אור ברסלב
אהל משה (קצנלבוגן) קונטרס פותח דברים

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

קונטרס פותח דברים

השמטות ותיקונים

חידושים מידידי הרב הגדול הנגיד המפורסם ירא וחרד לדבר ה' מ' מרדכי פרידמאן נ"י מפ"ק.

בעזה"י הקדמה לקונטרסי פותח דברים

ראה קראתי בשם פותח דברים, ע"ש המשנה דשקלים רפ"ה פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח דברים ודורשן והובא במנחות ריש דף ס"ה ע"ש, עוד זאת אדרוש משם זה להתודע ולהגלות כי אינני ח"ו מורה הלכה בפני רבותי שבדור השו"ה עליהם יחיו, ואיני אומר קבלו דעתי כי הן רשאין ולא אני, כי לא הגעתי להוראה ולא הוריתי מעולם, ומה גם אחר עידן ועידנים אשר עול מו"מ עלי, וכמ"ש רז"ל בעירובין ריש דף נ"ה לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים, ועיין מ"ש בזה בסוף הקדמת בעל חכמת אדם ז"ל, וזה כבר ידוע ומפורסם בפה וא"צ לפנים, ואיך ח"ו אעשה שקר בנפשי להורות הלכות בישראל מבלתי יכולת וכאמור, לא נצרכא אלא להעדפה מן המודיעים ולחוץ, לאודועי באתרא דלא ידעי לי שידעו נאמנה בקוראי שמו פותח דברים, כי אין הדברים אמורים להלכה למעשה כי לא נסיתי באלה וכאמור, אמנם כן הוא רק לפתוח אנא פתחא לנפשאי ולאנשים אשר כגילי, ואחרי ככלות הכל הנני דן בקרקע לפני רבותי שבדור יחיו וכאשר תכריעו כן יקום, ומ"מ אקוה להשי"ת אשר גם מורי ורבותי יחיו ימצאו חפץ בזה, אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, כי לא מלבי יצאו הדברים רק מזקנים אתבונן, כי בכל ענין דקאימנא ביה קבצתי כעמיר גורנה דיעות כל הראשונים ז"ל ומכמה אחרונים ז"ל, והנה כן לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, אך דקדקתי היטב לפע"ד בפשטות לשון הזהב של הראשונים ז"ל כפי האפשרי, וכמ"ש סוף אבות הפך בה והפך בה כו', ובעירובין דנ"ד רע"ב דדי' ירווך בכל עת כו' אף ד"ת כ"ז שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם, עד שמצאתי את שאהבה נפשי ואפנה על ימין או על שמאל :

וכמדומה שב"ה כוונתי יפה ברובן ככולן, ויפה דנתי דעת כל ספר שהבאתי, וכמדומה לי שב"ה אנכי ישר הולך בדרך דקדוק לשון הראשונים ז"ל, ובחפש מחופש בכל דברי הראשונים ז"ל בדבר הלמד מענינו, ומ"מ נמצאו בדברי גם איזה חדשות זעיר שם זעיר שם ואין מדרש בלא חידוש, וכבר הראתי קונטרסים אלו וכמה קונטרסים אשר חנני השי"ת לפני כמה גדולים וגאונים שיחיו והוטב בעיניהם ב"ה, ואעפ"כ שגיאות מי יבין, ע"כ הנני מפיל תחנתי לפני כל יודעי דת ודין אשר אם ימצא מי ומי איזה שגיאות בדברי הן רב הן מעט, בטובם להודיעני ולהבינני באר היטב ככל אשר עם לבבם, והיה אם באמת אתי תלין משוגתי בזה אי"ה ב"נ אראה לתקן עוותתי במוקדם האפשרי:

ועתה נפשי בשאלתי למעוז צור ישועתי שיאיר עיני במאור תורתו שלא אכשל בדבר הלכה ולא תצא תקלה מת"י ח"ו, וישמחו בי חבירי ומורי ורבותי בזכות אבותי הקדושים, הלא המה הגאון המפורסם רשכב"ה המפולפל ר' יעקב פולאק ז"ל, והגאון המפורסם בעל תוי"ט ז"ל, והגאון המפורסם בעל בית חדש ז"ל, והגאון המפורסם בעל חלקת מחקק ז"ל, ובנו הגאון הצדיק ר' לימא ז"ל אב"ד דק"ק קאצק, והגאון הצדיק המפורסם ר' משה קריימיר ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק ווילנא (אא"ז של ש"ב הגר"א ז"ל מווילנא) וחתנו הגאון הצדיק המפורסם ר' יוסף ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק קאסיווע סעלעץ טיקטין בעל ספר ראש יוסף על כל הש"ס ובנו הרב המאוה"ג ר' משה ז"ל אבד"ק קאפינהויגין, והרב ר' שמואל אשכנזי ז"ל שחיבר כמה ספרים, והרב ר' שמואל דיקאץ ז"ל אבד"ק ווענגראוו, והגאון מהר"ם ז"ל אבד"ק הארדשיץ, והגאון ר' יוסף מנאווארדאן ז"ל ראב"ד דק"ק בריסק, והגאון המפורסם שלשלת היוחסין ר' צבי הירש ז"ל שחיבר חיבור נפלא על התורה (אבי הגאון המפורסם ר' אליעזר ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק הוראדנא), והגאון ר' יצחק רויזעס ז"ל מסמיאטיץ שהיה לו סמיכה על רבנות מרב בעל כנסת יחזקאל ז"ל, והגאון ר' יצחק ז"ל אבד"ק סמיאטיץ, והגאון ר' יואל ז"ל מבריסק המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם זי"ע ועכ"י, אשר אנכי השפל נין ונכד לכל אלה, מלבד שאר הגאונים והצדיקים זי"ע אשר במשפחת בית אבותי הרמה והנשאה למעלה ראש, ואנכי הצעיר בבית אבי הנני נשען ראשי ורובי על אבותי הקדושים זי"ע שאזכה לכוין דבר אמת לאמתו, ואמנם גם אנכי ממזכי הרבים אנס"ו, כן אזכה להוציא לאור אי"ה בל"נ חיבור אאמו"ר הרב ר' יעקב ז"ל ה"ה על גפ"ת ופוסקים יתר הפליטה הנשאר ת"י, כן יש ת"י ס' שב שמעתתא וס' מקור חיים ה' פסח עם הגהות וחידושים רבים בגליון בכמות ובאיכות מאת אאמו"ר זלה"ה, , והנני נכון למוסרם להדפיסם למי שירצה אי"ה ב"נ, ועתה אשא עיני למרום ימהר גאולה ויחיש ישועה וישוב לירושלים תוב"ב ברחמים רבים אנס"ו, היום יום ג' ראה כ"ג מנ"א שנת קר"א בשמ"ו לפ"ק פה מעזריטש יע"א:

א"ד השפל מרדכי פרידמאן בהרב המאוה"ג החו"ב המופלג בתו"י המפורסם מו"ה יעקב זלה"ה מטערספאליע, בהרב המאוה"ג המופלג בתו"י הצדיק המפורסם ר' מאיר זלה"ה מקאמניץ דליטא ומ"כ בירושלים תוב"ב, ונדפסו מחידושיו על השאילתות בספר היקר העמק שאלה לש"ב הגאון הצדיק אב"ד ור"מ דק"ק וולאזין שליט"א, בהרב המופלג בתו"י ר' משה ז"ל מאורלי, בהרב הצדיק תורתו אומנתו דלא ידע צורתא דמטבע ר' מרדכי ז"ל מסלאנים, אשר אנכי השפל אשא את שמו זי"ע ועכ"י אנס"ו:

והנני להעתיק בזה הגהות אאמו"ר זלה"ה על שו"ת הרמ"א ז"ל סי' פ"ח ששאלתם על דברי ריב כו' תשובה הדבר פשוט שראובן כו' כמבואר בפ' בן סורר ומורה דף ע"ד ע"א ופרק הגוזל ומאכיל דף קי"ז ע"ב דהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם כו' עכ"ל, וכתב ע"ז אאמו"ר זלה"ה בגליון וז"ל ואני תמה שהרי מבואר בפרק הגוזל ומאכיל דישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון של חבירו פטור, והא דמציל עצמו בממון של חבירו חייב לשלם הוא משום שאין העכו"ם בא על ממונו של ישראל משא"כ כאן שהשר הכריחם להעיד על ראובן עכ"ל אאמו"ר זלה"ה:

סימן קכ"ד שאלת ממני כו' גרסינן פרק המוכר את הספינה כו' (ואע"ג דמתשובת הרשב"א כו', תשובה זאת השמיטוה בדפוסים האחרונים, ואאמי"ר זלה"ה העתיקה מדפוס קדום, וכתב בסוף העתקתו וז"ל, אמר המעתיק בהעתיקי זאת התשובה התבוננתי בההגה"ה שכ' ואע"ג וכו' דאע"ג דלא מקרי חשוד, בדבר איסור שנדמה לו כהיתר מ"מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו מ"מ הרווחנו כו' שיש להאמין בשבועה כו' עכ"ל ההגה"ה ותמהתי דמריש דברי הרמ"א שכתב וז"ל ומותר לסמוך עליהם כי אינם חשודים להכשיל אחרים הנוהגין בו איסור וכמו שאמרו לענין צרת הבת כו' עכ"ל מוכח להדיא דנאמנים בלא שבועה דומיא דצרת הבת, וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' קי"ט ס"ז בהגה"ה בסופו מי שנוהג כו' מותר לאכול עם אחרים שנוהגין היתר כו' ומ"ש הש"כ שם דלא עברי אלפני עור לא קאי רק אאם מחמיר על עצמו אבל אם מחמיר מכח שסובר שדינא הכי לא שייך לפני עור שיאמר המתיר אילו ידע האוסר שהדין עמו היה אוכל בלי שום התירה כמ"ש ביו"ד סי' רי"ד ס"א וכן מפורש בהגמרא דלא שייך בהא לפני עור רק שלא ירצה להעביר את חבירו על דעתו כיון שאינו חשוד, והנה אותו תלמיד שהגיה בכאן הכניס בפנים ביו"ד סי' קי"ט בהגהת הרמ"א דעת עצמו והוסיף שם תיבת אלם מיהו לאותו דבר אינו נאמן ונדחקו שם האחרונים בביאורו ועמד הש"ך שם על האמת לבאר כמו שהגי' כאן כלומר דאינו נאמן בלא שבועה ועדיין הלשון דחוק שם מאד יעו"ש, ועוד צריך שם לדחוק ולחלק ג' חלוקות דאגבינה אינו נאמן אפילו בשבועה כמבואר בש"כ שם סק"ב אף דגבינה הוה דבר שהרבים מקילים בו כמ"ש הרשב"א בתו"ה בית ד' שער ב' לענין דלא חשוד לחלופי ופי' ואדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה נאמן בשבועה ואדבר דאיכא פלוגתא בדין הללו אוסרין והללו מתירין נאמנים בלא שבועה, וכל הדוחקים לא יועילו כאן שהרי מדמה כאן הרמ"א לצרת הבת שא"צ שבועה ע"כ לדעתי ההגה"ה הזאת אינה עיקר אי רק דעת הרמ"א שנאמנים בלא שבועה:

ועיינתי בגוף תשובת הרשב"א שממנה הוציא בעל ההגה"ה שאינו נאמן בלא שבועה ולא מצאתי שם משמעות אולי כיון להא דמקשה שם הרשב"א מהא דחא"מ חא"ש ותירץ משום דהוה לאו"ד והבין בעל ההגה"ה דהקושיא היתה אמאי דמכשירין היכא דלא משמע ליה איסור וש"מ דלאותו דבר מ"מ חשוד, אבל זה טעות דחא"ם משמע ליה איסור רק קושית הרשב"א קאי אריש דבריו שכתב דמומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה, וע"ז תירץ דמש"ה חא"ש משום דהוה לאו"ד אבל היכא דלא משמע ליה איסור כלל אה"נ שאינו חשוד אפי' לאו"ד, ומ"מ נ"ל דהא דמותר לאכול אצלו רק בחנם, אכל בשכר אסור כיון דלא משמע ליה איסור כלל שהרי מצרת הבת אין ראיה דצרה קלא אית ליה כדאיתא פ"ק דיבמות, ורק עיקר הראיה ממה שלא היו נמנעים מלעשות טהרות ושם מפורש שהיו משאילים כליהם בלא שכר ואין ראיה שמותר בשכר, ואולי לזה כיון הרמ"א ביו"ד סי' קי"ט במ"ש מיהו לאו"ד אינו נאמן כלומר בשכר עד כאן לשון הזהב של אדוני אבי מו"ר זלה"ה:

פותח הלכות תפילין דברים

(א) כתב בספר אגודת אזוב מדברי בשו"ת חא"ח סימן ח' דב' אנשים שמברכין ברכה אחת או ברכת מצוה או ברכת הנהנין ואחד מהם גמר הברכה מקודם לחבירו רשאי לענות אמן על ברכת חבירו, ואין הפסק בעניית אמן שהרי יוכל לסמוך על ברכת חבירו, ואין בזה גורם ברכה שא"צ שכבר העלה אביו ז"ל דזהו דוקא בברכה ולא בעניית אמן, ולכן בין תפלה של יד לשל ראש מותר לענות אמן על ברכת של יד של חבירו, כן הערה תמיד להקל ודבריו הוסבו בעיני מופלגי תורה, ושוב ראה שהמג"א והפ"מ לא ס"ל כן שהרי אסרו בב' מקדשין כו' שיענה אמן על ברכת חבירו (עיין סי' קס"ז) והובא ג"כ בסידור דה"ח דיני קידוש על היין בביתו סק"ה, ואולי יש לחלק דשם מיירי בלא נתכוין שומע ומשמיע אבל בנתכוין אה"נ דרשאי לענות אמן, גם י"ל משום שאינו שומע כל הברכה מהשני שהרי בשעת ברכת השני בירך גם הוא ולא אמרינן שעד סוף הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חבירו, וחתנו נ"י עורר אותו לאסור משום שגורם למפרע להיות ברכתו שלא לצורך ולפ"ז בתפילין י"ל דרשאי להפסיק באמן על של יד שהברכה הראשונה עכ"פ היתה לצורך של יד עכת"ד ספר אא"מ:

(ב) לפע"ד זה א"צ לפנים בנוהג שבעולם שכשכל אחד מברך בעצמו אין אחד מכוין להוציא לחבירו וא"כ אפילו אם יסכוין השומע לצאת אינו יוצא, דאף בעונה אמן אינו יוצא עד שיכוין שומע ומשמיע וכדקי"ל בש"ע או"ח סוף סי' רי"ג, ואין כאן מקום להסתפק כלל בזה, אך בשהמברך מכוין ג"כ להוציאו כגון אנשים שמקדשין ומברכין ומכונין להוציא כל הרוצים לצאת, ואולם הנה המברך בעצמו ודאי אינו מתכוין לצאת מחבירו, רק שאפשר שיתכוין בכיון גם לזה, ואם שומע כל הברכה מחבירו בודאי יוצא בזה, אבל אין נכון לעשות כן ממ"נ, אם מתכוין לבטל ברכתו ולתפוס ברכת חבירו, א"כ אין כאן אמן שלא לצורך אלא ברכה שלא לצורך וכמ"ש חתנו של המחבר נ"י, ואין זה דומה כלל למ"ש הריטב"א פרק כ"ה והובא בשערי תשובה על או"ח ריש סי' קנ"ח שאם בירך ענט"י ונמלך שלא לאכול לא הוי ברכה לבטלה, מלבד מה שבדין ההוא גופיה יש לפקפק טובא ואין כאן מקום להאריך, גם הוי בזה פגמא לברכתו הראשונה ואם מתכוין להוסיף גם הברכה דשמיעה ולא לבטל ברכתו הראשונה ואין כאן ברכה שלא לצורך ויתכן דאפילו בנתכוין לבטל לא בטל דלא אתי שמיעה ומבטל דיבור, דלגבי שמיעה הוי עקימת שפתים מעשה, ועניית אמן לא הוי הוראה והיכר על השמיעה דהיינו לצאת כי גם בלא לצאת עונין אמן למצוה, הנה יש בזה חשש דמודים מודים משתקין אותו דמ"ש מודים ומ"ש ברוך אתה, וכל זה בשוהה ממילא בעבור איזה דבר בהיתר כדת, אבל אם שוהה רק בעבור ישמע מחבירו הברכה ויענה אמן נראה דבכל גווני הוי גורם ברכה שא"צ שהרי מוכן לטעום ועושה הפסק בידים ופוסל ברכתו הראשונה, ובתפילין אם נתכוין לבטל ברכתו הראשונה נמצא שאין לו ברכה על של יד, ואם נתכוין להוסיף הוי ברכה דשמיעה והעניית אמן הפסק במצוה שאסור להפסיק אף זולת הברכה וכמ"ש במג"א סי' כ"ה ס"ק י"ד עי"ש, ומצד המצוה אין צורך כלל לברכה זו ולהעניית אמן מלבד חששא דמודים מודים וכנ"ל, ובלא"ה הנה בתפילין אין שום איש מכוין להוציא לחבירו וליכא מקום להסתפק כלל:

(ג) ואשר כתב הרב המחבר ז"ל ולא אמרינן שעד סוף הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חבירו, לכאורה ודאי אמרינן כן שיוצא בכזה, כי כל דין דשומע כעונה ילפינן מהלל וכמ"ש בסוכה (דף ל"ח ע"ב) הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה, והתם הוי לחצאין חצי הפסוק בשמיעה וחצי הפסוק באמירה, וכ"כ בספרים לענין קריאת המגילה שיהא לפני השומעים מגילה כשירה ומה שאינם שומעים מהקורא יקראו בעצמם ונמצא דהוי חציה בקריאה וחצים בשמיעה, אבל לכאורה היה נראה לפע"ד דאפשר לחלק דמ"מ לענין ברכות שחז"ל תקנום במטבע ידוע, והמשנה ממטבע שטבעו חז"ל בברכות לא יצא ידי חובתו, אולי תקנו דוקא או כולה בקריאה או כולה בשמיעה לא חציה כך וחציה כך, וכעין שאמרו בגמ' ריש פרק שני דגיטין ועכ"פ ספיקא הוי עיי"ש ועוד דא"כ נמצא ברכה אחת נחלקת לשני אנשים, והא ודאי ואינו כדת וכמ"ש בש"ע או"ח סוף סי' קצ"ד מהגמ' פרק נ"ש ע"ש, ובסימן קכ"ו. סעיף ב' ממתניתין פ' אין עומדין ע"ש ועוד יש סמך לאסור זה ממ"ש הר' אברהם ז"ל בך הרמב"ם ז"ל בחידושיו שבספרי מעשה' רקח על הרמב"ם ושבתשובות הרמב"ם על המתפללים תחלת התפלה מלה במלה עם הש"ץ ומקדימים לגמור מקודם להש"ץ כדי שיענו אמן על ברכת כהנים או מודים דרבנן, וז"ל ואמנם היותו טעות בעצמו ואין בו דקדוק תוריי הוא מפני שהתפלה תהיה בזו הצורה לא תפלת צבור ולא תפלת יחיד לפי שתפלת יחיד כל או"א מתפלל לעצמו ותפלת צבור כולם אחר ש"ץ וזו הצורה תחלתה תפלת צבור וסופה תפלת יחיד וזה בלבול ורוע סדר עכ"ל, וכ"ש ברכה אחת חציה כך וחציה כך אינה מן המדה הנכונה ולא יעשה כן במקומנו ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדברי:

(ד) אבל באמת גם בברכות יכול לברך ברכה חצים כך וחציה כך, דשומע הוי כעונה ממש והוי כאלו היה הכל בקריאה, כי כן מבואר ממ"ש בתר"י פרק ג"ש וז"ל ולא יזרוק ברכה מפיו. כלומר אחר שהתפלל ונפטר מהחיוב כשהחזן חוזר התפלה אין לו לומר עם החזן חתימת הברכה דהוי (להו) [לה] ברכה לבטלה, א"נ כגון שלא נפטר עדיין מחיוב הברכה ורוצה עכשיו לפטור עצמו בעניית אמן צריך שבשעה שיגיע החזן לחתימת הברכה שלא יזכיר אותה עמו שאם יאמר הברכה עם החזן ויאמר אמן אחר שיסיים אותה החזן הו"ל כעונה אמן אחר ברכותיו עכ"ל, והנה הא ודאי כי מה דנקיט בשני הפירושים חתימת הברכה לא דבר ריק הוא ונראה לפרשו בשני פנים, הפן האחד דר"ל רק כלפי עמא דבר שנמצא בהם נוהגים לומר עם החזן החתימה וכעין שנוהגים בזמנינו לומר עם החזן דברים אחדים ויקרים, ולזה הזהירו רז"ל שלא יאמר החתימה אלא לא יאמר כלל, לפי' ראשון בשכבר יצא ומשום ברכה לבטלה, ולפי' שני בשלא יצא עדיין ומשום עונה אמן אחר ברכותיו, ויתכן עוד לומר לפירוש השני שהוא כדי ליתן טעם למה שרוצה לענות אמן אף שמברך בעצמו שהוא כדי לפטור עצמו חובת יפר הברכה אשר איננו אומרה בעצמו, ולפ"ז מבואר מפי' השני של התר"י דבאומר החתימה עם החזן הוי רק משום עונה אמן אחר ברכותיו, אבל בהברכה יוצא אף דהוי חציה בשמיעה וחציה באמירה, ואם היה מותר לענות אמן אחר ברכותיו הוי מצי למיעבד הכי לכתחילה אבל כיון דזה אסור לכן לא מצי למיעבד הכי דמצד חציה שבשמיעה צריך לענות אמן ומצד חציה שבאמירה אסור לענות אמן, וא"כ ש"מ דחציה באמירה וחציה בשמיעה דלא הוי עונה אמן אחר ברכותיו דהרי הכל הולך אחר החתום הוי ברכה מעליא בכל מכל וכל ומצי למיעבד הכי בלי שום פקפוק, הפן השני דר"ל שלא יאמר הברכה עם החתימה אבל יתר הברכה לבד החתימה יכול לומר עם החזן ואין בזה משום ברכה לבטלה לפירוש ראשון ואפילו בשיש אזכרות ביתר הברכה, וכמ"ש במקום אחר דכל שאין אומר בנוסח ברוך אתה כו' שרי למימר דרך שבח וכיוצא כחפצו ואכמ"ל, ואין בזה משום עונה אמן אחר ברכותיו לפירוש שני דאמן נאמר על החתימה ולפ"ז מבואר נגלה בפירוש השני של התר"י דיכול לכתחלה לברך ברכה חציה באמירה וחציה בשמיעה ועונה אמן בלי פקפוק בזה, ופן זה נראה עיקר כי כן מבואר כמעט ממ"ש אחר זה בד"ה ובראש השנה ע"ש ור"ל שבראש השנה ויוה"כ מוציא הש"ץ גם הבקי, אך יען שהברכות ארוכות היה ירא שמא לא יתכוין בקצת מהם לכן אמרם מלה במלה עם החזן, לבד החתימה היה שותק ושומע מהש"ץ כדי שיוכל לענות אמן וכפירושו השני הנ"ל, אבל זהו שייך בעלמא בברכות קצרות ובר"ה ויוה"כ בג' ראשונות ובג' אחרונות ובחתימת זכרונות ושופרות אבל ברכת מלכיות שיש לה חתימה ארוכה וא"כ יפסק הרבה בין אמירתו סוף ברכת מלכיות קודם החתימה בין אמירתו תחלת הזכרונות וא"כ שמא יסיח דעתו מתפלתו ולא יכוין כראוי, לכן אמר גם החתימה עם החזן רק שתיבות ברוך אתה ה' לא אמרם עם החזן אלא שתק ושמעם ולכן היה יכול לענות אמן, ואין צורך כלל להגי' בתר"י יבין ברכה לענייה וגם אין מובן כלל להגה"ה זו וכן הבין בתר"י מרן ז"ל בב"י או"ח סימן נ"ט ד"ה כתב א"א ז"ל כו' ע"ש, וכ"ת א"כ דר"ל כפן השני למה כתב ורוצה עכשיו לפטור עצמו בעניית אמן הרי הוא רוצה לומר כל הברכה עם החתימה עם החזן ואפילו אם סובר דמ"מ עונה אמן אחר החזן וכאשר היה דעת הרב מג"א ז"ל ריש סי' נ"א ע"ש, זהו מצוה אחרת דענייה אבל בהברכה ודאי יוצא אף בלא העניית אמן ולא שייך לשון לפטור עצמו, ובשלמא להפן הראשון י"ל דהיינו כדי לפטור עצמו חובת יתר הברכה עד החתימה שאינו אומרה עם החזן, אבל גם להפן השני י"ל דר"ל שבאמת בדעתו רק לשמוע מהחזן ולענות אמן לצאת בזה, רק דאפשר שמטרדתו לשמוע ולענות אמן ישכח ויאמר איזה ברכה עם החזן וגם אמן יאמר וכפי שרגיל ביתר הברכות, ומדוקדק היטב לשון ולא יזרקו ברכה מפיו וגם ניחא בזה מה שנסדר זה בין דיני אמן אף לפי' הראשון של התר"י, עכ"פ הנה מבואר בתר"י שיכול לברך ברכה חציה באמירה וחציה בשמיעה ועונה אמן, וכ"כ מרן ז"ל בב"י הנ"ל בהדיא ע"ש, וצריך לחלק בין חציה באמירה וחציה בשמיעה ובין חציה בשמיעה מזה וחציה בשמיעה מזה, דלשמוע ברכה א' משני אנשים קצת מזה וקצת מזה אין הדעת סובלת ואינו יכול לכוין כראוי ואין כאן תקנת חכמים אבל בחציה באמירה וחציה בשמיעה יכול לכוין בטוב וכזה תקנו חכמים, וכיון דשומע כעונה הוי כהכל בקריאה, ומה דמשמע בפ' ג"ש דלא משכחת לה כלל ברכה אחת לחצאין והרי משכחת לה שהחצי ברכה יודע בעצמו ואומרה בעצמו והחצי ברכה שומע מאחר י"ל דהא התם מיירי בזימון וע"ש ברי"ף ובתוס' ובזימון אחד מברך לכולם, עכ"פ נתבאר דיש מקום לומר שעד סיום הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חבירו, ומזה מבואר דכ"ש להתפלל י"ח ברכות קצתן באמירה וקצתן בשמיעה שיכול לעשות כן בלי פקפוק בשיש לו איזה צורך לעשות כן, ודלא כשו"ת באר חיים ס"ס י"ב שצידד לומר דלא מהני וכהא דגיטין הנ"ל ע"ש, ולא זכר שר כל הנ"ל באות זה ובאות הקדום, ובאמת לא דמיא להא דגיטין וגם להא דהר' אברהם ז"ל בן הרמב"ם ז"ל, משום דשומע הוי כעונה ממש והוי כהכל בקריאה וכמו שכתב:

(ה) אמנם בנ"ד א"א לומר כן חדא דאיכא הפסק שיחה בסיום שלו בין הפתיחה שלו וסיום של חבירו ועוד דאף בלא שיחה אסור לשהות באמצע ברכה, ובפרט לשהות עד כדי לגמור משם עד תומו ועיין ש"ע או"ח סי' ק"ד, ועוד דאם נתכוין לבטל הסיום שלו א"כ הוי שש"ל וגרע עוד מב"ל דהרי ב"ל דרבנן ושש"ל דאורייתא, ואם נתכוין להוסיף על הסיום שלו נמצא דפתיחה שלו צריך לסיום שלו ואין לו פתיחה כלל לצרף לסיום דשמיעה, ושמיעת הסיום לבד אינו כלום, ונמצא דהוי העניית אמן הפסק בין ברכה לטעימה או למצוה, וגם בשמיעת הסיום יש לחוש משום הפסק שלכתחילה אסור לשהות בין ברכה לטעימה או למצוה יותר מכדי דיבורו אפילו בששוהה בלא"ה מ"מ הכוונה בשמיעה להיות כעונה הוי הפסק לדעת ר"ס ור"י בתוספת ברכות דף כ"א ע"ב ד"ה עד וסיעתם ואף דלא קיי"ל הכי היינו רק משום המצוה דעניית אמן יש"ר וברכו וקדושה כי רב הוא, אבל בשכבר שמע אותם נראה לפע"ד דיש לחוש לדעת ר"ת ור"י וסעייתם שלא לשתוק ולשמוע ואכמ"ל, ועכ"פ הנה שאר אמן וכיוצא לד"ה אין לשתוק ולשמוע וכ"ש בעניית אמן דרשות, וא"כ כאן דאין מצוה כלל לשמוע עוד הפעם הסיום בודאי אין לשתוק ולשמוע, ואם אין שמע הסיום להיות כעונה הוי העניית אמן הפסק וכאשר תפס בפשיטות הרב המחבר ז"ל :

(ו) הן אמת כי לכאורה י"ל דאין העניית אמן הפסק יען שהיא מעין הברכה, וכמ"ש התוספת שהובא בט"ז או"ח סימן קכ"ח סקי"ד ובמג"א שם סקכ"ט עיי"ש, אבל נ"ל דהתם שאני שבתפלה יכול להוסיף מעין כל ברכה באמצע הברכה, והתם הוי באמצע הברכה שהתחלת ברכת שים שלום היא מברכת כהנים, לכן יכול להוסיף אמן על ב"כ שהיא מעין הברכה, אבל בנ"ד דאין יכול להוסיף אף מעין הברכה מה יושיענו זה דהוי מעין הברכה, וכן פ' בהדיא בש"ע או"ח סי' ס"ו סעיף ז' דאין עונין אמן אחר גאל ישראל משום הפסק אף דהוי מעין הברכה וכן תפסו הרבה אחרונים ז"ל, ואפי' לדעת הרמ"א ז"ל שם דעונין אמן אין הטעם כמו שחשבו קצת האחרונים ז"ל שהוא רק משום שהוא מעין הברכה אלא הטעם דס"ל דאין זה כברכת המצות רק שמצוה לסמוך גאולה לתפלה בלי שום הפסק, והך אמן כיון דהוי מעין גאולה כגאולה אריכתא דמי, וכן בדין דרחמנא רק לבא בעי להתפלל מתוך עסק גאולה, ומה לי מתוך סיום גאל ישראל ומה לי מתוך האמנת גאל ישראל וכ"כ מרן ב"י ז"ל ס"ס נ"ט ד"ה ומשמע דטעם הרא"ש ז"ל לענות אמן על אהבה רבה לפי שאינו ברכת מצות ע"ש, ומוכח מזה דאם היו מברכין אקב"ו לקרות את שמע היה אסור לענות אמן אפי' אחר ש"ץ אף דהוי מעין הברכה, וכן מבואר ממ"ש הטור ריש סי' ס"א בשם הרמ"ה ז"ל וז"ל והפסק ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שניה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו כו' והוי הפסקה בדבר. שלא היה לו להפסיק כו' עכ"ל, מבואר מדבריו דס"ל דאמן הוי הפסק אף דהוי מעין הברכה, רק דהפסק זה מותר לעשות כמו שמותר לעשות שם הפסק דשאילת שלום, ומיהו אפשר דאף באמן דגאל ישראל דלא שייך טעם דכמו שאלת שלום מ"מ מודה הרמ"ה ז"ל דמותר מטעם דכגאולה אריכתא דמי, ורק באהבה רבה דלא שייך טעם זה הוצרך לטעם דלא גרע משאלת שלום אבל באמן בין ברכה לטעימה או למצוה ודאי אסור להרמ"ה, דאם איתא דמותר מטעם שהוא מעין הברכה לא היה צריך כלל לטעם דלא גרע משאלת שלום, ועוד דעכ"פ בשא"צ לענות אמן הרי כתב בהדיא דהוי הפסקה, וכ"כ בה"ג פ' ג"ש בהא דעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור דהיינו דוקא בברכות שקודם טעימה או קודם מצוה ומשום הפסק והובא בתר"י פ' ג"ש עיי"ש וכ"כ בספר המוסר פ' ט"ז דף קכ"א סע"א עיי"ש, ולענין הסבר דמעין הברכה לא הוי הפסק לכאורה אין חילוק בין שמצוה לענות אותו בין שאינו מצוה לענות אותו, דמ"מ אם עונה אותו הוי מעין הברכה, ועוד דבה"ג משמע דלולי הטעם דהפסק היו עונין אמן גם אחר ברכת עצמו ע"ש, וכיפי תלי לה בברכי יוסף סימן רי"ג אות ה' ד"ה ופוק, והוכיח במישור מהירושלמי שבאמת היה חייב כל מברך לענות בעצמו ג"כ אמן אחר ברכותיו אלא שאסור משום הפסק, וא"כ ה"ה בשגם חבירו בירך אותם ברכה אסור משום הפסק וכ"כ בהדיא הרב פנים מאירות ח"ב סי' ה' דבאם אחר שבירך הוא ברכת היין עונה אמן אחר ברכת היין של חבירו. הוי כפסק וברכתו לבטלה לכל לכל הפוסקים עיי"ש וכן סייעו הברכי יוסף שם מהא דבה"ג וירושלמי הנזכר ע"ש, והובא בשערי תשובה שם סק"ד, וסיים שכבר הביא לדהפמ"א בשע"ת לעיל, והוא בסי' קס"ז סקי"א ע"ש, וכן הביא עוד בשע"ת סוף סי' רע"א ובסי' תרמ"ג ע"ש, וכן קבעו בספר מטה אפרים סי' תרכ"ה סעיף מ"ח ע"ש וכ"כ בפשיטות הרב פמ"ג ז"ל במשבצות סימן קכ"ח סוף ס"ק י"ד והביא גם דברי הפנים מאירות ח"ב הנ"ל, רק מש"ש שכן כתב בסי' רט"ו הנה לפנינו שם אין זכר מזה אבל כ"כ עוד במשבצות סי' ס"א סוף סק"ב ע"ש, וכ"מ עוד בדבריו באשל סי' נ"א סק"ג ד"ה עוד ע"ש ומ"ש לקמן אות י', וכ"כ גם בסידור דרך החיים דיני קידוש וציין פ"מ ומ"א סי' קס"ז, ופשוט דמ"ש פ"מ אינו ר"ת פרי מגדים אלא ר"ת פנים מאירות שהוא המקור בזה, ומ"ש ומ"א סי' קס"ז, אולי ר"ל לשע"ת הנ"ל שנדפס קודם הדה"ח, או אולי צ"ל וא"ר במקום ומ"א והוא מש"ש ריש סק"ז דברי בה"ג הנ"ל וה"ה אחר חבירו וכנ"ל, עכ"פ א"ש מה שהקדים הפ"מ להמ"א ודלא כהרב אא"מ הנ"ל אות א' שהבין דהיינו המג"א ממש ולכן הקדימו להפ"מ ולכן כתב (עסי' קס"ז) דמורה שאינו נמצא שם בפירוש, וגם נראה שהבין דמ"ש פ"מ הוא ר"ת פרי מגדים, ואולם באמת במג"א ובפ"מ שם ליתא כלל אפי' משמעות לזה, אבל נראה פשוט לפע"ד כמ"ש:

(ז) עכ"פ הנה כל האחרונים ז"ל הנ"ל שפה אחת לכולם דאסור לענות אמן אחר ברכת חבירו שהיא כברכתו, ומדלא אשתמיט שום א' מהאחרונים ז"ל בשום מקום ממקומות הנ"ל לבאר דיש עצה בשיתכוין שומע ומשמיע לצאת בשמיעה זו ומקיים מצות עניית אמן, מוכרח ודאי דלא ס"ל כלל לתקנה זו וכמ"ש לעיל אות ה':

(ח) והנה תוך כדי דיבור לסיומו בעצמו הברכה לד"ה אין לענות אמן משום דהוי עונה אמן אחר ברכותיו, וכמ"ש ש"ב הגר"א ז"ל ריש סי' נ"א וטעמו. ונמוקו עמו ע"ש, ואחריו החזיק והוכיח כן בספר דמשק אליעזר שם ע"ש, והנה כן ביארו ג"כ שכ"ה דעת התר"י הנ"ל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בליקוטיו סוף ברכות והטור ריש סי' ס"א בשם הרמ"ה בין יחיד בין צבור עי"ש, וכ"ה דעת הרא"ש ז"ל דבלא הקדים ברכתו לברכת הש"ץ הוי כעונה אמן א"ב וכמ"ש מרן ב"י ז"ל בסי' נ"ט ד"ה כתב א"א וד"ה ומשמע ע"ש, וכן קבע להלכה בשלחנו הטהור סימן נ"א סעיף ב' וסי' נ"ט סעיף ד' ע"ש, ובאמת לדינא הנה גם המג"א עצמו ברסי' נ"א בטל דעתו מפני דעת הזקן מרן ב"י ז"ל וכ"כ שם בברכי יוסף שם ע"ש, וממילא דהוי הפסק וכמ"ש לעיל אות ה' ו', ופשוט דכל כדי דבור לסיום ברכתו הוי עונה אמן א"ב, יתר ע"כ נראה לפע"ד דגם אם רק אין בין סיום שלו לסיום של חבירו יותר מכדי דבור הוי כסיים בשוה עם הש"ץ, יתר ע"כ נראה לפע"ד דבברכת הנהנין וברכת המצות שאם שח צריך לחזור ולברך, וא"כ אפי' שהה יותר מכדי דיבור מסיום ברכתו מ"מ ע"כ דעתו על ברכתו וכאלו ברכתו בפיו דמי דלכן אוכל על סמך ברכתו הקודמת, וא"כ הוי בכלל עונה אמן אחר ברכותיו והוי הפסק וכנ"ל, משא"כ בין אהבה רבה לק"ש דלא הוי ברכת המצוה ממש ולא מצינו שיהא צריך לחזור ולברך באם שח בנתים ומלשון הרמ"ה ז"ל שבטור סי' ס"א משמע שאינו חמור כ"כ להחזיר מדלא פי' זה וע"ש עוד, ואף שתשובה זו שבטור השיב כן להרמב"ן ז"ל וכמ"ש בסוף לקוטי ברכות, והרמב"ן ז"ל חשב לומר להחזיר בזה ע"ש, אבל לא מצינו שכן השיב לו הרמ"ה ז"ל, ואף דעת הרמב"ן ז"ל אינו כן להלכה, ובהפסק דשאלת שלום וכיוצא בודאי א"צ להחזיר כפשטא דמתני' וה"ה לכל ההפסקות דבדיעבד אין לחלק בהכי, ועכ"פ הנה קרוב מאד לחלק בין ברכת אהבה רבה דעונה אמן אם הקדים ובין ברכת הנהנין וברכת המצות שלא יענה אמן אפי' הקדים וכמ"ש, רק לכתחילה בדאפשר יראה שלא יגמור ברכתו קודם לחבירו הברכה ולא יטעום עדיין, כדי שלא יבא לידי ספק ספיקא דביטול עניית אמן, אבל בדאי אפשר לו רק בהכי אעפ"כ לא יענה אמן וכאמור:

(ט) גם אין להקל בזה ממ"ש בפרק כ"מ ד"מ רע"א טול ברוך כו' אפי' הביאו מלח כו' אפי' גביל לתורי נמי א"צ לברך כו', דהתם הוי כל זה צורך המוציא ועכ"פ צורך סעודה לדעת הרמב"ם ז"ל שחפץ לאכול במלח וליפתן ואינו יכול לאכול סעודתו עד שיטול גם חבירו ועד שיאכיל לבהמתו, והיינו טעמא דקידוש והבדלה דלא הוו הפסק בין ברכת בפה"ג לטעימה, ואף בית שמאי לא אסרו זה מטעמא דהפסק, דיען שאסור לשתות היין קודם הקידוש וההבדלה הוי צורך טעימה והיינו טעמא דשהחיינו להמברכים אותו בין ברכת הפרי לטעימה, אבל אמן על ברכת חבירו הוי מצוה אחרת ולא שייכא כלל לאכילתו ולברכתו, ומה גם דבאמת א"צ כלל לענות אמן בזה וכאמור וא"כ בודאי הוי הפסק, ועוד שהרי כ' בה"ג על הא דפ' כ"מ וכולה דיעבד וכ"כ הכלבו ה' סעודה והובא ביתה יוסף או"ח סי' קס"ז ד"ה כתב הכלבו וכתבו הרמ"א שם סעיף ו', וכ"מ ודאי מלשון הגמ' וכל הפוסקים רק שלא חששו לפרשו בהדי' מרוב פשיטותו, וא"כ גם בנ"ד לכתחילה בודאי אסור להסתפק בעניית אמן שלא לצורך וכאמור:

(י) ולענין דיעבד, הנה בדברי הפנים מאירות ח"ב הנ"ל אות ו' ובכל האחרונים המביאים דבריו הנ"ל שם מבואר שצריך לחזור ולברך כי ברכתו הראשונה נעשית ברכה לבטלה, ובס' דרכי חיים אות אמן ריש חלק י"א כ' בשם הפרמ"ג באשל סי' נ"א סק"ג דזה תלוי במחלוקת המג"א והט"ז בסי' כ"ה דלהט"ז א"צ לברך ולהמג"א צ"ל, וקיי"ל כהמג"א ולכן גם בזה צ"ל עי"ש. ולפע"ד נראה דא"צ לברך, חדא דאף בהא דסימן כ"ה אינו דבר ברור דקיי"ל כהמג"א, ויש מהאחרונים ז"ל שפסקו כהט"ז וספק ברכות להקל ואכמ"ל, ועוד דבאמת אין מבואר כלל בפרמ"ג סימן נ"א סק"ג ד"ה עוד דדבריו אלה קאי על אם האחר בירך אותה ברכה עצמו, וקרוב לומר דהיינו רק בבירך ברכה אחרת דהוי הפסק מענין אחר ממש אבל אם בירך אותה ברכה אף דלכתחילה אין לענות אמן כי מברך בעצמו אבל בדיעבד לא הוי הפסק כיון דהוי מעניינו, ולא דמי לעונה אמן אחר עצמו ממש שכתב הפרמ"ג שם דלד"ה הוי הפסק, דהתם אין בו צורך כלל משא"כ בשגם חבירו בירך אותה דהוי צורך קצת עכ"פ, והנה כן דעת הרמ"ה ז"ל והטור סי' ס"א ומרן ב"י סי' נ"ט דבהקדים ברכתו להש"ץ צריך לענות אמן, ואף שיש לחלק בין ק"ש לברכת הנהנין וברכת המצות וכנ"ל אות ח' מ"מ אין חילוק זה ברור כל כך עד שנסמוך ע"ז להחזיר ולברך, וגם בהך חילוקא גופא יש לחלק בין לכתחילה בין לדיעבד דלכתחילה קרוב לחלק כן ובדיעבד רחוק לחלק כן, לכן נראה לפע"ד שאם הקדים ברכתו לאחר וענה אמן אחריו קודם הטעימה או הברכה א"צ לחזור ולברך, דזהו ודאי הוי כעונה אמן אחר ברכת עצמו וכנ"ל אות ח':

(יא) ואולם בענין אמן אחר ברכת להניח בין תש"ו לתש"ר, בזה דעת הרב פנים מאירות עצמו בח"א סי' נ"ט בפשיטות גמור דיכול לענות אמן ודלא כחכם אחד שנחלק עליו בזה עיי"ש, וכיון שיכול לענות ממילא מצוה לענות אבל בשו"ת דבר שמואל סי' קמ"ב כ' בפשיטות שלא יענה אמן, ורק בדיעבד לא יחזור לברך וכהא דהט"ז בסי' כ"ה סק"ח ע"ש ובפרמ"ג הנזכר באות הקודם. ושתי דיעות אלו הובאו בספרי האחרונים ז"ל בסי' כ"ה ועיי"ש בח' הגאון רע"א ז"ל ראיה להדב"ש מאמן דאהבה רבה ואמן דגאל ישראל דהוי הפסק אף דהוי האמנה על אותה ברכה ע"ש, ולפ"ז הו"ל למרמי דהפמ"א ח"א על הא דהפמ"א ח"ב הנ"ל אות ו', דס"ל להפמ"א גופיה דאמן דאותה ברכה הוי ג"כ הפסק והוי ברכה לבטלה, והביא בעצמו הראיה מאהבה רבה ע"ש, אבל הנה דעת הפמ"א מבוארת דדוקא בין ברכה לתחלת המצוה הוי הפסק, אבל באמצע המצוה לא הוי הפסק כמו באמצע סעודה, והא דשח בין תל"ת חוזר ומברך היינו רק משום דצריך לתכפן שיתלכדו ולא יתפרדו, ולכן אמן על אותה ברכה לא הוי הפסק, אבל באמת מאחר שרז"ל ביארו דשיחה בין תש"י לתש"ר הוי הפסק וכבר נתבאר וכ"ה דעתו דאמן על אותה ברכה הוי כדברים בטלים והוי הפסק ה"ה בין תש"י לתש"ר, ועוד דכל יסודו של הרב פמ"א ז"ל ח"א הוא על דברי הר"ן סוף ר"ה ע"ש, ואולם הנה דברי הר"ן ז"ל הם מהרז"ה שם בסוף המסכת ושם מבואר טעמו ונמוקו דס"ל דעל של ראש לבד מברך רק על מצות לבד ורק בהניח שתיהן ושח בנתים שהפרידן שלא כדת צריך לחזור ולמשמש בשל יד והוי כמניחן עתה שתיהם וע"ז מברך שתים, ובזה יש פנים יפות דאמן על אותה ברכה לא הוי הפסק, אבל לדעת רובא דרובא פוסקים מבעלי הדעת ההיא לברך שתים על ש"ר בדשח, הנה הם ס"ל דשתי הברכות הם על ש"ר, וכן בהניח תש"ר לבד מברך שתים, ולדידהו א"צ למשמש כלל בתש"י בדשח ודלא כמ"ש הרב מג"א ז"ל סי' כ"ה סקט"ו הא דהר"ן ז"ל, ובפרט מ"ש בטעם הר"ן ז"ל הוא מוקשה מאד ועיין ח' ר"ע איגר ז"ל, אבל הנה טעם הר"ן ז"ל מבוארת כאשר כתבתי ואף שהגאון ס' ארצות החיים ז"ל החזיק בדעה זו של הרז"ה והר"ן ז"ל וכטעם המג"א ע"ש, הנה דבריו יתכנו רק להכריע הלכה למעשה, אבל מ"ש שכ"ה ג"כ דעת הרמ"א ז"ל ע"ש בארץ יהודה באורך, לפע"ד זה לא ניתן להאמר אלא פשוט וברור שדעת הרמ"א ז"ל כדעת רוב הפוסקים הנ"ל דשתי הברכות הם על הש"ר לבד, ולכן כ' בפשיטות בסי' כ"ו דעל ש"ר לבד ג"כ מברך שתים ולכן לא הזכיר כלל דין המשמוש בסי' כ"ה, ומעתה אין לחלק כלל בין אמן שבין ברכה לתש"י וכיוצא בין אמן שבין תש"י לתש"ר, דכיון דרז"ל אמרו שח בין תל"ת חוזר ומברך ע"כ ס"ל דהוי השח בין ברכה למצוה כי ברכת להניח קאי גם על ש"ר והיא מצוה בפ"ע ולא דמיא לשח באמצע סעודה, א"כ אם אמן בין ברכה למצוה הוי הפסק ה"ה בין תש"י לתש"ר, ועוד דאפי' לדברי הגאון אה"ח ז"ל מ"מ ספיקא הוי, א"כ יש לחוש אולי הלכה כרוב הפוסקים דשתי הברכות קאי על ש"ר לבד, וא"כ אסור לענות אמן משום חשש הפסק ולכן יש לתמוה עליו ז"ל בסי' כ"ה סעיף י' ובהמ"ל אות ע"א שפסק לענות וכהפמ"א ע"ש, ומש"ש ויש לסמוך בזה על הט"ז שפוסק כר"ת, הנה הט"ז הקיל רק בדיעבד ולא לכתחלה, ובדיעבד גם הדב"ש מקיל ועל דא קא סמיך ע"ש, עכ"פ להלכה נראה לפע"ד עיקר כדברי הדב"ש ז"ל וכ"ת רוב האחרונים ז"ל ודלא כהרב המחבר אא"מ ז"ל שצידד להקל בזה לכתחילה בלא ראות כל דברי האחרונים ז"ל המדברים בזה, ועמ"ש לעיל אות א' ואות ב' :

(יב) שוב ראיתי בשו"ת בנין עולם חא"ח סי' ה' ד"ה גם שכתב בפשיטות דמותר לענות אמן על המוציא בין המוציא לטעימה משום דלא גרע מגביל לתורי, ומ"ש הרמ"א דהיינו רק לכתחילה ר"ל רק משום דאפשר לתקן ברמיזה ע"ש ולכאורה כ"ה דברי הרב מג"א ז"ל סי' כ"ה ס"ק ט"ז וסי' תקצ"ב סק"ה ע"ש אבל נראה לפע"ד מפשטות לשון בה"ג והכלבו וכולה דיעבד דלכתחילה אין מקום כלל לדין זה דאילו לדברי הגאון ב"ע ז"ל אין כולה דיעבד כי שייך גם לכתחילה בדא"א לתקן ברמיזה, אע"כ כמ"ש דלכתחילה לא בשום אופן, ויאכל תפל מבלי מלח וקודם שיאכיל לבהמתו עד שיהא מותר להפסיק, והא דקידוש והבדלה שאני דלא סגי בלאו הכי כלל והוא דבר הכרחי וכ"ה תקנת חכמים, וכן מתפרשים בפשיטות דברי הרב מג"א ז"ל הנ"ל, וכ"מ בהדיא מדברי הרב עמק ברכה גבי ענט"י דשחרית ד' אמ"ד דכ"ח ע"א דלכתחילה לא בכל גווני ע"ש, גם מש"ש בן הרב המחבר ז"ל בהגה"ה מספר אלי' רבה סי' תקצ"ב סק"ה שדעת המרדכי שגם לכתחלה מותר ודלא כהכלבו ע"ש, לפע"ד אין המרדכי פ' כ"מ שום הוכחה דס"ל כן, אשר ע"כ מסתמא ס"ל ג"כ כבה"ג והכלבו והוקבע בש"ע והוסכם מכל האחרונים ז"ל ולא מצינו שום חולק ע"ז מהראשונים והאחרונים ז"ל, ואדרבה כן הוא פשטות הש"ס וכל הפוסקים וכ"כ בפשיטות על דברי המרדכי ז"ל הגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל בס' ביאור מרדכי ע"ש, ובלא"ה אין ראיה מגביל לתורי להא דאמן וכנ"ל אות ט', גם מש"ש הגאון בנין עולם ז"ל לעיל דבאמצע בהמ"ז מותר לומר אמן על אותה ברכה באמצע ברכתו או גם על כל הג' ברכות או גם על אל יחסרנו משום דהוי הכל מענין הברכה, וכל יסודו הוא עפמ"ש בסי' ס"ו סעיף ז' בהגה"ה דממתין בשירה חדשה לענות אמן אחר גאל ישראל ע"ש, ובאמת בהגה"ה לא כ"כ אלא במג"א ס"ק י"א ע"ש, אבל כבר תמהו ע"ז האחרונים ז"ל והוכיחו מהמג"א גופיה בסי' נ"א דאף אמן על אותה ברכה אסור להפסיק באמצע הברכה, וכן בדין כי מה צורך לענות אמן כיון שברכתו בפיו וקם ליה בדרבה מיניה, וכיון שאין צורך בו ממילא הוי הפסק וכאמור, וגם בפתחי תשובה על או"ח סי' ס"ו פקפק על דברי הגאון בנין עולם ז"ל אלה ע"ש, וגם מזה יש להביא ראיה שגם אחר הברכה קודם טעימה או המצוה אין לענות אמן אפי' על אותה הברכה, והכי נקטינן לפע"ד ומה גם דהוי שב ואל תעשה דעדיף וזהו אפי' הקדים הרבה לברכת האחר ובדיעבד אם ענה אמן תוך כדי דיבור לברכתו ואפי' אחר כדי דבור לברכתו אם האחר סיים ברכתו תוך כ"ד לברכת עצמו דהוי כברכה אחת יחזור ויברך, ואם חבירו סיים ברכתו אחר כדי דיבור לברכת עצמו א"צ להחזיר בדיעבד וכנ"ל אות י':

הלכות ברכות

(א) מג"א סוף סי' מ"ט איתא בתוספת מסכת ב"ק סומא מותר לקרות בע"פ משום עת לעשות כו', ואולם הנה ז"ל התוספת בר"פ כל כתבי דף קט"ו ע"א ד"ה לא ניתנו כו' ופי' הרב פורת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה וקשה דאין זה אא"ר לאומרו בע"פ כו' דהא שרי למימר בע"פ תרגום כדמתרגם ר' יוסף עכ"ל, וכתב הרב מהרש"א ז"ל שדעת התוספת ברכות כדפי' בעלמא דהא דאמרינן כדמתרגם ר' יוסף הוא לפי שדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ לכן ר' יוסף שהיה ס"נ הוצרך לומר תרגום, אבל לפמ"ש התוספת בריש ב"ק לסתור זה דסומא מותר משום עת לעשות, אלא הוא לפי שר' יוסף היה בקי בתרגום א"כ אין ראיה שמותר לומר בע"פ תרגום ע"ש, ומעתה נראה שכן מפרש הר' פורת דהא דמתרגם ר' יוסף היינו לפי שהיה בקי בתרגום, וכן פירש"י קידושין דף י"ג סע"א עי"ש וכ"כ בתוספת הרא"ש ריש מגילה ד"ג ע"א ע"ש וכ"כ בשטמ"ק נדרים דף ל"ט ע"א סד"ה אפי' ברצון בשם הרי"ף בשם התוספת ע"ש, אבל בתוספת ריב"א ריש ב"ק הובא באור זרוע ח"א הלכות תפילין ססי' תקמ"ה פי' דהוא משום דדברים שבכתב כו' וכנ"ל וכ"כ בס' חסידים הקטן ד"ו ע"ב בשם הר' יצחק ומש"ש דאידחי הך פירושא דשרי משום דלא אפשר ע"ש ר"ל להתוספת ב"ק, וכן פירשו התוספת בע"ז דף מ"ד הובא בפסקי תוספת שם סי' צ"ג ע"ש, וכן תופס הא"ז ה' תפילין וכ"כ בח"ב ה' מגילה סי' שע"ח ע"ש, וכ"כ הרא"ה בפי' הרי"ף ברכות גבי ר"ש מהדר אפי' וגריס ע"ש ובסוטה דף מ"ח ע"ב, וכן פירש הריטב"א בקידושין וביומא ד"ע ע"א ד"ה לפי וריש מגילה דף ג' ע"א ע"ש, וכ"כ הרב המאירי מגילה פ"ג דף כ"ד ע"א ד"ה המשנה החמשית ע"ש, וע"ד קושיית התוספות בב"ק מהא דעת לעשות תירץ הרב מהרש"א ז"ל בשבת שהוא משום שר' יוסף לא ס"ל התירא דעת לעשות כדמוכח בפ' הניזקין ע"ש, ואולם הנה אנן קיימא לן כהתירא דעת לעשות וגם ר' יוסף גופיה ע"כ ס"ל התירא דעת לעשות שהרי כתב רבי המשניות, אך שאין לדמות ענינים אלה להדדי, וכע"ז מצינו שרבי התיר לכתוב המשנה ושאר תורה שבע"פ לא התיר ועיין ספר עין זוכר מערכת המ' אות מ' וע"ע רש"י עירובין סוף דף ס"ב, ואולי כ"ה ג"כ כוונת הרב מהרש"א ז"ל, ונראה לו ז"ל דהא דסומא בדברים שבכתב בע"פ דומה לס' אפטרתא וס' אגדתא דפ' הניזקין ובספר תורת אביגדור או"ח סימן מ"ט תירץ משום דאפשר בתרגום ע"ש:

(ב) הנה דעת תוספות דשבת ודע"ז ותוספות ריב"א ב"ק והא"ז והרא"ה והריטב"א והרב המאירי ז"ל שלא התירו לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ משום עת לעשות ולכאורה יש לדקדק כן מהא דלא תנן במגילה דף כ"ד ע"א גם גבי סומא אבל אינו קורא בתורה, והיינו משום דהוא מלתא דלא צריכה יען שגם בזולת קה"ת בציבור א"א לסומא לקרות דברים שבכתב, אבל יש לדחות דלכן היא מילתא דלא צריכא משום שגם פתוח אסור לקרות קה"ת אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב, אף שאין בו משום דברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ, וא"כ לעולם י"ל דשלא בשעת קה"ת מותר סומא לומר דברים שבכתב בע"פ משום עת לעשות, וכ"ת א"כ גם לקרא בתורה נתיר לו משום על"ע, ז"א דהא דאסור להקורא לקרא אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב הוא רק בשביל הציבור, שהם אינם יוצאים בקריאה בע"פ ולגבי הציבור ליכא על"ע שהרי יכולים להשיג קורא פתוח ולכאורה יש לדקדק מהרי"ף דגרס במגילה אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה כו' וכ"כ בספר האשכול הובא ביתה יוסף או"ח סי' קמ"א ד"ה ומ"ש רבינו ומיהו כו' דהא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד סומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא ע"פ כו' עכ"ל ע"ש ועיין ספר האשכול ח"ב סי' כ"ב צד 69 ובנחל אשכול שם אות י"ד, ומדהוצרך לאשמועינן דאינו קורא בתורה משמע אבל שלא בקה"ת לצבור שרי לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, דאל"כ היא משנה שאינה צריכא אבל יש לדחות דבמשנה זו היא דקמ"ל לדינא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ כי זולת זה לא נזכר דין זה בשום משנה, או י"ל דקמ"ל שאפי' במקרין אותו אסור ועיין ספר נחל אשכול הנ"ל אבל מחוורתא לפע"ד כמ"ש קצת דהוא ט"ס בהרי"ף כמבואר בפירש"י שהודפס עם הרי"ף ע"ש וכ"מ מהא דלא הוזכר גי' הרי"ף בשום פוסק ואף לא בב"י או"ח סי' נ"ג ד"ה, סומא וסי' קכ"ח ד"ה ומשמע בסימן קמ"א בשם ספר האשכול ר"ל רק מדיוקא דסומא מתרגם, וכן בספר האשכול לא נזכר כלל ששנוי במשנה וע"ש נחל אשכול ואפי' לפמ"ש בהגהות בן אריה על הרי"ף שהר' ירוחם פסק ע"פ הנוסחא שבהרי"ף ע"ש, מ"מ נלפע"ד דלא היה בגירסתו אבל אינו קורא בתורה, שהרי כתב שם ריש נתיב י"ג וז"ל סומא פורס על שמע אבל אינו עובר. לפני התיבה עו' סומא חייב בצצית כו' אבל אינו קורא בתורה בע"פ וכ"כ הגאונים עכ"ל, ואם איתא שהיה גורס במשנה גם אינו קורא בתורה הו"ל לכותבו לעיל עם אינו עובר לפני התיבה אע"כ דבמשנה לא הוה גריס ליה בהדיא אלא או יליף לה מדיוקא דסומא מתרגם, או שכל מקורו בזה הוא כמו שסיים שכ"כ הגאונים, והנה לכאורה אעפ"כ הו"ל לסדרו עם הא דאינו עובר לפני התיבה קודם הא דסומא חייב בציצית, ונראה מזה דהוא לפי שלא לקרות בתורה בציבור דוקא אסור אלא אפי' לקרות לעצמו אסור משום דדברים שבכתב א"א לאומרן בע"פ, וזה שדקדק לכתוב תיבת בע"פ שלכאורה הוא ללא צורך שהרי א"א לו לקרות אלא בע"פ, אך י"ל שבא למעט אם מקרין אותו והיה אפשר לומר עוד שמקורו של הר' ירוחם מתשובת רבו הרא"ש כלל ד' סוף סי' כ"א והובא ביתה יוסף או"ח סי' נ"ג שכתב כלשון הר' ירוחם ממש, רק שיקשה לפ"ז מדוע לא הזכיר ג"כ דעתו בדין עובר לפני התיבה שהרא"ש שם מתיר, לכן נראה יותר כנ"ל או שמדקדק כן מדיוקא דמתני' או שסומך על מה שסיים שכ"כ הגאונים:

(ג) והנה מצאתי שני תשובות הגאונים בדין זה דסומא אינו קורא בתורה, אחת בתשובות הגאונים הנקרא שערי תשובה סימן רמ"ה בשם ר' נטרונאי ז"ל וז"ל מאור עינים מותר לירד לפני התיבה ולפרש על שמע ולתרגם אבל אינו קורא פרשת התורה מפני שאין העם יוצאין ידי חובתן ששומעים בתורה מבעל פה ואנן צריכים לשמוע מפי הקורא בכתב ולא בע"פ כו' וע"כ מאור עינים אע"פ שידע הפרשה ע"פ אסור לשמוע מפיו בביהכ"נ ואין יוצאים ידי חובה שלא שמעו מן הכתב עכ"ל, וכ"כ בספר אור זרוע ח"א הל' ש"ץ ססי' קט"ז וז"ל ובתשובות כ' וש"ץ סומא או זקן כו' שיורדין לפני התיבה ומוציאין את הרבים ידי חובתן אבל אין קורין את המגילה ואין קורין בספר תורה אע"פ שהן יודעין בגירסא לפי שקריאת המגילה וקריאת ס"ת בעינן מן הכתב ולא בגירסא וכך פירשו רבותינו הגאונים עכ"ל, והשניה בתשובות הגאונים ד' ליק שנת תרכ"ד סי' פ בשם ר' שר שלום גאון ז"ל וז"ל ששאלתם מה דאמר רב ששת אנן בדידן ואינהו בדידהו, ה"פ אנן בדידן אנו כמה שאנו חייבים דהיינו תורה שבע"פ לפי שהיה ס"נ פטור מקריאת ס"ת שהם דברים שבכתב עכ"ל והזכיר פי' זה גם התר"י פ"ק דברכות וכ"פ שם בשיטת ריב"ב, וכן הזכירו פי' זה השטמ"ק שם והאגודה שם ססי' מ"ז וכ"כ התוספת בסוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כיון והריטב"א בקידושין דף י"ג והר"ן בפי' הרי"ף פרק הקורא עומד, וכ"כ האור זרוע ח"א הלכות קריאת שמע סימן י"א בשם מורו הר' שמחה בר שמואל ז"ל וכ"כ מהר"ם מרוטנבארג בתשב"ץ קטן סי' קפ"ג וכ"כ בשה"ל כלל ראשון סימן י"ד סד"ה ירושלמי, ולכאורה מסגנון הלשון של ר' ירוחם נראה דמקורו מהא דתשובות הגאונים שערי תשובה ששם נזכר לשון איסור, אבל בתשה"ג ד' ליק נזכר ל' פעור, אבל זה לא יתכן לפע"ד דא"כ למה לא הזכיר כלל דעת הגאונים שם דסומא עובר לפני התיבה, וכ"כ באור זרוע הלכות ש"צ שם לעיל בשם ספר המקצעות בשם ר' יודאי גאון ז"ל ע"ש, וכ"כ בשה"ל כלל ראשון ססי' ד' ד"ה שאלו ע"ש, אלא צ"ל שמקורו של ר' ירוחם מחשה"ג ד' ליק הנ"ל וצ"ל שלא ראה התשובה שבשערי תשובה:

(ד) ולכאורה מתשה"ג שערי תשובה מבואר דסומא מותר לקרות בדברים שבכתב בעל פה והיינו מסתמא משום עת לעשות ורק שאסור לעשות כן בקה"ת בציבור שהציבור אינם יוצאים בקריאה בעל פה, ולכאורה היה אפשר לומר דמיירי במקרין לו בלחש מתוך הספר תורה, אבל ז"א דממה שסיים אע"פ שידע הפרשה וכן ממ"ש בתשובה שבא"ז אע"פ שהן יודעין בגירסא מוכח בהדיא דמיירי באין מקרין אותו וא"כ מוכח שבזולת קה"ת בציבור מותר סומא בדברים שבכתב אבל נראה לפע"ד שאין הגאונים מקילין כלל בזה בסומא, אלא דס"ל דכל איסורא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ היינו רק להוציא אחרים בקה"ת וכדעת כמה ראשונים ז"ל דס"ל הכי וכמ"ש הכלבו סי' י"ג בשם הירושלמי והובא ביתה יוסף או"ח סי' סי' מ"ט, וכ"כ הריקאנטי סי' מ"ו ע"ש ולמאן דלא ס"ל התירא דשגור בפי הכל אולי גם בשאר דברים שאינו קה"ת אסור כל שמוציא אחרים ואם הר' ירוחם ר"ל לתשובה זו שבשטרי תשובה אולי ר"ל ג"כ כן במה שסידר הא דאינו קורא בתורה בפ"ע אח"ז דאינו עובר לפני התיבה כי זה אסור גם שלא בקה"ת אם מוציא אחרים, וכמ"ש בנתיב שני ח"ג בשם הר' פרץ וקבלו בספ"י ע"ש, ועכ"פ ש"מ מתשה"ג שערי תשובה דסומא עכ"פ מותר לקרות לעצמו דבר שבכתב, אמנם כן מתשה"ג ד' ל"ק מוכח שגם בלא קה"ת אסור סומא בדברים שבכתב, וגם מוכח משם דאף שלא להוציא אסור כי מוכח משם דאין לסומא שום מקום לקריאת תורה שבכתב בין בציבור בין בפ"ע ואינו חייב אלא בתורה שבע"פ בלבד וכ"מ ג"כ מלשון ריב"ב ברכות והר"ן מגילה ע"ש, וגם יתר הספרים הנ"ל פשטא דמלתא ס"ל דסומא אסור בכל תורה שבכתב וכ"נ דעת הטור או"ח סי' נ"ג שכתב וז"ל סומא כו' ובלבד שלא יקרא בתורה שאין לקרות בתורה על פה עכ"ל, ומקורו משו"ת אביו הרא"ש והובא שם בב"י ע"ש ובשלטי הגבורים פרק הקורא עומד כתב בשם הרא"ש כלשון הטור ע"ש, והנה מ"ש שאין לקרות בתורה ע"פ ע"כ ר"ל בא' משני אופנים, או ר"ל שאסור לקרות דברים שבכתב בע"פ וכמו שכבר ביארו בסימן מ"ט או ר"ל שאסור לקרות קה"ת בציבור אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב וכמ"ש בתשה"ג שערי תשובה הנ"ל, אבל הנה העיקר דר"ל כפן הראשון דלשון שאין לקרות כו' משמע דהוא דבר ידוע ומפורסם וש"מ דס"ל שגם בלא קה"ת אסור לקרות סומא דבר שבכתב בע"פ ככל אדם, וכ"נ דעת מהר"ם מרוטנבארג ח"ג סי' קמ"ט ע"ש וכ"נ דעת האגודה פ' החובל סי' ק"ד ע"ש:

(ח) אבל דעת התוספות בב"ק דסומא מותר בדברים שבכתב משום עת לעשות וכ"ה דעת ספר חסידים הקטן וכ"כ הרב המאירי ז"ל במגילה שיש מתירין ע"ש, וכ"ה לכאורה דעת הר' פורת וכמ"ש לקמן ד"ה עתה אבל לפמ"ש לקמן ד"ה עכ"פ לא מוכח מידי, ולכאורה כ"ה דעת רש"י קידושין והתוספת נדרים מדמיאנו לפרש הא כדמתרגם ר' יוסף משום דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ, אבל לפע"ד אין שום ראיה מזה, חדא דיש לומר אדרבא דעתם כהר' פורת שגם תרגום הוי כתורה שבכתב ואסור לקרותו בע"פ, ועוד די"ל דס"ל שאין איסור אלא בדרך קריאה אבל להזכיר איזה פסוק לצורך דרשה או למוסר או למליצה וכיוצא לפי הענין אין שום איסור לומר בעל פה והכי ודאי מסתברא ודרכיה דרכי נועם, וכי אפשר שבכל פעם שיצטרך להזכיר איזה פסוק יטרח אחר הספר ההוא ויגלול לאותו פסוק, והנה כן מצינו לרז"ל פעמים אין מספר שהזכירו כמה פסוקים מפוזרים בתוך דבריהם בתוך קהל ועדה, וכי בכל פסוק ופסוק גללו הס' למקום ההוא, וכל ספריהם היו עשוים בגלילה כס"ת כידוע וכמ"ש רש"י ז"ל בכ"ד ויש טורח רב לגלול ממקום למקום ובכמה מקומות מוכח בהדיא שאמרו הפסוקים בעל פה, ועוד כי הנה מצינו כר' יוסף גופיה שאמר כמה פסוקים כהוייתן לדוגמא במסכת ברכות דף נ"ב סע"ב ובשבת דכ"ג ע"ב ובנדרים דנ"ה רע"א וסע"א ובנזיר דל"ב ע"ב ובגיטין ד"ו ע"ב ע"ש ודנ"ו ע"ב בפ' ע"ש ודנ"ז סע"א ובב"מ דק"ה סע"א ודק"י סע"ב ובב"ב דכ"ב ע"א ודקכ"ג ע"ב וע"ז דף כ"ד ע"א וע"ב ובנדה דל"א ע"א, וא"כ למה אמר אותן פסוקים המובאים בכדמתרגם ר' יוסף בלשון תרגום, ועוד י"ל דס"ל לרש"י קידושין ולהתוספת נדרים שאין איסור אלא בקריאת פרשה שלימה ועיין ספר קרבן נתנאל מגילה ריש פרק שני אות ע', ולכאורה פליגי על שתי סברות אלה כל הראשונים ז"ל הנ"ל שפירשו הא דכמתרגם ר' יוסף משום דדברים שבכתב כו', אבל נראה לפע"ד דלא פליגי על זה רוב הפוסקים הנ"ל וה"ק לפי שהיה ס"נ ואסור ללמוד תורה שבכתב לכן היה שונה תמיד בתרגום, ולכן בכל עת שהוצרכו לתרגום של איזה פסוק הביאו מהמתרגם שהיה הוא שונה וה"נ מסתברא כי בכל כדמתרגם ר' יוסף מוכח שלא ר' יוסף אמר התרגום בשעת מעשה אלא אמוראים אחרים הביאו זה, וכיון שר' יוסף אמר התרגום מכבר ע"כ לא אמרו על פסוק זה לבד דאטו היה יודע מקודם באיזה פסוק יסתפקו, אע"כ כמ"ש שהיה מתרגם כל תנ"כ בדרך לימוד אך זה יתכן לומר רק על התוספת דשבת ודנדרים ודב"ק ודפ"ז ועל הרב המאירי ועל הריטב"א קידושין וביותר על הריטב"א יומא עי"ש וגם בהריטב"א מגילה אפשר לומר כן ע"ש, אבל בא"ז הלכות תפילין והלכות מגילה מבואר כמעט שגם בהזכיר פסוק אחד לדרשה וכיוצא אסור בע"פ ע"ש, וכ"מ בספר חסידים הקטן ע"ש וצ"ע בזה מכל הנ"ל, ואולם אף שיישבתי דעת התוס' שבת וסייעתם אף אם ס"ל דאין איסור אלא בקורא פרשה דרך קריאה מ"מ לא תקשי על רש"י קידושין ותוספת נדרים שלא פירשו כן דהואיל שאין זה פשוט כל כך, שוב ניחא להו לפרש בפשיטות שהוא לפי שר' יוסף היה בקי בתרגום, ואין כל חדש בזה כי כן היה ר' יוסף סיני וכדאיתא בסוף הוריות והיה בקי בכל דבר וגם בתרגום, וגם יתכן לומר דאדרבה לדינא ס"ל ג"כ לרש"י קידושין ותוספת נדרים ככל הפוסקים הנ"ל דמקרא אסור גם לסומא ותרגום מותר לכל אדם, ולכן ר' יוסף היה קורא תמיד רק התרגום ועל ידי התרגום היה מהרהר גם המקרא, אבל מ"מ בעבור זה היה בקי בתרגום ביותר, וכ"ת דא"כ למה הוצרכו כלל לטעם דהיה בקי בתרגום, הרי מצי למימר בפשיטות שהוא לפי שר' יוסף היה שונה התרגום י"ל דק"ל דהנה עיניכם רואות שכל כדמתרגם ר' יוסף הוא מתרגום יונתן ולא נמצא לשון זה אלא על פסוקי נביאים וכמ"ש הא"ז הלכות מגילה ע"ש וכ"כ הרא"ש מגילה ע"ש וע"ע שו"ת הגאון ר"צ חיות זצ"ל ח"ב סי' ד' דף י"ז ע"ב סד"ה תרגום כתובים, וע"ע שם לעיל דט"ז ע"ד ד"ה תרגום יונתן, ומש"ש הפי' בכדמתרגם ר"י לפי שהיה ס"נ בשם התוספות ב"ק ושבת ע"ש, ר"ל שגם בב"ק הזכירו פירוש זה אבל באמת הרי שם שובר בצדו, ועכ"פ מאחר שכבר תרגמו כן יונתן בן עוזיאל הול"ל כדמתרגם יונתן, ואטו לפי שר' יוסף שנה אותו כיפי תלי לה יהודה ועוד לקרא ? לזה פירשו שהיו נמצאים כמה נוסחאות בתרגום יונתן ור' יוסף שהיה רגיל בתרגום היה בקי בו יותר וידע הנוסחא האמיתית וביותר קרוב לומר כן על דברי הרא"ש מגילה ע"ש, ועכ"פ נתבאר שאין להוכיח כלל מזה דעת רש"י קידושין ותוספת נדרים ורא"ש מגילה וגם דעת הרב פורת אין להוכיח כלל וכנ"ל, לכן נראה לפע"ד עיקר דנקטינן כרובא דרובא פוסקים שדין סומא בדברים שבכתב ככל אדם:

(ו) אמנם כן יש לצדד דלפי שהוא אצלו בשעת הדחק גדול דאף דאפשר שאחר יקרא לו מתוך הכתב דשרי ועמ"ש בח' ברכות ד"ח מ"מ לאו בכל שעתא מתרחיש אחר שיקרנו, לכן יכול לסמוך על דעת הרבה ראשונים ואחרונים ז"ל שכל הא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ אינו אלא כשמוציא אחרים ידי חובתן וכ"ה דעת הריקאנטי והר' פרץ ור' ירוחם והכלבו הנ"ל ד"ה ולכאורה וכ"ה דעת הרא"ש והתוספות והתוספות ישנים וכמ"ש ש"ב הגר"א ז"ל וכתב שכן עיקר ע"ש וכ"פ הפר"ח ע"ש וכ"ה דעת הסמ"ג והובא בברכי יוסף ע"ש, וכן בספר חסידים הקטן הרחיק תירוץ דודו הר' חיים ז"ל וקירב תירץ דודו הרא"ש ז"ל ע"ש ושם מבואר דס"ל להר' חיים רק התירא דשגור, דאם רק שגור שוב אין מקום כלל להא דדברים שבכתב כו' ע"ש וזהו ההיפוך מדברי אא"ז הרב ב"ח ז"ל ע"ש, ועכ"פ כ"ה דעת הס"ח כהרא"ש ז"ל, וכ"ה ג"כ בפסקי תוספות מנחות סי' ע"ז וכ"ה דעת מהר"ם מרוטנבארג ז"ל בתשב"ץ קטן סי' קפ"ה ובתשובה ח"ג סי' תל"ז עיי"ש, ומ"ש בח"א סי' שי"ג דבשגור שרי, אולי ר"ל אפי' במוציא אחרים או דשם חדא מתרי פירוקי נקיט, וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל שאין אסור לומר דברים שבכתב בע"פ אלא בקה"ת, לכן השמיט דין זה כי כבר ביארו בקה"ת בה' תפלה פי"ב ה"ה ע"ש, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה שבאגרות הרמב"ם והוסדר בתשובות הרמב"ם ד' לייפסיא סימן ט"ו והובא גם במיוחסות להרמב"ן ז"ל בשם הר"מ ז"ל בסימן רל"ט ובספר הכלבו הלכות קה"ת סי' כ' ובאבודרהם סדר שחרית של חול, וז"ל וראיה לדברינו מהא דאמרינן אין קורין בחומשין מפני כבוד הצבור כו' וא"ת שקריאה זו בלא ברכה למה נאסרה וכי יש בעולם מי שעלה על דעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפי' ע"פ אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על קריאה שחייבין לקרותה בצבור כו' עכ"ל, הרי בהדיא שדעת הרמב"ם ז"ל דקריאה בעלמא שאינו קס"ת פשוט ששרי לומר בע"פ, ופשוט שאינו מחלק כלל בין קריאה לתפלה וכיוצא ואפי' אינו שגור הכל מותר, ולכן א"א לאוקמי הא דאין קורין בחומשין אלא בקה"ת המחויבת והא דלא אוקמה בקה"ת המחויבת רק שהיא בלא ברכה דא"כ למה צריך לטעם דכבוד הצבור תיפוק ליה דהעיקר חסר מן הספר דברכות התורה הם עיקר גדול בקריאת התורה ודינם לענין הפסקה בק"ש כדין קדיש וקדושה וכ"ה דעת האגודה תענית פ"ד סי' י"ט וגיטין פ"ה סי' ק"ו דהעיקר דאין אסור אלא כשמוציא אחרים ע"ש, ואף כי כמו כן יש הרבה ראשונים ואחרונים ז"ל דס"ל שגם בשאינו מוציא אחרים אסור וכ"ה ג"כ דעת כל הפוסקים הנ"ל שפירשו הא כדמתרגם ר' יוסף משום שהיה ס"נ, וכן דקדקו מזה בספר חסידים הקטן ע"ש וכן דקדק מזה הריטב"א יומא והובא בברכי יוסף אות ו' רק שהריטב"א ז"ל ס"ל דהיינו דוקא בקורא לעצמו לחובת לימוד תורה, אבל בקורא דרך שנון כגון ק"ש או לשירות ושבחות שרי והר' חיים ז"ל ס"ל דהכל אסור, ובאמת שסברת הריטב"א ז"ל היא סברא רחוקה מאד, לחשב לימוד תורה יותר חובה מקריאת שמע, ועיין ברכות דף י' סע"ב ובתוספת ד"ה גדול ומסתימת הרב ברכי יוסף ז"ל נראה דהריטב"א אזיל בשיטת הרא"ש ודעימיה שאין איסור אלא במוציא אחרים, אבל לפעד"נ פשוט דהרא"ש וסייעתו ז"ל ס"ל דרק להוציא אחרים דוקא אסור והריטב"א ז"ל פליג עליהם וכנ"ל, עכ"פ סומא יוכל לסמוך על המתירים כי רבו ומהם שנים או שלשה עמודי ההוראה, הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל או גם הרי"ף להגי' שהכלבו שהובא בברכי יוסף וכן העתיק ש"ב הגר"א ז"ל, וגם יש לצרף בזה תשה"ג שערי תשובה והתשובה שבא"ז הלכות ש"צ הנ"ל ד"ה והנה דממ"נ מותר סומא בדברים שבכתב לעצמו וכמ"ש לעיל ד"ה ולכאורה, וה"ה לזקן שכהו עיניו וה"ה למי שהשעה דחוק לו לקרות במקום ובזמן שאין לו ספר ההוא שיוכל לקרות מכח הממ"נ הנ"ל כי גם בביטול תורה שעה אחת שייך עת לעשות, ובלא זה כדאי הם כל הראשונים ז"ל לסמוך עליהם בשעת הדחק:

(ז) עתה אדבר אודות תרגום בע"פ לכל אדם, הנה דעת התוספת בשבת ובע"ז דמותר וכ"ה דעת תוספות ריב"א ב"ק וכ"ה דעת הא"ז והריטב"א והרב המאירי ודעת רש"י קידושין ותוספות נדרים אין להכריע וכנ"ל אות ה', אך דעת הר' פורת דאסור במכ"ש מספר תרגום שכתבו התוספות בשמו דאסור משום דהוי כמו בע"פ אי לא ניתן ליכתב, והנה לתרגם מתוך ספר שכתב אשורית בודאי אסור שמא יאמרו תרגום כתוב בתורה, וכמ"ש שלהי מגלה דף ל"ב רע"א ובריש פסיקתא דויהי ביום כלות משה ובמדרש תנחומא פרשה וירא סי' ה' ופרשה תשא סי' ל"ד ע"ש, ולתרגם בע"פ ג"כ אסור בין כתובים בין תורה ונביאים דמאי שנא, וצ"ל שהיו מתרגמין בספר כתוב תרגום, אבל כתובים למ"ד לא ניתן ליכתב א"א לתרגם אותו בשום אופן, אלא ללמוד המקרא עם הפירוש מלה במלה וכיוצא, וגם לתרגם מתוך המקרא כל הענין מותר רק לא בצבור כדרך קריאה, דשוב לא שייך הטעם שמא יאמרו כתוב בתורה הפירוש והתרגום, וצ"ל לפ"ז שגם הר' פורת לא גריס במגילה דכ"א ע"ב ועשרה מתרגמין וע"ש הגהות ר"י ברלין ז"ל והגהות הרש"ש ז"ל והגהות ר"צ חיות ז"ל, ויתכן שגם רש"י ז"ל ידע שכבר היה בזמן התנאים תרגום כתובים כמבואר בשבת, אבל הנה הכותבו והקורא בו היו סבורים שניתן לכתוב אבל הרי מסקינן בשבת דגנזוהו דקיי"ל לא ניתן ליכתוב ולא לקרות בו, וא"כ א"א לתרגם כלל וכדעת הרב פורת וצ"ל דס"ל להרב פורת דסומא מותר בכל משום עת לעשות שהרי מבואר במגילה דף כ"ד ע"א במשנתינו דסומא מתרגם, וה"ה למקרא דמאי שנא, ורק בצבור אסור מפני הכבוד או טעם אחר, ואף שלגבי הצבור לא הוי עת לעשות שהרי יכולים להיות להם איש פתוח לתרגום כי לא פורש במשנה דהיינו דוקא בדליכא אחר, מ"מ הנה הם אין עושים מעשה אלא הוא ולגביה הוי עת לעשות, וכיון שהותר לעצמו הותר גם לתרגם לצבור דמאי שנא, ועוד שהיא מצוה כפולה וזהו ג"כ עת לעשות. גם צ"ל להר' פורת שגם כל כדמתרגם ר' יוסף שבגמרא אמרוהו האמוראים מתוך ספר כחוב תרגום, והיינו בתרגום יונתן נביאים שניתן ליכתב, כי לא נמצא בש"ס כדמתרגם ר' יוסף אלא בנביאים וכנ"ל אות ה', אבל קשה דהא מ"מ מצינו לרז"ל שהביאו גם תרגום כתובים בכמה דוכתי וכמ"ש בשו"ת הג' ר"צ חיות ח"ב ס"ד ד"ה תרגום כתובים, ולמ"ד לא ניתן לכתוב וכדמסיק בשבת היאך אמרו התרגום, וי"ל שאמרוהו לאחר שכבר הותר הכל ליכתב משום עת לעשות ואמרוהו מתוך ספר כתוב תרגום, וי"ל שהיו מתרגמין תרגום כתובים מתוך הספר שכתוב אשורית, ולא חיישינן שמא יאמרו תרגום כתוב בספר הכתובים כיון שהכתובים לא ניתנו מסיני וכמו שהכשיר הרשב"א בתשובה ח"א סי' ק"נ מגילה שכתוב בה ברכות ובסוף סימן ש"ע מגילה המנוקדת, והובאו ביתה יוסף הלכות מגילה סימן תרצ"א, וכמ"ש הטעם בזה בספר עטור סופרים על מ"ס פ"ג ה"ה ע"ש ולפ"ז גם בנביאים מותר לתרגם מתוך ספר כתוב אשורית, או י"ל דלא התירו בנביאים ורק בכתובים התירו הואיל וא"א לתרגם באופן אחר אם לא ניתן לכתוב, ולפ"ז אין הכרח לומר שהר' פורת לא גריס במגילה דף כ"א ועשרה מתרגמין, גם י"ל עוד דכל כדמתרגם ר' יוסף שאמרוהו שאר האמוראים וכן שאר התרגומים מכתובים הנזכר בדברי רז"ל אמרוהו בע"פ כי גם מקרא שרי לומר בע"פ פסוקא ודריש ליה וכנ"ל אות ה':

(ח) ואולם כל זה איננו שוה לי, חדא דא"כ מאי קאמר במגילה דף י"ח ע"א אלימא דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו בע"פ לא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום, והא להרב פורת גם בכתיבא תרגום וקרי לה תרגום קשה דהיינו בע"פ ואין לומר דאתי כמ"ד ניתן לכתוב דהא קיי"ל שם בגמרא לקמן ושם לעיל ד"ט רע"ב דהלכה כרשב"ג, ויש מהפוסקים שסוברים עוד יותר מזה דבמגילה גם יוונית פסול שגה רשב"ג מודה במגילה או שבמגילה אין הלכה כרשב"ג, ועכ"פ הכל מודים שקיי"ל כרשב"ג בהא שאין כותבין שום ספרים אלא אשורית לא בשאר לשונות, וכ"פ הרמב"ם הלכות תפילין ספ"א ע"ש ומ"מ כתב בהלכות מגילה פ"ב ה"ד שאם כתובה תרגום וקרי לה תרגום ומבין הלשון יצא, ואם כתיבא מקרא וקרי לה תרגום לא יצא משום דהוי קורא על פה ע"ש, ובכסף משנה ובב"י סי' תר"צ ד"ה מגילה ובשו"ת הריב"ש סי' ש"צ בשם הר"ן ז"ל סוף ד"ה ורואה, ועכ"פ מבואר דבדכתיבא תרגום וקרי לה תרגום אף דלא ניתן ליכתב מ"מ לא הוי קריאה בעל פה, וזה שדקדקו התוספת בסוטה דף ל"ג רע"א ד"ה כל כו' דמי שהיה קורא אותה בלשון פרסי והיא כתובה לשון עברי כאלו היה קורא בעל פה כדאמרינן בפ"ב דמגילה כו' דכתיבא תרגום וקא קרי תרגום עכ"ל, משמע אבל אילו היתה כתובה פרסי לא הוי כקורא בע"פ ולכן הביאו הסיום ל"צ דכתיבא תרגום כו' ור"ל אבל מאחר שלא ניתן ליכתב אלא בלשון הקודש הרי א"א לומר שכתובה פרסי, ונמצא שא"א לקרות בלשון פרסי וזאת שנית דבכ"ד בגמרא מוכח שהיו מתרגמין בע"פ ממש, , וכ"ה בריש מגילה דף ג' ע"א תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר"א ור"י תרגום של נביאים יב"ע אמרו מפי חגי כו', מבואר שאמרוהו בע"פ וכן פרש"י במגילה דף כ"ג סע"ב דמתורגמן מתרגם בע"פ ע"ש, וכ"כ שם די"ח ע"ב כמתורגמן בע"פ והוא מוכרח שם בגמרא וע"ש בהגהות ש"ב הגר"א ז"ל ובפי' ר"ח ז"ל, והשלישית דבהדיא איתא בירושלמי ר"פ הקורא עומד חמא חד סופר מושיט תרגומא מנו ספרא א"ל אסור לך דברים שנאמרו בפה ודברים שנאמרו בכתב, והובא בהרי"ף בפרק ההוא ובהרב המאירי שם בריש הפרק ובספר האשכול ח"ב סוף הלכות ס"ת סימן י"ח ובספר המנהיג הלכות שבת סי' כ"ט ע"ש ובהגהות הגאון ר"צ חיות ז"ל בשבת, ואין לומר דאדרבה היינו כהר' פורת, כי הסופר היה סבור דרק בע"פ אסור לומר תרגום אבל בספר תרגום מותר דניתן ליכתב, ואמר לו רשב"י שגם בכתב אסור והוי כמו בע"פ ודברים שנאמרו בכתב דוקא וצ"ל שהיה במעשה בתרגום כתובים או בתרגום נביאים אך לא תרגום יונתן אלא תרגום אחר שלא ניתן לכתוב, ומה שנזכר שם בירושלמי שראה ג"כ אחד שתרגם סמוך לעמוד ואחד שתרגם בלא סרסור זה היה בתרגום יונתן נביאים או בתרגום אונקלוס תורה שניתנו ליכתב, והיו מתרגמים מתוך ספר תרגום, או י"ל שהיו ג"כ תרגום שלא ניתן ליכתב וכהא דמושיט תרגומא מן גו ספרא אלא שהם היו מתרגמין התרגום מתוך ספר כתב אשורית וכנ"ל ד"ה עפה, אבל ז"א נכון כלל דאם שני המתרגמים הראשונים אמרו תרגום אחר והשלישי אמר תרגום כתובים הו"ל לפרש שהיה תרגום כתובים, ואם שני המתרגמים הראשונים תרגמו מתוך ספר אשורית. והשלישי תרגם מתוך ספר תרגום הו"ל לפרש שהיה ספר תרגום, אבל עתה הרי העיקר חסר מן הספר, ועוד שדוחק גדול לאוקמה בתרגום כתובים שלא היו רגילים לתרגמו, וסתמא דמילתא היינו בתרגום תורה אע"כ כפשטא דמילתא שתרגם מתוך ספר תרגום ואמר לו אסור לך אלא צ"ל דוקא בע"פ וכמו שהכל מתרגמין בע"פ וכ"כ בספר איי הים על תשה"ג שע"ת סימן קפ"ז ד"פ ע"א עיי"ש וכ"כ בהדיא הרב המאירי שם בסוף ספרק וז"ל בתלמוד המערב כו' אסור לתרגם מתוך הספר אלא על פה כלל גדול בתורה דברים שנאמרו בכתב בכתב ושבעל פה ע"פ, וכן כתב בהדיא הרמב"ם הלכות תפלה פי"ב הי"א והכלבו ה' קריאת התורה קודם סדר התורה בכל שבתות השנה ע"ש, והרביעית שבהדיא אמרו בפסיקתא ובתנחומא פ' וירא ופ' תשא הנ"ל אות ח' מקרא מלא הוא כתב לך את הדברים האלה הרי המקרא שניתן בכתב כי ע"פ הדברים האלה הרי התרגום שניתן בע"פ, הרי מפורש יוצא מכל הנ"ל שמצות תרגום לאומרו בעל פה דוקא, ורק האידנא מותר לאומרו בכתב כיון שכבר התירו לכתוב כל תורה שבע"פ, ומ"מ בציבור צריך לתרגם בעל פה דוקא כמנהג ישראל מעולם, ולכן כתבוהו הרי"ף והרמב"ם וש"פ ז"ל והכי ודאי מסתברא כי לתרגם מתוך התרגום מה צורך בו הרי מצוי הספר לכל אדם והכל יכולים לקרות בו, ולכן באמת נתבטל המנהג מלתרגם וגם משום שגם לשון תרגום אין מבינים ועיין סי' קמ"ה בטור, אבל מי שרוצה לנהוג לתרגם כדי לקיים המנהג ישן נושן צריך לתרגם דוקא בע"פ כמנהג הראשון:

(א) עכ"פ נתבאר נתבאר מכל הנ"ל שמותר לומר תרגום בעל פה בלא שום ספק כלל, וכ"כ בספר יד מלאכי ח"ג כללי הדל"ת סימן קנ"ה בשם הכנה"ג או"ח סי' רפ"ב בהגהות הטור סד"ה וראיתי, דהיא מילתא דפשיטא ע"ש וא"כ איפוא פליאה רבה הפלא ופלא איך יחלוק על כל זה הר' פורת ז"ל, אבל לולא דמסתפינא אמינא כי נכפוך הוא ואדרבה כוונת הר' פורת לסוף המאמר בגיטין ד"ס ע"ב ודברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב ונ"ל שהר' פורת כתב דברים אלו בתוספותיו, והיינו תוספות הר' יוסף המובא בספרים ועיין שבת דף נ"ב רע"ב תוס' ד"ה והא ודף נ"ח ע"ב ד"ה מתיב, ונשמט בדבריו תיבת וכו' ולמ"ד ניתן לכתוב הוי כדברים שבכתב ומותר לקרות בו ולמ"ד לא ניתן לכתוב הוי כדברים שבע"פ, ואם עבר וכתב אסור לקרות משום דמ"מ כתב הוא ודברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב אלא בע"פ, ולפ"ז קאי הר' פורת על כל כתבי הקודש וכפירש"י ז"ל, וכדמבואר בפסיקתא ובתנחומא פ' וירא ופ' תשא וכ"ה סתמות הירושלמי שגם תורה אסור לתרגם מתוך ספר תרגום אלא בע"פ, ומיהו נ"ל שגם למ"ד ניתן ליכתב היינו רק רשות אם ירצה, ולכן מותר לתרגם גם מתוך הספר תרגום, אבל אם בא לתרגם בע"פ רשאי ג"כ, כי ע"כ יודה שכ"ה מנהג ישראל מעולם לתרגם בע"פ ואיך יחלוק ע"ז, או אולי י"ל דלמ"ד ניתן ליכתב ס"ל דלעולם הוי דברים שבכתב וצריך לקרותו דוקא בכתב ולא בעל פה, אך זהו רק בקורא התרגום בפני עצמו שאז הוא חשוב כספר בפ"ע, אבל אם קורא התרגום אחר הקורא מקרא אז אינו נחשב לספר בפ"ע אלא לפירוש על המקרא והוי דברים שבע"פ ולא ניתן ליכתוב על קריאה זו לכן צריך דוקא לתרגם בע"פ וכמנהג כל ישראל מעולם ולפ"ז אם קורא התרגום בפ"ע שלא על המקרא צריך לקרותו דוקא בכתב להר' פורת ולא בע"פ, אבל הנה בהפסיקתא והתנחומא פ' וירא ופ' תשא מבואר דהתרגום הוי לגמרי דברים שבע"פ ובכל גווני צריך לקרותו בע"פ, אך י"ל דזהו אתי רק כמ"ד לא ניתן ליכתב אבל למ"ד ניתן ליכתב הוי לפעמים דברים שבכתב וכנ"ל, אבל הנה אנן קיי"ל לא ניתן ליכתב וא"כ איפוא נתבאר שבכל גווני צריך לקרות התרגום בע"פ דוקא מעיקר הדין רק שמשום עת לעשות מותר האידנא לומר גם בכתב, אבל לא משום שהתירוהו נחשבהו לדברים שבכתב לאסור לאומרו בע"פ, לכן פשוט דשרי למימר תרגום לד"ה בע"פ, שוב ראיתי בברכי יוסף ובשיורי ברכה שהזכיר איזה דברים מזה וכ' ג"כ בפשיטות דשרי ע"ש, אבל לפענ"ד נכון כמ"ש שגם הר' פורת משלנו הוא שצ"ל תרגום בע"פ דוקא ולא בכתב, ואפריון נמטיי' להר' פורת, וא"כ איפוא נמצא שדין זה דשרי לומר תרגום בע"פ הוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וק"ל מזה על מ"ש בכתבי האר"י ז"ל והובא בארצות החיים סי' א' סעיף ג' ובשערי תשובה או"ח סי' רפ"ה שאין לקרא תרגום בלילה כמו שאין לקרות מקרא בלילה בלא שום פקפוק וצ"ע וכ"כ בספר שושן סודות סמוך לסופו דע"ט רע"ב ד"ה וצריך דתרגום הוי תורה שבע"פ ע"ש:

(י) הגם הלם ראיתי אחרי רואי בספר מים עמוקים בשו"ת הראנ"ח סימן ע"ג שהעמיק הרחיב בענין זה, וגם הוא ז"ל תפס בפשיטות דשרי לומר תרגום בע"פ דתרגום הוי תורה שבע"פ וכמ"ש התוספות בשבת, אבל יש לפקפק קצת על איזה דברים מתשובתו הרמתה א' במה דשקיל וטרי שם טובא אם קריאה בע"פ הוי קריאה אי לא, לפע"ד זהו מחלוקת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל בס"ת פסול לקרוא בו, דהרמב"ם ז"ל סבר דהוי קריאה כי עיקר התקנה היא הקריאה בפה וע"ז מברכין והרשב"א ז"ל סבר דלא הוי קריאה דעיקר התקנה היא הקריאה בספר תורה הכתובה כדת וע"ז מברכין, הובא בכלבו ובאבודרהם הנ"ל אות ו', אבל הנה פשוט לפע"ד דמ"מ לא אפשר כלל לקרות ההפטרה בע"פ כי בזה ודאי נאמר האיסור דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ ובעבור זה התירו לכתוב ספר אפטרתא ולא התירו לקרות בע"פ, דאיסור זה חמור יותר מאיסור דכתיבת מגילה אחת מן התורה, וכן העלה הוא ז"ל עצמו בד"ה העולה אלא שלפע"ד כל האריכות למותר כי פשוט הוא ודקארי לה מאי קארי לה ?, ב' מה שפי' שם הירושלמי דמושיט תרגומא מגו ספרא כו' שאמר לו רשב"י אסור לך לתרגם מגו ספרא הלז שהוא כתוב תרגום דהוי קריאה בכתב אלא צריך לתרגם מתוך ספר כתוב עברי דהוי קריאה בע"פ ע"ש, ואף שכתב שאפשר לדחות פירוש זה אלא ר"ל לקרות בע"פ דוקא אבל לעיקר תופס כנ"ל ע"ש, לפע"ד א"א כלל לומר כן דא"כ העיקר חסר מן הספר, דהו"ל מושיט תרגומא מן גו ספרא דתרגומא, אלא פשוט דר"ל דצריך לתרגם בע"פ דוקא וכנ"ל ד"ה ואולם, ג' מה שהקשה שם מזה הירושלמי על מ"ש קראה תרגום בכתיבא תרגום יצא והאריך בזה כמה אנפי, תמהני שלא הזכיר שכבר ישב על מדוכה זו הר"ן ז"ל בתשובתו להריב"ש ז"ל שם סימן ש"צ סד"ה ורואה כו' ואע"ג דקיי"ל כרשב"ג שאין הספרים נכתבים אלא בלה"ק או בלשון יוני מגילה ודאי לגמרא דילן מכללא נפקא כו' ואע"פ שאינה מטמאה את הידים אע"כ כתיבתה מתרת להוציא בה שאינו בקי כו' ואף לבקי נמי כיון דעיקר קריית המגילה משום פרסומי ניסא כו' ע"ש, וכן מסיק הראנ"ח דהיותר נכון שהוא משום פרסומי ניסא ע"ש, והראנ"ח ז"ל עצמו שם לעיל רמז לתשובת הר"ן הלזו ע"ש, ואף שהר"ן ז"ל הקשה מהא דרשב"ג והראנ"ח ז"ל הקשה מהא דירושלמי הכל אחד דלרשב"ג הוא שאסור לקרות בכתב ההוא וכמ"ש רש"י והתוספות ר"פ כ"כ וכנ"ל ד"ה עכ"פ, וממילא נסתר ג"כ תירוץ הראנ"ח ז"ל דאין איסור אלא לתרגם אחר הקורא בספר מקרא אבל תרגום הכתוב בפ"ע ולקרותו בפ"ע הוי כדברים שבכתב ונקרא בכתב ע"ש, דהרי אמרו על היו כתובין תרגום שלא ניתן ליכתוב שלא ניתן לקרות בו כלל ובעבור זה ס"ל לרב הונא דאין מצילין אותו מפני הדליקה ואם איתא שבפ"ע קוראין בו למה לא יצילוהו מפני הדליקה ולמה גנזו לספר איוב תרגום הרי ראוי לקרות בו בפ"ע, ועוד דהא איתא שם שהיה יושב על השלחן ובידו ספר איוב תרגום וקרא בו, הרי שלא היה מתרגם אחר הקורא אלא היה קורא הספר תרגום לבד ואעפ"כ אסרוהו, וזהו פליאה נשגבה על הראנ"ח ז"ל, וממילא נסתר גם מש"ש קודם ד"ה העולה דהא דיוצא בתרגום קצת הפטורה היינו מתוך ספר תרגום ומשום דחסר לכ"א פסוקים נחשב זה לקריאה בפ"ע דשרי בכתב ע"ש, וז"א אלא פשוט דמיירי בע"פ ומה שהקשה שם ד"ה העולה על הרא"ש ז"ל דהא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ אינו אלא להוציא אחרים דא"כ נצטרך לומר שכ"ה ג"כ מ"ש ודברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב שאינו אלא כשקורא לאררים כגון מתרגם, וזה דוחק דתרגום אינו חובה, ועוד שהרי אמרו כן על הא דר"י ור"ל מעיינו בספר אגדתא ונשאר בקושיא ע"ש, ולפע"ד זה א"צ לפנים דהא דדברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב היינו בכל דבר, שהרי רבי התיר המשנה משום עת לעשות ולא יותר מהמשנה ומקודם היה הכל אסור, ועוד שהרי מבואר בשבת שאף בפ"ע אין לקרות בספר שלא ניתן ליכתוב וכנ"ל, ואולם לק"מ מזה על הרא"ש ז"ל כי קרוב הוא לומר בזה הא כדאיתא והא כדאיתא, ומה גם דבאמת לא משכחת לה כלל בדברים שבע"פ להוציא אחרים וכמ"ש דתרגום אינו חובה כלל, ועכ"פ אין לסתור שיטת הרא"ש ז"ל בזה וכ"ה דעת פוסקים רבים וכנ"ל, ה' מש"ש בסוף התשובה להתיר לקרא ההפטרה בע"פ, יען שגם הקריאה מספר אפטרתא הו"ל כקריאה בע"פ יען שלא ניתן ליכתוב וכמ"ש התוספות ר"פ כ"כ בשם הר' פורת רק שהקשה ע"ז א"כ מה איסור יש בקריאת ספר אגדתא, ויותר מזה שקשה דלמה אסר רשב"י להושיט התרגום מתוך הספר הא הוי ע"פ ע"ש, לפע"ד אין ראיה מהר' פורת לספר אפטרתא דיען שהתירו משום עת לעשות וניתן לקרות בו בודאי נחשב ג"כ ניתן לכתוב והוי קורא בכתב. וממילא ל"ק מהא דספר אגדתא דקאי באם לא התירוהו משום עת לעשות, וגם מהא דירושלמי י"ל דס"ל דניתן לכתוב והוי רשות לקרא בכתב ורשות לקרא בע"פ וכנ"ל אות ט' ולכן א"ל דבציבור צריך לתרגם בע"פ דוקא כמשפט המתרגם. ואולם לפי מ"ש לעיל אות ט' שדעת הר' פורת ג"כ דתרגום נקרא בע"פ דוקא והקורא בספר תרגום הוי כקורא בכתב א"כ אדרבה מבואר שגם דעת הרב פורת דמכ"ש הקורא בספר אפטרתא הוי קורא בכתב, ואם כן אין שום מקום להקל שיקרא בעל פה:

הלכות ביהכ"נ

מג"א סימן קנ"ד ס"ק י"א מתיבה כסא כו', ומשמע במרדכי דאפילו הבנוי בחומה כו', כבר תמהו ע"ז בספר אלי' רבה ופרמ"ג ולבושי שרד עיי"ש, ואולם רואה אני שתיבה אחת במרדכי היא הנסיבה לטעות בזה דמ"ש במרדכי אלמא דבכה"ג מקרי אה"ק כו', נדפס בקצת דפוסים אלמא דבכה"ג לא מקרי אה"ק כו', וכן היה לפני הרב מג"א ז"ל ועיין אלי' רבה ומחצית השק ע"כ כתב המג"א מה שכתב, אבל האמת כגי' הספרים

(א) סימן רע"ג סעיף ב' אם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם ואח"כ נמלך לאכול במקום אחר צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם, נראה לפע"ד פשוט וברור דה"ה באם לא נמלך כלל לאכול במקום אחר אלא שבין קידוש לסעודה יוצא למקום אחר וחזר למקומו, באופן שאם היה כן באמצע אכילת דבר שאין טעון ברכה במקומו דל"ג תיבת לא, ור"ל איפכא אלמא דרק בכה"ג מקרי אה"ק ואסור לעשות ממנו כסא, אבל הבנוי בחומה לא מקרי אה"ק ומותר לעשות ממנו כסא וכל דבר, והנה המרדכי כתב זאת בשם הר"י מווינא והוא בספר אור זרוע ח"א בשו"ת סימן תשמ"ה וח"ב ה' ב"ה ודברי קדושה סימן שפ"ו, ושם ליתא ג"כ תיבת לא, ושם מבואר כמ"ש בלתי ספק עוד ע"ש:

הלכות שבת

היה צריך לחזור ולברך דהוי שינוי מקום וכדמפורש בש"ע ובהגה"ה לעיל סימן קע"ח סעיף א' ב' ע"ש, ה"ה דהוי שינוי מקום לענין קידוש וסעודה ונחשב קידוש שלא במקום סעודה ולא הוי קידוש, כי כן מוכחא סוגיין דפ' ע"פ ופשטות דברי כל הפוסקים דדין אחד לשינוי מקום דסעודה ולשינוי מקום דקידוש, וכן השוה הרמב"ם ז"ל בתשובה סי' צ"ח דין ש"מ דברכה לדין ש"מ דקידוש ע"ש ברור, וכן למד הרמ"א לעיל סי' קע"ח סעיף א' דדעתו מהני מחדר לחדר בש"מ דסעודה מדין ש"מ דקידוש, ואדרבה דין ש"מ דקידוש חמיר טובא מדין ש"מ דברכה וכמ"ש הב"י סימן קע"ח בשם הר"ן בדין מפנה לפנה ע"ש, וכ"כ ביתר שאת בספר מאה שערים לרי"צ גיאת ז"ל ה' קידוש צד י' ע"ש, והכי מוכח יותר מדברי הר"ן שבאותו הדיבור שיצא לחלק בין ש"מ דקידוש דהוי גם במפינה לפינה ובין ש"מ דברכה דלא הוי במפינה לפינה, סיים וז"ל שנוי מקום דאמרינן צריך לברך היינו בין שהלך למקום אחר ולא חזר למקומו בין שהלך וחזר למקומו דהא והא שינוי מקום מקרי וצריך לברך והכי מוכח לקמן בסמוך עכ"ל, ואם איתא דדין דחזר למקומו הוי רק בש"ע דברכה ולא בש"מ דקידוש, הו"ל להר"ן ז"ל לפרש דבדין חזר למקומו נהפוך הוא דבברכה הוי ש"מ ובקידוש לא הוי ש"מ כדי שלא נטעה לדון ק"ו דגם בקידוש הוי ש"מ במכש"כ מש"מ דברכה, וכן יש להוכיח ביתר שאת וביתר עוז מדברי הרמב"ם ז"ל בתשובה הנ"ל ע"ש ברור ותראה, ועוד דמאחר דשפתי הר"ן ז"ל ברור מללו דשינוי מקום מקרי וכ"כ עוד שם לקמן סד"ה וטעמא ומהא משמע דאפילו חזר למקומו הראשון שינוי מקום מקרי עכ"ל, וכ"כ הרמב"ם ז"ל הלכות ברכות פ"ד ה"ג דיצא ממקומו וחזר הוי שינוי מקום וכ"כ מרן ז"ל שם בכ"מ, וכך הביא הא דהרמב"ם ז"ל והא דהר"ן ז"ל בב"י סי' קע"ח ע"ש, וכ"כ עוד בח' מהר"ם חלאוה פ' ע"פ ד"ה הא דאמרת כו' מבית לבית כו' ע"ש, א"כ נראה ודאי דלא הוי זה קידוש במקום סעודה ולא יצא, וכ"כ בהדיא המג"א סוף ס"ק ה' אך אם יצא ממקומו בנתים צריך לקדש שנית עכ"ל וכ"כ הרב א"ר סק"ג וכ"כ הרב תוספות שבת סק"ח אך אם יצא ממקומו בנתים כגון שהלך לחדר אחר צריך לחזור ולקדש כיון דמתחלה היה דעתו לאכול כאן עכ"ל, וכ"כ עוד בספר שלחן עצי שטים סימן ו' סקי"ח ובס' חיי אדם הלכות שבת כלל ו' ס"ק כ"א ע"ש ובסידור דרך החיים דיני קידוש על היין ומדברי כולם מוכח דהיינו גם בחוזר למקומו כי כן מורה תיבת בנתים, ועוד דאל"כ מה צורך להשמיענו הרי כבר מבואר בש"ע הנזכר תחלת דברי' אע"כ דר"ל בחוזר למקומו וכ"מ ביותר מדברי שלחן עצי שטים ע"ש, וכן מבואר בהדיא מדברי ש"ע הרב רש"ז ז"ל סעיף ה' ע"ש, ואף דעדיין יד הדוחה נטויה דהיינו רק בשהה דבזה מיירי הרב מג"א והנמשכים אחריו, אבל ז"א כלל דבאמת הרי מקורו מהא דרב הונא וכמ"ש הרב מחה"ש ע"ש, והיינו כנ"ל דבאמת אין חילוק בין חוזר למקומו בין איננו חוזר למקומו, ועכ"פ מבואר הוא דכל האיסור הוא מטעם השינוי מקום אבל השיהוי לית מאן דכר שמיה שיהא זה ריעותא וביטול הקידוש, וא"כ איפוא מפורש יוצא מדברי הרב מג"א וכל הפוסקים הנ"ל דכל שיצא ממקומו בין חזר בין לא חזר בין שהה בין לא שהה לא יצא, וכ"מ ודאי מסתימת דברי אלה הפוסקים שאין דרכם לסתום אלא לפרש והו"ל לפרש דהיינו רק בדשהה, ועוד דכיון דיצא וחזר ועשה עכ"פ איזה דבר חוץ למקומו ממילא הוי שהם קצת ומי הוא שמחלק בין שהה קצת לשהה הרבה ועכ"פ הו"ל לפרש, אלא ודאי פשוט וברור עכ"פ דביצא ממקומו להשתין וכיוצא וחזר וסעד לא יצא בהקידוש:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה