פרק ג' - חינוך ילדים · לג. בימינו יש לכל זמן, רק לא לחינוך הילדים
בְּשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת הָיוּ הַהוֹרִים מִתְמַסְרִים בְּיוֹתֵר לְחִנוּךְ יַלְדֵיהֶם, וְעַל כָּךְ הִשְׁקִיעוּ כֹּחוֹת מְרֻבִּים, כְּדֵי שֶׁהַיְלָדִים יִגְדְּלוּ לִיהוּדִים מֻשְׁלָמִים, וּבֶאֱמֶת הֵם חִנְכוּ דּוֹרוֹת טוֹבִים יוֹתֵר מֵהַדּוֹרוֹת שֶׁל הַיּוֹם.
הַיּוֹם, לְדַאֲבוֹנֵנוּ, רָאשֵׁינוּ וְרֻבֵּינוּ נִמְצָאִים בְּתוֹךְ הָעֲסָקִים וּבִדְבָרִים שׁוֹנִים - רַק לֹא בְּחִנוּךְ הַיְלָדִים, זֹאת מוֹסְרִים לְיָדַיִם זָרוֹת, וְזֶה נִרְאֶה בַּיְלָדִים, וְגָדֵל לָנוּ בֶּאֱמֶת דּוֹר חַלָשׁ וְיָרוּד.
אֶפְשָׁר אֲפִלוּ לָשֶׁבֶת וְלִלְמֹד וְלַעֲסֹק בַּמִצְוֹת, וְלַכּל יֵשׁ זְמַן - רַק לֹא לְחִנוּךְ הַיְלָדִים ! לָזֶה לֹא נִמְצָא זְמַן, כִּי הַיֵּצֶר הָרָע מַפְרִיעַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְכָל דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּזֶה תָּלוּי כָּל עֲתִיד הַדּוֹר הַגָדֵל עַתָּה. הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן וְהֶחָשׁוּב מִכּל צָרִיךְ לִהְיוֹת אֵצֶל כָּל אָדָם - חִנוּךְ הַיְלָדִים.
כַּמָה שֶׁיִּהְיוּ עֲסוּקִים וַעֲמוּסִים וּמְחֻסְרֵי זְמַן, צָרִיךְ לַעִַשׂוֹת זְמַו כְּדֵי לְחַנֵךְ אֶת הַיְלָדִים, זֶה עִקַר הַחַיִּים, כִּי אִם, חָלִילָה, הַיְלָדִים יִתְקַלְקְלוּ, נִגְרָם נֶזֶק לְכָל הַחַיִּים, וְהַחַיִּים לֹא 'חַיִּים' יִקָרְאוּ.
מוּבָא בְּסֵפֶר רֵאשִׁית חָכְמָה (פרק גדול בנים) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְטוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁיָּמוּת אוֹ שֶׁתִּכְהֶינָה עֵינָיו, וְאַל יַעֲמִיד בֵּן רָשָׁע וְכוּ'.
וְעוֹד שָׁם: כּל הַמִשְׁתַּדֵּל לְלַמֵד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה וְדֵעָה וְחָכְמָה נוֹחֵל הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה מִנַיִן, דִּכְתִיב (משלי יז, כא): ''ילֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל'', רְצוֹנוֹ לוֹמַר, מִי. שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן כְּסִיל שֶׁ לָמַד תּוֹרָה, כָּל יָמָיו שֶׁל אָבִיו בְּעֶצֶב וּבִדְאָגָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִשְׂמַח כָּל יָמָיו, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן חָכָם הוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, שֶׁנֶאֱמַר (משלי כג, יד): ''בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי'', עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
הוֹרִים רַבִּים שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמָם: הַהוֹרִים הָאֲחֵרִים לֹא נָתְנוּ לְיַלְדֵיהֶם חִנוּךְ טוֹב יוֹתֵר מִמַה שֶׁאֲנַחְנוּ נָתַנוּ, וְאוּלַי גָרוּעַ מִשֶׁלָנוּ, וּמַדּוּעַ זָכוּ הֵם לִילָדִים טוֹבִים, וְאִלוּ אָנוּ לֹא זָכִינוּ?
וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁיֶּשְׁנָם הוֹרִים הַמַצְלִיחִים מְאֹד בְּחִנוּךְ הַיְלָדִים, לַמְרוֹת שֶׁאֵינָם מַשְׁקִיעִים בַּחִנוּךְ כֹּחוֹת מְיֻחָדִים. זֶה יִתָּכֵן שֶׁפְּעָמִים בִּגְלַל זְכוּת אָבוֹת, הַרְבֵּה פְּעָמִים שְׁמוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד מְסַיֵּעַ, וְיֶשְׁנָן עוֹד סִבּוֹת שׁוֹנוֹת לְכָךְ.
וְיֵשׁ מִקְרִים הֲפוּכִים שֶׁהוֹרִים מְחַנְכִים אֶת יַלְדֵיהֶם בְּכָל כֹּחָם, וּבְכָל זֹאת הַיְלָדִים מִתְקַלְקְלִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן, אַךְ דָּבָר זֶה יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, כִּמְעַט נָדִיר.
אַךְ בְּדֶרֶךְ כְּלָל תָּלוּי חִנוּךְ הַיְלָדִים בַּחִנוּךְ הַטוֹב שֶׁקִבְּלוּ, וְכַאֲשֶׁר מַשְׁקִיעִים כֹּחוֹת גְדוֹלִים, רוֹאִים בְּעֶזְרַת הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת הַחִנוּךְ.