אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
משניות זרעים
פאה
פ"א מ"ט ברא"ש אות ה'. דברי רבינו צ"ע. דמ"מ בעת הקציר שלו היתה. וחל איסורא עליו. ובאמת טעמא דירושלמי דס"ל דלא בעי רק ראוי ליטול פאה בעולם. דהא אפי' למ"ד דוקא עני אמר בירושלמי בעה"ב עני. ובזה נ"ל ליישב דברי רש"י. דמלישנא דגמ' דידן נשמע דבעינן דוקא ראוי לזו הפאה. ופליגא בהא אירושלמי. שוב מצאתי בס"ד בא"ז ה' צדקה סי"ז כדברי בפי' הירושלמי עי"ש:
פ"ה מ"א בר"ש אר"י שמענו שהוא פטור ממעשרות שהפקר ב"ד הפקר כו'. לכאורה צ"ע. דהא טעמא דהפקר ב"ד הפקר צריך אפי' לב"ש. דאי לא"ה מי הפקיר אותם אפי' לעניים. ולב"ה לא מהני כלל סברא זו דהפקר ב"ד הפקר כיון שגם הב"ד לא הפקירו רק לעניים. ונ"ל דלב"ש ל"צ לטעמא דהפקר ב"ד אלא שגזירת חכמים היא על בעה"ב שיפקיר לעניים. משא"כ דאין כח ביד בעה"ב להפקיר רק לעניים. ומ"מ מהני טעמא דין לב"ה. דאע"ג דבעה"ב א"י להפקיר לעניים. היינו רק שיוכל לחזור בו קודם שזכו, אבל לאחר שזכו אפילו הפקיר רק לאדם אחד וזכה בו קנה אך אינו פוטר מן המעשר כיון שקודם זכות היה ברשות בעה"ב לחזור בו הוי כנותן מתנה וחייב במעשר. משא"כ בהפקר ב"ד בכה"ג דל"ש חזרה פוטר שפיר ממעשר ומצינו הפקר כעין מתנה בפ"ד דסוכה. כל מי שיגיע לולבי לידו ה"ה לו במתנה. והתם נמי ודאי אינו מפקיר לכל לבהמה ולנכרים כשמיטה ועי' מ"ש ברפ"ו:
מ"ז בר"ש. אבל אי הוי בעה"ב בעיר כו'. אע"ג דלא שכחו בעה"ב כו' ר"ל אע"ג דלא שכחו כלל וכשיטת רש"י בפ"ק דב"מ עי"ש:
פ"ו מ"א בר"ש לא עשה כלום כדמוכח בפא"מ בעובדא דריבר"י כו'. משמע דר"ל שיש בו משום גזל. דהא מוכח לה מעובדא דריבר"י דמשום אזל אפקרה כמ"ש בתוס' שם. ופשוט הוא. אבל צע"ג. דא"כ כל המזמין אורחים ונותן לפניהם מנות איך יכולים ליעלם שהרי לא הפקיר אלא להם (ועי' בר"ש רפ"ז דדמאי בשם הירושלמי שם) ועוד דא"כ למה הוצרכו לומר בפ"ד בפסחים באיסורא דנותנין פאה וירק משום מעשר דרבנן כמ"ש כל המפרשים שם. הל"ל משום גזל. אלא ודאי דכל שזכה חבירו קנה וכמ"ש בפ"ה מ"א. והתם הכי פריך כיון דבכה"ג לא הוי הפקר גמור. ור' ישמעאל סתמא הפקיר ודאי הוי לכ"ע. והמ"ל בתר הכי אדעתא דידך לא אפקר. וע' ברשב"ם ב"ב נ"ז ב' ד"ה אסורין:
מ"י בר"ש. קצירך בגלוי פרט לטמון משום דלר"י ל"צ תרי קראי למחובר ותלוש. לעיל פ"ד מ"ו:
מי"א בר"ש. כיון דמתכוין ליטול הגסים כו'. עי' בתוי"ט. ולענ"ד דקאי אקוצר בלילה כו'. שאם היה מתכוין שיבוא למחר ויטול את הגסין שיותיר מהני תנאי ואפי' לדקין אין לו שכחה. ול"ד למה שאני שוכח אטול כיון דאין דרך בנ"א לקצור בלילה. ואם צריכין לקצור בלילה באין ביום ונוטלין הגם והוי כקציר שיש אחריו קציר אך דוקא בהתנה דבלא התנה גמר בדעתו שלא יקצר עוד:
פ"ז מ"ב במשנה אפילו כזית הנטופה בשעתו כו'. הך בשעתו אינו כמו בשעתו דרישא. אלא שהיתה השכחה בשעתו:
דמאי
פ"ו מ"א בפירוש הרא"ש סוף אות א'. ואפשר משום דקרינן בי' כו'. אולי סבר אין ברירה אפילו בשל סופרים. ולכך השמיט הרמב"ם ז"ל דין המקבל לקצור שם:
שביעית
פ"א מ"א במשנה וקרובין דברי אלו כו'. קמ"ל טעמא דב"ה דמשום צורך הפרי קשרו. אלא שהולכין אחרי הרוב הרגיל. עי' רפ"ב. ולא נימא דטעמייהו משום סמוכין דסמיך קרא דחג שבועות לקרא דתוספת שביעית:
מ"ה בר"ש. אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה. הדברים מתמיהין כמ"ש הרא"ש ז"ל אך לענ"ד דהירושלמי קאי אדלעיל מינה דקרקע של א' ואילנות ש"א מצטרפין. ואמר אף אנן תנינן דרבה. ר"ל יותר מזו. דג' של ג' אנשים מצטרפין. ובדינא דקרקע של אחר חורש בעל האילנות עד ר"ה. דודאי הוא עושה לטובתו ולא לצורך הקרקע:
פ"ב מ"ב בפירוש הרא"ש אות ג'. אבל בקשואים ל"ק אלא בג' מקשאות כו'. ולענ"ד דהתם לענין היתר כל הבית סאה דוקא:
פ"ה מ"ט בר"ש. או דילמא לא קאי אלא אמשאלת אשה לחברתה כו'. ולעד"נ מלשון הירושלמי דרק על בבא אחרונה שהתירו לברור ולטחון ולרקד וה"ה השאלם דשרי ודאי אפי' בידוע שלאיסור דומיא דכל הנך. אבל השאלה דרישא דע"י תליה ל"צ כלל לדרכי שלום אלא דתני לה בגיטין משום איסורא דברירה וטחינה למיתני התירא בסיפא:
מ"ח מ"ה במשנה חומרי אדם וחומרי בהמה. נ' דלצדדין קתני. אם חישב לאדם נותנין חומרי אדם ואם לבהמה חומרי בהמה. והירושלמי דייק מלישנא דחומרי בהמה דאסור לשלקו. אבל שניהם בב"א א"א. דאוכלי אדם אסור להאכילן לבהמה. כדתניא בתוספתא וע"כ הוא שולקן. וצ"ע:
מ"ב כר"ש דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא משא"כ כו' צ"ע דא"כ גם באכילה ושתיה וסיכה קלה שביעית בזה שמותרת בטומאה. ומדלא תני להו ע"כ דלא איירי בטומאה ומע"ש בטהור לא הותר להדלקה. וקרא דלא בערתי בטמא אוסר כל ביעור שבעולם. וילפינן מיניה להדלקה דס"ד להתיר בטמא כיון דלא חזי לאכילה כמו בתרומה:
תרומות
פ"א מ"א בר"ש בסה"ד. ויש ט"ס בירוש' וכיון דאשכחן בגמ' דידן בפ' יו"ד דר"י סבר אין תרומתן תרומה, נ"ל דלאו ט"ס הוא בירושלמי אלא דגם טעמא דר"י משום אביו שזימן ע"י. אלא דר"י בעי למיחשביה בהדי הנך דתרומתן תרומה בדיעבד ואמרו לא שזה אינו מן המנין שהוא מחמת אביו. והא דלא מייתי בירושלמי ממתניתין דאמר ר' יהודה דתרומתו תרומה. נ"ל משום דלא ידעינן אי קאי אחרש אי אקטן דהכי הוי פירושא דמתני' ג' קטן בכ"מ הוא שלא הביא ב"ש והיא סיפא דחרש דהכא. ור"י לא ידענא אהי קאי. ומייתי מתוספתא דאחרש ודאי פליג והדר בעי לאתויי דגם בקטן פליג ודחי לה. ולקמן בירושלמי דמייתי בשם ר"י דתרומתו תרומה. היינו ר' יוסי. כנ"ל ברור דלא כמו שהגיהו בירושלמי ובמשנה:
מ"ד במשנה. בש"א תרומת עצמן בהם כו'. נראה טעמא דב"ש משום אין שאלה בהקדש וכן בתרומה. א"כ תיכף שאמר הרי זו תרומה. חיילא על עצמן וכד הדר אמר על השמן אין בדברים אלו כלום. וז"ש בירושלמי. אפילו על אתר. ר"ל לאלתר תכ"ד פלגינן דבוריה ונעשה כמו שאמר ה"ז תרומה עליה ועל מה שלמטן. ר"ל על השמן דלגופי' דבריו קיימין. ר' חנניא סבר מימר במינו. ר"ל דבמינו גופיה מודו ב"ש דבאומר ה"ז תרומה ע"ז נעשה השאר חולין כו'. והדר אמר כאחת ר"ל בבת אחת במינו. כגון שאמר ה"ז תרומה על הכל ודאי מהני. משא"כ באינו מינו. כיון דבמה שאמר על השמן מבטל התרומה הוי כמו חזרה ופלגינן דבוריה. והדר מפליג בין ת"ג לת"מ. דבה כיון דלפי מדה היא לא נגמר דבורו עד שיאמר ע"ז וע"ז. ומאי דאמר התם בת"ג לפי שצריך מהמוקף נ"ל שהוא ט"ס ואפשר ליישבו בדוחק:
שם בר"ש. רי"א לא שנייא היא כו' שאר כל הדברים כו'. ע' בירושלמי לקמן דמוכח דר"י איירי כגון פירות שלא הביאו שליש:
שם בר"ש. וא"ת לר' מנא כו' זיתים על זיתים לישתרו כו'. נ' דר' מנא יהיב טעמא רק אדיעבד אבל לכתחלה בלאו ה"ט אסור. וגם בזיתים על זיתים ועתיד לדורכן איכא טעמא דגדר מי חטאת כמ"ש בירושלמי שם:
מ"ה בר"ש. ואיצטריך לאשמעינן היכי דהקדימו בשבלים כו'. בלא"ה הוי רבותא. דלא נימא דרבייה קרא כדאיתא בספרי זוטא דמייתי לקמן. וגם אי גרסינן במתניתין שלא נטלה ניחא אי הקדימו בשבלים. ור"ל שלא נטלה ת"ג ואפ"ה אין תורם:
שם איצטריך היכא דהקדימו בשבלין דפטורה מת"ג כדפרישנא במ"ר כו'. ע' בתוי"ט. וצע"ג דהא קרא לא קאי רק אמע"ר דצריך מעשר מן המעשר ול"ש כלל בשני. ויותר נראה דמשום מירוח מע"ש פוטר כמו מירוח הקדש כיון דממון גבוה הוא. וכן אי גרסינן לא נפדו ניחא דר"ל קודם מירוח לא נפדו אבל נפדו קודם מירוח חייב הן בהקדש הן במע"ש:
פ"ה מ"א בר"ש. תרומה טמאה מנין אמרת ק"ו אם יעלה כו'. לענד"נ פי' הספרי בע"א. דעיקר קרא דאת מקדשו להחמיר בא שצריך מאה. דבכ"מ בטל ברוב. ואמר תרומה טמאה מנין. ר"ל שצריך מאה בטהורה דילמא עולה בפחות ממאה ואמר דא"א דאם יעלה התרומה טהורה שהוא איסור קצת בפ' ממאה ק"ו שהיו החולין מעלין בפ' ממאה וקרא אמר דבעי מאה. ורבי אומר בע"א שאם היתה בעלה הטמאה שהיא איסור גמור בפ' ממאה ק"ו שהיתה בטלה הטהורה שהיא היתר קצת. וקרא גלי דבעי מאה:
מ"ב בר"ש. אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאין בקב ועוד כו'. בירושלמי כאן מבואר דעיקר הגזירה משום חלה. וה"ט דגמ' דילן. ולהכי נקט קב וקב ועוד. שקביים הוא השיעור המורגל להזכר בכ"מ לשיעור חלה וכאן צריך עוד. לפי שצריך שיעור חיוב חלה מהחולין לבד מעט התרומה שיש כאן. ולהכי גזרינן הכא טפי מבחולין. משום דמכיון דצריך שיעור חלה לבד מהתרומה לא מסיק אדעתיה דהיא מצטרפת לרוב הטומאה. ועיין בירושלמי כאן:
פ"ו מ"ג בר"ש. בירושלמי הא רמ"א משלמין כו'. נ' דר"י סבר דלרבנן אינו חייב רק דמים. משום דאזיל לשיטתי' דאמר דמעות אינן קונות ד"ת כבירושלמי שביעית פ"ד. ה"נ פעולת הפועלים אינה קונה חיוב המזונות וכמ"ש בגמ' דילן בפ"ה דע"ז גבי אתנן כה"ג למ"ד מעות אינן קונות. ור"ל סבר דרק הטפילה. ר"ל מה שאכלו יותר על שיעור חיוב סעודה שהאכילן מותרות ביניהן. אבל עיקר הסעודה קנו בפעולתן והוי כמוכר חפץ כו'. ר"ל כמי שנתחייב בקנין להעמיד לו כלי ונתן לו של אחרים שחייב להעמיד לו אחר מחמת הקנין הראשון ולטעמי' דאמר שם מעות קונות. ולר"י אמרינן הך סברא לר"מ. ואפשר דר"מ כר"ש ברפ"ד במציעא עיי"ש דאפי' מ"ד מעות א"ק מודו לדידי' [כדאמרינן התם לר"ל לפום גמ' דילן] וריב"ח אמר שבח סעודה ביניהון כשפסק עמהן על דובשנין דר"מ מיקל על בעה"ב דמשלם לכהן רק התרומה ולא דמי הדבש. ולרבנן משלם כל דמי סעודתן. ופריך הרי כבר אכלו ולמה ישלם דמי הדבש. ומשני שנפשו חתה כו':
פ"ח מ"ה בר"ש. וצ"ל כגון ב' חביות ברה"י כו'. בפשיטות י"ל כגון שנגע בה טמא ספק. ע' בנדה כ"ח ב' ול"א סע"א וכה"ג טובא:
מי"ב בפי' הרא"ש אות י"ב. ורש"י פי' בפ' בסו"מ וא"ת כו'. משמע דס"ל לרש"י ז"ל דהיכא דהוא והם נהרגים שרי אף בלא יחדוהו כגוונא דמתניתין. אף דבמתניתין נמי הרי כלן מתטמאות. אולי יש לחלק. דהיכא דאם ימסרו אחת יטמאוה פעמים הרבה או נכרים הרבה. ולגבי הפעמים היתרים הוי כהוא ניצל. כן אפשר ליישב לפי שיטת רבינו לרש"י ז"ל. אבל ברש"י שם ליתא להאי תירוצא אלא לענין יצא ראשו ביולדת דהוי כמו יחדוהו. אבל בלא יחדוהו מ"ל דאסור כמבואר בירושלמי כאן בפשיטות וגם איתא בירושלמי דבטמאה מכבר מוסרין. וא"כ אזלא לי' ה"ט דכתיבנא באיסור הנשים. וע"כ משום דלא יחדוהו. ואולי למד רבינו זה. מדכתב רש"י התם בטעמא דש"ד עומד מפני פק"נ. משום דעבירה נעשית ונפש אבודה כו'. ע"ש בארוכה. וא"כ בנ"ד דהנפש אבודה מ"מ מידחי ליה איסור ש"ד מקמי נפשתא דהאיך. אבל י"ל שרש"י ז"ל כתב כן לטעמא אסברא היא דאמר בגמ'. אבל כדילפינן ג"ע מינה. הדר ילפינן לש"ד מג"ע. מה ג"ע הא דלא מידחי הוא משום חומר איסורו. ואפי' אם ממ"נ תעשה העבירה מאליה כגון שאומרים לאשה הבא הערוה עליך וא"ל נהרגוך אחר שנטמאוך. ודאי תהרג כדי שלא תעבור בידים. ה"נ בש"ד אף שיהרג חבירו ממ"נ. אין להרוג בידים. וביחדוהו דפליגי משום דהוי חבירו כגברא קטילא ואין דמים לו ולמאי נשרי. כ"נ ליישב:
פ"י מ"ח בר"ש. ובירושלמי אמרי' לית כאן נכבשין אלא נשלקין כו'. עיין בנוב"י חי"ד סי' כ"ו מ"ש בענין זה. אבל הפי' הנכון בירושלמי נ' עיקר דקאי על כל הנכבשין דמשנה ח' כדמוכח מהלשון נכבשין ולא שנכבשו. ופשוט דל"ש לחלק בבליעה בין בישול לשליקה. אלא דבירקות אמר שליקה כדרך המורגל בכ"מ וכמ"ש בנוב"י שם. וה"ק ר' יוחנן. לית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש אינו אלא כרותח דצלי דאינו מפעפע בלא חומץ כלל. ולא שייך כלל שאיסור כתוש כמו הירק יאסור בכבוש אלא דגים מפני שצירן אסור מדרבנן וכדומה. וכיון דמוקי ר"י בנשלקין א"כ הוי ממש הך מולח בסיפא דר"ע אמר כל התתבשלין מותרין. והיינו דאמר ר' הושעיא חסית בחסית מין במינו ר"ע מתיר וחכמים אוסרים. ר"ל דר"ע ל"פ אלא אמין במינו. אבל לא אחסית בירק דהוי מבשא"מ וחמיר טפי. והדר אמר בשם ר' יוחנן דמודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא מותר. ר"ל כמו דסבר ר"ע בחסית סברי אינהו בבשר. ופריך עלה פשיטא כיון דלא אמרינן אלא בחסית. מנין הייתי אומר דאף בבשר. אלא דמודי ר"ע בבשר דאסור אפי' במב"מ. ופריך דהא מסיפא שמעינן לה דאסור בבשר לחודיה וע"כ מב"מ. דמבש"מ אפי' חסית אסור. ומסיק דמודים חכמים לר"ע בבשר ר"ל אף דלא הזכירו אלא חסית. משום דלא איירי אלא בירקות. וכ"ז לר' יוחנן. אבל לדידן כפשטה ולא שריא אלא בנכבשים דלא הוי כמבושלים אבל בבישול אסור לרבנן ודוק:
מעשרות
פ"ב מ"א במשנה לא יאכלו מהם עראי כו'. נ"ל הטעם לפי שלא נחשדו ע"ה על התרומה. ותרומה קובעת למעשר:
מעשר שני
פ"א מ"א בפירוש הרא"ש אות ב'. וכן הוא לא ילום מחבירו כו'. היינו מרהינן דבירושלמי. ועיין בהגהות הגר"א ז"ל:
פ"ג מי"ב במשנה. במה ד"א במקום שדרכן לימכר סתומות כו'. נ"ל לפרש משנתנו בדרך מרווח דקאי אב"ה דבפתיחה לחודא סגי שלא יקנה מעשר. ועלה תני בד"א בדרכן בסתומות אבל בדרכן בפתוחות אין הוכחה מהפתיחה וכיון שגפן פ"א כשיקנה אותן אח"כ במעות מעשר יתקדש גם הקנקן [ונ"מ אם המוכר או הלוקח אומן כדלעיל]. ומ"ש לשון יצא לחולין משום שכבר גפן ועתה רוצה לעשות תקנה שלא יתפס הקנקן בקדושה. והדר תני אבל אם רוצה להחמיר ע"ע למכור למע"ש במדה מחמת שבלעו הקנקנים מהיין ושופך היין למדה אפי' לפי שעה בטלה השפיכה הראשונה והוי כפתוחות מעיקרן ולא קנה מעשר. ר"ש אומר דמהני גם תנאי בעת המכירה. ולא הוי בכלל המשאיל דרישא שבעת נתינת היין היה דעתו למכור עם קנקנים:
פ"ד מ"ה במשנה המניח איסר של מע"ש ואכל עליו אחר עשר באיסר כו'. נ"ל דאיירי שהניח שיאכל עליו המעשרות שיפריש. אוכל מן הטבל אחד עשר. ועדיין נשאר בו אחד ממאה חולין כי המע"ש הוא ט' ממאה. נמצא על צ"ט חלקי מאה אוכל צ"ט חלקי תשיעית שהן י"א. ועל חלק הנשאר יכול לאכול עוד א' תשיעית. אלא דתנא איירי הכל בחלקי עשירית ול"מ למיתני כדאמר בירושלמי. וב"ש גזרו בכה"ג שמפריש האיסר קודם המעשר שמא יאכל טבל טבול למע"ש בלבד וב"ה מחמרי בדמאי שמא הופרש מע"ר בלבד:
חלה
פ"א מ"ד בר"ש. משמע שם במסקנא כו' היינו כשאין מן החולין ה' רבעים כו'. עי"ש וצע"ג לפירושו. איך יפרנס משנתנו פ"ג דמכילתין משנה ב':
פ"ב מ"ז בר"ש. בירושלמי א"ר מתני' בלתודה להיות מפריש כו'. בירושלמי שלנו הגי' להיפך. ונ"ל הפי' לפי גירסתנו דמפרש לה אעושה למכור בשוק ומשום הטומאה מעכבתה לעצמה דאז תלוי בשוגגת או מזידה. אבל בעושה לעצמה לעולם א' מכ"ד שלא יהא נשכר ממיעוט זריזותו ומדוייק מאד בלשון המשנה דתני עיסתה ל"נ דקאי אאשה דלעיל. ומכוון מאד בטעמו:
פ"ד מ"ב בר"ש. וצ"ל דהכא איירי כשהפריש חלתו כו'. ר"ל כשהפריש מא' מהן עליו ועל חבירו שאם היו בלולין תחלה נפטרו. משא"כ בנשוכין דבעינן שיפריש בעת הנשיכה דוקא. או בעת הקפה בסל לדידן:
בכורים
פ"ב מ"י בר"ש. אינו נלקח בכסף מעשר פ"א אינו ניקח כו' הכי איתא בירוש'. ונ"ל הטעם משום שאסור לאבד החלב מספק:
פ"ג מ"א במשנה. אשכול שביכר נ"ל דקמ"ל דלא מהני הכא באשכול ענבה אחת כמו בעונת מעשרות. ולא עוד אלא אפילו ברמון שכלו גוף אחד בעינן שיבכר כלו. וטעמא משום דכל שאינו אפי' בוסר ופגום הוי כלא בא לעולם כלל. ע' קדושין ס"ב ב':
מ"ו בפי' הרא"ש אות ז'. ומיהו רש"י ז"ל פי' כו' ותימה כו' ולמה נחלק ביניהם כו'. ולעד"נ דלא נתכוין רש"י ז"ל לחלק בין כהן לבעלים אלא דר"ל ביד הבעלים לא הוי חציצה כיון שכן הוא עיקר מצות תנופה.
בירושלמי פ"ד דכלאים הל"ב. מה טעם. והנה בעניי הכינותי כו' וקיימנוה במקדיש ראשון ראשון עי"ש. הא דהיה צריך שלמה להכי להקדיש ראשון ראשון י"ל ע"פ מ"ד בפ"ב דסנהדרין גבי וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. דאין רשאי המלך לקבץ כסף יותר מליתן לאספמיא כו' עי"ש. וא"כ הכא לא היה יכול להקדיש בפעם אחד. כיון דאינו יכול לזכות לעצמו הון רב. וע"כ היה צריך להקדיש ראשון ראשון: