמתה מ"מ כיון דמה ששוחט במ"ב מקרב המיתה שתמות מהר ע"כ קירוב המיתה הוי ג"כ כמיתה ומש"ה חשוב שחיטה ע"ש וא"כ א היתר עכ"פ הרי אין המ"ב מתיר כל דהא כבר הבהמה מותרת ואיסור אכילה מבהמה קודם שתצא נפשה לכמה דיעות רק דרבנן וגם איסור זה הא לא שייך בהיתר שחיטה דבכל מיתה שהיא מתה אחרי השחיטה הרי מסתלק איסור זה ולא שייך לומר דחשוב המ"ב שחיטה לפי שממהר המיתה ומקרב היתר איסור זה ודו"ק וא"כ על כרחך לומר דענין שחיטה אין תלוי בהיתר הבהמה רק אפי' אין עושה פעולת היתר ג"כ חשוב שחיטה וא"כ ה"נ בולד בן פקועה הבא על בהמה מעליותא שפיר יש לשחיטתו לחשוב שחיטה להתיר איסור חלק האם שבו ואף שאין פועל פעולת היתר בחלק האב]:
וע"כ נלענ"ד לולי דברי רש"י ותוס' בזה דהטעם באמת בענין זה מה שהולד אין לו תקנה כדברי רש"י דהוא משום שהי' ורק לא כדבריו ממש דנחשב שוחט עתה סימן וסימן אחד שחוט משנולד וה"ל שהי' בין סימן לסימן רק ענין אחר לגמרי הוא שיש כאן והיינו דאותו פסול וחסרון אשר יש בשהי' בשחיטה יש ג"כ בולד זה מה שאין לו תקנה וזה דולד זה הא חציו שמצד האב מותר ע"י שחיטת אם אביו דהותר אביו על ידו דהי' אבר שלה והוא ג"כ דבא מאבר זה דהיוצא מן ההיתר הוא מותר כמוהו וא"כ חצי זה שהוא מותר כבר הרי אין מתפעל עוד להיות ניתר ממה שישחט הולד הזה עתה דכיון דהאמת שהוא מותר כבר אין היתר יכול לקבל עוד היתר דהא מותר הוא ורק איסור ניתר אבל לא היתר ולא דמי לולד טריפה דאמרי' ד' סימנים אכשר בי' רחמנא דשם לא פעלה שחיטת אמו להתירו באכילה בפועל דהי' בו איסור טריפה ולכן מקבל עדיין ההיתר משחיטת עצמו ומשא"כ זה החצי שבולד זה שמצד האב דהוא מותר לגמרי א"א לו לקבל עוד היתר שהרי כבר מותר לגמרי וכיון דאין מקבל היתר ע"י השחיטה דעכשיו נמצא דנשאר באמת ההיתר שלו בפועל רק משחיטת אם אביו דהא לא קיבל היתר משחיטה דעכשיו כיון שמותר הי' באמת ואין היתר מקבל היתר וא"כ תו הא נשאר באמת היתרו רק משחיטת אם אביו ולא משחיטה דעכשיו ואילו החצי שמצד האם דהוא אסור הוא יקבל ההיתר משחיטה דעכשיו ואין זה חצי וחצי רק כל משהו ומשהו שבולד יש בו כח אב וכח אם וכח וחלק אב שבו יהי' היתרו משחיטת אם אביו וכח וחלק אם שבו יהי' היתרו משחיטה דעכשיו וע"כ נ' דכמו דבשהי' בשחיטה מבואר בדרישה ועוד בראשונים הטעם דכיון דהי' הפסק בשחיטה ה"ל ב' שחיטות ושחיטה אחת אמר רחמנא ולא ב' שחיטות כך כאן ג"כ כיון דהיתר הולד הזה ע"י ב' שחיטות שחיטת אם אביו ושחיטת עצמו דעכשיו וכל משהו ומשהו שבו היתרו ע"י ב' שחיטות דיש בכל משהו ומשהו כח אב וכח אם והיתרו ע"י ב' שחיטות שחיטת אם אביו שהותר בה אביו והוא מה שבו כח האב ושחיטת עצמו דהותר בו מה שבו מכח אם ולכן כיון דהיתרו ע ב' שחיטות לכן תו אין מותר כלל דשחיטה אחת אמר רחמנא ולא ב' שחיטות וזה שהיתרו רק ע"י ב' שחיטות לכן אין מותר כלל כנלענ"ד בזה והוא נכון מאוד לפום רהיטא:
והנה צריך להבין לפי"ז עדיין הא דבן פקועה שהוציא אבר אחד לחוץ דלא מהני לי' שחיטת עצמו להתיר האבר כמבואר בחולין ס"ט א' דלית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה וצריך להבין הטעם ג"כ מדוע לא מהני שחיטת עצמו להתיר האבר והש"ך לקמן סי' י"ד סקי"א כ' בשם הרשב"א הטעם בזה מפאת דאין לו סימנים להתירו בהן ע"י שחיטה והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי עכ"ל וגם זה אינו מובן וכנ"ל דוודאי הבן פקועה הוא חי ככל שאר בהמה וסימנים שלו סימני חיות הם ככל שאר בהמה ורק דאין בם איסור אמ"ה ואינו זבוח וא"כ מאן לימא לן דלענין שחיטה בעינן שתהי' השחיטה בסימנים שיש בם איסור אמ"ה כו' ומשא"כ בסימנים מותרים לא אהני שחיטה (והא דאמרי' בגמ' אבן פקועה דהוא כבישרא בדיקולא הכל רק למידי דדינא לענין שאין פודין בו את הבכור דיש לו דין בשר כיון דהוא מותר ולא חשיב שה וגם בזה אמרו שם א"ד כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי' אבל לענין שחיטה דתלוי בחיות דכל ענין השחיטה רק סילוק החיות ע"י חתיכת סימני החיות וכנ"ל א"כ מדוע לא יועיל חתיכת סימני בן פקועה להחשב שחיטה להתיר האיסור שיש בו וה"נ שפיר ראוי שתועיל שחיטת עצמו להתיר האיסור שיש בו באבר שיצא וע' בדברינו לעיל אות כ"ט, והנה אם האבר היוצא היא אבר שאין הנשמה תלוי' בו אפשר לומר דאין לו עוד שייכות לסימני החיות כיון דהולד כולו שיש בו חיות מותר וזה האבר אין לו שייכות אל חיות הולד כיון דאין החיות תלוי באבר זה והי' חי גם בלעדו ולכן אין לו שייכות וחיבור לסימני החיות להיות ניתר איסור אבר זה על ידם ורק בבהמה דעלמא דכולה אסורה גם מה שבה שהחיות תלוי בו וע"כ השחיטה ג"כ מתרת את כולה דמגו דמתרת לאברים שהנשמה כי' מתרת גם לאברים שאין הנשמה כו' כיון דמחוברים בה וכולם בהמה אחת ומשא"כ כאן דכל הולד מותר גם בלי השחיטה ואין מה שבו שהחיות תלוי בו צריך לשחיטה ובאה השחיטה רק עבור זה האבר שיצא לבד שאין הנשמה תלוי' בו לכן זה האבר בבחינת עצמו לבדו נחשב כאילו הי' נפרד מן הולד ולא מהני שחיטת הולד להתירו כיון דאין חיות הולד תלוי באבר זה והוא רק מחובר חיבור גרידא לולד אבל אין מחובר לחיות שבו כיון דהחיות ישנו גם בלעדו ואין תלוי בו וע"כ לא מהני חתים סימני החיות להתיר אבר זה לבד ודו"ק והנה כך הי' אפשר לומר לכאורה לענין אבר היוצא שאין הנשמה תלוי' בו והי' בזה נתינת טעם שפיר למה שמבואר בזה בגמ' חולין ס"ט א' הנ"ל דאמר מהו לחוש לזרעו כי' עד הכא לית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה כו' והיינו דהא הש"ס התם אמתני' קאי דתנן בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו כו' וע"ז בעי מהו לחוש לזרעו של בן פקועה זה שהוציא את ידו כו' וע"ז הוא דאמר דלית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה ע"ש וא"כ כיון דיד הוא אבר שאין הנשמה תלוי' בו לכן שפיר אמר דלית לי' תקנתא כו' ואה"נ דאבר שהנשמה תלוי' בו אם יצא י"ל שפיר דניתר ע"י שחיטת עצמו ואין בזה ראי' עוד מן הגמ' להיפוך, ואולם עכ"ז ק' לומר דבר כזה דאבר יוצא שהנשמה תלוי' בו תיהני בי' שחיטת עצמו להתירו אחרי שאין רמז לזה בפוסקים] והנה הטעם שכתבנו למעלה בהא דבן פקועה הבא על בהמה מעליותא והוליד דהולד אין לו תקנה דהוא משום דחלק אב שבו היתרו ע"י שחיטת אם אביו וחלק אם שבו היתרו ע"י שחיטת עצמו וה"ל ב' שחיטות ושחיטה אחת אמר רחמנא ולא ב' שחיטות, הנה טעם זה ניתן להאמר לכאורה ג"כ בהך דאבר היוצא דלא מהני בי' שחיטת עצמו להתירו והטעם דכיון דכל הולד היתרו ע"י שחיטת אמו ואבר היוצא היתרו ע"י שחיטת עצמו וכל הולד עם אבר היוצא הרי הוא גוף אחד ונמצא דגוף זה יש בו היתר ב' שחיטות וע"כ ג"כ שחיטה אחת א"ר ולא ב' שחיטות ואולם באמת אין נ' לומר כן דנהי דהם גוף אחד מ"מ כיון דהם דברים ידועים כל אחד לעצמו הולד והאבר ואפשר לחתוך האבר מן הולד [ואפי' חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי] ע"כ ה"ל כב' בהמות שניתרת זו בשחיטת עצמה וזו בשחיטת עצמה וכך כאן ג"כ הולד יש לו שחיטה שהתירתו היינו שחיטת אמו והאבר שפיר ג"כ יכול להיות לו שחיטה לעצמו שתתירתו היינו שחיטת סימנים דולד כיון דהאבר דבר בפ"ע מן הולד ויכול שפיר להיות לו ג"כ שחיטה לעצמו וכמובן ואפי' נאמר דיש באבר בליעה מן הולד המרובה ממנו ואין בטילה בו [וע' רש"י זבחים כ"ו ב' אהך דהיא בפנים ורגלי' בחוץ שחט ואח"כ חתך פסולה דכ' שמשנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצא וכל דמי בהמה יונקים זה מזה ועלה ויצא דרך בית שחיטה ונתערב בדם המזרק ופסלו עכ"ל ואין ראי' מזה לכאן היות כאן בליעה מבשר הולד והדם כאן הא בלא"ה אסור וע"ע ביצה ל"ז ב' דקא ינקי תחומין מהדדי וגם משם אין ראי' ואך אפי' נאמר דיש כאן בליעה] מ"מ ג"כ אין לומר דצריך לבא בהיתר האבר עצמו לב' שחיטות דהוא גופי' ניתר ע"י שחיטת עצמו והבליעה שבו מן הולד היתרו ע"י שחיטת אמו וא"כ תו שחיטה אחת א"ר כו' דז"א דגם הבליעה הא ה"ל רק כבשר היתר של בהמה שחוטה שבלע מבשר היתר של בהמה שחוטה אחרת דאין לומר דיש בהבשר היתר ב' שחיטות דהוא גופי' היתרו בשחיטת עצמו והבליעה שבו היתר' ע"י שחיטה האחרת ואתסר מש"ה וא"ל דאדרבה הרי מזה ראי' באמת נגד סברתנו הנ"ל לומר בב' שחיטות גמורות ג"כ הך דשחיטה אחת א"ר כו' דז"א דבליעה באמת ה"ל ג"כ כב' גופים כיון דאין זה עירוב טבעיי והם ג"כ כב' גופים דב' בהמות שכל גוף יש לו שחיטה לעצמו וכך גם בבליעה גוף הדבר שפיר לו שחיטה לעצמו והבליעה שבו שפיר יכול להיות לה שחיטה אחרת ורק בהך דבן פקועה שבא על בהמה דעלמא והוליד כו' דשם הוא עירוב טבעיי בתולדה וחשיבי כח האב והאם שבולד דבר אחד דהוא מורכב כולו בטבעו בכל חלקיו מן האב והאם גם שניהם ולכן אין זה ב' גופים כאילו חלק האב שבולד דבר בפ"ע וחלק האם שבולד ג"כ דבר בפ"ע רק שמעורבין יחד דאין לזה תורת תערובת רק כל הולד כח האב וכולו כח האם והכל דבר אחד ושפיר הוא דבר אחד הניתר ע"י ב' שחיטות וע"כ שפיר שחיטה אחת א"ר כו' ותדע דפרד בן סוס וחמור מותר בפרדה בת סוס וחמור ולא אמרי' דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור כי היכא דאמרי' הכי בחציו עבד וחציו ב"ח והטעם דחציו עבד כו' אינו הרכבה טבעית מלידה רק הרכבה שכניית וחשיבי חלקי עבד וב"ח שבו דברים נפרדים ולכן שייך לומר דאתי צד כו' ומשא"כ פרד בן סוס וחמור הואיל וכח אביו ואמו מעורבים בו עירוב טבעיי מלידה והוא הרכבה מזגית לכן הכל דבר אחד ואין כאן ב' צדדים כי היכא דנימא דאתי צד כו' וכמבואר זה בשו"ת תשב"ץ והביאוהו האחרונים וא"כ ה"נ בבן פקועה הבא על בהמה מעליותא והוליד אין כח האב והאם שבולד דברים נפרדים שיוחשבו ב' דברים שלכל אחד שחיטה לעצמו רק כל הולד דבר אחד מורכב הרכבה מזגית [והוא ממש כהך דפרד כו' וכמובן] ויש לדבר האחד הזה ב' שחיטות המתירות אותו וע"כ שפיר אמרי' דשחיטה אחת א"ר ולא ב' שחיטות ולא דמי לבליעה דהוא עירוב שכניי והם ב' דברים נפרדים גוף הדבר והבליעה שבתוכו ושפיר יכול להיות לכל אחד שחיטה בפ"ע וז"פ:
ולכן נלענ"ד דהטעם בהך דאבר היוצא לא מהני לי' שחיטת עצמו להתירו הוא בפשיטות עפ"י גמ' חולין ס"ח ב' דדרשי' קרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתיר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתיר ע"ש וע"כ ג"כ לא מהני שחיטת עצמו להתיר אבר היוצא דהא גזה"כ הוא דכל שיצא שוב אין לו היתיר ואף דהוזכר שם זה לעניין חזרה שאם חזר האבר למעי אמו אין ניתר עוד בשחיטת אמו מ"מ הרי אין כתוב שחיטת אמו בקרא רק ההיקיש לטריפה דמה טריפה כו' וא"כ הא גם לעניין שחיטת עצמו הרי יש ההיקיש הזה דמה טריפה כיון שנטרפה אין לה היתיר עוד בשום שחיטה אף בשר כיון שיצא אין לו עוד היתיר בשום שחיטה ושחיטת עצמו נמי לא מהני להתירו כמו דלא מהני שחיטה להתיר איסור טריפה שנטרפה ואדרבה שחיטת עצמו דלא מהני להתיר באבר היוצא הוא דבר פשוט ולא הוצרך הגמ' להזכיר בו טעם כלל דמאחר דקריי' קרא טריפה ואיתקש לטריפה הא טריפה אין לו היתיר בשחיטה ורק בחזר למעי אמו אז הי' ה"א דכיון דחזר ונתבטל ענין היציאה שלו שהוא אוסרו שהרי חזר ע"כ ה"א דחוזר אז להותירו וניתר שוב שפיר בהיותו בפנים [בין בשחיטת עצמו אי מהני שחיטה במעי אם] ובין בשחיטת אמו וע"כ אשמעי' דגם בזה ילפי' לי' מטריפה דכמו דטריפה משנטרפה לא שייך שתעשה אינה טריפה ויסתלק עניין הטריפות שבה להיותה ניתרת כך אבר זה א"א שיתבטל עוד עניין היציאה שבו ואפי' חזר להיותו ניתר. עי"כ אבל בלא חזר ואתה בא להתירו סתמא בשחיטת הולד זה בפשיטות א"א דהא טריפה קריי' רחמנא ואיתקש לטריפה וטריפה הא אין לה היתיר בשחיטה וצ"ע בזה באמת לענ"ד על הרשב"א המובא בש"ך הנ"ל דהוצרך לתת טעם להא דאבר היוצא אין ניתר בשחיטת הולד דהוא משום דהסימנים כשחוטין וליכא סימנין להתירו על ידם דבלאה"נ בפשיטות אפי' הסימנים סימנים מ"מ מה ה"א דיועיל שחיטתם להתירו הא איתקש לטריפה וטריפה הא אין לה היתר בשחיטה ומאי ה"א דתועיל שחיטה להתיר איסור אבר היוצא וז"פ [וע' ט"ז סי' י"ד סק"ב דכ' ג"כ וז"ל דכתי' ובשר בשדה כו' כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר והאי עובר מחיצתו הוא הרחם להתירו בשחיטת אמו וכיון שיצא חוץ למחיצתו דהיינו לאויר העולם נאסר מהיתיר שחיטת אמו עכ"ל ומשמע כוונתו ג"כ דקרא קאתי לאוסרו רק מהיתיר שחיטת אמו ומכלל דבריו נשמע לכאורה קצת טעם לזה ג"כ דכוונת הכתוב דכיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר מהיתיר של מחיצה היינו דמחיצתו היא אמו להתירו בשחיטתה וכיון שיצא כו' נאסר מהיתיר מחיצה זו אבל מהיתיר של עצמו לא מישתעי קרא ואולם לענ"ד אין הדבר כן דלא הוזכר בקרא היתיר המחיצה דייקא ולא הוזכרה המחיצה אלא בעניין היציאה דכיון שיצא חוץ למחיצתו הוא כטריפה וכיון דהוא כטריפה הוא ממילא לגמרי כטריפה דאין לה היתיר כלל אפי' בשחיטת עצמה וכנ"ל, כנלענ"ד פשוט מאוד]:
ואין לומר דלפי דברינו דאין לאבר גם שחיטת עצמו דכיון דיצא וקאי עלי' קרא דובשר בשדה טריפה לכן הוא כטריפה דלא מהני גם שחיטת עצמו דא"כ בכל ולד נמי דיצא אבר אחד תחלה ואח"כ שאר הולד מדוע מועלת שחיטה להתיר גם האבר שיצא תחלה נימא נמי דכיון דיצא וקאי עלי' קרא דובשר בשדה כו' ומה החילוק לגבי האבר בין היכא דיצא גם הולד אחריו קודם שחיטת האם וניתר בשחיטת עצמו או אם יצא הולד אחריו אחר שחיטת האם וניתר בשחיטת האם הרי האבר הוא תמיד יוצא תחלה בשוה וגם בצאת הולד אחריו קודם שחיטת האם ויש שחיטת עצמו לולד מ"מ מדוע יש חילוק בזה לגבי האבר איזה היתיר שהי' לולד שחיטת האם או שחיטת עצמו ולהאבר תמיד אין ראוי לשחיטה להועיל הואיל ויצא תחלה וקרינן בי' ובשר בשדה טריפה כו' כי היכא דאמרי' כן ביצא הולד אחר שחיטת האם וניתר הולד ע"י שחיטת האם דז"א דביצא גם הולד אחר האבר אין ליציאת האבר שם יוצא כלל כי היכא דניקרי בי' ובשר בשדה היינו בשר שיצא חוץ למחיצתו לשדה דהא כל הולד יצא ונסתלק ענין המחיצה לגמרי לא שיש שם מחיצה והאבר יוצא חוץ למחיצה ודרך לידה הוא זו שיוצא בזאח"ז והרי זו לידה לא יציאה ממחיצה ורק אם הולד נשאר במעי האם ושחט האם דניתר הולד ע"י שחיטת האם ואז אפי' בצאת הולד אח"כ מ"מ אין זה סילוק מחיצת האם לגבי הולד דהא יש בהולד תמיד היתיר שחיטת אמו דהא הוא תמיד מותר ע"י שחיטת אמו וע"כ כיון שיש בו תמיד ההיתיר מאמו הוי לי' תמיד מחובר לאמו ונחשב תמיד כאילו הוא במחיצת אמו עדיין כיון שיש בו ההיתיר מצד אמו [וע' בכורות נ"ז ב' לעניין יתום דפטור ממעשר בהמה דס"ל שם לר' יהושיע דאפי' שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום ואמר התם עלה העיד ר' ישמעאל כו' במקומינו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי אמר רבי נתגלה טעמא של משנתינו וברש"י נתגלה טעמא כו' דוודאי מש"ה קאמר ר' יהושיע אם נולד כ"ז שהשלח קיים אינו יתום דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת עכ"ל הרי דהנאת הולד מן האם אפי' לאחר מיתת האם נחשב כאילו הית' האם בחיים עדיין והוא נהנה ממנה וכך כאן מעין זה כיון דיש בהולד תמיד ההיתיר מפאת שחיטת האם נחשב תמיד כאילו האם קיימת עדיין והוא מקבל ממנה ההיתיר בתורת אבר שלה וה"ל תמיד מחובר לאמו וכאילו הוא במחיצת אמו עדיין ולא נתבטל ענין מחיצת האם כיון דיש בו תמיד עדיין ההיתיר מן האם] וע"כ כיון שיש המחיצה ואילו אבר הזה שיצא קודם שחיטת האם הרי הוא נפרד מן המחיצה לכן אז הוא דקרינן בי' ובשר בשדה שיצא חוץ למחיצתו לשדה ואהאי הוא דקאי קרא והקישו הכתוב לטריפה ולכן תו אין לו היתיר כלל אפי' ע"י שחיטת עצמו של ולד כטריפה וכנ"ל ומשא"כ אם יצא גם הולד קודם שחיטת האם הרי לא הי' כלל יציאה חוץ למחיצה גם באבר דהא כל הולד יצא ונתבטלה כל המחיצה ולידה היא זו לא יציאה ממחיצה אלא שהית' הלידה בזאח"ז וכל דרך לידה בכך וע"כ כיון דאין כאן יציאה הא לא קאי עלי' כלל קרא דובשר בשדה ומדוע לא תועיל בו שחיטת עצמו וז"פ [ולפי"ז יציאת האבר תלוי ועומד דאם גם הולד יוצא אחריו קודם שחיטת האם אגמ"ל דלא הית' יציאת האבר יציאה כלל רק התחלת לידה וחלק ממנה ואם אין הולד יוצא אחריו רק אחר שחיטת האם אז אגמ"ל דהית' יציאת האבר יציאה ממחיצה וקאי עלי' קרא דובשר בשדה והוקש לטריפה ולא מהני לי' תו היתיר כלל אפי' ע"י שחיטת עצמו ויש כזה הרבה וכגון שחיטה דתחלת שחיטה הוא נקב בושט ותלוי ועומד דאם גומר השחיטה דרך שחיטה בכך והוא חלק משחיטה ואם אין גומר הוא נקיבת הושט לא שחיטה וכן בשחיטת קדשים בפנים אם גומר השחיטה גם ההתחלה חלק משחיטה ואינו מום ואם אינו גומר ה"ל ההתחלה מום וכהנה רבות מאוד וז"פ]:
ועפ"י דברינו אלה הנה מקום אתי ליישב דברי המחבר בסי' י"ד סעיף ג' דכ' אם יצא רוב העובר הרי הוא כילוד ואם יצא חציו ברוב אבר או שיצא רובו במיעוט אבר הרי הוא כילוד ובט"ז סק"ה חציו ברוב אבר כגון שיצא רוב ידו וכשנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים רוב העובר אסור וזהו בעיא בגמ' ולא איפשיטא וקיי"ל לחומרא וע"כ ברור הוא דלא מהני לי' ג"כ שחיטת עצמו דאימור לאו כילוד דמי אבל הנשאר בפנים מותר בשחיטת עצמו ממ"נ אי כילוד פשיטא דמותר ואי לאו כילוד ניתר בשחיטת האם דהא לא יצא כלל אבל חלוקה השנית שיצא רובו במיעוט אבר הוא פשוט בגמ' דאזלי' בתר רוב העובר ולא בתר רוב האבר שבפנים, וא"כ אפי' לקולא קיי"ל כילוד וא"כ מהני לי' שחיטת עצמו אף למה שיצא ולפי"ז לא הי' לכתוב על שניהם לשון אחד הרי הוא כילוד עכ"ל והוא באמת פליאה עצומה בדברי המחבר דנתן מכשול כזה בדבריו לכתוב על חציו ברוב אבר הרי הוא כילוד דדין ילוד הרי הוא דצריך כולו שחיטת עצמו וניתר כולו בשחיטת עצמו ואילו כאן החצי שיצא הרי אינו ניתר בשחיטת עצמו כיון דהוא רק ספק ילוד ודילמא אינו כילוד ואסור וא"כ הרי דברי המחבר להתיר החצי שיצא ע"י שחיטת עצמו שלא כדין והוא תימה גדול:
ואולם לפי דרכנו בזה הנה דברי המחבר נכונים וצודקים מאוד דלפי דרכנו דהא דלא מהני שחיטת עצמו להתיר אבר היוצא אין הטעם כמ"ש הרשב"א דהוא מפאת דהחצי שנשאר בפנים שבו הסימנים כיון דניתר החצי ההוא ע"י שחיטת האם ה"ל הסימנים בישרא בעלמא ותו אין כאן סימנים להתיר החצי שיצא רק דהסימנים הם שפיר סימנים ראוים לשחיטה עדיין דרק הותר אכילתם ע"י שחיטת האם אבל ראוים הם שפיר לשחיטה עדיין דלא בעינן לשחיטה סימנים אסורים ומה שאין אבר היוצא ניתר עוד ע"י שחיטת הסימנים האלו הוא מטעם אחר מפאת דאבר היוצא כיון שלא נולד רק יצא ממחיצה וקאי עלי' קרא דובשר בשדה טריפה לכן הוא כטריפה דלא מהני לי' שחיטה להתירו ואפי' שחיטת עצמו וכנ"ל וע"כ נ' דזה רק באבר שהוא מיעוט הולד ומשא"כ אם יצא חצי הולד נ' דלא חשיב מה שיצא יוצא כלל רק נולד דהא הוא חצי כמו החצי שנשאר בפנים ומדוע לא תחשבהו לידה רק יציאה בעלמא מפאת שחצי הפנים לא נולד אמור להיפוך דגם החצי שבפנים נולד הואיל ונולד החצי שמבחוץ וכשבאנו לדון על החצי שבפנים ג"כ אמרי' כן דהוא לא נחשב נולד דהא הוא עדיין במעי האם ואי דיצא חצי לחוץ מדוע יכריעהו החצי שיצא לחוץ להחשב גם הוא נולד אמור להיפוך דהוא יכריע אותו להחשב גם החצי שמבחוץ לא נולד רק יצא יציאה בעלמא וע"כ כיון דב' החצאין שוין לכל באמת אין נכרע כל אחד כלל ע"י הב' ויש לכל אחד החשיבות לעצמו והאי כי דיני' והאי כי דיני' ונחשב החצי שמבחוץ נולד והחצי שבפנים לא נולד ולכן החצי שבפנים ניתר ע"י שחיטת האם והחצי שמבחוץ ניתר שפיר ע"י שחיטת עצמו כיון דלא יצא רק נולד ולא קאי עלי' קרא דובשר בשדה טריפה דאינו בשר היוצא חוץ למחיצה דאין כאן יציאה רק לידה וע"כ הרי שפיר כ' המחבר גם ביצא חציו ברוב אבר דהרי הוא כילוד דדינו שפיר ממש ככל ילוד דהא צריך לשחטו בעצמו גם עבור החצי שבפנים ככל ילוד דצריך לשחטו בעצמו כיון דהיא איבעי' דלא איפשיטא דדילמא שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רובא וה"ל רוב וה"ל כולו ילוד ממש ולא ניתר בשחיטת האם וגם כן שפיר ניתר כולו אחרי שחיטת עצמו ככל ילוד דהא אפי' האמת דלא שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רובא ויצא איפוא רק חצי מ"מ הרי גם חצי ג"כ ניתר בשחיטת עצמו ושפיר איפוא דינו ממש כילוד דצריך שחיטת עצמו וניתר כולו בשחיטת עצמו ודברי המחבר נכונים וצודקים מאוד, וכלל עניין הדבר דאם יצא רק מיעוט אז הרוב שלא נולד מכריע את המיעוט להחשב גם הוא לא נולד ויציאתו רק יציאה בעלמא וקאי עלי' קרא דובשר בשדה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו והרי הוא כטריפה ולא מהני לי' תו שחיטה כלל ואם יצא רובו אז הרוב שיצא מכריע גם את המיעוט שלא יצא להחשב גם הוא נולד אלא שמונח במעי האם והוא כמונח בקופסא בעלמא ואינו עוד אבר האם ולא מהני תו גם למיעוט שחיטת אמו ואם יצא רק חצי אז לא החצי שמבפנים נכרע ע"י החצי שמבחוץ ולא החצי שמבחוץ נכרע ע"י החצי שמבפנים וע"כ החצי שיצא הוא לעצמו שפיר נולד ואינו כלל בכלל קרא דובשר בשדה כיון שיצא כו' דאין כאן יציאה רק לידה ומהני לי' שפיר שחיטת עצמו והחצי שמבפנים נידון ג"כ כמו שהוא בעצמו דהוא לא נולד וניתר שפיר בשחיטת האם וא"כ עכ"פ לעניין יצא חציו ברוב אבר שפיר כ' המחבר דהוא כילוד ואין כאן שום מכשול לפני המעיין דאפי' אם האמת דלא שדינן כו' מ"מ חצי ג"כ הרי ניתר בשחיטת עצמו וכנ"ל:
ואולם לכאורה יש להקשות עדיין על דברינו אלה דלפי דברינו דביצא חצי הולד חשוב אותו החצי נולד והחצי שבפנים לא נולד דא"כ הא ראוי ג"כ לעניין בכור דביצא חצי הולד יהי' החצי שיצא קדוש בבכורה וגם ראוי שתהי' האם נפטרת מן הבכורה דהא כבר הולידה ואילו ל' המשנה חולין ס"ט ב' המבכרת המקשה ליליד מחתך אבר אבר כו' יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה ומבואר דדווקא רובו הא חצי גם אותו החצי שיצא אין קדוש בבכורה וא"צ קבורה וגם האם אין נפטרת מן הבכורה רק ע"י רוב דייקא ולעניין יצא חציו ברוב אבר גופי' הא כ' המחבר לקמן סי' שי"ט סעי' ד' דהוא ספק בכור וכן שהבא אחריו ספק בכור ואילו לדברינו הא ראוי דהחצי שיצא יהי' וודאי בכור והבא אחריו יהי' וודאי חולין וכנ"ל:
ואולם באמת אין כאן קושי' כלל דהנה סברתנו הנ"ל שכתבנו דאין להחצי שיצא לחוץ להיות נכרע ע"י החצי שלא יצא להחשב לא נולד רק הוא לעצמו חשוב שפיר נולד הואיל והוא חצי ואינו פחות מן הפנים הנה הוא באמת סברא דמחצה כרוב המבוארת בגמ' חולין כ"ח ב' אליבא דרב לעניין שוחט חצי סימן ואם דמסקינן שם דלעניין שחיטה מודה רב דמחצה אינו כרוב ורק לעניין פסח הוא דאמר כן לעניין שאם היו הציבור מחצה טמאים ומחצה טהורים דהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מ"מ לענייננו נמי נ' ג"כ דיש לנו לומר ג"כ בכל חצי דין מחצה כרוב וזה דרק בשחיטה דב' החצאין מחצה השחוט ומחצה הבלתי שחוט באים לסתור זה את זה בעניין הרוב שבהם דמחצה השחוט אומר דהוא רוב ויש כאן שחיטה והבהמה שחוטה ומחצה הבלתי שחוט אומר דהוא רוב ונמצא שהרוב אינו שחוט ואין לו שחיטה ואין הבהמה שחוטה והרי א"א רק לאחד מב' הדברים או שהבהמה שחוטה או אינה שחוטה ולכן בכה"ג לא אמרי' מחצה כרוב (והא דאזלי' בתר מחצה הבלתי שחוט היינו משום דאין מתחדש דבר ואין כח למחצה השחוט לחדש דבר זה דהית' כאן שחיטה והבהמה שחוטה כיון דעד עתה אינה שחוטה ומחצה השחוט הוא שבא לחדש זה ולכן אין לו כח לחדש] וכן לעניין בכור דדנין ג"כ לעניין האם אם ילדה ונפטרה מן הבכורה או לא ילדה ולא נפטרה ואומר בזה מחצה הולד שבפנים דהוא הרוב ומה שיצא המיעוט ואין כאן לידה ולא נפטרה ומחצה שיצא אומר דהוא הרוב ומה שבפנים המיעוט ויש כאן לידה ונפטרה והרי בזה ג"כ א"א רק לאחד מב' הדברים או שנפטרה או שלא נפטרה ולכן הא ג"כ לא אמרי' מחצה כרוב ואין מתחדש הפטור כיון דעד עתה לא נפטרה ואין מתחדש הפטור גם עתה ולכן ממילא הוי גם הולד כולו חולין בהכרח כיון דהבא אחריו בכור וודאי כיון דהבהמה וודאי לא נפטרה דזה ג"כ הרי א"א שיהי' זה בכור והבא אחריו בכור דזה ג"כ תרתי דסתרי דב' בכורים ליכא וע"כ הולד כולו חולין בהכרח גם מה שיצא וכמובן ומשא"כ לענייננו דאין כאן תרתי דסתרי כלל ושפיר אפשר שיהי' לחצי שיצא שחיטת עצמו ולחצי שבפנים שחיטת אמו ואין אלו דברים הסותרים כלל ולכן שפיר האי כי דיני' והאי כי דיני' ואין שום אחד נכרע ע"י הב' וה"ז כמו בפסח דהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן והיינו ג"כ דהאי כי דיני' והאי כי דיני' ואין שום חצי נכרע ע"י הב' היינו דלא הטהורין נכרעין ע"י הטמאין לעשות בטומאה כדין רוב טמאין ומיעוט טהורין דגם הטהורין עושין בטומאה ולא הטמאין נכרעין ע"י הטהורין להדחות לפסח שני כדין רוב טהורין ומיעוט טמאין דטמאין נדחין לפסח שני רק האי כי דיני' והאי כי דיני' והללו עושין לעצמן בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה וכך כאן שפיר ג"כ יש לחצי שבפנים שחיטת אמו ולחצי שיצא שחיטת עצמו וכנ"ל, ואין להקשות ע"ז מהא דאמרי' בחולין כ"ח ב' שם דתרי רובי בחד מנא ליכא דז"א רק שם בחלקו לשנים והן שוין א"א לומר דשניהן טמאין מפאת דכל אחד הוא רוב דא"כ הא הוא וודאי שקר דהא הי' שם חלוקה והוא שביר' ותנור שנשבר הרי טהור רק דבנחלק ממנו מיעוט אין למיעוט חשיבות להחשיבו כולו שבור ורק אותו המיעוט הוא שנשבר ונחלק ן הכלי ואינו כלי אבל הרוב עדיין הוא כלי אבל כאן שהי' חלוקה אם נטמא שניהם הרי היינו אומרים שלא הי' שם שביר' כלל וזה הרי שקר שהרי הי' שם חלוקה והוא שביר' וא"כ ממילא הרי ההכרח לטהר שניהם וזה אינו שקר דשפיר כיון דכל אחד לא נשאר בו רוב אין לו חשיבות והוא שבור ושפיר שניהם שבורים ומשא"כ שנאמר שלא הי' שם שביר' כלל זהו שקר וודאי שהרי הי' שם חלוקה וחלוקה הרי הוא שביר' ונתיצה וודאי ודו"ק היטב מאוד וזהו רק שם דהי' שם חלוקה דהוא שביר' ונתיצה וודאי וכנ"ל ומשא"כ לענייננו שפיר אין כאן שקר אם אנו אומרים דהחצי שבחוץ נולד והחצי שבפנים לא נולד דשפיר מה שיצא נולד ומה שלא יצא לא נולד עדיין ותדע דהא רב ס"ל בחולין ס"ח ב' דיש לידה אפי' לאברים למיסר מיעוט אבר שבפנים היינו דביצא רוב אבר חשוב לידת אותו האבר וכיון דרובו נולד מיעוטא דאבר שבפנים בתר רובא דבחוץ שדינן לי' ונחשב גם מיעוט האבר שבפנים נולד ואין ניתר עוד גם המיעוט שבפנים בשחיטת אמו ואף דהולד לא נולד עדיין מ"מ האבר שיצא נחשב עכ"פ נולד לעצמו ואיננו יציאה גרידא דאין בכח יציאה גרידא לגרור גם מיעוט שבפנים רק יש לו שם לידה לגבי אותו האבר ונחשב נולד ולגבי לידה אמרי' רובו ככולו דכל שיש שם של חשיבות לדבר נגרר המיעוט אחר הרוב ומקבל כל הדבר השם ההוא ע"י הרוב וע"כ נהי דר' יוחנן ס"ל שם דאין לידה לאברים ולא חשוב אבר להיות לו שם לידה והכי קיי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מ"מ הא ר' יוחנן נמי לא אמר רק באבר דהוא מיעוט הולד ולכן אף שהוא אבר שלם לא חשוב להיות לו שם לידה להחשב נולד ומשא"כ לגבי חצי הא לא שמעינן גם לר' יוחנן וכל למעוטי בפלוגתא הא טפי עדיף וא"כ הא אית לן למימר דבחצי גם ר' יוחנן מודה דיש לידה לחצי לומר שנולד אותו החצי שיצא עכ"פ אף שאין גורר כל הולד אף החלק שבפנים להחשב גם הוא נולד על ידו כי היכא דרב ס"ל לגבי אבר דיש לו לידה להחשב אותו האבר שיצא נולד אף דשאר הולד לא נולד וא"כ ה"נ חצי לר' יוחנן שפיר יש לנו לומר דחשוב נולד אף דחצי האחר שלא יצא לא נולד עדיין וע' תוס' תמורה כ"ו א' ד"ה האומר וד"ה מהו דתימא דכתבו כזה דאע"ג דאין חמורה באברין ואפי' באבר שהנשמה תלוי' בו מ"מ חצי' עדיף מאיברין ושפיר מיתפיס בתמורה עש"ה וא"כ אחרי דחצי עדיף מאבר אפי' שהנשמה כו' א"כ ה"נ הא אית לן למימר דאף דבאיברים פליגי וס"ל לר' יוחנן דאין לידה לאברים ומשמע הסתימות דאפי' באבר שהנשמה תלוי' בו נמי אין לידה מ"מ בחצי דעדיף מאבר ואפי' שהנשמה תלוי' כו' גם ר' יוחנן מודה דיש לידה דכל למעוטי בפלוגתא טפי עדיף וכיון דחצי עדיף מאבר ובחצי לא שמענו דפליגי הא אית לן למימר איפוא דבחצי כ"ע מודו דיש לידה והוי דין חצי גם לר' יוחנן כדין אבר לרב דיש לו לידה לעצמו אף שהולד שבפנים לא נולד עדיין וה"נ חצי שיצא שפיר יש לו לידה לעצמו וחשוב נולד אף דהחצי שבפנים לא נולד עדיין ואין כאן איפוא שקר כלל אם אנו אומרים דהחצי שיצא נולד והחצי שלא יצא לא נולד וז"פ, ונ' דזהו ג"כ עניין האיבעי' דגמ' ביצא חציו ברוב אבר אי שדינן מיעוטא דאבר שבפנים בתר רובא וחשיב לי' רוב או לא דלכאורה מה סברא לומר דשדינן כו' הא באבר אחד ס"ל לר' יוחנן וכוותי' קיי"ל דלא שדינן כו' והטעם מפאת דאין לידה לאברים וכיון דלא הוי לידה לא חשיב לגרור גם המיעוט שבפנים וא"כ אי נימא דגם חצי לא חשיב לידה א"כ מאי עדיפותי' דחצי מאבר אחד לגרור כו' [וי"ל דחצי ברוב אבר שאני דאמרי' גרירה ע"ש סופו כיון דאי נימא גרירה יהי' רוב ורוב חשוב לידה ולידה הא חשובא לגרור ולכן תו שפיר אמרי' גרירה ובאין כאחד הגרירה ועניין הלידה כעניין גטו וידו באין כאחד] ואולם יותר נ' דהכוונה כנ"ל דחצי לכ"ע הוי לידה גם לר' יוחנן דסברא דבאין כאחד הנ"ל באמת לא נ' לומר כאן אחרי העיון דו"ק ותשכח] וע"כ שפיר בעי דכיון דיש כאן לידה בחצי שיצא וא"כ אותו האבר שבו שרובו בחוץ ומיעוטו בפנים הרי נולד הרוב ההוא שבחוץ ג"כ וכיון דהוא נולד תו יש לו לגרור גם המיעוט שבפנים דהא אבר נולד לכ"ע גורר וטעמא דר' יוחנן באבר אחד דאין גורר משום דאין לידה לאברים וכיון דלא נולד רק יצא בעלמא אין לו חשיבות לגרור וע"כ אבר זה שהוא נולד שפיר יש לו לגרור, וצד הסברא המקבלת דאין גורר ג"כ מובן דרק באבר אחד לרב דס"ל יש לידה לאברים דהאבר הזה נולד מצד עצמו לכן שפיר גורר גם מיעוטא שבפנים ומשא"כ לר' יוחנן דאין לידה לאברים ורק חצי הוא דהוי נולד א"כ אבר זה שבאותו חצי דרובו בחוץ הא האבר ההוא מצד עצמו ג"כ לא הוי נולד דהא אן לידה לאברים וחצי הוא דיש לו חשיבות לידה ובתוך החצי הרי הוא משמש רק מעשה עץ ואפי' הי' בשר בעלמא הי' משלים לחצי ומשא"כ מצד עצמו מה שהוא אבר שלם ואין לחלק אבר אחד מיעוטו מרובו וראוי לומר דכיון דרובו נולד מיעוטו שבפנים ג"כ נולד הא אין לנו לומר כן דהא מצד עצמו מה שהוא אבר שלם הרי אין לו כלל חשיבות לידה ואילו הי' נידון בבחינת עצמו הרי כולו לא נולד דהא אין לידה לאברים ורק בתוך החצי הוא דנחשב נולד ובתוך החצי מעשה עץ הוא משמש ואינו בתורת אבר שלם פרטיי לשיהי' בלתי אפשר לחלק מיעוט אבר ההוא מרובו כיון דהאבר מצד עצמו לא הי' חשוב נולד כלל ע' חולין קכ"ט א' בסברות הגמ' שם כששימש מעשה עץ שימש ותבן דברינו אלה ביותר וע' זבחים ק"ד ב' דבעי ג"כ בפרים הנשרפים כו' ביצא חציו ברוב אבר כה"ג אי שדינן מיעוטא דאבר שבפנים בתר רובא כו' ע"ש ושם לכאורה נ' דאין לפרש טעם צד הספק המקביל כנ"ל רק הטעם שם דמיעוט האבר שבפנים להיכא דאיתי' היינו בפנים שדינן לי' ולא אחר החוץ ואולם בהך דחולין ק' לפרש כן טעם צד ספק המקביל הנ"ל דהא גם באבר אחד הייתי אומר בהך דחולין דשדינן מיעוטו שבפנים בתר רובו שמבחוץ אילו הי' לידה לאברים ואף דכל הולד בפנים ולא אמרי' דלהיכא דאיתי' היינו לפנים שדינן לי' וא"כ בחצי דיש לידה כו' כנ"ל על כרחך טעם סברא המקבלת רק מפאת דגם בחצי אין לידה באבר מפאת עצמותו רק בתוך החצי ומעשה עץ הוא משמש וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד ובאתי רק להעיר]:
ואין לומר דמה הועלנו בזה שאמרנו דחצי חשוב לידה גם לר' יוחנן כמו באבר לרב והרי באבר לרב נמי דיש לידה וחשוב נולד מ"מ הא האבר אסור משום ובשר בשדה כו' וא"כ חצי נמי נהי דחשוב נולד לכ"ע מ"מ ג"כ יותסר משום ובשר בשדה כו' ולא יועיל לו גם שחיטת עצמו לפי דברינו דקרא דובשר בשדה טריפה ממעט גם שלא יועיל לו שחיטת עצמו דז"א דרק באבר אחד אף דהוא לעצמו נולד לרב לגרור מיעוטו של אבר זה שבפנים אחרי רובו שמבחוץ מ"מ בכלליות הולד כיון דרוב הולד לא נולד ורוב יש לו חשיבות כל בכל מקום וע"כ הרי כלליות הולד לא נולד וע"כ בכלליות הולד שפיר נחשב גם לידת האבר רק יציאה ממחיצה בעלמא לא לידה ואף דלעצמו חשוב לידה מ"מ בכלליות הולד אין לו חשיבות לידה דכיון דהכלליות לא ולד אין כאן לידה ומה שיצא ממנו מיעוט הוא רק יציאה בעלמא ולכן בכלליות הולד חשוב גם זה האבר רק יצא לא נולד ושפיר קאי עלי' קרא דובשר בשדה כיון שיצא בשר כו' ומשא"כ חצי שיצא אחרי שאתה אומר דאותו החצי לעצמו נולד א"כ מדוע תחשבהו יציאה מפאת הכלליות הרי אין כאן כלליות כלל שיכחיש ויסתיר עניין לידה של חצי זה דהא הוא חצי כמו חצי הפנים שלא נולד ומדוע יעשה החצי שבפנים כלליות יותר מהחצי שיצא דו"ק מאוד וא"כ החצי שיצא דהוא נולד הרי לידתו לידה לגמרי כשאר ולדות ואין בו עניין יציאה כלל רק הוא לידה גמורה ככל שאר ולדות וכשם דבשאר לידה שנולד הולד כולו לא קאי עלי' קרא דובשר בשדה וגו' מפאת שהי' תחלה במעי האם ויצא משם ונאמר דיצא חוץ למחיצה וקאי עלי' האי קרא לאוסרו רק אמרי' דכיון דהוא לידה ה"ז ביטול המחיצה והסתלקותה ואין זה יציאה חוץ למחיצה דהוא לידה לא יציאה וכך בחצי זה דהוא ג"כ לידה לגמרי א בו ג"כ עניין יציאה כלל כיון דאין כאן כלליות נגדו שיתן לו שם יציאה מפאת הכלליות וכנ"ל וא"כ שפיר ג"כ הא לא קאי עלי' קרא דובשר בשדה כו' כי היכא דלא קאי אשאר ולדות ושפיר יש לו להיות ניתר בשחיטת עצמו ככל שאר ולד ודו"ק היטיב מאוד:
ועוד נ' יותר בזה דאין תלוי כלל כאן באמת בעניין יציאה ולידה דל' הגמ' כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו כו' הוא לפי המציאות דהא כך המציאות שיצא ממעי האם אבל בעצם אין תלוי כלל בשם יציאה ולידה דהא בקרא דובשר בשדה לא כתי' כלל יציאה רק ובשר בשדה כתי' היינו דהוא בשדה חוץ למחיצה דחוץ למחיצה קרוי שדה (כמו יוצא ממחיצה דקדשים דהוא בכלל המקרא הזה מה"ט] ואין חילוק בין אם יצא חוץ למחיצה דרך יציאה או דרך לידה רק כל הקפידא רק מה שיש שם מחיצה לולד וזה הוא חוץ למחיצה וע"כ רק באבר שיצא אפי' לרב דיש לידה לאברים והוי האבר ההוא נולד מ"מ מה בכך ואחרי דרוב הולד בפנים וניתר בשחיטת האם לכן נידון הולד כפי רובו וה"ל האם מחיצת הולד ולכן זה האבר שאינו במעי האם הוא ממילא חוץ למחיצה ואף דיצא חוץ למחיצה דרך לידה אין שום נפקותא בזה רק כיון דהוא חוץ למחיצה הולד קאי עלי' קרא דובשר בשדה וגו' ואסור ומשא"כ בחצי שיצא אפי' תאמר דלר' יוחנן דאין לידה לאברים גם חצי לא חשוב לידה ותקראהו יצא לא נולד מ"מ מה בכך מ"מ הרי אין לך לומר עליו דהוא חוץ למחיצה דמאין לך לשפוט על כלליות הולד דהאם הוא מחיצתו וזה החצי חוץ למחיצה הרי הוא חצי כמו החצי שבמעי האם והוא הרי אינו במעי האם וא"כ לפי עניין זה החצי הרי אין האם מחיצת הולד כלל ומדוע תאמר מפאת החצי שבפנים דהאם הוא מחיצת הולד וזה החצי שבחוץ הוא חוץ למחיצה אדרבה אמור להיפוך מצד החצי שבחוץ ואינו במעי האם דאין האם מחיצת הולד כלל וגם החצי שבפנים רק מונח בה כמונח בקופסא בעלמא אבל אינה מחיצתו ואין לו התייחסות לה ואין לו להיות ניתר בשחיטתה באמת ואך דכיון דהן חצאין שוין אין לזה להכריע את זה ולא זה את זה וע"כ החצי שבפנים שבמעי האם הוא מצד עצמו האם מחיצתו כיון דהוא במיעי' וה"ל אבר שלה וניתר בשחיטתה והחצי שבחוץ שאינו במיעי' הוא מצד עצמו אין שם מחיצת אם כלל ואינו חוץ למחיצה רק דאין שם מחיצה כלל ושפיר אף שהוא רק יצא לא נולד מ"מ ג"כ לא קאי עלי' קרא מובשר בשדה דאין זה החצי שיצא בשדה חוץ למחיצה רק דלגבי דידי' אין האם מחיצה כלל וכמו בכל שאר ולד שיצא כולו דאינו נחשב חוץ למחיצה רק דאין שם מחיצה דנתבטלה המחיצה בצאת הולד ולא חשוב מה שיצא שהוא הווה חוץ למחיצה ולא קאי עלי' קרא דובשר בשדה וגו' וכך כאן בחצי זה ורק במיעוט ולד בחוץ והרוב בפנים אז כיון דרוב חשוב ככל הדבר בכל מקום לכן נידון כלליות הולד לפי הרוב וכיון דהרוב בפנים נחשבת האם מחיצת הולד וממילא כיון דיש לולד מחיצה לכן המיעוט שאינו בפנים הרי הוא ממילא חוץ למחיצת הולד וקאי עלי' קרא דובשר בשדה ומשא"כ בחצי שאינו בפנים מדוע יעשה החצי שבפנים מחיצה לשיוחשב זה חוץ למחיצה הרי הוא חצי כמוהו ואדרבה אמור להיפוך כו' ולכן נשאר שפיר כל חצי כפי עניינו בעצמו דהחצי שבפנים האם מחיצתו וניתר בשחיטתה והחצי שבחוץ אינו חוץ למחיצה כלל דלפי עניינו אין האם מחיצה כלל לשיוחשב הוא חוץ למחיצה ולא קאי עלי' כלל קרא דובשר בשדה כיון דאינו חוץ למחיצה כלל ולכן שפיר יש לו להיות ניתר בשחיטת עצמו וכמובן ודו"ק היטיב כי זה נ' ברור מאוד אחרי העיון היטיב הד בס"ד:
והנה מה שכתבנו למעלה בהך דפסח דהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן דהוא משום דלא הוי תרתי דסתרי דהא יכולין לעשות אלו לעצמן ואלו לעצמן ולכן הוי כל מחצה כרוב ומשא"כ בשחיטה דהוי תרתי דסתרי דהבהמה בהכרח או שחוטה או אינה שחוטה וא"א לקיים ב' ענייני הרוב דב' החצאין לכן לא אמרי' מחצה כרוב לכאורה ל' הגמ' בחולין כ"ט א' לא משמע כן דאמר שם דמודה רב בשחיטה דלא אמרי' מחצה כרוב וכי איתמר דרב לעניין פסח איתמר כו' והתם מ"ט דרב דכתי' איש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נדחין וברש"י דכתי' איש איש כי יהי' טמא ידחה לשני ופלגא נהי דרובא לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מידחו עכ"ל וא"כ הא אין הטעם בהך דפסח משום דלא סתרי אהדדי רק משום דמיעוטא מיהת לא הויין ואולם באמת גם כוונת הגמ' הוא דבר אחד עם כוונתינו דרק אילו הי' נאמר דציבור טמאים יעשו בטומאה וא"כ הא היו צריכים להיות ציבור ואז ממילא לא הי' אפשר שיעשו אלו בטומאה ואלו בטהרה דהוי ג"כ תרתי דסתרי דא"א להיות ב' ציבורין דאין ב' אומות ישראליות בעולם רק אומה אחת וכיון שהטמאים אומה ממילא הטהורים מיעוט של זו האומה וראוי שיעשו בטומאה כדין רוב טמאים ומיעוט טהורים ורק כיון דקפידא דקרא אאיש היינו מיעוט דיודחה לשני ומשא"כ מי שאינו איש היינו מיעוט אינו נדחה לשני רק עושה בראשון לכן זה אינו תרתי דסתרי דשפיר יכולים להיות כת זו אינה מיעוט וכת זו אינה מיעוט והיינו דהם כל אחד חצי דחצי אינו מיעוט ורק בשחיטה דא"א לקיים תורת ב' החצאין שחוט ואינו שחוט דא"א שתהי' הבהמה שחוטה ואינה שחוטה כאחד וה"ל תרתי דסתרי לכן שפיר לא אהני תורת המחצה לחדש השחיטה וכנ"ל בדברינו בזה וע"כ גם לענייננו נמי דאין כאן תרתי דסתרי דא"צ לומר דהפנים הוא רוב והחיצון הוא רוב רק דכל אחד אינו מיעוט ואין הפנים מיעוט להיות נכרע ע"י החיצון להחשב נולד שלא יועיל לו שחיטת אמו וגם אין החיצון מיעוט להיות נכרע ע"י הפנים להחשב לא נולד או להחשב האם מחיצה והוא חוץ למחיצה וכנ"ל וע"כ זה שפיר הא יוכל להיות דזה אינו מיעוט וזה אינו מיעוט היינו דהוא כ"א חצי ואין שום אחד מהם מיעוט והוא כמו בהך דפסח וכנ"ל [ויש כאן עוד הבנה בזה דהא דלא אמרי' מחצה כרוב היינו רק דאין בכח רוב דמחצה לחדש דבר שלא הי' מקודם כגון בשחיטה דהבהמה מעיקרא אינה שחוטה ואין בכח הרוב דמחצה לחדש לומר דיש שם שחיטה וכן בבכור אין בכח הרוב דמחצה שיצא לומר דהוא בכור רק נשאר כמעיקרא שהי' חולין במעי אמו וכן לעניין האם דעד עתה לא נפטרה מן הבכורה אין בכח הרוב דמחצה לחדש שנפטרה ומשא"כ לענייננו דהחצי שיצא הא בכל אופן נתחדש לו דין חדש בצאתו ואנו מסופקין רק מה נתחדש לו אם נתחדש לו שם יוצא חוץ למחיצה וקאי עלי' קרא דובשר בשדה כו' ולא תיהני לי' גם שחיטת עצמו או נתחדש לו שם נולד כשאר ולד הנולד כולו ואבר רק שחיטת אמו אבל מועלת לו שחיטת עצמו וא"כ לעניין זה תו שפיר מדוע תיזיל בתר רוב דמחצה דפנים לומר דזה שיצא הוא מיעוט ונתחדש לו שם יוצא חוץ למחיצה וקאי עלי' קרא דובשר וגו' אדרבה זיל בתר רוב דגופי' ואמור שהוא הרוב ונתחדש לו שם נולד ככל שאר ולד שיצא רובו ומהני לי' שפיר שחיטת עצמו ודו"ק היטיב וכך יש לפרש גם כוונת הגמ' חולין הנ"ל לעניין פסח דבשלמא אילו הי' נאמר במקרא דציבור יעשו בטומאה א"כ הרי זה חידוש התורה וע"כ אין כח ברוב דמחצה לחדש זה שיעשו בטומאה ומשא"כ עתה שנאמר איש איש וגו' והוי החידוש מה שאיש לא ועשה בראשון רק יודחה לשני הא מה שציבור עושין בראשון בטומאה זה אינו חידוש כלל רק עיקר דין הפסח דאדרבה הא הוצרך הכתוב לחדש דאיש יודחה וע"כ נהפוך הוא דאין כח ברוב דמחצה טהורין לחדש חידוש זה שיודחו הטמאים רק אדרבה זיל בתר רוב דמחצה טמאים ויש להם לעשות בטומאה דכיון דהב' רובי מחולקים אין להיות דבר החידוש רק יש להיות מה שאינו החידוש כי היכי דאמרי' לעניין שחיטה כו' וכל הני דראוי להשאר הדבר כמעיקרא ולא יתחדש דבר וכך כאן מעין זה ראוי להיות מה שהוא עיקר דין הפסח לא מה שהוא חידוש התורה בו ודו"ק היטיב ועפי"ז יובן לישנא דרב דאמר גבי פסח מחצה מ"מ כרוב דלפירש"י הנ"ל הא אין הטעם מפאת דהם כרוב רק מפאת דאינם מיעוט ואך לפירושינו הנ"ל הטעם שפיר מפאת שחשובים רוב רק דרוב דידהו עדיף מרוב דטהורים כיון דהרוב דטהורים בא לחדש ודו"ק היטיב:
ועוד יש כאן הבנה אחרת דהא דלא אמרי' דמחצה כרוב היינו רק כשב' החצאין מחולקין בדבר הזולת כגון בשחיטה דמחצה השחוט בא לומר דכל הסימן שחוט ומחצה הבלתי שחוט בא לומר דכל הסימן בלתי שחוט דכיון דאומר על עצמו דהוא בלתי שחוט ממילא כולו בלתי שחוט דחצי שחוט הוא נקב בעלמא ואינו שחיטה] וע"כ כיון דמחולקין שניהם על כל הסימן ואילו הם רק חצאיו ה"ז שמחולקין על הזולת דהכלל הוא דבר אחר מן החצאין דהם רק חלקי הכלל ולכן אין בכח הרוב דמחצה לחדש דבר בזולת לעשות הסימן שחוט רק נשאר אינו שחוט כדמעיקרא וכן בבכור הרי ב' החצאין מחולקין בכל הולד דהמחצה שבפנים אינו אומר על עצמו בפ"ע דהוא אינו בכור ועל החצי שיצא בפ"ע דאינו בכור דלא מצינו בבכור חילוק חצאין שיהי' חציו בכור וחציו אינו בכור ומאותו הטעם שהוא אומר על עצמו שאינו בכור מפאת שלא נולד א"כ כיון דאין כאן לידה ממילא כולו אינו בכור דרק לידת הבכור הוא העושאו בכור ונותן לו קדושת בכורה ולכן הוא אומר על כולו יחד דאינו בכור וכן המחצה שיצא בא לעשות ככה כל הולד כולו יחד בכור וה"ז ג"כ שמחולקין על הזולת כיון דהם רק חצאין ולכן ג"כ אין כח למחצה דרוב לחדש כו' כנ"ל ונשאר כדמעיקרא במעי האם דכולו חולין וכן לעניין פטירת האם מן הבכורה וכמובן ומשא"כ בב' חצאי ציבור בפסח דהמחצה טהורים בא לתת ב' דינים מחולקים היינו דין בפ"ע לעצמו ודין בפ"ע למחצה הטמאים דעל עצמו אומר דהוא רוב ויעשו בטהרה ועל הטמאים אומר דהם מיעוט ויודחו לשני וכן מחצה הטמאים בא לומר דין בפ"ע על עצמו דיעשו בטומאה ודין בפ"ע על הטהורים דמותרים לעשות בטומאה [דהא אין חייבים לטמא עצמם ולהיות כטמאים רק דאם חשובים מיעוט אין צריכים להיות נזהרים לעשות בטהרה] וע"כ בכה"ג שפיר רק מה שהחצאין אומרים על הזולת הוא דאין להם כח ומשא"כ מה שאומרים על עצמם שפיר יש להם כח וחשוב שפיר כל מחצה רוב לעניין דין של עצמו עכ"פ ונשאר לו דין של עצמו ולכן שפיר הטהורים מחויבין לעשות לעצמן בטהרה דווקא והטמאים ג"כ יעשו בטומאה דו"ק מאוד וה"נ לענייננו דמחצה דפנים אומר על עצמו דין בפ"ע דיש לו שחיטת אמו ועל החיצון הוא אומר דין אחר דחשוב יוצא ממחיצה וקאי עלי' קרא דובשר וגו' וכן החיצון אומר על עצמו דהוא נולד ויש לו שחיטת עצמו ועל הפנימיי אומר דין בפ"ע דאין לו שחיטת אמו דדין הזה איננו בחיצון מפאת היות החיצון רוב והוא נולד דאפי' אין החיצון רוב נמי הא אין לו שחיטת אמו דאפי' מיעוט שיצא אין לו או שחיטת אמו כיון דאינו בבהמה ונמצא דעניין הרוב דחיצון אומר דין בפ"ע על הפנימיי דלא מהני לי' שחיטת אמו מה שאין אומר הדין הזה על עצמו כלל [דבו בעצמו אין תלוי בעניין הרוב כלל] ועל עצמו אומר עניין הרוב דהוא נולד ומהני לי' שחיטת עצמו וזה אומר רק על עצמו לבד ולא טל הפנימיי דלגבי פנימיי אפי' אין החיצון רוב מהני לי' ג"כ שחיטת עצמו דהא ד' סימנים אכשר בי' רחמנא אלא דאין הפנימיי צריך לזה דכבר הותר ע"י שחיטת אמו אבל הרי יש לו שחיטת עצמו אילו הי' צריך ונמצא איפוא דכל חצי אומר א בפ"ע על עצמו ודין בפ"ע על החצי האחר ולכן שפיר כיון דהם ב' דינים חלוקים לכן על הזולת אין להם כח ומשא"כ מה שאומרים על עצמם יש להם כח ושפיר נשאר לפנימיי דין שלו שאומר על עצמו דמהני לי' שחיטת אמו ועל החיצון דין שלו שאומר על עצמו דהוא נולד ומהני לי' שחיטת עצמו ודו"ק היטיב מאוד ויש לדון עוד בזה בכמה גווני אלא שאין להאריך דהעיקר נ' בזה כמ"ש למעלה דאין תלוי כלל כאן בעניין שמות לידה ויציאה [דבשם לידה שפיר י"ל דאין לחלק להיות חציו נולד וחציו לא ולכן לעניין בכור דתלוי בלידה שפיר אין לחלק כן לומר דחציו שבחוץ נולד והוא בכור כו' רק כיון דאין לחלק בלידה לכן ממילא אין מתחדש עניין הלידה כיון דעד עתה לא נולד ואין כח בחצי שיצא לחדש עניין הלידה לומר שנולד כולו דמאי חזית דאזלת בתר חצי שיצא זיל בתר חצי שבפנים ולא נולד ולחלק הא א"א ולכן כולו לא נולד ממילא דנשאר כדמעיקרא ולכן שפיר אינו בכור כלל אף מה שיצא] ומשא"כ כאן לעניין שחיטה אין תלוי כלל בשם לידה רק בשם חוץ למחיצה דאפי' נולד כל שהוא חוץ למחיצה ה"ל בשר בשדה ואסור ואפי' יצא כל שאינו חוץ למחיצה ניתר ע"י שחיטת עצמו וע"כ לעניין מחיצה שפיר כל אחד כדינו דהחצי שבפנים האם מחיצתו וניתר בשחיטתה והחצי שבחוץ ג"כ אינו חוץ למחיצה דמנא לך לומר דחצי הפנימיי עדיף מיני' לעשות האם מחיצת הולד והוא חוץ למחיצה אדרבה זיל בתר דידי' דאינו במעי האם ואין האם מחיצת הולד כלל כמו שאר נולד דלא חשוב חוץ למחיצה לשלא תועיל לו שחיטת עצמו מקרא דובשר וגו' דכיון דאינו במעי האם ויצא לפני שחיטת האם אזדא לה מחיצה ונסתלקה ואינו חוץ למחיצה רק שנסתלקה המחיצה ואין שם מחיצה כלל וכך זה החצי שיצא קודם שחיטת האם לכן ג"כ לפי עניינו אין האם מחיצה כלל ואין הוא חוץ למחיצה רק דאין שם מחיצה כלל ולא קאי עלי' קרא דובשר בשדה כלל ושפיר מהני לי' שחיטת עצמו ורק ביצא מיעוט והרוב בפנים אז הוא דרוב חשוב ונידון כלליות הולד לפי הרוב וכיון דהרוב בפנים במעי האם הו"ל האם מחיצת הולד ולכן המיעוט היוצא ממילא חוץ למחיצת הולד וקאי עלי' קרא דובשר בשדה ולכן אין ניתר תו גם בשחיטת עצמו כיון דאיתקש לטריפה וטריפה אין לה היתיר בשחיטה ומשא"כ חצי שיצא אין כאן כלליות שיש לו מחיצה דמדוע יעשה החצי שבפנים כלליות יותר ממנו ולכן שפיר הוא אין לו מחיצה כלל לא שהוא חוץ למחיצה והפנים לעצמו שהוא במעי האם יש לו האם למחיצה וניתר בשחיטתה, כנלענ"ד נכון מאוד בס"ד ליישב דברי המחבר הנ"ל בהך דיצא חציו ברוב אבר:
והנה אשוב לענייננו לעניין בן פקוע הבא על בהמה מעליותא והוליד דהולד אין לו תקנה ואכתוב דעתי בעזה"י לעניין החלב של הולד והנה הש"ך בסי' י"ד סקי"א הביא דעת הב"ח דהחלב מותרת דאף דאין לו תקנה בשחיטה מ"מ הא גם שמוטת הסימנים אין לה שחיטה וחלב שלה מותר והא דבבן פקועה ובו אבר יוצא הוא איבעי' בחולין ס"ט א' מהו לאסור חלבו מי אמרי' חלב דעלמא לאו כאמ"ה דמי ושרי האי נמי לא שנא א"ד התם אית לי' תקנתי' לאיסורי' בשחיטה הכא לית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה ולא איפשיטא האיבעי' התם שאני דאבר היוצא אסור משום טריפה וחלב טריפה אסור עכ"ד הב"ח, והש"ך שם הרבה להשיג עליו ובעניי איני מבין כל השגותיו דמש"ש דלא דמי לשמוטה דשמוטה לאו טריפה היא משא"כ בבן פקוע הבא על בהמה מעליותא והוליד הולד טריפה משום דסימן אחד שלו הוי כשחוט עכ"ל תמהני פה קדוש יאמר דברים כאלו דאפי' לדברי רש"י ותוס' דסימן אחד שלו הוי כשחוט היינו רק לעניין דינא דכיון דחלק האב כבר מותר ולא שייך בי' היתיר שחיטה לכן הוי כשחוט לעניין היתיר שחיטה ואין בו עוד לשחיטה אלא סימן אחד ולא מהני בי' שחיטה דהוי שהי' בין סימן לסימן וכ"ז רק לדין השחיטה אבל וודאי הרי אין כאן טריפות ואין ולד זה טריפה רק בריא אולם ככל ולדות רק דאין לו סימנים להשחט בהן דסימן אחד כבר נחשב שחוט לעניין היתיר שחיטה וסימן הב' אם ישחטנו יהי' נחשב שהי' וג"כ לא תועיל השחיטה וא"כ ה"ז רק כשמוטת הסימנים דאין לה סימנים להשחט בהן, וכ' עוד הש"ך שם ע"ז וז"ל והגע עצמך אם שחט סימן אחד ואח"כ הניחה אם חלבה מותר דנימא שיגמור אח"כ השחיטה והאי נמי דכוותה היא עכ"ל וגם דברים אלו נפלאים מהבין כנ"ל דשם בשחיטת סימן אחד הוא טריפה ממש רק דכשגומר השחיטה אגמ"ל דגם סימן א' מהתחלת שחיטה וכ"ז שאין גומר הרי היא טריפה לפניך וחלב טריפה אסורה אבל כאן הא אין כאן טריפות כלל, וכ' עוד וז"ל ועוד דבשמוטה הית' לה שעת הכושר משא"כ הכא דמיום שנולד אין לו תקנה וחילוק זה מבואר בדרישה עכ"ל וגם סברת חילוק זה איני מבין דמה בכך דלא הי' לו שטת הכושר הא כל עיקר הטעם בשמוטה רק דאין בחלב של בהמה זו יותר איסור מבחלב שאר בהמה דהוא חלב של אמ"ה וכך גם חלב שמוטת הסימנים הרי אין בה יותר מזה ומה בכך שלא תשחט לעולם אבל לע"ע הרי אין בחלב יותר איסור מבשאר חלב דהוא חלב אמ"ה ושריא וא"כ מדוע יוסיף מה שלא הי' שעת הכושר ומלידה לא הית' ראוי' להשחט סוף סוף הרי אין בהחלב יותר רק שהוא חלב של אמ"ה וזה הרי התירה תורה, ועוד דא"כ שמוטת הסימנים נמי יומצא לפי"ז דאם יושמטו סימני עובר במעי אמו יהי' חלבו אסור בצאתו לאויר העולם (דהא לא הי' לו שעת הכושר כלל דהא שחיטת עובר במעי אמו לא הוי שחיטה כמבואר סי' י"ד סעיף ו' בהג"ה] וזה לא שמענו וא"ל דעובר הי' לו שעת הכושר במעי אמו להיות ניתר באכילה ע"י שחיטת אמו דא"כ בן פקוע הבא על בהמה דעלמא נמי והוליד נמי הרי הי' לולד היתיר במעי אמו ע"י שחיטת אמו כמ"ש הש"ך עצמו בס"ק י"ד (דסימן י"ג שלפנינו) וע"כ נלענ"ד עיקר כסברת הב"ח דהחלב מותר כמו בשמוטת הסימנים ואך דגוף הדבר צריך טעם באמת דמה בין שמוטת הסימנים לאבר היוצא דחלבו אסור והנה מ"ש הב"ח דאבר היוצא אסור משום טריפה וחלב טריפה אסור זה ג"כ צ"ע דאילו הי' קרא דובשר בשדה טריפה לאו ממש לאסור אבר היוצא משום טריפה א"כ מה האיבעי' כלל מהו לגמוע חלבו הא פשיטא וודאי דחלב טריפה אסור ומדוע לא בעי בחלב טריפה גופה דתישתרי ומאי קאמר ג"כ חלב דעלמא לאו כאמ"ה דמי ושרי האי נמי לא שנא ומאי ל"ש הא שנא ושנא דחלב דעלמא הוא רק אמ"ה וזה התיר' תורה ומשא"כ כאן דהוא חלב טריפה וע"כ מדברי הגמ' נ' ברור דגם אבר היוצא אין בו יותר מאיסור אמ"ה רק דאיסור אמ"ה שלו לית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה ומפאת זה הוא דאיבעי' דיהי' חמור מאמ"ה דעלמא לאסור חלבו וכמפורש בדברי הגמ' וע"כ נ' דהש"ס הבין דקרא דובשר בשדה טריפה דקאי אאבר היוצא אין הכוונה להשים עליו איסור בפ"ע במקרא זה רק הכוונה לגלות על האיסור שבו עתה היינו איסור אמ"ה דאיסור הזה דומה לטריפה דמה טריפה אין לה היתיר בשחיטה כך איסור זה אין לו היתיר בשחיטה ואכתי אין אסור יותר רק משום אמ"ה רק דקרא גילה דאין היתיר לאיסור זה בשחיטה אבל איסור טריפה אין בו כלל, ואולם לעניין החילוק שבין חלבו לחלב שמוטת הסימנים נ' דהחילוק בפשיטות גמור דשמוטת הסימנים הא יש היתיר מדין התורה לאיסור אמ"ה שלו בשחיטה רק דאין לו סימנים להשחט בהן וחסר רק מציאות השחיטה אבל הרי אין זה נותן חומר בעצם האיסור אמ"ה מה שאין שם מציאות השחיטה דעצם האיסור רק כשאר איסורי אמ"ה דיש כח לשחיטה להתירו וכך איסור אמ"ה זה יש כח לשחיטה להתירו ורק שאין שם מציאות השחיטה ומשא"כ אבר היוצא דאדרבה יש לו סימנים היינו סימני הולד דהי' ראוי להיות לו שחיטת עצמו להיות ניתר האבר על ידו באמת ורק דחדית קרא בקרא דובשר בשדה טריפה דלא מהני שחיטה להתירו וא"כ הרי הוחמר עצם האיסור אמ"ה שלו מאמ"ה דעלמא דאמ"ה דעלמא יש כח בשחיטה להתירו ומשא"כ איסור אמ"ה דאבר זה חמור מיני' דאין כח בשחיטה להתירו ולכן שפיר אין ללמדו מאמ"ה דעלמא שיהי' חלבו מותר וזהו איבעי' דגמ' דמי אמרי' דכיון דאין בו אלא איסור אמ"ה כאמ"ה דעלמא חלבו מותר כמו בעלמא א"ד כיון דאיסור אמ"ה שלו חמור מדעלמא במה דלית לי' תקנתא בשחיטה היינו דאין כח בשחיטה להתירו [לא שאין לו מציאות השחיטה] לכן אין ללמדו מאמ"ה דעלמא להתיר חלבו והנה אין תימה על הב"ח שלא פי' דברי הגמ' כן דלא נחית ז"ל לזה דהא דלא מהני שחיטת עצמו לאבר היוצא הוא מפאת דקרא דובשר בשדה טריפה מגלה דלא מהני לי' שחיטה כטריפה רק נמשך וודאי אחר דברי הרשב"א דהביא הש"ך בסי' י"ד סקי"א הנ"ל דהטעם מפאת דסימני העובר דהוא מותר כבישרא בדיקולא דמיין והויין להו בשר בעלמא ולא שייך בהו שחיטה וא"כ הרי עניין אבר היוצא ג"כ דשחיטה מועלת להתירו אילו הית' לו ורק שאין לו סימנים להשחט בהן דקרא דובשר בשדה טריפה קאי רק אשחיטת אמו הפרטיית דלא מהני לי' שחיטת האם להתירו אילו יחזור למעי האם אבל שחיטת עצמו הא מהני בי' להתירו אלא שאין שם מציאות שחיטת עצמו דאין שם סימנים עוד בולד שיהי' ניתר על ידם וא"כ הא הוי לי' ממש רק כבהמה שמוטת הסימנים דג"כ אין לה סימנים להשחט בהן ועכ"ז חלבה מותר ואולם לפי מה שכתבנו בעניינו בזה והוא פשוט מאוד בעיני דטעמא דלא מהני שחיטת עצמו להתיר אבר היוצא הוא ג"כ מקרא דובשר בשדה טריפה דכיון דהוקש לטריפה לכן כי היכא דטריפה לא מהני שחיטה להתיר איסור טריפה שבה כך אבר היוצא לא מהני גם שחיטת עצמו להתיר איסור אמ"ה שבו וא"כ הרי אין כח בשחיטה להתירו מדין התורה לא שרק חסר מציאות השחיטה ואדרבה לדברינו אין חסר המציאות דסימני האם באמת הי' ראוי להועיל השחיטה בהם להתיר אבר היוצא ואך דגזה"כ הוא מקרא דובשר בשדה טריפה דאין לו היתיר בשחיטה] וא"כ שפיר אין לו דמיון כלל לשמוטת הסימנים דשם רק חסר מציאות השחיטה אבל השחיטה מתרת בעצם אילו הי' אפשר לשוחטו ואין איסור אמ"ה שלו חמור משאר איסור אמ"ה דבהמה דעלמא ולכן שפיר ראוי לחלבו להיות מותר ומשא"כ איסור אמ"ה דאבר היוצא דאין שחיטה מתירתו והוא חומר בעצם האיסור דיש בו חומר דאין כח בשחיטה להתירו לכן שפיר חלבו אסור [ועל הרשב"א יש לתמוה באמת בזה דהוא ז"ל גופי' הוא מרא דהך דינא דשמוטת הסימנים חלבה מותר כמובא בשמו סי' כ"ד סעיף ט"ו ואילו הוא ז"ל גופי' פי' טעם איסור אבר היוצא מפאת דהסימנים כבישרא כו' ולא שייך בם שחיטה וא"כ הרי רק חסר לו מציאות השחיטה וא"כ מה בינו לבין שמוטת הסימנים ומדוע באבר היוצא בעי הש"ס לאסור חלבו ונשאר האיבעי' דלא איפשיטא ואילו בשמוטת הסימנים התיר הרשב"א חלבה, ואולם לפי דרכנו ודעתנו בזה בס"ד נ' באמת כדעת הרשב"א גבי שמוטת הסימנים דחלבה מותר כיון דאין שם חומר בעצם איסור אמ"ה שלה מבהמה דעלמא דמה שאין מציאות השחיטה זה אין עושה חומר בעצם האיסור ועכ"ז לא קשיא ע"ז מאבר היוצא דשם שאני דאין השחיטה מתירתו מדין התורה לא שאין שם המציאות ולכן גוף האיסור חמור בזה דאין כח בשחיטה להתירו וכנ"ל] ולפי"ז בבן פקוע הבא על בהמה מעליותא והוליד דמה שאין להולד תקנה הוא ג"כ רק מפאת דאין שם מציאות השחיטה אי לטעם התוס' מפאת דהסימנים כבר חציים שחוטים מפאת האב ואין שחיטה בחצי סימן ואי לטעמא דרש"י מפאת דסימן אחד שחוט ואם ישחוט הב' יהי' שהי' ואי מטעמא דידי דאם ישחטנו יהי' שם ב' שחיטות וג"כ לא יועיל להתיר דשחיטה אחת א"ר ולא ב' שחיטות ובכל פנים עכ"פ הרי אין בו דין התורה שלא יהי' כח בשחיטה להתירו ורק דאין שם מציאות שחיטה להתירו על ידה וע"כ שפיר ראוי לחלבו להיות מותר וכמובן כנלענ"ד בזה וע"ע בזה לקמן סי' כ"ד בט"ז ס"ק יו"ד וגם דבריו שם אינם מובנים ונ' דכוונתו ג"כ כהב"ח דאיסור יוצא הוא איסור עצמיי בפ"ע שאין לאיסור זה תקנה בשחיטה וכבר כתבתי דז"א דאבר היוצא אין לו איסור אחר כלל מלבד איסור אמ"ה והכתוב רק מגלה שאין שחיטה מועלת להתירו וע"ע בט"ז סי' י"ד סק"ו דהשיג ג"כ על פסק הב"ח הנ"ל דהתיר חלב של ולד בן פקוע הבא על הבהמה מעליותא ומכלל דברינו אלה הנה דבריו בזה שם ממילא מופרכים עש"ה ותבן והנלענ"ד כתבתי: