אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · רא"ש פרק ב
ס"ג ותו מדמדליקין בהן כו'. הוא לשון הרי"ף ז"ל ואף דבגמ' דייק לר"ח מחול דאינו זקוק. ודאי דאיכא למידחי דל"ח שמא יפשע. אלא דבירושלמי אמר דהקשו קמי ר"ח לטעמא דשמא יוצא אמאי אסור בשבת בחנוכה. ולא שני משום כבתה זקוק לה. להכי קאמר רבא קושטא דטעמא וכי היכי דלוכח מינה דמותר להשתמש לאורה דלא נימא דטעמא משום דזקוק לתקנה ולא אפשר בשבת. ועי' מ"ש על התוס':
סי'יז וי"ל דמספקא ליה וכו'. רבינו מיאן בשני הפירושים של התוס' דקא בעי אי הדלקה עושה מצוה אי הנחה עושה מצוה דלא משמע כן מלשון הפשיטות. להכי פירש דמספקא ליה בלא"ה אי תיובתא גמורה או לא. ופשיט דלא הוי תיובתא גמורה הלכך אמרינן לחומרא דפליגי באכחושי. וקינסא ודאי אסירא ומנר לנר אי הדלקה עו"מ שרי דקיי"ל כשמואל ורבה. אך אם נפשוט מאמוראי בתראי או מברייתא דהנחה עו"מ לא ניחוש להא דשמואל ורבה. א"נ נוקמי להו בשארי נרות מצוה והיינו דמסיק רבינו דע"י קינסא אסור לב' הפירושים. ופי' הק"נ לא ידעתי להולמו כלל:
שם לא יצא ידי חובתו. צ"ע דהא הוספה גופה הדלקה היא וחייב עליה בשבת: