אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

שבת

משניות זרעים

דף ב.

תוס' ד"ה שתים שהן ארבע בפנים. ובשבועות פירש"י כו' ע"ש כל הדבור. נראה דפירש"י שם הוא לפי הס"ד התם דהכנסות לא הוו בכלל יציאות. וקשה קושית התוס' שם דהיכי אפשר למיהוי ב"פ ב' שהן ד' בהוצאות. ותירוץ התוס' שם הוא רק לשיטת ריב"א ז"ל דהפשיטות יד הוא העיקר. אבל לשיטתו ז"ל דעקירות הן העיקר לא אפשר. להכי פירש דבפנים היינו הכנסות דכיון דפירש בהדיא במשנתנו הכנסות ל"ש לאקשויי והא יציאות קתני. וכ"ז לס"ד דגמ' אבל למסקנא דיציאות משמע נמי הכנסה ע"כ דפירושא דבפנים הוי לבעה"ב העומד בפנים. דאי לאו הכי קשה קושית התוס' שם לפי' ריב"א דאמאי לא מפרש הוצאה והוצאה הכנסה והכנסה. ול"ל כדי לקצר כתירוץ התוס' שם דכיון דה"מ למיתני ברישא אעני ובעה"ב ה"ל למיתני הכי כי היכי דליהוו הרישא והסיפא בענין אחד. משא"כ לפי הס"ד דע"כ צריך למיתני בהדיא בפנים משום הכנסות:

ד"ה פשט כו' ע"ש כל הדבור. עיקרן של דברים נ"ל דהוצאה משום דמלאכה גרועה היא לא מהני מאי דהויא במשכן אי לאו קרא דאל יצא אל יוציא ואהניא מאי דהויא במשכן לחייב כל מאי דהיו במשכן כגון מכניס וזורק ומושיע. להכי הויא הוצאה אבוה דכולהו דקרא דילה גלי על כולהו דהוו במשכן כוותה. לבד מעביר ד"א דלא הויא במשכן רק הל"מ דמיחייב ודהויא תולדה דהוצאה:

דף ב:

גמ' רשויות שבת שתים. לפי גירסתנו בגמ' שתים א"א לומר כפי' ריב"א שבתוס' אלא כפירש"י ז"ל. וקושית התוס' נ"ל ליישב בפשיטות משום דאיכא תו חיובי אלא שאינן ע"י ב' רשויות דזורק ד"א הוא ברשות אחד ומושיט הוא בג' רשויות. להכי אמר וב' רשויות שהן ד' חיובים בחוץ:

תוס' ד"ה מי לא עסקינן דקרויה הוצאה כוללה כו'. והיינו דפריך התם ודלמא קא מפיק כו' ר"ל אבל הכנסה אינה קרויה הוצאה ולא ה"מ למיכללה בקוצר. להכי לא תני לה כמו כל התולדות:

דף ג.

רש"י ד"ה גופו נייח דיתירא היא. משמע דס"ל דשתי הלשונות דבר אחד הן וכמ"ש התוס':

תוס' ד"ה בבא כו'. לכל התירוצים קשה לכאורה מאי פריך ממימרא דשמואל הא איכא למימר דשמואל לא חשיב משום דלא בכל ענין הוא פטור ומותר. וי"ל דמי שמניחין לתוך ידו הוא פטור ומוסר לגמרי:

דף ד.

גמ' לכי תיכול עלה כורא דמלחא. נראה לי דהכי פירושו לכשתאכל כור מלח אז תרגיש היטב טעם החילוק. ואמר לו כן לפי שרבא היה יודע שיש לחלק ביניהן. וראיה מדשאל ב"פ אלא שלא היה מרגיש היטב טעם החילוק ולא היה מתקבל אצלו כמאכל תפל בלי מלח:

שם והא בעינן עקירה והנחה. היינו ממתני' סוף הזורק קלטה כלב פטור עיין בגמ' שם:

רש"י ד"ה מחשבתו שנתכוין לפנותה. ר"ל שלא תתקיים כלל מחשבתו:

שם אבל לחצר אחרת נתקיימה. ר"ל אף שגם בחצר אחרת במה שנתכוין לזרוק ברה"ר לא נתקיימה דע"כ שנתכוין לרה"ר דאל"כ לא חייב חטאת מ"מ בזה מיהא מתקיים שנתכוין לפנותה:

תוס' ד"ה ואלא דאהדר תימה כו'. ונראה לפי שיש חטאת באיסורן שאינם חמורין כשבת:

ד"ה מתני. אית ספרים דגרסי כו'. וע"כ צ"ל כן לפר"י דכבר איפשטא לעיל להיפוך:

דף ד:

רש"י ד"ה ודלמא הנחה מדלא קתני ר"ע. ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה זרק:

תוס' ד"ה זרק כו' וא"ת ואכתי כו' א"כ מה תירץ רב יוסף. ולשיטת רש"י ניחא דלא מפלגינן לענין קלוטה אלא משום דדייקא מדלא קתני מחייב ב' ממילא כאן לענין מקום ד' אמר ר"י הא מני רבי דזיז ואף דמוכח מרבי דזרק מרה"ר כו' דלא ס"ל ביתא כמאן דמליא דמיא לענין עקירה אין זה ענין למקום ב' ברה"ר:

דף ו:

גמ' איסי בן יהודה כו'. עיין בתוס' דרק לענין סקילה איתניא. ונ"ל מדתני מנינא ש"מ דאיירי גם לענין חילוק מלאכות שאותה מלאכה אינה בכלל חילוק. והטעם משום דלא דריש דברים הדברים והו"ל ל"ח. ובההיא פרשתא סקילה וחילוק מלאכות כתיבי:

דף י.

גמ' מתקיף לה רב ששת. אר' מנינא דהא היה קודם אביי:

שם משיתעטפו הדיינים. משום דעסק מצוה הוא ויפסיק ואף דיכול להתפלל כך:

שם וכי תעלה על דעתך כו'. והא דא"ל יתרו מבקר עד ערב היינו ערב ראשון שהוא בחצות. משא"כ הכא דכתיב הערב בה"א הידיעה דמשמע לילה ממש גם מן בקר אפשר לפרש דהיינו סוף הבקר שהוא עד ד' שעות או חצות אבל לשון מן הבקר משמע התחלתו:

תוד"ה התם וי"ל כו'. אזלי לשיטתייהו בעירובין דף ס"ד ד"ה שתה. ולאינך פוסקים צ"ל כדעת ר"ח דאסור לסעוד קודם מוסף:

ד"ה טריחותא ולא חייש כו'. ואפשר דמשום הכון צריך לאזור יפה והוי טרחא וכ"מ בספ"י:

שם דטעם דבעי אזור. ואף דקאמר משום הכון היינו דס"ל מדינא לבו רואה את הערוה שרי אלא שיש בזה משום הכון ולפ"ז א"צ לחזור יפה. וע"כ לא חייש לשינויי קושיא קמייתא:

ד"ה אי איכא והא דאמרינן בפ"ב דמ"ק. ואפשר שהדיינים לא היו עוסקין בת"ת כשהיו בטלין מן הדין:

רש"י ד"ה תנא להו חייא בר רב ולא יצטערו. וצ"ע דמייתי להיפוך שאין לדון כל היום ולפי' השני דחוק דאין ראיה מביטול דין לתורה לביטול לתפלה ועיין בר"ן מרכיב ב' פירושים:

ד"ה ואצ"ל שאם אוחזן בידו בתיק שלהן. נראה שפוסק כר"ע בברכות דף כ"ג דבעינן בגדו וידו. ול"ל דבמרחץ לא שרי רבנן דא"כ אפי' בבגדו אסור כדמשמע שם גבי ספרא דאגדתא ועי' בב"י שם וצ"ע:

דף י:

גמ' התם שם גופיה כו'. נ"ל עיקר החילוק דהתם השם לא איקרי הימנותא אלא מהימנא. להכי איקרי שלום. וזהו שאמר הכא שם כו' דכתיב ויקרא וגו' שלום ומ"מ מותר להזכיר מהימנא בבה"כ דאינו אלא שם המקרה למי שהוא בעל אמונה ואמונה גופא אינו שם כנ"ל. ויותר נראה לגרוס בקושיא דגמ' דכתיב אל אמונה. וניחא דהוצרך להביא מהתרגום והתרגום מוכח לה מדכתיב בתריה ואין עול:

שם אמר אביי שאיף ליה משחא. בביצה ל"ג האי דאמר אביי הכא דהא בימיו כבר היו חוששין לכשפים כדמוכח בעירובין (פרק הדר) וא"ל דמלתיה דרשב"ג מפרש דמ"מ ה"ל למימר היכי ליעביד האידנא אלא תלמודא מפרש לדרשב"ג למייתי דר"פ:

שם במלתא דעבידא לאיגלויי. מ"מ צריך לאשמעינן דה"א שלא יהא יושב ותוהא עד שנודע לו כ"כ רש"י במס' ביצה:

שם הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו כו'. לא הזכיר רב חמא בר גוריא. ונראה היינו משום דלא אתי למימר שמעתתא אלא דרב אבל בתרייתא ודאי שמע מרב גופיה והיינו דקאמר בתרייתא עדיפא כו':

שם שישיבתה קרובה עונותיה מועטין. פי' דגלות מכפרת והבן:

רש"י ד"ה הוה נקיט תרתי מתנתא. לא ילפינן דמתנות נוהגות בזה"ז. פי' בזמננו זה:

שם ובימי רנב"י נסוג כו' לא במתנות. דהא קניס גלימא בחולין (קלב):

תוס' ד"ה דמתרגמינן דהתם קראו שלום כו'. צ"ע דהא בתרגום איתא להדיא דעביד ליה שלום ולא ע"ש כל העולם. ונראה דכוונתם דע"כ קוראו שלום עבור שעשה לו שלום דאי לא קראו כך ולא שאומר שעשה לו שלום הל"ל שלומו אבל אי קרא לו שם לדורות ל"ש למימר כ"כ שלומו:

ד"ה ושל. משמע שהיה אברהם בן ע"ג שנה. צ"ע דהא קראי מוכחי דמלחמת המלכים היתה אחר פרידת לוט שהיתה אחר עלייתו ממצרים והוא היה בן ע"ה בצאתו מחרן. ועוד דא"כ לא עבדה צוער אלא י"א שנה ומקרא מלא על כולם שתים עשרה שנה וע"כ כמ"ש בס"ע:

דף יא.

גמ' ואמר ר"י אפי' בשבת. משום דהכא הוי ג"כ סעודת מצוה סעודה שת"ח שרוי בתוכם ועיין במג"א סי' תקס"ח סק"ה ולהכי הוכרח לדר"י:

שם והתניא כשם שאין מפסיקין כו'. ואי לאו הא דר"י הוי מוקמינן בתורתן אומנתן. וז"ש כשם כו' דאפי' (ב"א) אין מפסיק. ולפי התי' כשם כו' דאפי' מת"ת אין פוסק:

רש"י ד"ה חברים כו' דזמנה דאורייתא. שינה כאן לשונו ובמשנה דהתם איירי ביש שהות והכא איירי באין שהות כמ"ש התוס' ד"ה כגון וכ"ה במאור:

ד"ה מפני הרגל עבירה כו' שמתייחדין כו'. נראה דכיון שהתירו לייחד החמירו בזה וכ"כ הרא"ש בקיצור הלכות נדה. ולפ"ז חתן שפרסה כלתו נדה קודם שבעל מותר לאכול עמה ובשארי התקרבות ככל הנשים. ומ"מ בלבו גס בה יש להחמיר מטעם שכתב בתשובות הרשב"א ועי' בתשובת ב"ח מה נקרא גס בה:

תוס' ד"ה ולא אלא עיקר הא הפרסיים והחברים כו'. ואין לו לדאוג מהחברים:

ד"ה כגון רשב"י. ההוא מצלי היינו ק"ש צע"ג. ולו"ד ה"א בכאן דמפסיק לק"ש מחויב גם להתפלל ולא אמרה המשנה אלא בתפלת מנחה והא דאמרי' בסוף ר"ה דר"י הוי מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין אפשר דס"ל במי שתורתו אומנתו אינו מפסיק גם לק"ש דס"ל דק"ש דרבנן גם לא ס"ל דר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום:

ד"ה שמא אליבא דרבא כו'. לדעתי היה נראה דבכה"ג מודה רבא משום דעיקר הגזירה היתה שיזהר שלא יבוא לידי שכחה דלא שייך לגזור על השוכח:

שם אלא שמא ישכח את המחט דע"כ צריך נמי לשכחת המחט מדשרי תפלין בגמ'. והיינו משום דאיכא תקיעות:

דף יא:

גמ' במידי דהיינו אורחיה. נראה דר"ל כלי שכל דרך הוצאתו בכך כמו כיס הזב. ומייתי ראיה מהדיוט שחקק קב דוודאי חקיקה כזו בשארי כלים לא חזיא דבעי מעשה אומן ומ"מ בקב חייב. והא פשיטא לים דל"ש למיפטריה משום שאין דרך כ"א להוציאו דא"כ אומן שעשה כלי ליפטר:

רש"י ד"ה כרמלית כגון בשעה. ר"ל לאפוקי קרפף דמדאורייתא אסור לרה"ר:

ד"ה ואי ברה"ר כגון אינה גבוהה. ר"ל קדרסי רבים עלה דבלא"ה לא הוי רה"ר לאביי. ולא חש לפרש משום דלדידן אין צריך:

תוס' ד"ה אמר ט' ע"ש. ולדעתי היה נראה דאביי ס"ל כיון דגזור בכרמלית אטו רה"ר וע"ש אטו שבת לגזור נמי בכרמלית וע"ש שלא לחלוק בגזירותיהן והכי דייק לישנא דהיא הוא דקאמר ול"ק משאר דוכתי:

דף יב.

גמ' אלו מן ההלכות. נראה דמייתי הך סיפא לומר דאפי' ר"א מודה. והיינו דסיים ש"מ דתרווייהו כו' ר"ל דבי"ח דבר הושוו אלמא דאפי ב"ש דסבר כר"א שרי ביום:

שם הלכה מולל וזורק וזהו כבודו. נראה דר"ה לא אמרה אלא לחומרא בעלמא ומשום דבכ"מ אסור להחמיר כב"ש אמר וזהו כבודו כו' ולא מיחזי דעביד כב"ש להכי אייתי רבה כו' רב ששת כו':

שם רבא שדי להו לקנא דמיא. משמע דזה הוי הריגה גמורה. ולפי' ריב"א איירי בחול ומשום מאיסותא ולרש"י איירי בשבת ולא הרג משום מאיסותא. ולא מלל וזרק שלא לעבור ע"ד ב"ה. ור"נ אומר לבנתיה קטילו ואשמעינן קלא ר"ל דליהוי צריך לגוף הריגה שדרך נקמה בעלמא והכל כי היכי דלידעי דשריא כב"ה. ודרך נקמה בעלמא חייב אף לרש"י. ול"ד לקורע בחמתו דהתם כיון דבמקדש לא היה קורע אלא ע"מ לתפור לר"ש דלא אזיל בתר מחשבת צורך המלאכה לא מחייב בתיקון אחר אבל הכא חייב לכ"ע והוי רבותא טפי:

תוס' ד"ה שמא יהרג וחייב עליו לכ"ע. והא דאוקי גמרא הא דלא יפלה את כליו למאי דס"ד ביום דוקא כר"א היינו משום דלא תיקשי מהני תנאי דהמפלה את כליו:

ד"ה מי אלימא ועוד דבברייתא קתני. ול"נ משום דבברייתא ליכא דינא אחרינא דל"ש הכא ותני להני תרי בהדדי ואפשר שנתכוונו לזה:

דף יב:

גמ' וזמנין אמר ליה. נראה דהיינו כשהחולה אינו מבין בלה"ק, וע' תוס' ברכות ג' ע"א ד"ה ועונין וזהו שדייק וזמנין אמר ליה:

שם חד הוא דלא ליקרי כו'. לרבה מקשי דמוקים מתניתין כרבנן דר' אחא לקמן דף קמ"ט ועיין ירושלמי. ואף דר"א משני עלה אלמא דבומיו הקשוה מ"מ הש"ס סידר בתר מלתא דרבה:

רש"י ד"ה שבתו בשלום נוחו בשבתכם. עיין רש"א ועיין במשנה ספ"ב דר"ה ובפ"ג דנזיר מ"ו דתנן בשלום:

ד"ה במדורה דהואיל ויושבין כו'. משמע מלשונו דלאור הנר מותר אפי' בשני ספרים. תוס' סד"ה ר"י אתי הכי שפיר אפילו לל"ק שם דהכא כ"ע מודו ועי' בתוס' שם בסה"ד:

ד"ה שאין דאפילו מחשבה שבלב. עי' דניאל י' י"ב. ועי' תענית ו' ב' ואף דהתם גבריאל קאמר לה מ"מ בגמ' משמע דלא איפליג גבריאל אלא בע' לשון דאי לאו הכי ה"ל להביא מקרא. ונראה דלכן כתבו בריש הדבור לבד מגבריאל כדאמר כו':

דף יד.

גמ' והידים. כלל טומאת ידים הן סתמן הן שנגעו בראשון או בשני מפני שהן עסקניות ומגיעות טומאות בטהרות להכי כיון שגזרו על הספרים והידים לא הוצרכו עוד על הידים מחמת ספר דבכללן היא אלא דמייתי בגמ' הך תנא דידים מחמת ספר להודיענו הא דר' פרנך. ומיושבין כל קושיות התוס' ודקדוקיהן בענין זה:

דף יד:

גמרא בשעה שתיקן שלמה כו'. גזירות חז"ל נחלקות לשתים. א' המביאות לידי היתר בשל תורה שיאמרו מדהא שריא כו' ומענין זה הן עירובין. ב' המביאות בטבען למכשולים בשל תורה ומענין זה נט"י ומכוונים ע"ז ב' הפסוקים שהביאו:

דף יח.

גמרא והשתא דאמרת לב"ה. הא דאמר לב"ה היינו משום קושיא דאונין של פשתן. אבל בגפרית ומוגמר מקשי מדידיה אדידיה:

שם והשתא דאמרת דלב"ש. ונ"ל לפי פשט הסוגיא דפשיט ליה דברייתא אתיא אליבא דכולי עלמא דהכי מוכת מלשונה דמעיקרא אייתי פלוגתא דב"ש וב"ה והדר תני לה הלכתא פסיקתא ועיין רש"י ע"ב סד"ה גיגית. ומעיקרא סבר דטעם ב"ש משום גזירה. ופותקין מים לגינה משום דבכח שני ליכא חיוב חטאת וכח ראשון נגמר כולו בע"ש ובסוף היום א"א כלל לבוא לידי חיוב חטאת כמ"ש. וגפרית ומוגמר וכולהו אינך משום דאף בשבת ליכא חיוב בהנחתן. ורחיים אסור אף לכ"ה. ואמר רבה מפני השמעת קול היינו לב"ה. ורב יוסף אמר מפני שביתת כלים. ואקשי מגפרית ומוגמר בנעשה בכלי מלאכה גמורה היינו הבערה. ומשני משום דלא עביד הכלי גוף המעשה. ורב אושעיא אמר דמאן תנא כו' אלמא דב"ש אפילו בלא מעשה ס"ל שביתת כלים כמו אונין של פשתן ופריך א"ה כו'. ועיין בירושלמי דמשמע כמ"ש:

רש"י ד"ה והשתא דאמרת ב"ה. מדשרי בהנך. דל"ל דמנחי אארעא דה"ל לרב יוסף לפרושי כיון דלרבה ודאי שרי אפי' בכלי:

תוס' ד"ה אבל. והא דאמרי' בב"מ כו'. ולפירש"י שם דקאי אמה שמשימין לתוך הדיו ניחא:

ד"ה אונין הא דנקט אונין כו'. ול"נ דמקשי משום דאונן גופייהו כלי נינהו דהא מטמא בנגעים כשמתלבן וס"ד דאף כשנעשה המלאכה בכלי אסור וכ"ש כשנעשה הכלי בשבת ולהכי משני משום כו' ומינח נייח ר"ל שאין עושה מעשה:

ד"ה ולימא דהתם אתי ממילא טפי. ר"ל דבמתני' המעשה נעשה ע"י מה שבתוך הכלי וכאן הוא נעשה ממילא. והאמת דבעינן גם לרב יוסף דלהוי מלאכה גמורה. ובלא"ה ליכא שביתת כלים כדאמרי' ר"פ בתרא כל שבחבירו כו' וראיה דאמר לעיל מאן תנא נתינת מים כו' אף דלכ"ע אסור לתת מים לדיו בשבת ועי' רש"י שם. אלא דקשיא לי כיון דהפטור משום דאתי ממילא להא לא מהני ליה:

ד"ה והשתא ולפ"ז רחיים מותרים כו'. ולפי מ"ש למעלה לא פליגי ברחיים של מים כלל ור' אושעיא ע"כ כרבה ס"ל בטעמא דרחיים ואף לגירסת הא מני ב"ש נראה דקאי אברייתא דשביתת כלים. וראיה ברורה לכל מ"ש מתוספתא דפירקין דקתני ב"ש אומרים ועשית כל מלאכתך כו' והיינו אסמכתא לגזרתם. ולפי' התו' קשה מברייתא לרב יוסף אליבא דר' אושעיא דמוקי לברייתא דפותקין מים כב"ש ול"ל גזירה כלל. ועיין בחידושי הרשב"א ובספר פ"י:

דף יח:

גמ' גינות ונר וקדירה. ולטעמא דגזירה צ"ל דלא גזרו בדברים שא"א בלא"ה אם קדירה ושפוד משום צורך שבת ופסח וכן כל המדורות שדולקין בשבת. ומה"ט הוי ניחא ליה בגפרית וכמ"ש למעלה דבהנחה ליכא חיוב ואהבערה גזרו:

שם לימא ב"ש היא ולא ב"ה. והא דניחא ליה דאסור לב"ש אף דקדירה שרי וה"נ צורך שבת הוא לפי' מהרש"ל בח"ש וכ"ש לפי' הרמב"ם בפ"ג מה"ש ע"ש. ע"כ משום דידע לגזירה שמא יחתה בתבשיל אליבא דב"ש מדאסרו לקמן לשהות תבשיל אפי' למ"ד להחזיר תנן ע"ש ואף דלא ידע לדחנניא דהא ס"ד דב"ה שרי אף קודם מאכל ב"ד מ"מ ס"ד להחזיר תנן משום קושית מוגמר וגפרית וצמר ליורה נמי לגזור כו':

שם כיון דקשה ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. מלשון זה ראיה לשיטת רש"י בהך סוגיא. דלפי' הרמב"ם הל"ל כאונין של פשתן דמי לאשמעינן דברחא אסור:

רש"י ד"ה גיגית שא"א שלא תצטמק בשבת. ר"ל אף שמבושלת כל צרכה מ"מ שייך בישול הואיל ומצטמקת וע"כ הוכרח לפרש כן דבאינה מבושלת כל צרכה אינו מותר לב"ש אלא בגרוף לפי פירושו (דף ל"ו ע"ב) במשנה ד"ה ב"ש כמ"ש בחי' הרשב"א לשיטת רש"י שם דאיירי במבושלין כל צרכן ובגרוף אין מוסיף הבל כלל לדעתו ול"ש להקשות. אלא ע"כ דסוגיא דהכא כמ"ד להחזיר תנן וב"ש מתירין לשהות חמין באינו גרוף ואף שהן רותחין שייך בישול והא דקאמר לקמן דף ל"ד סתם קדירות כו' היינו שא"צ להרתיח. ואף דודאי אם מטמין ברמץ שאינו מוסיף הבל דבר מבושל ויתבשל בתוכו מחום הראשון חייב חטאת מ"מ לא שייך לאקשויי דמנ"ל דשרי ב"ש בכה"ג אע"כ דלא פריך אלא ממבושל כ"צ וכנ"ל:

תוס' ד"ה והשתא (מעה"ד). ועוד דסוגיא דלקמן לא מיתוקמא כו'. ומ"מ לא פליגי אדר"א דס"ל דאיכא נמי משום גזירה כגון בשל נכרי באיסור לב"ש מטעם גזירה וב"ה ל"ל גזירה ולא שביתת כלים דלא מפלגינן בין עביד מעשה ללא עביד כלל:

ד"ה גזירה דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה. ומתני' דס"פ כירה הכל להחזיר ומ"מ ב"ש ודאי א"ל שמא יחתה מדאמרי תבשיל לקמן במשנה דל"ל משום דמחזי כמבשל דהא לרוב הפוסקים אין בישול בתבשיל שנתבשל כל צרכו. והא דשרו ביורה ואונין נ"ל דבתר שיקלוט העין וכו' לא חיישינן לחתויי כלל ונ"מ לדידן דל"צ עקירה בכה"ג:

דף יט.

גמ' מהו דתימא האי רמי כו'. ואי תנא נכרי ה"א דכלב אסור מפני ששביתתו עליו כמו טרסקל דאסור בר"ה (לקמן דף נ"ג) וע"מ להוציא אסור לתת כדמשמע ברייתא וכ"ה בירושלמי:

שם ר' ישמעאל אומר יגמור. עי' בתוס' שנדחקו הרבה בזה. ולפלא דלא נחתי לחלק בין זיתים וענבים לש"ד עי' ר"פ חבית. ומאי דשרי בש"ד בידים שרי בזו עצמה להניח מבעו"י וכן היא דעת הסמ"ג וסמ"ק וסה"ת ע"ש. ונקט שום דליתיה בחיוב כלל. ובוסר שהוא מין ענבים ומלילות דשייך בהו דישה:

דף יט:

גמרא ותמרי דעסקי רב אסר כו'. נראה דעובדא הוי קמיה ואסר ושמואל אמר מותר להכי לא ידיע לן אי אסר רב אפי' בטלטול אי לא כדאמר בפ' מפנין ולהכי קאמר וקמיפלגי בפלוגתא כו' ול"ק רב כר"י משום דלא ידיע לך אי סבר לגמרי כר"י. וכן בהני תרי תלמידי מאן דמציל בד' וה' לא ידיע אי סבר לגמרי כראב"ז לפי' ס"ר פורת בתוס' לקמן דף ק"כ. ולמ"ש שם לפירש"י עכ"פ מאן דבחד לא ידע אי מחמיר היה ע"ע או דס"ל כר"ה:

רש"י ד"ה שמן של בדדין שמן כו'. יראה דהשמן אינו ראוי לאכילה אלא להדלקה עומד ורוצה לטלטלן לדבר אחר כגון סיכה וכה"ג לכך תלי בדין מוקצה לרב אסר לטלטולי כיון דאין ראוי לאכילה כמ"ש הרשב"א בחי' בפ' מפנין דף קכ"ח: ד"ה בית המוקד לשכה גדולה כו' ולא פי' במדורה שעושין לטבילת קרי דמבואר בפ"ג דתמיד משום דבחול היתה והך מוכרחת להיות בקודש מדכתב רש"י כדאמר בזבחים והואיל ורצפה כו'. דכתיב ביום ההוא קדש המלך דקשה דלא הויא כפי המסקנא דזבחים שם ע"ש. אלא משום דרב הונא קאמר בגמרא לא תבערו כו'. דא"א דמשום צורך כהנים יהא מותר לחלל שבת. וע"כ הביא מהך קרא דילפינן שם דקדש הרצפה כולה אף להקריב קרבנות עליה דגבי מזבח התורה התירה הבערה מקרא דתוקד אש על המזבח כמבואר בסוף פ"ג דיומא וכיון שבשבת הואיל ואיקלע קרבן שרי אין כאן תו איסור דאורייתא ומש"ה בע"ש לא גזרו ורב הונא לשיטתו דסבר הואיל בביצה פ"ב גבי הנהו באגי אבל ר"ח לשיטתו דל"ל הואיל (פסחים מ"ו) ע"כ ממ"נ אי הותרה מקרא גם בשבת לישתרי:

תוס' ד"ה הני והתם דקאמר רב דבמוקצה לטלטל. לא ה"מ לשנויי דלא ס"ל אלא מחמת מיאוס דהוה קשה מעז לחלבה וכו' ד"ה וחד כו' ושרי לכ"ע. עי' מש"ש לשיטת רש"י ז"ל:

דף כ.

גמרא שמואל אמר כדי שלא יאמרו כו' לשמואל פי' ברובן במרבית כמו לפי רוב השנים (ויקרא כ"ה) ובלשון המשנה פ"ק דפאה וכ"מ. עי' תענית ז' רש"י ד"ה נימרינהו לתרווייהו ובר"ן שם:

שם מאן בעי אחוונא אשתכח ערבתא. עי' ערוך שאין זו ערבה של לולב אלא צפצפה דאישתני שמה ערבה כדלקמן ספ"ב. וכן פתילת האידן דמפרש בגמ' אחוונא היינו צפצפה. ולהכי הוצרך רבין להראות לאביי ע"ש. דאי של מצוה היה בקי בה והל"ל ערבה של מצוה. אבל ערבת מצוה אינו ראוי לכלום כמ"ש הרמב"ם במעילה פ"ג. ובזה ניחא קושית טורי אבן בר"ה גבי שיפריש לעולה כו' דהקשה על הרמב"ם מכאן ומכמה דוכתי ובזה יתורץ הכל:

שם עץ יחידי כו'. ה"ה דסבר הכי בהרבה עצים אלא דאנן קי"ל כשמואל כדתני ר"ח לסייעו:

רש"י ד"ה דגבי תנור או פנים הפונים למטה, ר"ל אבל שכנגד דופן השני ודאי לא. ורבנן ס"ל דכל פונים ועיין בתוס'. ועי' רש"י פ' חלק (דף ק"ב ע"ב) ד"ה מהיכי:

שם תני ר' חייא ואני מצאתי אותה בת"כ לגבי מנורה. ורב"ח לא הוסיף אלא דגם טעמא דאיסור פתילות הפסולים משום הכי הוא:

תוס' ד"ה איבעיא להו ומיבעיא ליה אם תחתון כו'. צ"ל לפי' דאחררה לא פליגי דודאי בחררה לא שייך למיבעי איזה תחתון ואי פליגי בה מצינן למיפשט מינה אי פנים כל פנים או א' מפנים:

דף כ:

גמ' עצים של בבל כו'. הפוסקים השמיטו. ונראה משום דפליגי אמוראי בפירושו וא"א להקל כתרווייהו:

שם מיתיבי השיראים והכלך כו'. עי' תוס' רע"א. ול"נ דל"מ למיפרך אמתני' דכלאים דה"א דשיראין היינו הבגדים מכלך שהוא חוסן וקמ"ל דבתרווייהו איכא מ"ע:

רש"י ד"ה שוכא דארזא והוא מבעירו משאחזה. ר"ל אע"ג דהוא בעצמו גרע מפתילה מ"מ הוא מבעיר את עצו ועי' בחי' הרשב"א:

ד"ה עץ בעלמא הוא והיכי ליחזי לפתילה. ר"ל ובמתני' תני פתילה. ע"כ שינה רש"י מלשונו לעיל ד"ה עץ:

ד"ה שעוה איצטריכא לפי שרגילין לעשות כו'. ר"ל דלא נקט זפת שאין רגילין וכ"כ הרשב"א בחי' והרא"ש:

תוס' ד"ה בעמרניתא וי"ל דאין למדין מן הכללות. והא דפרט שני אלו. נראה משום שטבען להבעיר העץ כדלעיל והא אמר רב אחוונא. ועצים של בבל עי' רב יוסף שוכא דארזא:

ד"ה ותנא וי"ל דהוסיפו כו' ונ"מ דאסור אפי' בכריכה ע"ג דבר שמדליקין. אע"ג דל"ש דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו. מ"מ כיון שאין מושכין השמן איכא למיגזר שמא ידליקו בשמנים שאין נמשכין. וכן צ"ל לקמן גבי אגוז לפירש"י שם ד"ה קתני. וע' בחי' הרשב"א דף כ"א. ונראה דלדידיה צ"ל שהצמר ראוי קצת. דאל"ה מאי מקשי לרב"ח מבלאי כהנים כו'. תיקשי בלא"ה כיון דאין ראויים כלל לא גזרו ובלא"ה ל"ש במקדש גזירה כמ"ש התוס' לקמן וע"כ דראוי הוא:

דף כא.

גמ' אבל עושין מהן מדורות כו'. נראה דהביא הגמ' ברייתא זו אזפת ושעוה דלא תיקשי ממתני' אדתני רב יוסף לעיל ספ"ק. שם קתני מיהת מדליקין. והא דבעי מעיקרא אפשר דשמן כ"ש חמיר כי מתערב ואין ניכר אבל כדשני אין כו' לפי כו' פריך שפיר:

שם איני והאמר כו'. ס"ד דנקט מהותך דבלא"ה אין מתערב שמן כ"ש בו ולהכי נקט הני טפי מכל שמנים לרבותא אף דאסור באינו מכותך ולא נימוחו מ"מ במהותך ונימוחו לא גזרו א"נ לרבותא דאסירי בעינייהו:

שם קסבר כבתה אין זקוק לה. לפ"ד רש"י אינה ראיה ברורה אלא דסמיך אירושלמי כמ"ש בגליון הרא"ש ע"ש. אך לדעת רש"י ה"א דלמ"ד כבתה זקוק לה ה"ט דאסור בפסול שמא יכבה רגע אחד ובטל בעת ההיא מהמצוה דצריך שידליק כל הזמן הראוי:

רש"י ד"ה למקח וממכר למאן דמתני כו'. נראה מלשונו דלא בעי מנ"מ אלא אשעוה. עיין בתוס' ובחי' הרשב"א:

ד"ה קתני מיהו ואע"ג דאגוז לא חזי לפתילה כו'. עי' מ"ש לעיל בתוס' ד"ה ותנא ואפשר שכונתו דאסור כלישנא דגמ' גבי שעוה. ועי' רש"י שם ואיסורו משום יוצא מן העץ:

תוס' ד"ה מפני שאם יש רק נר א' עי"ז יזכור כו'. נ"ל מלשונו דל"א מותר להשתמש לאור כל נר כמו שסיים הר"ש מקוצי. דלא סבר אלא שאין בזה גזירה שמא יטה. ומ"מ אית ביה גזירה דאתי לאדלוקי בלחודיה. ואינו מועיל אלא בחלב מהותך וכה"ג. ובזה מיושב מה שהקשה בב"י מנ"ח. ועי' במרדכי דלענין חלב איתמר. ונראה דלהכי לא קיבל אביי כדשמע משמיה דר"י דטעמא דרב בנ"ח משום דאסור להשתמש לאורה. דעדיין לא שמע מרבה דגזרינן. ובכה"ג אפשר דדמי לפתילה הכרוכה דס"ד דודאי ברי מהא דרשב"ג:

תוס' ד"ה שמחת. אבל במקדש לא שייכא הך גזירה כו'. כיון דבכל פעם הוי עושין מבגדי כהונה:

בת"י וא"ת אכתי כו'. עי' בתוס' לקמן ריש דף כ"ד: ע"ב גמ' מן השוק ועד כמה כו'. נר' דהשתא הוא דבעי דל"ל רגל יחידים דהא לא פסיקא מלתא מעיקרא וזהו לשונו עד כמה ולהכי לא בעי בפ' הקומץ רבה הכי ושם יש להוכיח קצת להיפוך דיחידים קאמר:

רש"י ד"ה ואסור להשתמש לאורה שיהא ניכר כו'. ר"ל ולהכי אסור אפילו של מצוה אבל של בזיון כגון הרצאת מעות אפילו ר"ח מודה כדמשמע בירושלמי:

ד"ה ולא קבלה שלא חשבו לסמוך כו'. אע"ג דטעמא דרב קאמר אפשר דמשום טעם אחר הוא וכמ"ש לעיל בדברי התוס' ד"ה מפני:

ד"ה ימים הנכנסין העתידין כו'. דההדלקה בתחלת הלילה להכי לא פירש"י כאן מידי:

ד"ה מבחוץ ולא ברה"ר אלא בחצרו. נר' משום דברה"ר אין שייך לאסור בשבת משום שישתמש ויטה ועוד דגם הדר בעליה יוכל להניח בפתח החצר אע"כ דלא מינכר כלל להניח ברה"ר אם לא שהבית פתוח לרה"ר:

ד"ה הסכנה שהיה להם לפרסיים כו'. דל"ל גזירת שמד דא"כ א"י לעשות היכר וכשיטתו ד"ה צריך נר:

ד"ה נר אחרת לעשות היכר לדבר. ר"ל לכ"ע ואף שאין ברצונו להשתמש כלל. דהא אי איכא מדורה משתמש לאור המדורה דסתמא היא ע"ג כירה או קרקע. ומ"מ באדם חשוב אינו היכר וע"כ בשעה שאינו משתמש כלל. ועיין בהגהות הגר"א ז"ל:

ד"ה בנר חנוכה פטור כו' שברשות פרסום מצוה כו'. מלשונו משמע דקי"ל כרבינא מדכתב שברשות פרסום מצוה משמע דלאו חובה. אך ברי"ף משמע דמה שבחוץ הוא משום פרסום. ועי' בחי' הרשב"א שמקשה מכאן על פירש"י דלעיל לענין עליה. ולפמ"ש בשם הרי"ף ניחא ואפשר שלזה כוון רש"י:

תוס' ד"ה ומותר, דבסתמא לא הייתי אומר כו'. מ"מ צריכי ר"ה ור"ח לאשמועינן דאסור בשבת דלא נימא דטעם איסור שבת שמא יוציא הפתילה להשתמש וזהו ל"ש בנ"ח דבזיון הוא. וכן הוא בירושלמי דפירקין והוינא שרי אפי' לר"ה כשאין לו נר אחר כמו בחול:

בא"ד ורב יוסף נמי משמע. דס"ל דאיסור שעוש משום בזוי ולא כפירש"י. ולפ"ז לא מהני נר אחר אלא בשעת הסכנה. וכ"כ הר"נ ולרש"י דרך אחרת שם כמ"ש שם. ע"ב ד"ה דאי כו' דהא משני שינויי אחריני. עי' ברא"ש. ונראה מדבריו דלשינויא בתרא לא איירי ברייתא כלל בזמנה. וצריך עיון דלמה יהיה השיעור כעד שתכלה רגל כשמדליק אחר שכלתה. והו"ל לשער חצי שעה וכיוצא. גם ודאי משתשקע החמה קאי אזמן וכדמוכח במ"ס דמייתי מקרא דלא ימיש כן בפסיקתא אמר מאימתי מצותן כו'. לכ"נ דזמנה משתשקע לתרתי לישני ולל"ק מדליק והולך עד שתכלה הרגל בתוך הזמן שראוי לפרסום ניסא אפי' רגע א' יצא. ולבתרא צריך שיהיה כל הזמן דוקא וצריך להדליק תיכף שיוכל להדליק עד שתכלה. לא כבתה אין זקוק לה כיון דהיה ראוי בשעת הדלקה. ד"ה והמהדרין כו' ר"ל אפי' מאן דידע ביה דהוא מן מהדרין מן המהדרין. דלכ"ע ודאי עיקר טעמא משום היכרא. אלא דפליגי בטעם אופן עשיית היכר לכל חד כדאית ליה ונראה דנ"מ בין הני תרי אמוראי דמפרשי טעמא דב"ש וב"ה כששנים במקום אחד. דלמאן דמפרש כנגד הנכנסין והיוצאין צריכין להשוות מנהגם דליהוי היכר טפי כיון שאין לכ"א יתרון בטעמו. משא"כ לאידך אמורא כ"א מחזיק בטעמו. וז"ש ארבב"ח דשני זקנים היו בצידן כו':

ד"ה מצוה כו'. ואמרי' נמי נר שיש לה כו'. ולא ניחא כפירש"י שם דטפי הל"ל לשני נרות מליל ב' ואילך למהדרין מן המהדרין. אע"כ דר"ל אפי' היכא דצריך ב' מדינא. ורש"י אפשר דר"ל דגם מהדרין מן מהדרין עושין כמהדרין. א"נ דבכה"ג מיקרי עיקר דינא כיון דאינו רוצה לצאת בהדלקת חבירו והוי רבותא טפי:

בא"ד ואמרי' נמי טפי ה"ל לאקשויי מהא דמילא קערה שמן כו' ועי' מש"ש:

בא"ד לזה מימין ולזה משמאל. ול"ל כשאין לאחד מזוזה מ"מ קשיא לרב אחא בריה דרבא:

ד"ה ובשעת. וי"ל דאין רגילות כ"כ. ל"נ דאף אם יקחו מהשולחן לא יענשו עבור זה כההיא עובדא דגיטין משא"כ בחצר דנראה כמורד:

ד"ה שהיה. גזרו כו' להיות כזבים. דהא די"ח דבר אתיא לאוסופי קטן:

דף כב.

גמ' ר"ש מדיפתי אמר משמאל. אולי טעמו כמנורה דהיכל:

שם אמר רב. במלחמות מוכח דל"ג אמר רב. אבל בתוס' לעיל ד"ה ומותר משמע דגרסי' דלא הביאו רב אסי:

שם מהו להסתפק מנויי סוכה כ"ש. דוקא ז' ולא ביו"ט האחרון דריב"ל ס"ל לקמן דף מ"ה ע"ב כר"ש. ועי' תוס' שם ע"א ד"ה עד [ולשיטת הרמב"ן שם לאו דוקא שבעה ועי' בפסחים ל' ובסוכה ל"א וכמ"ש תוס' בב"ב ו' ב' ד"ה עד]:

שם דקא מכחיש מצוה. רש"י גריס אכחושי מצוה. וכוונתו אינו מכחיש כלום אלא דמיחזי כו'. ועי' רש"י פ' בהעלותך י"א י"ב והוא מהספרי שם:

רש"י ד"ה התנה עליהן במס' ביצה אוקימנא כו'. בפירש"י שם משמע דלא מחלק בין עצים לנוי דכולהו מקרא ילפינן והא דקאמר אבוהון דכולהו דם משום דהתם מפרש טעמא בברייתא. ומ"מ לא מהני תנאי בעצים כיון דא"א להתנות כך בהן ע"ש:

תוס' ד"ה נר וא"ת כו'. ול"נ דלא שייך בנ"ח תקנתא דאינו רק עשיית המצוה מחדש. משא"כ בסוכה שמתקנה לישב בה ומבוי לטלטל בו:

ד"ה אסור משום דסוכה כו'. נראה דכל זה הדבור הוא ליישב פיסקא דמבוי בפ' לולב וערבה אליבא דלוי דס"ל שם אפ בח' אסור אתרוג. וע"כ משום דס"ל דגם האתרוג מיקרי צריך לכל היום דאי מתרמי אינש דלא נטיל. ומ"מ מותר לדידן בט' משום דאין נוטלין בח' כעין סברת אביי אליבא דר' יוחנן שם בא"ד משום דאיתקצאי בה"ש של ז'. עי' מג"א ריש סי' תרי"ב. ועל שבות לא גזרו בה"ש:

ד"ה סוכה אבל נוי סוכה דל"א כו'. ולפירש"י טעמא דקרא משום בזוי:

דף כב:

גמ' מתיב ר"ש מחוץ לפרוכת העדות כו'. לא פריך ממתני' דתמיד פ"ו מניח את המערבי שממנו כו'. דא"ל דהנר ביום לאו מצוה מיקרי דאינו אלא כדי שידליקו ממנו. להכי מייתי דדרשינן ליה מקרא. ולפירש"י הראיה לדברי רב דמחדשה מדליק. ומהא דתנן התם מצאו כבה מדליקו ממזבח לא פריך דמקרא ילפינן דהדלקת אש המנורה מהמזבח הוא. וכיון דעומד להדליק ממנו נרות לערב לית בו משום בזוי ואכחושי כלל. אבל הכא ההדלקה לא ילפינן מקרא בהדיא ואף דכתיב להעלות נר כו'. אם איתא דבעלמא אסור בכה"ג ה"ל לפרושי דאינו אלא לענין קדימה בלבד. כעין דאמרי' זבחים פרק כל התדיר דמשום איסור כיבוי מפקינן לקרא דאשה מפשטיה:

רש"י ד"ה והא הכא כיון דקבועי כו' ולא היה יכול לנתק נר כו'. צ"ע דאין לך בזוי מצוה ובטול מצוה יותר מזה שמסלקו ממקום מצותו לגמרי ולו"ד ה"נ שר"ל שאינו יכול לנתק אותו שצריך להדליק. ולפ"ד מוכח שאם היה יכול לנתק הוי עדיף מקינסא אע"ג דאין מצותו עד שיניחו במנורה:

תוס' ד"ה ובה כו' אם כן גם השאר כו'. ל"נ דאי אפשר לומר כן דאם כן למה צריך לומר ובה היה מסיים דממילא מוכח. אלא על כרחך דאסור לעשות כן כמ"ש בשם ר"ת במנחות, וגם לפי' ריב"א דקאי אהדלקה אין זה תקפו של נס כלל ול"ל לרב למימר הכי:

ד"ה מאי. תימה מאי קמיבעיא ליה. דל"ל דמיבעיא ליה אי הלכה כרבה דא"כ גם במבגד לבגד ה"ל למיבעי:

בא"ד אי הנחה ע"מ ואסור לרב כו'. ולר"ה בריה דר"י גופיה אמר מאי הוה עלה:

דף כג.

גמ' כל השמנים כולן יפין לנר כו'. נ"ל דאמר כולן ר"ל אפי' אותן השנויין במשנתנו לפסול יפין לנ"ח:

שם רב שמואל בר זוטרא מתני הכי. וסימנך זוטרי מתני תרי וזוטרא מתני חד:

שם ר"א אמר מלא תסור. משום דל"ת הוא להכי אמר מלא תסור. ר"ל דמברכין על מצות עשה דרבנן הבאה מכלל לא תסור:

רש"י ד"ה דולקת שהדליקה למצות חנוכה בע"ש. דאין מצוי נר שבת אצל הפתח ע"כ מגביה ומניחה ואין ראיה כלל. והא דקאמר אא"א הנחה כו'. ר"ל אי נימא דבתרווייהו תליא המצוה. ולהכי לא קאמר מכבה ומדליקה ומגביהה ומניחה כמ"ש בחי' הרשב"א ע"ש:

ד"ה לגבל ונותן בו שמן. לא כתב שמן זית. דפלוגתא היא אי מעלי שמן זית יותר:

סד"ה הרואה. או ליושב בספינה. הלשון אינו מדויק לכאורה דהא גם היושב בספינה לא הדליק. ונ"ל דה"ק מי שלא הדליק ועתיד להדליק. או דדוקא כשיושב בספינה שלא ידליק. אבל אם עתיד להדליק מסדר להו אנר. ותלי הך ספיקא בברכת זמן דסוכה דמ"ד בשעת עשייה סבר כלישנא קמא ואנן דקיי"ל דמסדר אכסא ס"ל כלישנא בתרא שברש"י כאן:

דף כג:

גמ' עשאה כמין מדורה וכו'. נראה דדוקא כשהדליקו בב"א אבל בזא"ז יצא הראשון למ"ד כבתה אינו זקוק לה. ובהכי ניחא מה שלא הקשו התוס' אפירש"י לעיל כ"ב ע"ב ד"ה מצות מהך מימרא ע"ש. דאפשר דאיירי הכא במהדרין דל"מ למינקט בחד גברא:

שם אמר תרי גברי רברבי מהכא. ר"ה לטעמיה לקמן קי"ט דהוה מדליק שרגא ודאי גם אשתו היתה מדלקת שהרי שנו במשנה על ג' דברים כו'. שם אלא מעתה ביו"ט לישתרי. ר"ל לישתרי להדליק בעיו"ט שידלק כל היו"ט דודאי ביו"ט גופא אסור משום שריפת תרומה ביו"ט אבל בעיו"ט מותר להבעיר וגזירה דשמא יטה ל"ש דבזה אין איסור שריפת קדשים אלמה תנן אין מדליקין בש"ש ביו"ט דמשמע כמו בשבת דקאי על ע"ש, ומשני גזירה י"ט אטו שבת. ור"ח אמר לפי שאין שורפין קדשים בי"ט אסור להדליק בי"ט שחל בע"ש. ומ"ט קאמר. מ"ט אין מדליקין ש"ש ביו"ט שחל בע"ש לפי שאין מדליקין בש"ש בכל יו"ט. וע"כ הטעם משום דאין שורפין קדשים בי"ט. ואדידיה ל"ק דאין מדליקין בש"ש ביו"ט משמע גם על ערב יו"ט כמו על רבם דלדידיה לא איירי גם משנה ראשונה בע"ש דעלמא. ובזה ניחא כל דחוקי התוס':

רש"י ד"ה בשרגא דשבת כונתו דתדיר ועוד דשניהם עוסקין בו. עי' דף קי"ט: ד"ה חליף ותני ובעובדא קמא דאחר לידת הראשון עבר פעם שני:

ד"ה מאחרה ומדליקה נר של שבת. דדחנוכה ודאי היה רב יוסף בעצמו מדליק ודלא כמג"א ססי' תר"ע בשם תשובת מהרש"ל:

ד"ה תנינא שונה אני. דאי הוי ברייתא בהדיא הוי מייתי לה רב יוסף לענין איסור דאיירי בה גופא:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה