אור ברסלב
אהל משה (קצנלבוגן) קונטרס פותח דברים › פותח הלכות תפילין דברים

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

קונטרס פותח דברים · פותח הלכות תפילין דברים

בעזה"י הקדמה לקונטרסי פותח דברים

(א) כתב בספר אגודת אזוב מדברי בשו"ת חא"ח סימן ח' דב' אנשים שמברכין ברכה אחת או ברכת מצוה או ברכת הנהנין ואחד מהם גמר הברכה מקודם לחבירו רשאי לענות אמן על ברכת חבירו, ואין הפסק בעניית אמן שהרי יוכל לסמוך על ברכת חבירו, ואין בזה גורם ברכה שא"צ שכבר העלה אביו ז"ל דזהו דוקא בברכה ולא בעניית אמן, ולכן בין תפלה של יד לשל ראש מותר לענות אמן על ברכת של יד של חבירו, כן הערה תמיד להקל ודבריו הוסבו בעיני מופלגי תורה, ושוב ראה שהמג"א והפ"מ לא ס"ל כן שהרי אסרו בב' מקדשין כו' שיענה אמן על ברכת חבירו (עיין סי' קס"ז) והובא ג"כ בסידור דה"ח דיני קידוש על היין בביתו סק"ה, ואולי יש לחלק דשם מיירי בלא נתכוין שומע ומשמיע אבל בנתכוין אה"נ דרשאי לענות אמן, גם י"ל משום שאינו שומע כל הברכה מהשני שהרי בשעת ברכת השני בירך גם הוא ולא אמרינן שעד סוף הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חבירו, וחתנו נ"י עורר אותו לאסור משום שגורם למפרע להיות ברכתו שלא לצורך ולפ"ז בתפילין י"ל דרשאי להפסיק באמן על של יד שהברכה הראשונה עכ"פ היתה לצורך של יד עכת"ד ספר אא"מ:

(ב) לפע"ד זה א"צ לפנים בנוהג שבעולם שכשכל אחד מברך בעצמו אין אחד מכוין להוציא לחבירו וא"כ אפילו אם יסכוין השומע לצאת אינו יוצא, דאף בעונה אמן אינו יוצא עד שיכוין שומע ומשמיע וכדקי"ל בש"ע או"ח סוף סי' רי"ג, ואין כאן מקום להסתפק כלל בזה, אך בשהמברך מכוין ג"כ להוציאו כגון אנשים שמקדשין ומברכין ומכונין להוציא כל הרוצים לצאת, ואולם הנה המברך בעצמו ודאי אינו מתכוין לצאת מחבירו, רק שאפשר שיתכוין בכיון גם לזה, ואם שומע כל הברכה מחבירו בודאי יוצא בזה, אבל אין נכון לעשות כן ממ"נ, אם מתכוין לבטל ברכתו ולתפוס ברכת חבירו, א"כ אין כאן אמן שלא לצורך אלא ברכה שלא לצורך וכמ"ש חתנו של המחבר נ"י, ואין זה דומה כלל למ"ש הריטב"א פרק כ"ה והובא בשערי תשובה על או"ח ריש סי' קנ"ח שאם בירך ענט"י ונמלך שלא לאכול לא הוי ברכה לבטלה, מלבד מה שבדין ההוא גופיה יש לפקפק טובא ואין כאן מקום להאריך, גם הוי בזה פגמא לברכתו הראשונה ואם מתכוין להוסיף גם הברכה דשמיעה ולא לבטל ברכתו הראשונה ואין כאן ברכה שלא לצורך ויתכן דאפילו בנתכוין לבטל לא בטל דלא אתי שמיעה ומבטל דיבור, דלגבי שמיעה הוי עקימת שפתים מעשה, ועניית אמן לא הוי הוראה והיכר על השמיעה דהיינו לצאת כי גם בלא לצאת עונין אמן למצוה, הנה יש בזה חשש דמודים מודים משתקין אותו דמ"ש מודים ומ"ש ברוך אתה, וכל זה בשוהה ממילא בעבור איזה דבר בהיתר כדת, אבל אם שוהה רק בעבור ישמע מחבירו הברכה ויענה אמן נראה דבכל גווני הוי גורם ברכה שא"צ שהרי מוכן לטעום ועושה הפסק בידים ופוסל ברכתו הראשונה, ובתפילין אם נתכוין לבטל ברכתו הראשונה נמצא שאין לו ברכה על של יד, ואם נתכוין להוסיף הוי ברכה דשמיעה והעניית אמן הפסק במצוה שאסור להפסיק אף זולת הברכה וכמ"ש במג"א סי' כ"ה ס"ק י"ד עי"ש, ומצד המצוה אין צורך כלל לברכה זו ולהעניית אמן מלבד חששא דמודים מודים וכנ"ל, ובלא"ה הנה בתפילין אין שום איש מכוין להוציא לחבירו וליכא מקום להסתפק כלל:

(ג) ואשר כתב הרב המחבר ז"ל ולא אמרינן שעד סוף הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חבירו, לכאורה ודאי אמרינן כן שיוצא בכזה, כי כל דין דשומע כעונה ילפינן מהלל וכמ"ש בסוכה (דף ל"ח ע"ב) הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה, והתם הוי לחצאין חצי הפסוק בשמיעה וחצי הפסוק באמירה, וכ"כ בספרים לענין קריאת המגילה שיהא לפני השומעים מגילה כשירה ומה שאינם שומעים מהקורא יקראו בעצמם ונמצא דהוי חציה בקריאה וחצים בשמיעה, אבל לכאורה היה נראה לפע"ד דאפשר לחלק דמ"מ לענין ברכות שחז"ל תקנום במטבע ידוע, והמשנה ממטבע שטבעו חז"ל בברכות לא יצא ידי חובתו, אולי תקנו דוקא או כולה בקריאה או כולה בשמיעה לא חציה כך וחציה כך, וכעין שאמרו בגמ' ריש פרק שני דגיטין ועכ"פ ספיקא הוי עיי"ש ועוד דא"כ נמצא ברכה אחת נחלקת לשני אנשים, והא ודאי ואינו כדת וכמ"ש בש"ע או"ח סוף סי' קצ"ד מהגמ' פרק נ"ש ע"ש, ובסימן קכ"ו. סעיף ב' ממתניתין פ' אין עומדין ע"ש ועוד יש סמך לאסור זה ממ"ש הר' אברהם ז"ל בך הרמב"ם ז"ל בחידושיו שבספרי מעשה' רקח על הרמב"ם ושבתשובות הרמב"ם על המתפללים תחלת התפלה מלה במלה עם הש"ץ ומקדימים לגמור מקודם להש"ץ כדי שיענו אמן על ברכת כהנים או מודים דרבנן, וז"ל ואמנם היותו טעות בעצמו ואין בו דקדוק תוריי הוא מפני שהתפלה תהיה בזו הצורה לא תפלת צבור ולא תפלת יחיד לפי שתפלת יחיד כל או"א מתפלל לעצמו ותפלת צבור כולם אחר ש"ץ וזו הצורה תחלתה תפלת צבור וסופה תפלת יחיד וזה בלבול ורוע סדר עכ"ל, וכ"ש ברכה אחת חציה כך וחציה כך אינה מן המדה הנכונה ולא יעשה כן במקומנו ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדברי:

(ד) אבל באמת גם בברכות יכול לברך ברכה חצים כך וחציה כך, דשומע הוי כעונה ממש והוי כאלו היה הכל בקריאה, כי כן מבואר ממ"ש בתר"י פרק ג"ש וז"ל ולא יזרוק ברכה מפיו. כלומר אחר שהתפלל ונפטר מהחיוב כשהחזן חוזר התפלה אין לו לומר עם החזן חתימת הברכה דהוי (להו) [לה] ברכה לבטלה, א"נ כגון שלא נפטר עדיין מחיוב הברכה ורוצה עכשיו לפטור עצמו בעניית אמן צריך שבשעה שיגיע החזן לחתימת הברכה שלא יזכיר אותה עמו שאם יאמר הברכה עם החזן ויאמר אמן אחר שיסיים אותה החזן הו"ל כעונה אמן אחר ברכותיו עכ"ל, והנה הא ודאי כי מה דנקיט בשני הפירושים חתימת הברכה לא דבר ריק הוא ונראה לפרשו בשני פנים, הפן האחד דר"ל רק כלפי עמא דבר שנמצא בהם נוהגים לומר עם החזן החתימה וכעין שנוהגים בזמנינו לומר עם החזן דברים אחדים ויקרים, ולזה הזהירו רז"ל שלא יאמר החתימה אלא לא יאמר כלל, לפי' ראשון בשכבר יצא ומשום ברכה לבטלה, ולפי' שני בשלא יצא עדיין ומשום עונה אמן אחר ברכותיו, ויתכן עוד לומר לפירוש השני שהוא כדי ליתן טעם למה שרוצה לענות אמן אף שמברך בעצמו שהוא כדי לפטור עצמו חובת יפר הברכה אשר איננו אומרה בעצמו, ולפ"ז מבואר מפי' השני של התר"י דבאומר החתימה עם החזן הוי רק משום עונה אמן אחר ברכותיו, אבל בהברכה יוצא אף דהוי חציה בשמיעה וחציה באמירה, ואם היה מותר לענות אמן אחר ברכותיו הוי מצי למיעבד הכי לכתחילה אבל כיון דזה אסור לכן לא מצי למיעבד הכי דמצד חציה שבשמיעה צריך לענות אמן ומצד חציה שבאמירה אסור לענות אמן, וא"כ ש"מ דחציה באמירה וחציה בשמיעה דלא הוי עונה אמן אחר ברכותיו דהרי הכל הולך אחר החתום הוי ברכה מעליא בכל מכל וכל ומצי למיעבד הכי בלי שום פקפוק, הפן השני דר"ל שלא יאמר הברכה עם החתימה אבל יתר הברכה לבד החתימה יכול לומר עם החזן ואין בזה משום ברכה לבטלה לפירוש ראשון ואפילו בשיש אזכרות ביתר הברכה, וכמ"ש במקום אחר דכל שאין אומר בנוסח ברוך אתה כו' שרי למימר דרך שבח וכיוצא כחפצו ואכמ"ל, ואין בזה משום עונה אמן אחר ברכותיו לפירוש שני דאמן נאמר על החתימה ולפ"ז מבואר נגלה בפירוש השני של התר"י דיכול לכתחלה לברך ברכה חציה באמירה וחציה בשמיעה ועונה אמן בלי פקפוק בזה, ופן זה נראה עיקר כי כן מבואר כמעט ממ"ש אחר זה בד"ה ובראש השנה ע"ש ור"ל שבראש השנה ויוה"כ מוציא הש"ץ גם הבקי, אך יען שהברכות ארוכות היה ירא שמא לא יתכוין בקצת מהם לכן אמרם מלה במלה עם החזן, לבד החתימה היה שותק ושומע מהש"ץ כדי שיוכל לענות אמן וכפירושו השני הנ"ל, אבל זהו שייך בעלמא בברכות קצרות ובר"ה ויוה"כ בג' ראשונות ובג' אחרונות ובחתימת זכרונות ושופרות אבל ברכת מלכיות שיש לה חתימה ארוכה וא"כ יפסק הרבה בין אמירתו סוף ברכת מלכיות קודם החתימה בין אמירתו תחלת הזכרונות וא"כ שמא יסיח דעתו מתפלתו ולא יכוין כראוי, לכן אמר גם החתימה עם החזן רק שתיבות ברוך אתה ה' לא אמרם עם החזן אלא שתק ושמעם ולכן היה יכול לענות אמן, ואין צורך כלל להגי' בתר"י יבין ברכה לענייה וגם אין מובן כלל להגה"ה זו וכן הבין בתר"י מרן ז"ל בב"י או"ח סימן נ"ט ד"ה כתב א"א ז"ל כו' ע"ש, וכ"ת א"כ דר"ל כפן השני למה כתב ורוצה עכשיו לפטור עצמו בעניית אמן הרי הוא רוצה לומר כל הברכה עם החתימה עם החזן ואפילו אם סובר דמ"מ עונה אמן אחר החזן וכאשר היה דעת הרב מג"א ז"ל ריש סי' נ"א ע"ש, זהו מצוה אחרת דענייה אבל בהברכה ודאי יוצא אף בלא העניית אמן ולא שייך לשון לפטור עצמו, ובשלמא להפן הראשון י"ל דהיינו כדי לפטור עצמו חובת יתר הברכה עד החתימה שאינו אומרה עם החזן, אבל גם להפן השני י"ל דר"ל שבאמת בדעתו רק לשמוע מהחזן ולענות אמן לצאת בזה, רק דאפשר שמטרדתו לשמוע ולענות אמן ישכח ויאמר איזה ברכה עם החזן וגם אמן יאמר וכפי שרגיל ביתר הברכות, ומדוקדק היטב לשון ולא יזרקו ברכה מפיו וגם ניחא בזה מה שנסדר זה בין דיני אמן אף לפי' הראשון של התר"י, עכ"פ הנה מבואר בתר"י שיכול לברך ברכה חציה באמירה וחציה בשמיעה ועונה אמן, וכ"כ מרן ז"ל בב"י הנ"ל בהדיא ע"ש, וצריך לחלק בין חציה באמירה וחציה בשמיעה ובין חציה בשמיעה מזה וחציה בשמיעה מזה, דלשמוע ברכה א' משני אנשים קצת מזה וקצת מזה אין הדעת סובלת ואינו יכול לכוין כראוי ואין כאן תקנת חכמים אבל בחציה באמירה וחציה בשמיעה יכול לכוין בטוב וכזה תקנו חכמים, וכיון דשומע כעונה הוי כהכל בקריאה, ומה דמשמע בפ' ג"ש דלא משכחת לה כלל ברכה אחת לחצאין והרי משכחת לה שהחצי ברכה יודע בעצמו ואומרה בעצמו והחצי ברכה שומע מאחר י"ל דהא התם מיירי בזימון וע"ש ברי"ף ובתוס' ובזימון אחד מברך לכולם, עכ"פ נתבאר דיש מקום לומר שעד סיום הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חבירו, ומזה מבואר דכ"ש להתפלל י"ח ברכות קצתן באמירה וקצתן בשמיעה שיכול לעשות כן בלי פקפוק בשיש לו איזה צורך לעשות כן, ודלא כשו"ת באר חיים ס"ס י"ב שצידד לומר דלא מהני וכהא דגיטין הנ"ל ע"ש, ולא זכר שר כל הנ"ל באות זה ובאות הקדום, ובאמת לא דמיא להא דגיטין וגם להא דהר' אברהם ז"ל בן הרמב"ם ז"ל, משום דשומע הוי כעונה ממש והוי כהכל בקריאה וכמו שכתב:

(ה) אמנם בנ"ד א"א לומר כן חדא דאיכא הפסק שיחה בסיום שלו בין הפתיחה שלו וסיום של חבירו ועוד דאף בלא שיחה אסור לשהות באמצע ברכה, ובפרט לשהות עד כדי לגמור משם עד תומו ועיין ש"ע או"ח סי' ק"ד, ועוד דאם נתכוין לבטל הסיום שלו א"כ הוי שש"ל וגרע עוד מב"ל דהרי ב"ל דרבנן ושש"ל דאורייתא, ואם נתכוין להוסיף על הסיום שלו נמצא דפתיחה שלו צריך לסיום שלו ואין לו פתיחה כלל לצרף לסיום דשמיעה, ושמיעת הסיום לבד אינו כלום, ונמצא דהוי העניית אמן הפסק בין ברכה לטעימה או למצוה, וגם בשמיעת הסיום יש לחוש משום הפסק שלכתחילה אסור לשהות בין ברכה לטעימה או למצוה יותר מכדי דיבורו אפילו בששוהה בלא"ה מ"מ הכוונה בשמיעה להיות כעונה הוי הפסק לדעת ר"ס ור"י בתוספת ברכות דף כ"א ע"ב ד"ה עד וסיעתם ואף דלא קיי"ל הכי היינו רק משום המצוה דעניית אמן יש"ר וברכו וקדושה כי רב הוא, אבל בשכבר שמע אותם נראה לפע"ד דיש לחוש לדעת ר"ת ור"י וסעייתם שלא לשתוק ולשמוע ואכמ"ל, ועכ"פ הנה שאר אמן וכיוצא לד"ה אין לשתוק ולשמוע וכ"ש בעניית אמן דרשות, וא"כ כאן דאין מצוה כלל לשמוע עוד הפעם הסיום בודאי אין לשתוק ולשמוע, ואם אין שמע הסיום להיות כעונה הוי העניית אמן הפסק וכאשר תפס בפשיטות הרב המחבר ז"ל :

(ו) הן אמת כי לכאורה י"ל דאין העניית אמן הפסק יען שהיא מעין הברכה, וכמ"ש התוספת שהובא בט"ז או"ח סימן קכ"ח סקי"ד ובמג"א שם סקכ"ט עיי"ש, אבל נ"ל דהתם שאני שבתפלה יכול להוסיף מעין כל ברכה באמצע הברכה, והתם הוי באמצע הברכה שהתחלת ברכת שים שלום היא מברכת כהנים, לכן יכול להוסיף אמן על ב"כ שהיא מעין הברכה, אבל בנ"ד דאין יכול להוסיף אף מעין הברכה מה יושיענו זה דהוי מעין הברכה, וכן פ' בהדיא בש"ע או"ח סי' ס"ו סעיף ז' דאין עונין אמן אחר גאל ישראל משום הפסק אף דהוי מעין הברכה וכן תפסו הרבה אחרונים ז"ל, ואפי' לדעת הרמ"א ז"ל שם דעונין אמן אין הטעם כמו שחשבו קצת האחרונים ז"ל שהוא רק משום שהוא מעין הברכה אלא הטעם דס"ל דאין זה כברכת המצות רק שמצוה לסמוך גאולה לתפלה בלי שום הפסק, והך אמן כיון דהוי מעין גאולה כגאולה אריכתא דמי, וכן בדין דרחמנא רק לבא בעי להתפלל מתוך עסק גאולה, ומה לי מתוך סיום גאל ישראל ומה לי מתוך האמנת גאל ישראל וכ"כ מרן ב"י ז"ל ס"ס נ"ט ד"ה ומשמע דטעם הרא"ש ז"ל לענות אמן על אהבה רבה לפי שאינו ברכת מצות ע"ש, ומוכח מזה דאם היו מברכין אקב"ו לקרות את שמע היה אסור לענות אמן אפי' אחר ש"ץ אף דהוי מעין הברכה, וכן מבואר ממ"ש הטור ריש סי' ס"א בשם הרמ"ה ז"ל וז"ל והפסק ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שניה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו כו' והוי הפסקה בדבר. שלא היה לו להפסיק כו' עכ"ל, מבואר מדבריו דס"ל דאמן הוי הפסק אף דהוי מעין הברכה, רק דהפסק זה מותר לעשות כמו שמותר לעשות שם הפסק דשאילת שלום, ומיהו אפשר דאף באמן דגאל ישראל דלא שייך טעם דכמו שאלת שלום מ"מ מודה הרמ"ה ז"ל דמותר מטעם דכגאולה אריכתא דמי, ורק באהבה רבה דלא שייך טעם זה הוצרך לטעם דלא גרע משאלת שלום אבל באמן בין ברכה לטעימה או למצוה ודאי אסור להרמ"ה, דאם איתא דמותר מטעם שהוא מעין הברכה לא היה צריך כלל לטעם דלא גרע משאלת שלום, ועוד דעכ"פ בשא"צ לענות אמן הרי כתב בהדיא דהוי הפסקה, וכ"כ בה"ג פ' ג"ש בהא דעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור דהיינו דוקא בברכות שקודם טעימה או קודם מצוה ומשום הפסק והובא בתר"י פ' ג"ש עיי"ש וכ"כ בספר המוסר פ' ט"ז דף קכ"א סע"א עיי"ש, ולענין הסבר דמעין הברכה לא הוי הפסק לכאורה אין חילוק בין שמצוה לענות אותו בין שאינו מצוה לענות אותו, דמ"מ אם עונה אותו הוי מעין הברכה, ועוד דבה"ג משמע דלולי הטעם דהפסק היו עונין אמן גם אחר ברכת עצמו ע"ש, וכיפי תלי לה בברכי יוסף סימן רי"ג אות ה' ד"ה ופוק, והוכיח במישור מהירושלמי שבאמת היה חייב כל מברך לענות בעצמו ג"כ אמן אחר ברכותיו אלא שאסור משום הפסק, וא"כ ה"ה בשגם חבירו בירך אותם ברכה אסור משום הפסק וכ"כ בהדיא הרב פנים מאירות ח"ב סי' ה' דבאם אחר שבירך הוא ברכת היין עונה אמן אחר ברכת היין של חבירו. הוי כפסק וברכתו לבטלה לכל לכל הפוסקים עיי"ש וכן סייעו הברכי יוסף שם מהא דבה"ג וירושלמי הנזכר ע"ש, והובא בשערי תשובה שם סק"ד, וסיים שכבר הביא לדהפמ"א בשע"ת לעיל, והוא בסי' קס"ז סקי"א ע"ש, וכן הביא עוד בשע"ת סוף סי' רע"א ובסי' תרמ"ג ע"ש, וכן קבעו בספר מטה אפרים סי' תרכ"ה סעיף מ"ח ע"ש וכ"כ בפשיטות הרב פמ"ג ז"ל במשבצות סימן קכ"ח סוף ס"ק י"ד והביא גם דברי הפנים מאירות ח"ב הנ"ל, רק מש"ש שכן כתב בסי' רט"ו הנה לפנינו שם אין זכר מזה אבל כ"כ עוד במשבצות סי' ס"א סוף סק"ב ע"ש, וכ"מ עוד בדבריו באשל סי' נ"א סק"ג ד"ה עוד ע"ש ומ"ש לקמן אות י', וכ"כ גם בסידור דרך החיים דיני קידוש וציין פ"מ ומ"א סי' קס"ז, ופשוט דמ"ש פ"מ אינו ר"ת פרי מגדים אלא ר"ת פנים מאירות שהוא המקור בזה, ומ"ש ומ"א סי' קס"ז, אולי ר"ל לשע"ת הנ"ל שנדפס קודם הדה"ח, או אולי צ"ל וא"ר במקום ומ"א והוא מש"ש ריש סק"ז דברי בה"ג הנ"ל וה"ה אחר חבירו וכנ"ל, עכ"פ א"ש מה שהקדים הפ"מ להמ"א ודלא כהרב אא"מ הנ"ל אות א' שהבין דהיינו המג"א ממש ולכן הקדימו להפ"מ ולכן כתב (עסי' קס"ז) דמורה שאינו נמצא שם בפירוש, וגם נראה שהבין דמ"ש פ"מ הוא ר"ת פרי מגדים, ואולם באמת במג"א ובפ"מ שם ליתא כלל אפי' משמעות לזה, אבל נראה פשוט לפע"ד כמ"ש:

(ז) עכ"פ הנה כל האחרונים ז"ל הנ"ל שפה אחת לכולם דאסור לענות אמן אחר ברכת חבירו שהיא כברכתו, ומדלא אשתמיט שום א' מהאחרונים ז"ל בשום מקום ממקומות הנ"ל לבאר דיש עצה בשיתכוין שומע ומשמיע לצאת בשמיעה זו ומקיים מצות עניית אמן, מוכרח ודאי דלא ס"ל כלל לתקנה זו וכמ"ש לעיל אות ה':

(ח) והנה תוך כדי דיבור לסיומו בעצמו הברכה לד"ה אין לענות אמן משום דהוי עונה אמן אחר ברכותיו, וכמ"ש ש"ב הגר"א ז"ל ריש סי' נ"א וטעמו. ונמוקו עמו ע"ש, ואחריו החזיק והוכיח כן בספר דמשק אליעזר שם ע"ש, והנה כן ביארו ג"כ שכ"ה דעת התר"י הנ"ל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בליקוטיו סוף ברכות והטור ריש סי' ס"א בשם הרמ"ה בין יחיד בין צבור עי"ש, וכ"ה דעת הרא"ש ז"ל דבלא הקדים ברכתו לברכת הש"ץ הוי כעונה אמן א"ב וכמ"ש מרן ב"י ז"ל בסי' נ"ט ד"ה כתב א"א וד"ה ומשמע ע"ש, וכן קבע להלכה בשלחנו הטהור סימן נ"א סעיף ב' וסי' נ"ט סעיף ד' ע"ש, ובאמת לדינא הנה גם המג"א עצמו ברסי' נ"א בטל דעתו מפני דעת הזקן מרן ב"י ז"ל וכ"כ שם בברכי יוסף שם ע"ש, וממילא דהוי הפסק וכמ"ש לעיל אות ה' ו', ופשוט דכל כדי דבור לסיום ברכתו הוי עונה אמן א"ב, יתר ע"כ נראה לפע"ד דגם אם רק אין בין סיום שלו לסיום של חבירו יותר מכדי דבור הוי כסיים בשוה עם הש"ץ, יתר ע"כ נראה לפע"ד דבברכת הנהנין וברכת המצות שאם שח צריך לחזור ולברך, וא"כ אפי' שהה יותר מכדי דיבור מסיום ברכתו מ"מ ע"כ דעתו על ברכתו וכאלו ברכתו בפיו דמי דלכן אוכל על סמך ברכתו הקודמת, וא"כ הוי בכלל עונה אמן אחר ברכותיו והוי הפסק וכנ"ל, משא"כ בין אהבה רבה לק"ש דלא הוי ברכת המצוה ממש ולא מצינו שיהא צריך לחזור ולברך באם שח בנתים ומלשון הרמ"ה ז"ל שבטור סי' ס"א משמע שאינו חמור כ"כ להחזיר מדלא פי' זה וע"ש עוד, ואף שתשובה זו שבטור השיב כן להרמב"ן ז"ל וכמ"ש בסוף לקוטי ברכות, והרמב"ן ז"ל חשב לומר להחזיר בזה ע"ש, אבל לא מצינו שכן השיב לו הרמ"ה ז"ל, ואף דעת הרמב"ן ז"ל אינו כן להלכה, ובהפסק דשאלת שלום וכיוצא בודאי א"צ להחזיר כפשטא דמתני' וה"ה לכל ההפסקות דבדיעבד אין לחלק בהכי, ועכ"פ הנה קרוב מאד לחלק בין ברכת אהבה רבה דעונה אמן אם הקדים ובין ברכת הנהנין וברכת המצות שלא יענה אמן אפי' הקדים וכמ"ש, רק לכתחילה בדאפשר יראה שלא יגמור ברכתו קודם לחבירו הברכה ולא יטעום עדיין, כדי שלא יבא לידי ספק ספיקא דביטול עניית אמן, אבל בדאי אפשר לו רק בהכי אעפ"כ לא יענה אמן וכאמור:

(ט) גם אין להקל בזה ממ"ש בפרק כ"מ ד"מ רע"א טול ברוך כו' אפי' הביאו מלח כו' אפי' גביל לתורי נמי א"צ לברך כו', דהתם הוי כל זה צורך המוציא ועכ"פ צורך סעודה לדעת הרמב"ם ז"ל שחפץ לאכול במלח וליפתן ואינו יכול לאכול סעודתו עד שיטול גם חבירו ועד שיאכיל לבהמתו, והיינו טעמא דקידוש והבדלה דלא הוו הפסק בין ברכת בפה"ג לטעימה, ואף בית שמאי לא אסרו זה מטעמא דהפסק, דיען שאסור לשתות היין קודם הקידוש וההבדלה הוי צורך טעימה והיינו טעמא דשהחיינו להמברכים אותו בין ברכת הפרי לטעימה, אבל אמן על ברכת חבירו הוי מצוה אחרת ולא שייכא כלל לאכילתו ולברכתו, ומה גם דבאמת א"צ כלל לענות אמן בזה וכאמור וא"כ בודאי הוי הפסק, ועוד שהרי כ' בה"ג על הא דפ' כ"מ וכולה דיעבד וכ"כ הכלבו ה' סעודה והובא ביתה יוסף או"ח סי' קס"ז ד"ה כתב הכלבו וכתבו הרמ"א שם סעיף ו', וכ"מ ודאי מלשון הגמ' וכל הפוסקים רק שלא חששו לפרשו בהדי' מרוב פשיטותו, וא"כ גם בנ"ד לכתחילה בודאי אסור להסתפק בעניית אמן שלא לצורך וכאמור:

(י) ולענין דיעבד, הנה בדברי הפנים מאירות ח"ב הנ"ל אות ו' ובכל האחרונים המביאים דבריו הנ"ל שם מבואר שצריך לחזור ולברך כי ברכתו הראשונה נעשית ברכה לבטלה, ובס' דרכי חיים אות אמן ריש חלק י"א כ' בשם הפרמ"ג באשל סי' נ"א סק"ג דזה תלוי במחלוקת המג"א והט"ז בסי' כ"ה דלהט"ז א"צ לברך ולהמג"א צ"ל, וקיי"ל כהמג"א ולכן גם בזה צ"ל עי"ש. ולפע"ד נראה דא"צ לברך, חדא דאף בהא דסימן כ"ה אינו דבר ברור דקיי"ל כהמג"א, ויש מהאחרונים ז"ל שפסקו כהט"ז וספק ברכות להקל ואכמ"ל, ועוד דבאמת אין מבואר כלל בפרמ"ג סימן נ"א סק"ג ד"ה עוד דדבריו אלה קאי על אם האחר בירך אותה ברכה עצמו, וקרוב לומר דהיינו רק בבירך ברכה אחרת דהוי הפסק מענין אחר ממש אבל אם בירך אותה ברכה אף דלכתחילה אין לענות אמן כי מברך בעצמו אבל בדיעבד לא הוי הפסק כיון דהוי מעניינו, ולא דמי לעונה אמן אחר עצמו ממש שכתב הפרמ"ג שם דלד"ה הוי הפסק, דהתם אין בו צורך כלל משא"כ בשגם חבירו בירך אותה דהוי צורך קצת עכ"פ, והנה כן דעת הרמ"ה ז"ל והטור סי' ס"א ומרן ב"י סי' נ"ט דבהקדים ברכתו להש"ץ צריך לענות אמן, ואף שיש לחלק בין ק"ש לברכת הנהנין וברכת המצות וכנ"ל אות ח' מ"מ אין חילוק זה ברור כל כך עד שנסמוך ע"ז להחזיר ולברך, וגם בהך חילוקא גופא יש לחלק בין לכתחילה בין לדיעבד דלכתחילה קרוב לחלק כן ובדיעבד רחוק לחלק כן, לכן נראה לפע"ד שאם הקדים ברכתו לאחר וענה אמן אחריו קודם הטעימה או הברכה א"צ לחזור ולברך, דזהו ודאי הוי כעונה אמן אחר ברכת עצמו וכנ"ל אות ח':

(יא) ואולם בענין אמן אחר ברכת להניח בין תש"ו לתש"ר, בזה דעת הרב פנים מאירות עצמו בח"א סי' נ"ט בפשיטות גמור דיכול לענות אמן ודלא כחכם אחד שנחלק עליו בזה עיי"ש, וכיון שיכול לענות ממילא מצוה לענות אבל בשו"ת דבר שמואל סי' קמ"ב כ' בפשיטות שלא יענה אמן, ורק בדיעבד לא יחזור לברך וכהא דהט"ז בסי' כ"ה סק"ח ע"ש ובפרמ"ג הנזכר באות הקודם. ושתי דיעות אלו הובאו בספרי האחרונים ז"ל בסי' כ"ה ועיי"ש בח' הגאון רע"א ז"ל ראיה להדב"ש מאמן דאהבה רבה ואמן דגאל ישראל דהוי הפסק אף דהוי האמנה על אותה ברכה ע"ש, ולפ"ז הו"ל למרמי דהפמ"א ח"א על הא דהפמ"א ח"ב הנ"ל אות ו', דס"ל להפמ"א גופיה דאמן דאותה ברכה הוי ג"כ הפסק והוי ברכה לבטלה, והביא בעצמו הראיה מאהבה רבה ע"ש, אבל הנה דעת הפמ"א מבוארת דדוקא בין ברכה לתחלת המצוה הוי הפסק, אבל באמצע המצוה לא הוי הפסק כמו באמצע סעודה, והא דשח בין תל"ת חוזר ומברך היינו רק משום דצריך לתכפן שיתלכדו ולא יתפרדו, ולכן אמן על אותה ברכה לא הוי הפסק, אבל באמת מאחר שרז"ל ביארו דשיחה בין תש"י לתש"ר הוי הפסק וכבר נתבאר וכ"ה דעתו דאמן על אותה ברכה הוי כדברים בטלים והוי הפסק ה"ה בין תש"י לתש"ר, ועוד דכל יסודו של הרב פמ"א ז"ל ח"א הוא על דברי הר"ן סוף ר"ה ע"ש, ואולם הנה דברי הר"ן ז"ל הם מהרז"ה שם בסוף המסכת ושם מבואר טעמו ונמוקו דס"ל דעל של ראש לבד מברך רק על מצות לבד ורק בהניח שתיהן ושח בנתים שהפרידן שלא כדת צריך לחזור ולמשמש בשל יד והוי כמניחן עתה שתיהם וע"ז מברך שתים, ובזה יש פנים יפות דאמן על אותה ברכה לא הוי הפסק, אבל לדעת רובא דרובא פוסקים מבעלי הדעת ההיא לברך שתים על ש"ר בדשח, הנה הם ס"ל דשתי הברכות הם על ש"ר, וכן בהניח תש"ר לבד מברך שתים, ולדידהו א"צ למשמש כלל בתש"י בדשח ודלא כמ"ש הרב מג"א ז"ל סי' כ"ה סקט"ו הא דהר"ן ז"ל, ובפרט מ"ש בטעם הר"ן ז"ל הוא מוקשה מאד ועיין ח' ר"ע איגר ז"ל, אבל הנה טעם הר"ן ז"ל מבוארת כאשר כתבתי ואף שהגאון ס' ארצות החיים ז"ל החזיק בדעה זו של הרז"ה והר"ן ז"ל וכטעם המג"א ע"ש, הנה דבריו יתכנו רק להכריע הלכה למעשה, אבל מ"ש שכ"ה ג"כ דעת הרמ"א ז"ל ע"ש בארץ יהודה באורך, לפע"ד זה לא ניתן להאמר אלא פשוט וברור שדעת הרמ"א ז"ל כדעת רוב הפוסקים הנ"ל דשתי הברכות הם על הש"ר לבד, ולכן כ' בפשיטות בסי' כ"ו דעל ש"ר לבד ג"כ מברך שתים ולכן לא הזכיר כלל דין המשמוש בסי' כ"ה, ומעתה אין לחלק כלל בין אמן שבין ברכה לתש"י וכיוצא בין אמן שבין תש"י לתש"ר, דכיון דרז"ל אמרו שח בין תל"ת חוזר ומברך ע"כ ס"ל דהוי השח בין ברכה למצוה כי ברכת להניח קאי גם על ש"ר והיא מצוה בפ"ע ולא דמיא לשח באמצע סעודה, א"כ אם אמן בין ברכה למצוה הוי הפסק ה"ה בין תש"י לתש"ר, ועוד דאפי' לדברי הגאון אה"ח ז"ל מ"מ ספיקא הוי, א"כ יש לחוש אולי הלכה כרוב הפוסקים דשתי הברכות קאי על ש"ר לבד, וא"כ אסור לענות אמן משום חשש הפסק ולכן יש לתמוה עליו ז"ל בסי' כ"ה סעיף י' ובהמ"ל אות ע"א שפסק לענות וכהפמ"א ע"ש, ומש"ש ויש לסמוך בזה על הט"ז שפוסק כר"ת, הנה הט"ז הקיל רק בדיעבד ולא לכתחלה, ובדיעבד גם הדב"ש מקיל ועל דא קא סמיך ע"ש, עכ"פ להלכה נראה לפע"ד עיקר כדברי הדב"ש ז"ל וכ"ת רוב האחרונים ז"ל ודלא כהרב המחבר אא"מ ז"ל שצידד להקל בזה לכתחילה בלא ראות כל דברי האחרונים ז"ל המדברים בזה, ועמ"ש לעיל אות א' ואות ב' :

(יב) שוב ראיתי בשו"ת בנין עולם חא"ח סי' ה' ד"ה גם שכתב בפשיטות דמותר לענות אמן על המוציא בין המוציא לטעימה משום דלא גרע מגביל לתורי, ומ"ש הרמ"א דהיינו רק לכתחילה ר"ל רק משום דאפשר לתקן ברמיזה ע"ש ולכאורה כ"ה דברי הרב מג"א ז"ל סי' כ"ה ס"ק ט"ז וסי' תקצ"ב סק"ה ע"ש אבל נראה לפע"ד מפשטות לשון בה"ג והכלבו וכולה דיעבד דלכתחילה אין מקום כלל לדין זה דאילו לדברי הגאון ב"ע ז"ל אין כולה דיעבד כי שייך גם לכתחילה בדא"א לתקן ברמיזה, אע"כ כמ"ש דלכתחילה לא בשום אופן, ויאכל תפל מבלי מלח וקודם שיאכיל לבהמתו עד שיהא מותר להפסיק, והא דקידוש והבדלה שאני דלא סגי בלאו הכי כלל והוא דבר הכרחי וכ"ה תקנת חכמים, וכן מתפרשים בפשיטות דברי הרב מג"א ז"ל הנ"ל, וכ"מ בהדיא מדברי הרב עמק ברכה גבי ענט"י דשחרית ד' אמ"ד דכ"ח ע"א דלכתחילה לא בכל גווני ע"ש, גם מש"ש בן הרב המחבר ז"ל בהגה"ה מספר אלי' רבה סי' תקצ"ב סק"ה שדעת המרדכי שגם לכתחלה מותר ודלא כהכלבו ע"ש, לפע"ד אין המרדכי פ' כ"מ שום הוכחה דס"ל כן, אשר ע"כ מסתמא ס"ל ג"כ כבה"ג והכלבו והוקבע בש"ע והוסכם מכל האחרונים ז"ל ולא מצינו שום חולק ע"ז מהראשונים והאחרונים ז"ל, ואדרבה כן הוא פשטות הש"ס וכל הפוסקים וכ"כ בפשיטות על דברי המרדכי ז"ל הגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל בס' ביאור מרדכי ע"ש, ובלא"ה אין ראיה מגביל לתורי להא דאמן וכנ"ל אות ט', גם מש"ש הגאון בנין עולם ז"ל לעיל דבאמצע בהמ"ז מותר לומר אמן על אותה ברכה באמצע ברכתו או גם על כל הג' ברכות או גם על אל יחסרנו משום דהוי הכל מענין הברכה, וכל יסודו הוא עפמ"ש בסי' ס"ו סעיף ז' בהגה"ה דממתין בשירה חדשה לענות אמן אחר גאל ישראל ע"ש, ובאמת בהגה"ה לא כ"כ אלא במג"א ס"ק י"א ע"ש, אבל כבר תמהו ע"ז האחרונים ז"ל והוכיחו מהמג"א גופיה בסי' נ"א דאף אמן על אותה ברכה אסור להפסיק באמצע הברכה, וכן בדין כי מה צורך לענות אמן כיון שברכתו בפיו וקם ליה בדרבה מיניה, וכיון שאין צורך בו ממילא הוי הפסק וכאמור, וגם בפתחי תשובה על או"ח סי' ס"ו פקפק על דברי הגאון בנין עולם ז"ל אלה ע"ש, וגם מזה יש להביא ראיה שגם אחר הברכה קודם טעימה או המצוה אין לענות אמן אפי' על אותה הברכה, והכי נקטינן לפע"ד ומה גם דהוי שב ואל תעשה דעדיף וזהו אפי' הקדים הרבה לברכת האחר ובדיעבד אם ענה אמן תוך כדי דיבור לברכתו ואפי' אחר כדי דבור לברכתו אם האחר סיים ברכתו תוך כ"ד לברכת עצמו דהוי כברכה אחת יחזור ויברך, ואם חבירו סיים ברכתו אחר כדי דיבור לברכת עצמו א"צ להחזיר בדיעבד וכנ"ל אות י':

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה