אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
קונטרס פותח דברים · הלכות ברכות
(א) מג"א סוף סי' מ"ט איתא בתוספת מסכת ב"ק סומא מותר לקרות בע"פ משום עת לעשות כו', ואולם הנה ז"ל התוספת בר"פ כל כתבי דף קט"ו ע"א ד"ה לא ניתנו כו' ופי' הרב פורת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה וקשה דאין זה אא"ר לאומרו בע"פ כו' דהא שרי למימר בע"פ תרגום כדמתרגם ר' יוסף עכ"ל, וכתב הרב מהרש"א ז"ל שדעת התוספת ברכות כדפי' בעלמא דהא דאמרינן כדמתרגם ר' יוסף הוא לפי שדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ לכן ר' יוסף שהיה ס"נ הוצרך לומר תרגום, אבל לפמ"ש התוספת בריש ב"ק לסתור זה דסומא מותר משום עת לעשות, אלא הוא לפי שר' יוסף היה בקי בתרגום א"כ אין ראיה שמותר לומר בע"פ תרגום ע"ש, ומעתה נראה שכן מפרש הר' פורת דהא דמתרגם ר' יוסף היינו לפי שהיה בקי בתרגום, וכן פירש"י קידושין דף י"ג סע"א עי"ש וכ"כ בתוספת הרא"ש ריש מגילה ד"ג ע"א ע"ש וכ"כ בשטמ"ק נדרים דף ל"ט ע"א סד"ה אפי' ברצון בשם הרי"ף בשם התוספת ע"ש, אבל בתוספת ריב"א ריש ב"ק הובא באור זרוע ח"א הלכות תפילין ססי' תקמ"ה פי' דהוא משום דדברים שבכתב כו' וכנ"ל וכ"כ בס' חסידים הקטן ד"ו ע"ב בשם הר' יצחק ומש"ש דאידחי הך פירושא דשרי משום דלא אפשר ע"ש ר"ל להתוספת ב"ק, וכן פירשו התוספת בע"ז דף מ"ד הובא בפסקי תוספת שם סי' צ"ג ע"ש, וכן תופס הא"ז ה' תפילין וכ"כ בח"ב ה' מגילה סי' שע"ח ע"ש, וכ"כ הרא"ה בפי' הרי"ף ברכות גבי ר"ש מהדר אפי' וגריס ע"ש ובסוטה דף מ"ח ע"ב, וכן פירש הריטב"א בקידושין וביומא ד"ע ע"א ד"ה לפי וריש מגילה דף ג' ע"א ע"ש, וכ"כ הרב המאירי מגילה פ"ג דף כ"ד ע"א ד"ה המשנה החמשית ע"ש, וע"ד קושיית התוספות בב"ק מהא דעת לעשות תירץ הרב מהרש"א ז"ל בשבת שהוא משום שר' יוסף לא ס"ל התירא דעת לעשות כדמוכח בפ' הניזקין ע"ש, ואולם הנה אנן קיימא לן כהתירא דעת לעשות וגם ר' יוסף גופיה ע"כ ס"ל התירא דעת לעשות שהרי כתב רבי המשניות, אך שאין לדמות ענינים אלה להדדי, וכע"ז מצינו שרבי התיר לכתוב המשנה ושאר תורה שבע"פ לא התיר ועיין ספר עין זוכר מערכת המ' אות מ' וע"ע רש"י עירובין סוף דף ס"ב, ואולי כ"ה ג"כ כוונת הרב מהרש"א ז"ל, ונראה לו ז"ל דהא דסומא בדברים שבכתב בע"פ דומה לס' אפטרתא וס' אגדתא דפ' הניזקין ובספר תורת אביגדור או"ח סימן מ"ט תירץ משום דאפשר בתרגום ע"ש:
(ב) הנה דעת תוספות דשבת ודע"ז ותוספות ריב"א ב"ק והא"ז והרא"ה והריטב"א והרב המאירי ז"ל שלא התירו לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ משום עת לעשות ולכאורה יש לדקדק כן מהא דלא תנן במגילה דף כ"ד ע"א גם גבי סומא אבל אינו קורא בתורה, והיינו משום דהוא מלתא דלא צריכה יען שגם בזולת קה"ת בציבור א"א לסומא לקרות דברים שבכתב, אבל יש לדחות דלכן היא מילתא דלא צריכא משום שגם פתוח אסור לקרות קה"ת אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב, אף שאין בו משום דברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ, וא"כ לעולם י"ל דשלא בשעת קה"ת מותר סומא לומר דברים שבכתב בע"פ משום עת לעשות, וכ"ת א"כ גם לקרא בתורה נתיר לו משום על"ע, ז"א דהא דאסור להקורא לקרא אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב הוא רק בשביל הציבור, שהם אינם יוצאים בקריאה בע"פ ולגבי הציבור ליכא על"ע שהרי יכולים להשיג קורא פתוח ולכאורה יש לדקדק מהרי"ף דגרס במגילה אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה כו' וכ"כ בספר האשכול הובא ביתה יוסף או"ח סי' קמ"א ד"ה ומ"ש רבינו ומיהו כו' דהא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד סומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא ע"פ כו' עכ"ל ע"ש ועיין ספר האשכול ח"ב סי' כ"ב צד 69 ובנחל אשכול שם אות י"ד, ומדהוצרך לאשמועינן דאינו קורא בתורה משמע אבל שלא בקה"ת לצבור שרי לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, דאל"כ היא משנה שאינה צריכא אבל יש לדחות דבמשנה זו היא דקמ"ל לדינא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ כי זולת זה לא נזכר דין זה בשום משנה, או י"ל דקמ"ל שאפי' במקרין אותו אסור ועיין ספר נחל אשכול הנ"ל אבל מחוורתא לפע"ד כמ"ש קצת דהוא ט"ס בהרי"ף כמבואר בפירש"י שהודפס עם הרי"ף ע"ש וכ"מ מהא דלא הוזכר גי' הרי"ף בשום פוסק ואף לא בב"י או"ח סי' נ"ג ד"ה, סומא וסי' קכ"ח ד"ה ומשמע בסימן קמ"א בשם ספר האשכול ר"ל רק מדיוקא דסומא מתרגם, וכן בספר האשכול לא נזכר כלל ששנוי במשנה וע"ש נחל אשכול ואפי' לפמ"ש בהגהות בן אריה על הרי"ף שהר' ירוחם פסק ע"פ הנוסחא שבהרי"ף ע"ש, מ"מ נלפע"ד דלא היה בגירסתו אבל אינו קורא בתורה, שהרי כתב שם ריש נתיב י"ג וז"ל סומא פורס על שמע אבל אינו עובר. לפני התיבה עו' סומא חייב בצצית כו' אבל אינו קורא בתורה בע"פ וכ"כ הגאונים עכ"ל, ואם איתא שהיה גורס במשנה גם אינו קורא בתורה הו"ל לכותבו לעיל עם אינו עובר לפני התיבה אע"כ דבמשנה לא הוה גריס ליה בהדיא אלא או יליף לה מדיוקא דסומא מתרגם, או שכל מקורו בזה הוא כמו שסיים שכ"כ הגאונים, והנה לכאורה אעפ"כ הו"ל לסדרו עם הא דאינו עובר לפני התיבה קודם הא דסומא חייב בציצית, ונראה מזה דהוא לפי שלא לקרות בתורה בציבור דוקא אסור אלא אפי' לקרות לעצמו אסור משום דדברים שבכתב א"א לאומרן בע"פ, וזה שדקדק לכתוב תיבת בע"פ שלכאורה הוא ללא צורך שהרי א"א לו לקרות אלא בע"פ, אך י"ל שבא למעט אם מקרין אותו והיה אפשר לומר עוד שמקורו של הר' ירוחם מתשובת רבו הרא"ש כלל ד' סוף סי' כ"א והובא ביתה יוסף או"ח סי' נ"ג שכתב כלשון הר' ירוחם ממש, רק שיקשה לפ"ז מדוע לא הזכיר ג"כ דעתו בדין עובר לפני התיבה שהרא"ש שם מתיר, לכן נראה יותר כנ"ל או שמדקדק כן מדיוקא דמתני' או שסומך על מה שסיים שכ"כ הגאונים:
(ג) והנה מצאתי שני תשובות הגאונים בדין זה דסומא אינו קורא בתורה, אחת בתשובות הגאונים הנקרא שערי תשובה סימן רמ"ה בשם ר' נטרונאי ז"ל וז"ל מאור עינים מותר לירד לפני התיבה ולפרש על שמע ולתרגם אבל אינו קורא פרשת התורה מפני שאין העם יוצאין ידי חובתן ששומעים בתורה מבעל פה ואנן צריכים לשמוע מפי הקורא בכתב ולא בע"פ כו' וע"כ מאור עינים אע"פ שידע הפרשה ע"פ אסור לשמוע מפיו בביהכ"נ ואין יוצאים ידי חובה שלא שמעו מן הכתב עכ"ל, וכ"כ בספר אור זרוע ח"א הל' ש"ץ ססי' קט"ז וז"ל ובתשובות כ' וש"ץ סומא או זקן כו' שיורדין לפני התיבה ומוציאין את הרבים ידי חובתן אבל אין קורין את המגילה ואין קורין בספר תורה אע"פ שהן יודעין בגירסא לפי שקריאת המגילה וקריאת ס"ת בעינן מן הכתב ולא בגירסא וכך פירשו רבותינו הגאונים עכ"ל, והשניה בתשובות הגאונים ד' ליק שנת תרכ"ד סי' פ בשם ר' שר שלום גאון ז"ל וז"ל ששאלתם מה דאמר רב ששת אנן בדידן ואינהו בדידהו, ה"פ אנן בדידן אנו כמה שאנו חייבים דהיינו תורה שבע"פ לפי שהיה ס"נ פטור מקריאת ס"ת שהם דברים שבכתב עכ"ל והזכיר פי' זה גם התר"י פ"ק דברכות וכ"פ שם בשיטת ריב"ב, וכן הזכירו פי' זה השטמ"ק שם והאגודה שם ססי' מ"ז וכ"כ התוספת בסוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כיון והריטב"א בקידושין דף י"ג והר"ן בפי' הרי"ף פרק הקורא עומד, וכ"כ האור זרוע ח"א הלכות קריאת שמע סימן י"א בשם מורו הר' שמחה בר שמואל ז"ל וכ"כ מהר"ם מרוטנבארג בתשב"ץ קטן סי' קפ"ג וכ"כ בשה"ל כלל ראשון סימן י"ד סד"ה ירושלמי, ולכאורה מסגנון הלשון של ר' ירוחם נראה דמקורו מהא דתשובות הגאונים שערי תשובה ששם נזכר לשון איסור, אבל בתשה"ג ד' ליק נזכר ל' פעור, אבל זה לא יתכן לפע"ד דא"כ למה לא הזכיר כלל דעת הגאונים שם דסומא עובר לפני התיבה, וכ"כ באור זרוע הלכות ש"צ שם לעיל בשם ספר המקצעות בשם ר' יודאי גאון ז"ל ע"ש, וכ"כ בשה"ל כלל ראשון ססי' ד' ד"ה שאלו ע"ש, אלא צ"ל שמקורו של ר' ירוחם מחשה"ג ד' ליק הנ"ל וצ"ל שלא ראה התשובה שבשערי תשובה:
(ד) ולכאורה מתשה"ג שערי תשובה מבואר דסומא מותר לקרות בדברים שבכתב בעל פה והיינו מסתמא משום עת לעשות ורק שאסור לעשות כן בקה"ת בציבור שהציבור אינם יוצאים בקריאה בעל פה, ולכאורה היה אפשר לומר דמיירי במקרין לו בלחש מתוך הספר תורה, אבל ז"א דממה שסיים אע"פ שידע הפרשה וכן ממ"ש בתשובה שבא"ז אע"פ שהן יודעין בגירסא מוכח בהדיא דמיירי באין מקרין אותו וא"כ מוכח שבזולת קה"ת בציבור מותר סומא בדברים שבכתב אבל נראה לפע"ד שאין הגאונים מקילין כלל בזה בסומא, אלא דס"ל דכל איסורא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ היינו רק להוציא אחרים בקה"ת וכדעת כמה ראשונים ז"ל דס"ל הכי וכמ"ש הכלבו סי' י"ג בשם הירושלמי והובא ביתה יוסף או"ח סי' סי' מ"ט, וכ"כ הריקאנטי סי' מ"ו ע"ש ולמאן דלא ס"ל התירא דשגור בפי הכל אולי גם בשאר דברים שאינו קה"ת אסור כל שמוציא אחרים ואם הר' ירוחם ר"ל לתשובה זו שבשטרי תשובה אולי ר"ל ג"כ כן במה שסידר הא דאינו קורא בתורה בפ"ע אח"ז דאינו עובר לפני התיבה כי זה אסור גם שלא בקה"ת אם מוציא אחרים, וכמ"ש בנתיב שני ח"ג בשם הר' פרץ וקבלו בספ"י ע"ש, ועכ"פ ש"מ מתשה"ג שערי תשובה דסומא עכ"פ מותר לקרות לעצמו דבר שבכתב, אמנם כן מתשה"ג ד' ל"ק מוכח שגם בלא קה"ת אסור סומא בדברים שבכתב, וגם מוכח משם דאף שלא להוציא אסור כי מוכח משם דאין לסומא שום מקום לקריאת תורה שבכתב בין בציבור בין בפ"ע ואינו חייב אלא בתורה שבע"פ בלבד וכ"מ ג"כ מלשון ריב"ב ברכות והר"ן מגילה ע"ש, וגם יתר הספרים הנ"ל פשטא דמלתא ס"ל דסומא אסור בכל תורה שבכתב וכ"נ דעת הטור או"ח סי' נ"ג שכתב וז"ל סומא כו' ובלבד שלא יקרא בתורה שאין לקרות בתורה על פה עכ"ל, ומקורו משו"ת אביו הרא"ש והובא שם בב"י ע"ש ובשלטי הגבורים פרק הקורא עומד כתב בשם הרא"ש כלשון הטור ע"ש, והנה מ"ש שאין לקרות בתורה ע"פ ע"כ ר"ל בא' משני אופנים, או ר"ל שאסור לקרות דברים שבכתב בע"פ וכמו שכבר ביארו בסימן מ"ט או ר"ל שאסור לקרות קה"ת בציבור אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב וכמ"ש בתשה"ג שערי תשובה הנ"ל, אבל הנה העיקר דר"ל כפן הראשון דלשון שאין לקרות כו' משמע דהוא דבר ידוע ומפורסם וש"מ דס"ל שגם בלא קה"ת אסור לקרות סומא דבר שבכתב בע"פ ככל אדם, וכ"נ דעת מהר"ם מרוטנבארג ח"ג סי' קמ"ט ע"ש וכ"נ דעת האגודה פ' החובל סי' ק"ד ע"ש:
(ח) אבל דעת התוספות בב"ק דסומא מותר בדברים שבכתב משום עת לעשות וכ"ה דעת ספר חסידים הקטן וכ"כ הרב המאירי ז"ל במגילה שיש מתירין ע"ש, וכ"ה לכאורה דעת הר' פורת וכמ"ש לקמן ד"ה עתה אבל לפמ"ש לקמן ד"ה עכ"פ לא מוכח מידי, ולכאורה כ"ה דעת רש"י קידושין והתוספת נדרים מדמיאנו לפרש הא כדמתרגם ר' יוסף משום דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ, אבל לפע"ד אין שום ראיה מזה, חדא דיש לומר אדרבא דעתם כהר' פורת שגם תרגום הוי כתורה שבכתב ואסור לקרותו בע"פ, ועוד די"ל דס"ל שאין איסור אלא בדרך קריאה אבל להזכיר איזה פסוק לצורך דרשה או למוסר או למליצה וכיוצא לפי הענין אין שום איסור לומר בעל פה והכי ודאי מסתברא ודרכיה דרכי נועם, וכי אפשר שבכל פעם שיצטרך להזכיר איזה פסוק יטרח אחר הספר ההוא ויגלול לאותו פסוק, והנה כן מצינו לרז"ל פעמים אין מספר שהזכירו כמה פסוקים מפוזרים בתוך דבריהם בתוך קהל ועדה, וכי בכל פסוק ופסוק גללו הס' למקום ההוא, וכל ספריהם היו עשוים בגלילה כס"ת כידוע וכמ"ש רש"י ז"ל בכ"ד ויש טורח רב לגלול ממקום למקום ובכמה מקומות מוכח בהדיא שאמרו הפסוקים בעל פה, ועוד כי הנה מצינו כר' יוסף גופיה שאמר כמה פסוקים כהוייתן לדוגמא במסכת ברכות דף נ"ב סע"ב ובשבת דכ"ג ע"ב ובנדרים דנ"ה רע"א וסע"א ובנזיר דל"ב ע"ב ובגיטין ד"ו ע"ב ע"ש ודנ"ו ע"ב בפ' ע"ש ודנ"ז סע"א ובב"מ דק"ה סע"א ודק"י סע"ב ובב"ב דכ"ב ע"א ודקכ"ג ע"ב וע"ז דף כ"ד ע"א וע"ב ובנדה דל"א ע"א, וא"כ למה אמר אותן פסוקים המובאים בכדמתרגם ר' יוסף בלשון תרגום, ועוד י"ל דס"ל לרש"י קידושין ולהתוספת נדרים שאין איסור אלא בקריאת פרשה שלימה ועיין ספר קרבן נתנאל מגילה ריש פרק שני אות ע', ולכאורה פליגי על שתי סברות אלה כל הראשונים ז"ל הנ"ל שפירשו הא דכמתרגם ר' יוסף משום דדברים שבכתב כו', אבל נראה לפע"ד דלא פליגי על זה רוב הפוסקים הנ"ל וה"ק לפי שהיה ס"נ ואסור ללמוד תורה שבכתב לכן היה שונה תמיד בתרגום, ולכן בכל עת שהוצרכו לתרגום של איזה פסוק הביאו מהמתרגם שהיה הוא שונה וה"נ מסתברא כי בכל כדמתרגם ר' יוסף מוכח שלא ר' יוסף אמר התרגום בשעת מעשה אלא אמוראים אחרים הביאו זה, וכיון שר' יוסף אמר התרגום מכבר ע"כ לא אמרו על פסוק זה לבד דאטו היה יודע מקודם באיזה פסוק יסתפקו, אע"כ כמ"ש שהיה מתרגם כל תנ"כ בדרך לימוד אך זה יתכן לומר רק על התוספת דשבת ודנדרים ודב"ק ודפ"ז ועל הרב המאירי ועל הריטב"א קידושין וביותר על הריטב"א יומא עי"ש וגם בהריטב"א מגילה אפשר לומר כן ע"ש, אבל בא"ז הלכות תפילין והלכות מגילה מבואר כמעט שגם בהזכיר פסוק אחד לדרשה וכיוצא אסור בע"פ ע"ש, וכ"מ בספר חסידים הקטן ע"ש וצ"ע בזה מכל הנ"ל, ואולם אף שיישבתי דעת התוס' שבת וסייעתם אף אם ס"ל דאין איסור אלא בקורא פרשה דרך קריאה מ"מ לא תקשי על רש"י קידושין ותוספת נדרים שלא פירשו כן דהואיל שאין זה פשוט כל כך, שוב ניחא להו לפרש בפשיטות שהוא לפי שר' יוסף היה בקי בתרגום, ואין כל חדש בזה כי כן היה ר' יוסף סיני וכדאיתא בסוף הוריות והיה בקי בכל דבר וגם בתרגום, וגם יתכן לומר דאדרבה לדינא ס"ל ג"כ לרש"י קידושין ותוספת נדרים ככל הפוסקים הנ"ל דמקרא אסור גם לסומא ותרגום מותר לכל אדם, ולכן ר' יוסף היה קורא תמיד רק התרגום ועל ידי התרגום היה מהרהר גם המקרא, אבל מ"מ בעבור זה היה בקי בתרגום ביותר, וכ"ת דא"כ למה הוצרכו כלל לטעם דהיה בקי בתרגום, הרי מצי למימר בפשיטות שהוא לפי שר' יוסף היה שונה התרגום י"ל דק"ל דהנה עיניכם רואות שכל כדמתרגם ר' יוסף הוא מתרגום יונתן ולא נמצא לשון זה אלא על פסוקי נביאים וכמ"ש הא"ז הלכות מגילה ע"ש וכ"כ הרא"ש מגילה ע"ש וע"ע שו"ת הגאון ר"צ חיות זצ"ל ח"ב סי' ד' דף י"ז ע"ב סד"ה תרגום כתובים, וע"ע שם לעיל דט"ז ע"ד ד"ה תרגום יונתן, ומש"ש הפי' בכדמתרגם ר"י לפי שהיה ס"נ בשם התוספות ב"ק ושבת ע"ש, ר"ל שגם בב"ק הזכירו פירוש זה אבל באמת הרי שם שובר בצדו, ועכ"פ מאחר שכבר תרגמו כן יונתן בן עוזיאל הול"ל כדמתרגם יונתן, ואטו לפי שר' יוסף שנה אותו כיפי תלי לה יהודה ועוד לקרא ? לזה פירשו שהיו נמצאים כמה נוסחאות בתרגום יונתן ור' יוסף שהיה רגיל בתרגום היה בקי בו יותר וידע הנוסחא האמיתית וביותר קרוב לומר כן על דברי הרא"ש מגילה ע"ש, ועכ"פ נתבאר שאין להוכיח כלל מזה דעת רש"י קידושין ותוספת נדרים ורא"ש מגילה וגם דעת הרב פורת אין להוכיח כלל וכנ"ל, לכן נראה לפע"ד עיקר דנקטינן כרובא דרובא פוסקים שדין סומא בדברים שבכתב ככל אדם:
(ו) אמנם כן יש לצדד דלפי שהוא אצלו בשעת הדחק גדול דאף דאפשר שאחר יקרא לו מתוך הכתב דשרי ועמ"ש בח' ברכות ד"ח מ"מ לאו בכל שעתא מתרחיש אחר שיקרנו, לכן יכול לסמוך על דעת הרבה ראשונים ואחרונים ז"ל שכל הא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ אינו אלא כשמוציא אחרים ידי חובתן וכ"ה דעת הריקאנטי והר' פרץ ור' ירוחם והכלבו הנ"ל ד"ה ולכאורה וכ"ה דעת הרא"ש והתוספות והתוספות ישנים וכמ"ש ש"ב הגר"א ז"ל וכתב שכן עיקר ע"ש וכ"פ הפר"ח ע"ש וכ"ה דעת הסמ"ג והובא בברכי יוסף ע"ש, וכן בספר חסידים הקטן הרחיק תירוץ דודו הר' חיים ז"ל וקירב תירץ דודו הרא"ש ז"ל ע"ש ושם מבואר דס"ל להר' חיים רק התירא דשגור, דאם רק שגור שוב אין מקום כלל להא דדברים שבכתב כו' ע"ש וזהו ההיפוך מדברי אא"ז הרב ב"ח ז"ל ע"ש, ועכ"פ כ"ה דעת הס"ח כהרא"ש ז"ל, וכ"ה ג"כ בפסקי תוספות מנחות סי' ע"ז וכ"ה דעת מהר"ם מרוטנבארג ז"ל בתשב"ץ קטן סי' קפ"ה ובתשובה ח"ג סי' תל"ז עיי"ש, ומ"ש בח"א סי' שי"ג דבשגור שרי, אולי ר"ל אפי' במוציא אחרים או דשם חדא מתרי פירוקי נקיט, וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל שאין אסור לומר דברים שבכתב בע"פ אלא בקה"ת, לכן השמיט דין זה כי כבר ביארו בקה"ת בה' תפלה פי"ב ה"ה ע"ש, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה שבאגרות הרמב"ם והוסדר בתשובות הרמב"ם ד' לייפסיא סימן ט"ו והובא גם במיוחסות להרמב"ן ז"ל בשם הר"מ ז"ל בסימן רל"ט ובספר הכלבו הלכות קה"ת סי' כ' ובאבודרהם סדר שחרית של חול, וז"ל וראיה לדברינו מהא דאמרינן אין קורין בחומשין מפני כבוד הצבור כו' וא"ת שקריאה זו בלא ברכה למה נאסרה וכי יש בעולם מי שעלה על דעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפי' ע"פ אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על קריאה שחייבין לקרותה בצבור כו' עכ"ל, הרי בהדיא שדעת הרמב"ם ז"ל דקריאה בעלמא שאינו קס"ת פשוט ששרי לומר בע"פ, ופשוט שאינו מחלק כלל בין קריאה לתפלה וכיוצא ואפי' אינו שגור הכל מותר, ולכן א"א לאוקמי הא דאין קורין בחומשין אלא בקה"ת המחויבת והא דלא אוקמה בקה"ת המחויבת רק שהיא בלא ברכה דא"כ למה צריך לטעם דכבוד הצבור תיפוק ליה דהעיקר חסר מן הספר דברכות התורה הם עיקר גדול בקריאת התורה ודינם לענין הפסקה בק"ש כדין קדיש וקדושה וכ"ה דעת האגודה תענית פ"ד סי' י"ט וגיטין פ"ה סי' ק"ו דהעיקר דאין אסור אלא כשמוציא אחרים ע"ש, ואף כי כמו כן יש הרבה ראשונים ואחרונים ז"ל דס"ל שגם בשאינו מוציא אחרים אסור וכ"ה ג"כ דעת כל הפוסקים הנ"ל שפירשו הא כדמתרגם ר' יוסף משום שהיה ס"נ, וכן דקדקו מזה בספר חסידים הקטן ע"ש וכן דקדק מזה הריטב"א יומא והובא בברכי יוסף אות ו' רק שהריטב"א ז"ל ס"ל דהיינו דוקא בקורא לעצמו לחובת לימוד תורה, אבל בקורא דרך שנון כגון ק"ש או לשירות ושבחות שרי והר' חיים ז"ל ס"ל דהכל אסור, ובאמת שסברת הריטב"א ז"ל היא סברא רחוקה מאד, לחשב לימוד תורה יותר חובה מקריאת שמע, ועיין ברכות דף י' סע"ב ובתוספת ד"ה גדול ומסתימת הרב ברכי יוסף ז"ל נראה דהריטב"א אזיל בשיטת הרא"ש ודעימיה שאין איסור אלא במוציא אחרים, אבל לפעד"נ פשוט דהרא"ש וסייעתו ז"ל ס"ל דרק להוציא אחרים דוקא אסור והריטב"א ז"ל פליג עליהם וכנ"ל, עכ"פ סומא יוכל לסמוך על המתירים כי רבו ומהם שנים או שלשה עמודי ההוראה, הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל או גם הרי"ף להגי' שהכלבו שהובא בברכי יוסף וכן העתיק ש"ב הגר"א ז"ל, וגם יש לצרף בזה תשה"ג שערי תשובה והתשובה שבא"ז הלכות ש"צ הנ"ל ד"ה והנה דממ"נ מותר סומא בדברים שבכתב לעצמו וכמ"ש לעיל ד"ה ולכאורה, וה"ה לזקן שכהו עיניו וה"ה למי שהשעה דחוק לו לקרות במקום ובזמן שאין לו ספר ההוא שיוכל לקרות מכח הממ"נ הנ"ל כי גם בביטול תורה שעה אחת שייך עת לעשות, ובלא זה כדאי הם כל הראשונים ז"ל לסמוך עליהם בשעת הדחק:
(ז) עתה אדבר אודות תרגום בע"פ לכל אדם, הנה דעת התוספת בשבת ובע"ז דמותר וכ"ה דעת תוספות ריב"א ב"ק וכ"ה דעת הא"ז והריטב"א והרב המאירי ודעת רש"י קידושין ותוספות נדרים אין להכריע וכנ"ל אות ה', אך דעת הר' פורת דאסור במכ"ש מספר תרגום שכתבו התוספות בשמו דאסור משום דהוי כמו בע"פ אי לא ניתן ליכתב, והנה לתרגם מתוך ספר שכתב אשורית בודאי אסור שמא יאמרו תרגום כתוב בתורה, וכמ"ש שלהי מגלה דף ל"ב רע"א ובריש פסיקתא דויהי ביום כלות משה ובמדרש תנחומא פרשה וירא סי' ה' ופרשה תשא סי' ל"ד ע"ש, ולתרגם בע"פ ג"כ אסור בין כתובים בין תורה ונביאים דמאי שנא, וצ"ל שהיו מתרגמין בספר כתוב תרגום, אבל כתובים למ"ד לא ניתן ליכתב א"א לתרגם אותו בשום אופן, אלא ללמוד המקרא עם הפירוש מלה במלה וכיוצא, וגם לתרגם מתוך המקרא כל הענין מותר רק לא בצבור כדרך קריאה, דשוב לא שייך הטעם שמא יאמרו כתוב בתורה הפירוש והתרגום, וצ"ל לפ"ז שגם הר' פורת לא גריס במגילה דכ"א ע"ב ועשרה מתרגמין וע"ש הגהות ר"י ברלין ז"ל והגהות הרש"ש ז"ל והגהות ר"צ חיות ז"ל, ויתכן שגם רש"י ז"ל ידע שכבר היה בזמן התנאים תרגום כתובים כמבואר בשבת, אבל הנה הכותבו והקורא בו היו סבורים שניתן לכתוב אבל הרי מסקינן בשבת דגנזוהו דקיי"ל לא ניתן ליכתוב ולא לקרות בו, וא"כ א"א לתרגם כלל וכדעת הרב פורת וצ"ל דס"ל להרב פורת דסומא מותר בכל משום עת לעשות שהרי מבואר במגילה דף כ"ד ע"א במשנתינו דסומא מתרגם, וה"ה למקרא דמאי שנא, ורק בצבור אסור מפני הכבוד או טעם אחר, ואף שלגבי הצבור לא הוי עת לעשות שהרי יכולים להיות להם איש פתוח לתרגום כי לא פורש במשנה דהיינו דוקא בדליכא אחר, מ"מ הנה הם אין עושים מעשה אלא הוא ולגביה הוי עת לעשות, וכיון שהותר לעצמו הותר גם לתרגם לצבור דמאי שנא, ועוד שהיא מצוה כפולה וזהו ג"כ עת לעשות. גם צ"ל להר' פורת שגם כל כדמתרגם ר' יוסף שבגמרא אמרוהו האמוראים מתוך ספר כחוב תרגום, והיינו בתרגום יונתן נביאים שניתן ליכתב, כי לא נמצא בש"ס כדמתרגם ר' יוסף אלא בנביאים וכנ"ל אות ה', אבל קשה דהא מ"מ מצינו לרז"ל שהביאו גם תרגום כתובים בכמה דוכתי וכמ"ש בשו"ת הג' ר"צ חיות ח"ב ס"ד ד"ה תרגום כתובים, ולמ"ד לא ניתן לכתוב וכדמסיק בשבת היאך אמרו התרגום, וי"ל שאמרוהו לאחר שכבר הותר הכל ליכתב משום עת לעשות ואמרוהו מתוך ספר כתוב תרגום, וי"ל שהיו מתרגמין תרגום כתובים מתוך הספר שכתוב אשורית, ולא חיישינן שמא יאמרו תרגום כתוב בספר הכתובים כיון שהכתובים לא ניתנו מסיני וכמו שהכשיר הרשב"א בתשובה ח"א סי' ק"נ מגילה שכתוב בה ברכות ובסוף סימן ש"ע מגילה המנוקדת, והובאו ביתה יוסף הלכות מגילה סימן תרצ"א, וכמ"ש הטעם בזה בספר עטור סופרים על מ"ס פ"ג ה"ה ע"ש ולפ"ז גם בנביאים מותר לתרגם מתוך ספר כתוב אשורית, או י"ל דלא התירו בנביאים ורק בכתובים התירו הואיל וא"א לתרגם באופן אחר אם לא ניתן לכתוב, ולפ"ז אין הכרח לומר שהר' פורת לא גריס במגילה דף כ"א ועשרה מתרגמין, גם י"ל עוד דכל כדמתרגם ר' יוסף שאמרוהו שאר האמוראים וכן שאר התרגומים מכתובים הנזכר בדברי רז"ל אמרוהו בע"פ כי גם מקרא שרי לומר בע"פ פסוקא ודריש ליה וכנ"ל אות ה':
(ח) ואולם כל זה איננו שוה לי, חדא דא"כ מאי קאמר במגילה דף י"ח ע"א אלימא דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו בע"פ לא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום, והא להרב פורת גם בכתיבא תרגום וקרי לה תרגום קשה דהיינו בע"פ ואין לומר דאתי כמ"ד ניתן לכתוב דהא קיי"ל שם בגמרא לקמן ושם לעיל ד"ט רע"ב דהלכה כרשב"ג, ויש מהפוסקים שסוברים עוד יותר מזה דבמגילה גם יוונית פסול שגה רשב"ג מודה במגילה או שבמגילה אין הלכה כרשב"ג, ועכ"פ הכל מודים שקיי"ל כרשב"ג בהא שאין כותבין שום ספרים אלא אשורית לא בשאר לשונות, וכ"פ הרמב"ם הלכות תפילין ספ"א ע"ש ומ"מ כתב בהלכות מגילה פ"ב ה"ד שאם כתובה תרגום וקרי לה תרגום ומבין הלשון יצא, ואם כתיבא מקרא וקרי לה תרגום לא יצא משום דהוי קורא על פה ע"ש, ובכסף משנה ובב"י סי' תר"צ ד"ה מגילה ובשו"ת הריב"ש סי' ש"צ בשם הר"ן ז"ל סוף ד"ה ורואה, ועכ"פ מבואר דבדכתיבא תרגום וקרי לה תרגום אף דלא ניתן ליכתב מ"מ לא הוי קריאה בעל פה, וזה שדקדקו התוספת בסוטה דף ל"ג רע"א ד"ה כל כו' דמי שהיה קורא אותה בלשון פרסי והיא כתובה לשון עברי כאלו היה קורא בעל פה כדאמרינן בפ"ב דמגילה כו' דכתיבא תרגום וקא קרי תרגום עכ"ל, משמע אבל אילו היתה כתובה פרסי לא הוי כקורא בע"פ ולכן הביאו הסיום ל"צ דכתיבא תרגום כו' ור"ל אבל מאחר שלא ניתן ליכתב אלא בלשון הקודש הרי א"א לומר שכתובה פרסי, ונמצא שא"א לקרות בלשון פרסי וזאת שנית דבכ"ד בגמרא מוכח שהיו מתרגמין בע"פ ממש, , וכ"ה בריש מגילה דף ג' ע"א תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר"א ור"י תרגום של נביאים יב"ע אמרו מפי חגי כו', מבואר שאמרוהו בע"פ וכן פרש"י במגילה דף כ"ג סע"ב דמתורגמן מתרגם בע"פ ע"ש, וכ"כ שם די"ח ע"ב כמתורגמן בע"פ והוא מוכרח שם בגמרא וע"ש בהגהות ש"ב הגר"א ז"ל ובפי' ר"ח ז"ל, והשלישית דבהדיא איתא בירושלמי ר"פ הקורא עומד חמא חד סופר מושיט תרגומא מנו ספרא א"ל אסור לך דברים שנאמרו בפה ודברים שנאמרו בכתב, והובא בהרי"ף בפרק ההוא ובהרב המאירי שם בריש הפרק ובספר האשכול ח"ב סוף הלכות ס"ת סימן י"ח ובספר המנהיג הלכות שבת סי' כ"ט ע"ש ובהגהות הגאון ר"צ חיות ז"ל בשבת, ואין לומר דאדרבה היינו כהר' פורת, כי הסופר היה סבור דרק בע"פ אסור לומר תרגום אבל בספר תרגום מותר דניתן ליכתב, ואמר לו רשב"י שגם בכתב אסור והוי כמו בע"פ ודברים שנאמרו בכתב דוקא וצ"ל שהיה במעשה בתרגום כתובים או בתרגום נביאים אך לא תרגום יונתן אלא תרגום אחר שלא ניתן לכתוב, ומה שנזכר שם בירושלמי שראה ג"כ אחד שתרגם סמוך לעמוד ואחד שתרגם בלא סרסור זה היה בתרגום יונתן נביאים או בתרגום אונקלוס תורה שניתנו ליכתב, והיו מתרגמים מתוך ספר תרגום, או י"ל שהיו ג"כ תרגום שלא ניתן ליכתב וכהא דמושיט תרגומא מן גו ספרא אלא שהם היו מתרגמין התרגום מתוך ספר כתב אשורית וכנ"ל ד"ה עפה, אבל ז"א נכון כלל דאם שני המתרגמים הראשונים אמרו תרגום אחר והשלישי אמר תרגום כתובים הו"ל לפרש שהיה תרגום כתובים, ואם שני המתרגמים הראשונים תרגמו מתוך ספר אשורית. והשלישי תרגם מתוך ספר תרגום הו"ל לפרש שהיה ספר תרגום, אבל עתה הרי העיקר חסר מן הספר, ועוד שדוחק גדול לאוקמה בתרגום כתובים שלא היו רגילים לתרגמו, וסתמא דמילתא היינו בתרגום תורה אע"כ כפשטא דמילתא שתרגם מתוך ספר תרגום ואמר לו אסור לך אלא צ"ל דוקא בע"פ וכמו שהכל מתרגמין בע"פ וכ"כ בספר איי הים על תשה"ג שע"ת סימן קפ"ז ד"פ ע"א עיי"ש וכ"כ בהדיא הרב המאירי שם בסוף ספרק וז"ל בתלמוד המערב כו' אסור לתרגם מתוך הספר אלא על פה כלל גדול בתורה דברים שנאמרו בכתב בכתב ושבעל פה ע"פ, וכן כתב בהדיא הרמב"ם הלכות תפלה פי"ב הי"א והכלבו ה' קריאת התורה קודם סדר התורה בכל שבתות השנה ע"ש, והרביעית שבהדיא אמרו בפסיקתא ובתנחומא פ' וירא ופ' תשא הנ"ל אות ח' מקרא מלא הוא כתב לך את הדברים האלה הרי המקרא שניתן בכתב כי ע"פ הדברים האלה הרי התרגום שניתן בע"פ, הרי מפורש יוצא מכל הנ"ל שמצות תרגום לאומרו בעל פה דוקא, ורק האידנא מותר לאומרו בכתב כיון שכבר התירו לכתוב כל תורה שבע"פ, ומ"מ בציבור צריך לתרגם בעל פה דוקא כמנהג ישראל מעולם, ולכן כתבוהו הרי"ף והרמב"ם וש"פ ז"ל והכי ודאי מסתברא כי לתרגם מתוך התרגום מה צורך בו הרי מצוי הספר לכל אדם והכל יכולים לקרות בו, ולכן באמת נתבטל המנהג מלתרגם וגם משום שגם לשון תרגום אין מבינים ועיין סי' קמ"ה בטור, אבל מי שרוצה לנהוג לתרגם כדי לקיים המנהג ישן נושן צריך לתרגם דוקא בע"פ כמנהג הראשון:
(א) עכ"פ נתבאר נתבאר מכל הנ"ל שמותר לומר תרגום בעל פה בלא שום ספק כלל, וכ"כ בספר יד מלאכי ח"ג כללי הדל"ת סימן קנ"ה בשם הכנה"ג או"ח סי' רפ"ב בהגהות הטור סד"ה וראיתי, דהיא מילתא דפשיטא ע"ש וא"כ איפוא פליאה רבה הפלא ופלא איך יחלוק על כל זה הר' פורת ז"ל, אבל לולא דמסתפינא אמינא כי נכפוך הוא ואדרבה כוונת הר' פורת לסוף המאמר בגיטין ד"ס ע"ב ודברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב ונ"ל שהר' פורת כתב דברים אלו בתוספותיו, והיינו תוספות הר' יוסף המובא בספרים ועיין שבת דף נ"ב רע"ב תוס' ד"ה והא ודף נ"ח ע"ב ד"ה מתיב, ונשמט בדבריו תיבת וכו' ולמ"ד ניתן לכתוב הוי כדברים שבכתב ומותר לקרות בו ולמ"ד לא ניתן לכתוב הוי כדברים שבע"פ, ואם עבר וכתב אסור לקרות משום דמ"מ כתב הוא ודברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב אלא בע"פ, ולפ"ז קאי הר' פורת על כל כתבי הקודש וכפירש"י ז"ל, וכדמבואר בפסיקתא ובתנחומא פ' וירא ופ' תשא וכ"ה סתמות הירושלמי שגם תורה אסור לתרגם מתוך ספר תרגום אלא בע"פ, ומיהו נ"ל שגם למ"ד ניתן ליכתב היינו רק רשות אם ירצה, ולכן מותר לתרגם גם מתוך הספר תרגום, אבל אם בא לתרגם בע"פ רשאי ג"כ, כי ע"כ יודה שכ"ה מנהג ישראל מעולם לתרגם בע"פ ואיך יחלוק ע"ז, או אולי י"ל דלמ"ד ניתן ליכתב ס"ל דלעולם הוי דברים שבכתב וצריך לקרותו דוקא בכתב ולא בעל פה, אך זהו רק בקורא התרגום בפני עצמו שאז הוא חשוב כספר בפ"ע, אבל אם קורא התרגום אחר הקורא מקרא אז אינו נחשב לספר בפ"ע אלא לפירוש על המקרא והוי דברים שבע"פ ולא ניתן ליכתוב על קריאה זו לכן צריך דוקא לתרגם בע"פ וכמנהג כל ישראל מעולם ולפ"ז אם קורא התרגום בפ"ע שלא על המקרא צריך לקרותו דוקא בכתב להר' פורת ולא בע"פ, אבל הנה בהפסיקתא והתנחומא פ' וירא ופ' תשא מבואר דהתרגום הוי לגמרי דברים שבע"פ ובכל גווני צריך לקרותו בע"פ, אך י"ל דזהו אתי רק כמ"ד לא ניתן ליכתב אבל למ"ד ניתן ליכתב הוי לפעמים דברים שבכתב וכנ"ל, אבל הנה אנן קיי"ל לא ניתן ליכתב וא"כ איפוא נתבאר שבכל גווני צריך לקרות התרגום בע"פ דוקא מעיקר הדין רק שמשום עת לעשות מותר האידנא לומר גם בכתב, אבל לא משום שהתירוהו נחשבהו לדברים שבכתב לאסור לאומרו בע"פ, לכן פשוט דשרי למימר תרגום לד"ה בע"פ, שוב ראיתי בברכי יוסף ובשיורי ברכה שהזכיר איזה דברים מזה וכ' ג"כ בפשיטות דשרי ע"ש, אבל לפענ"ד נכון כמ"ש שגם הר' פורת משלנו הוא שצ"ל תרגום בע"פ דוקא ולא בכתב, ואפריון נמטיי' להר' פורת, וא"כ איפוא נמצא שדין זה דשרי לומר תרגום בע"פ הוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וק"ל מזה על מ"ש בכתבי האר"י ז"ל והובא בארצות החיים סי' א' סעיף ג' ובשערי תשובה או"ח סי' רפ"ה שאין לקרא תרגום בלילה כמו שאין לקרות מקרא בלילה בלא שום פקפוק וצ"ע וכ"כ בספר שושן סודות סמוך לסופו דע"ט רע"ב ד"ה וצריך דתרגום הוי תורה שבע"פ ע"ש:
(י) הגם הלם ראיתי אחרי רואי בספר מים עמוקים בשו"ת הראנ"ח סימן ע"ג שהעמיק הרחיב בענין זה, וגם הוא ז"ל תפס בפשיטות דשרי לומר תרגום בע"פ דתרגום הוי תורה שבע"פ וכמ"ש התוספות בשבת, אבל יש לפקפק קצת על איזה דברים מתשובתו הרמתה א' במה דשקיל וטרי שם טובא אם קריאה בע"פ הוי קריאה אי לא, לפע"ד זהו מחלוקת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל בס"ת פסול לקרוא בו, דהרמב"ם ז"ל סבר דהוי קריאה כי עיקר התקנה היא הקריאה בפה וע"ז מברכין והרשב"א ז"ל סבר דלא הוי קריאה דעיקר התקנה היא הקריאה בספר תורה הכתובה כדת וע"ז מברכין, הובא בכלבו ובאבודרהם הנ"ל אות ו', אבל הנה פשוט לפע"ד דמ"מ לא אפשר כלל לקרות ההפטרה בע"פ כי בזה ודאי נאמר האיסור דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ ובעבור זה התירו לכתוב ספר אפטרתא ולא התירו לקרות בע"פ, דאיסור זה חמור יותר מאיסור דכתיבת מגילה אחת מן התורה, וכן העלה הוא ז"ל עצמו בד"ה העולה אלא שלפע"ד כל האריכות למותר כי פשוט הוא ודקארי לה מאי קארי לה ?, ב' מה שפי' שם הירושלמי דמושיט תרגומא מגו ספרא כו' שאמר לו רשב"י אסור לך לתרגם מגו ספרא הלז שהוא כתוב תרגום דהוי קריאה בכתב אלא צריך לתרגם מתוך ספר כתוב עברי דהוי קריאה בע"פ ע"ש, ואף שכתב שאפשר לדחות פירוש זה אלא ר"ל לקרות בע"פ דוקא אבל לעיקר תופס כנ"ל ע"ש, לפע"ד א"א כלל לומר כן דא"כ העיקר חסר מן הספר, דהו"ל מושיט תרגומא מן גו ספרא דתרגומא, אלא פשוט דר"ל דצריך לתרגם בע"פ דוקא וכנ"ל ד"ה ואולם, ג' מה שהקשה שם מזה הירושלמי על מ"ש קראה תרגום בכתיבא תרגום יצא והאריך בזה כמה אנפי, תמהני שלא הזכיר שכבר ישב על מדוכה זו הר"ן ז"ל בתשובתו להריב"ש ז"ל שם סימן ש"צ סד"ה ורואה כו' ואע"ג דקיי"ל כרשב"ג שאין הספרים נכתבים אלא בלה"ק או בלשון יוני מגילה ודאי לגמרא דילן מכללא נפקא כו' ואע"פ שאינה מטמאה את הידים אע"כ כתיבתה מתרת להוציא בה שאינו בקי כו' ואף לבקי נמי כיון דעיקר קריית המגילה משום פרסומי ניסא כו' ע"ש, וכן מסיק הראנ"ח דהיותר נכון שהוא משום פרסומי ניסא ע"ש, והראנ"ח ז"ל עצמו שם לעיל רמז לתשובת הר"ן הלזו ע"ש, ואף שהר"ן ז"ל הקשה מהא דרשב"ג והראנ"ח ז"ל הקשה מהא דירושלמי הכל אחד דלרשב"ג הוא שאסור לקרות בכתב ההוא וכמ"ש רש"י והתוספות ר"פ כ"כ וכנ"ל ד"ה עכ"פ, וממילא נסתר ג"כ תירוץ הראנ"ח ז"ל דאין איסור אלא לתרגם אחר הקורא בספר מקרא אבל תרגום הכתוב בפ"ע ולקרותו בפ"ע הוי כדברים שבכתב ונקרא בכתב ע"ש, דהרי אמרו על היו כתובין תרגום שלא ניתן ליכתוב שלא ניתן לקרות בו כלל ובעבור זה ס"ל לרב הונא דאין מצילין אותו מפני הדליקה ואם איתא שבפ"ע קוראין בו למה לא יצילוהו מפני הדליקה ולמה גנזו לספר איוב תרגום הרי ראוי לקרות בו בפ"ע, ועוד דהא איתא שם שהיה יושב על השלחן ובידו ספר איוב תרגום וקרא בו, הרי שלא היה מתרגם אחר הקורא אלא היה קורא הספר תרגום לבד ואעפ"כ אסרוהו, וזהו פליאה נשגבה על הראנ"ח ז"ל, וממילא נסתר גם מש"ש קודם ד"ה העולה דהא דיוצא בתרגום קצת הפטורה היינו מתוך ספר תרגום ומשום דחסר לכ"א פסוקים נחשב זה לקריאה בפ"ע דשרי בכתב ע"ש, וז"א אלא פשוט דמיירי בע"פ ומה שהקשה שם ד"ה העולה על הרא"ש ז"ל דהא דדברים שבכתב אא"ר לאומרן בע"פ אינו אלא להוציא אחרים דא"כ נצטרך לומר שכ"ה ג"כ מ"ש ודברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב שאינו אלא כשקורא לאררים כגון מתרגם, וזה דוחק דתרגום אינו חובה, ועוד שהרי אמרו כן על הא דר"י ור"ל מעיינו בספר אגדתא ונשאר בקושיא ע"ש, ולפע"ד זה א"צ לפנים דהא דדברים שבע"פ אא"ר לאומרן בכתב היינו בכל דבר, שהרי רבי התיר המשנה משום עת לעשות ולא יותר מהמשנה ומקודם היה הכל אסור, ועוד שהרי מבואר בשבת שאף בפ"ע אין לקרות בספר שלא ניתן ליכתוב וכנ"ל, ואולם לק"מ מזה על הרא"ש ז"ל כי קרוב הוא לומר בזה הא כדאיתא והא כדאיתא, ומה גם דבאמת לא משכחת לה כלל בדברים שבע"פ להוציא אחרים וכמ"ש דתרגום אינו חובה כלל, ועכ"פ אין לסתור שיטת הרא"ש ז"ל בזה וכ"ה דעת פוסקים רבים וכנ"ל, ה' מש"ש בסוף התשובה להתיר לקרא ההפטרה בע"פ, יען שגם הקריאה מספר אפטרתא הו"ל כקריאה בע"פ יען שלא ניתן ליכתוב וכמ"ש התוספות ר"פ כ"כ בשם הר' פורת רק שהקשה ע"ז א"כ מה איסור יש בקריאת ספר אגדתא, ויותר מזה שקשה דלמה אסר רשב"י להושיט התרגום מתוך הספר הא הוי ע"פ ע"ש, לפע"ד אין ראיה מהר' פורת לספר אפטרתא דיען שהתירו משום עת לעשות וניתן לקרות בו בודאי נחשב ג"כ ניתן לכתוב והוי קורא בכתב. וממילא ל"ק מהא דספר אגדתא דקאי באם לא התירוהו משום עת לעשות, וגם מהא דירושלמי י"ל דס"ל דניתן לכתוב והוי רשות לקרא בכתב ורשות לקרא בע"פ וכנ"ל אות ט' ולכן א"ל דבציבור צריך לתרגם בע"פ דוקא כמשפט המתרגם. ואולם לפי מ"ש לעיל אות ט' שדעת הר' פורת ג"כ דתרגום נקרא בע"פ דוקא והקורא בספר תרגום הוי כקורא בכתב א"כ אדרבה מבואר שגם דעת הרב פורת דמכ"ש הקורא בספר אפטרתא הוי קורא בכתב, ואם כן אין שום מקום להקל שיקרא בעל פה: