אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
ברכות
דף ב.
במשנה. הקטר חלבים ואברים כו'. כתב רש"י ז"ל דלא אמרו בו חכמים עד חצות כלל. ונ"ל שטעמו דלענין לכתחלה ל"ש לתקוני עד חצות שהרי מצותן ביום דוקא ודוחין את השבת כמ"ש פ' א"ד בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו'. ולענין דיעבד מה יועילו חכמים אם יקצרו הזמן כיון שאח"כ לא יקטיר. ויותר יש לחוש שיעבור הזמן הקצר משיעבור הזמן הארוך. משא"כ באכילת קדשים שקצרו הזמן כדי שלא יבוא לאיסור כרת בעה"ש. ובק"ש תיקנו עד חצות רק לכתחלה. כנ"ל בדעתו ז"ל. ולפ"ז למאי דקי"ל כר"ג ע"כ דלכתחלה ממתין עד שיעלה עה"ש אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל. אלא דר"ג מודה נמי דלכתחלה עד חצות והכי קיי"ל. וע"כ דלרבנן הסייג הוא שגם בדיעבד לא יקרא אחר חצות וצ"ל שבזה שקצרו הזמן תקנו שלא יעבור הזמן דחצות. ובזה מכוון מאד דברי הגמ' שהקשו חכמים במאן ס"ל אי כר"ג כו' ר"ל שיעשו סייג לענין לכתחלה. אבל בדיעבד מה הועילו בקצרם הזמן כנ"ל. ומשני לעולם כר"ג ס"ל והד"א ע"ח כדי להרחיק מהעבירה כדתניא כו'. ר"ל שמביא ראי' והסבר שקיצור הזמן מועיל שלא יעבור עליו יותר בהירות בזמן ארוך כל הלילה. והוא ברור בס"ד:
דף ג:
תוס' ד"ה אין אומרים כו'. פסק ר"א כו'. ודוקא בד' אמות שלו. נראה כונתם דללישנא בתרא ע"כ צ"ל בחוץ לד"א איירי. דאי בתוך ד"א לא שייך למימר כ"ש מילי דעלמא. דהא ודאי בתוך ד"א איכא בד"ת משום לועג לרש. ובריש פ"ג מוכחא סוגיין דחוץ לד"א שרי בד"ת. ועיין בירושלמי פ"ג הביא כמה עובדי דשרי חוץ לד"א בדבר הלכה וא"כ מוכח דהלכה כל"ק. וזהו הוכחת פסק ר"א:
דף ד:
תוס' ד"ה בניהו ותימה ולמה צריך להביא ראיה עליה ול"י תמיהתם. דנהי דלא היה כהן בימי דוד זולת אביתר. מ"מ מנלי' דשאל באו"ת דילמא היו צריכין למינוי אחר. וכי כהן אסור למינוי אחר ותו דהא איצטריך כהן משוח לקריאת שמע ישראל במלחמה. וא"כ שפיר אייתי קרא דשאל באו"ת:
שם ע"ב תוס' ד"ה וקורא ק"ש. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש כו'. כבר נדחקו בזה. ונראה כונתם משום דזמן ערבית יש לדמות בפרט אחד למנחה גדולה. משום דיש לו שהות הרבה. ובפרט אחד למנחם קטנה משום דהגיע עיקר הזמן. וכונתם. דל"ת דוקא סעודה גדולה אסור דומיא דסמוך למנ"ג. דהכא הא איכא נמי שהות הרבה (וכדפריך בשבת ט' ב' אמאי אסור הא איכא שהות הרבה) והשמיענו דהכא אסור משום דהגיע עיקר זמנה. וכמו במנ"ק. [ומרישא דברייתא ל"י רק שלא יישן. אבל אכילה לחודה ל"י רק מסיפא דהדר קאמר ואוכל פתו. וזהו דקאמרי "משמע" משום דאינו מבואר כ"כ:
דף ה.
גמ' אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה כו' לכאורה הלשון אלא א"מ. כיון דמייתי קרא ודרשה אחרת. ונראה דדריש הכי. ובני רשף היינו יסורין] (באין ע"י) יגביהו עוף. ר"ל ע"י הסתלקות התורה. ומביא קרא גם מס' תהלים על אמיתת הענין דדרשת ר"ל דלעיל וא"כ יש לנו לדרוש גם הך קרא לענין זה:
שם אדם מוכר חפץ כו'. אבל הקב"ה נתן להם תורה ושמח כו'. א"מ הדמיון. דמוכר חפץ נחסר ממנו החפץ. משא"כ ע"י נתינת התורה לא נחסר הקב"ה כלום. וגם בו"ד כשמלמד לחבירו אינו עצב. ומתבאר ע"פ מ"ר ר"פ ראה דבנתינת התורה מסר גם הנהגת עולמו וא"כ הוי דומיא דמסירת חפץ:
שם שנאמר ברוך אדני אשר לא הסיר חסדו כו'. פי' ולעיל מינה איירי התם ביסורין:
דף ה:
גמ' הא לן והא להו. עיין רש"י ותוספות. ולו"ד נראה דלהו בזמן הבית הוי מזבח כפרה. שמקיים כל המצות התליות בנגעים ולסוף מביא קרבנותיו וניחא בזה מה דנקט ד' מראות דוקא. ומיושב בזה קושיות התוס' בזבחים ק"ב סע"א. דמה היה מפסיד אהרן למרים דכש"כ שהיתה טהורה. יעו"ש. ולפ"ז מפסדת מזבח כפרה:
שם תוס' ד"ה והאמר. ואי משום בנות כו'. ולו"ד נראה. דאף דבהוי ליה ומתו ל"ש לחלק משום בנות. דעכ"פ היה לו צער מיתת בנים. מ"מ בדלא הוי לי' כלל שייך לחלק משום בנות:
שם תוס' ד"ה אלא. אבל ראיה דשרי כו' אע"ג דאמר שם בדלא מטא זמן ק"ש יעו"ש מ"מ הא זמן תפלה קודם לק"ש [דדוקא לק"ש דבעינן ובקומך נתנו זמן. אבל לכל שארי מילי הוי שיעורא מע"ה. וע' (ל' א') השכים לצאת לדרך מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא] ורב למד עד זמן ק"ש א"כ למד קודם תפלה במטי זמת"פ:
דף ו.
גמ' עשרה קדמה שכינה. עיין רש"י דמלשון נצב משמע לו' אולם מדהאריך להביא כל הני דמפורש באבות פ"ג [עי"ש בתוי"ט] משמע דלא הביאם כאן רק לאוכוחי דבעשרה קדמה שכינה. מדמיותר קרא. דמאחר דאפילו ג' עשרה מיבעי ובזה ראי' לר"י דהקב"ה מצוי בביהכ"נ. ר"ל אפילו שלא בשעת תפלה:
שם תוס' ד"ה אלו. ותימה משבת לו' ועוד כו'. ומשום השי"ן שבבתים לחוד לא שייך לקרוא שם ה'. כיון דהד' והיו"ד אינן חובה:
דף ו:
גמ' ואין נוגה לו. אם לדבר מצוה נוגה לו. יוטעם הדרש ע"פ מ"ר ס"פ נח. כ"מ שנאמר אין (משמעותו) הוי. יעוי"ש. וגם כאן דריש תיבת "אין" דמשמעה גם "יש". היינו באם הלך לדרך מצוה:
שם היוצא מביהכ"נ אל יפסיע פס"ג. עיין הטעם ברש"י. וא"מ מ"ד ל"א אלא למיפק אבל למיעל כו'. דפשיטא. וגם ר"ה גופי' אמר היוצא דוקא אמנם בירושלמי מבואר הטעם משום שכר פסיעות. ולפ"ז ניחא דהו"א דגם למיעל ילך לאט. משום שכ"פ. ואדרבה כ"ש הוא. לזה מביא הפסוק דנרדפה כו':
דף ז.
גמ' ומי איכא ריתחא כו' ר"ל זמן ושעה של כעס. אבל כעם מצינו הרבה כמו ויחר אף ה' וכדומה. וניחא מאי דמביא מברייתא ולא מהפסוק ואל זועם גופי' משום דבברייתא מפורש כמה זעמו:
שם וכמה זעמו אחד מה' רבוא כו'. בסה"י לר"ת הגירסא רבוא ושלשת אלפים ושמנה מאות ועשרים וארבעה ועיי"ש. וגירסתו מבוארת ע"פ הפייט לפ' שקלים (בסלוק המתחיל אז ראית) ועונות היום חמש מאות ושבעים ושש ורגעי העונה כעונות דר"ל שעות] כל היום. וכשתחלק המספר י"ג אלפים שמנה מאות וכ"ד [היא גרסתו של ר"ת] על המספר תקע"ו תמצא מספר כ"ד. שהמה שעות כל היום. וזה מבואר ודוק. ולפ"ז צ"ל אחד וכו' ביום. וגם פירוש כעונות כל היום כשעות כל היום צ"ע לפענ"ד דבהדיא איתא בירוש' ותוספתא ריש ברכות דרגעי העונה תקע"ו אך באמת החשבון יעלה יפה לגרסת ר"ת אם נגרוס אחד וכו' בשעה ונפרש כעונות היום ממש היינו תקע"ו. צא וחשוב. ש"ך]:
שם כי טוב לי אז מעתה. דריש להאי כי בלשון אלא ר"ל אלא שהיה טוב לי אז כשנכנעתי מעצמי מעתה שנכנעתי ע"י מכות. ולפירש"י ק' דלא מיקרי מרדה בלבו אם נכנע ע"י מכות:
שם א"ר יוסי ג' דברים בקש משה כו' ופליגי דר"מ דאר"מ כו' וכל הענין. נ' דר"י ור"מ לשיטתייהו בר"ה כ' וחולין קי"ח דר"י סבר מקרא נדרש לפניו ולפ"פ ור"מ ל"ס כן. וה"נ לר"י קאי על הודיעני דרכיך דלפני פניו ולר"מ לא קאי אלפ"פ. ומיושב בזה קו' תוס' ב"מ צ"ה ב' ד"ה ואב"א דאמאי לא מוקי שם כר"מ יע"ש. ולל"ק שם דמוקי כר"מ י"ל דהתם כ"ע מודו דנדרש לפ"פ כתוס' זבחים כ"ד דוכי ישאל וא"ו מוסיף. או כתוס' ב"מ שם ע"א. אבל עכ"ז הוא דוחק ע"כ מהדר לאוקמי כר"י ועוד י"ל דר"י משום ר"י הנ"ל לטעמיה דדריש לעיל פני ילכו כו' המתן ואניח לך א"כ השיבו בזה על בקשתו הודיעני דרכיך:
שם כל דבור כו' אפילו על תנאי שנאמר כו' דבכה"ג הוי תנאי כמ"ש ביצה כ' א' אי אמר לינסוב והבו לי' כו' ע"ש במלחמות:
דף ז:
תוס' ד"ה לא. ובמלחמת המלכים היה בן ע"ג כו'. ע' תוס' שבת י' ב' מ"ש בשם ס"ע. וקראי מוכחי נגד דברי התוס'. דהא מפורש דהיציאה מחרן והירידה למצרים והעליה משם היה הכל עם לוט. ומלחמת המלכים היה אחר פרידתו והוא היה בן ע"ה בצאתו מחרן. דוק ותשכח:
דף ח.
גמ' הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו. משום דלדידיה ל"צ לאתויי ראיות מפסוקים אלשוך מצוא. דהוא דריש פשוט מצוא מלשון יציאה. משא"כ לאינך אמוראי:
דף ח:
גמ' ואפי' עטרות ודיבון. עיין רש"י ותוס'. וי"ל דברי רש"י. דבכ"מ שצריך להתחיל התרגום של אותה הפרשה. כמו ואילין שמהת כו' ע"כ צריך לפרט השמות ואפילו בפסוק ובני עוזיאל כו'. כיון שהתחיל בתולדות בני לוי. אבל הכא הו"א דידלג ויתחיל ארעא דימחא כו'. ולו"ד ז"ל. נ' דהו"א משום דבתרגום דעטו"ד יש ובית קבורתא דמשה. וזה א"א להכניס בדבריהם דאז היה קיים. והתרגום אינו אלא כמדרש בעלמא. וקמ"ל דאפ"ה צריך למימרינהו:
ביתר ביאור. דכונתו דתרגום ע"פ עטו"ד אינו דומה לשארי תרגומים שאינו מתרגם המקומות כמו שהיו נקראים בעת אמירתו רק כמו שנקראו אח"כ כשהוסב שמותן כמ"ש בסוף הסדר שם (עיין רש"י שם) ולכן תרגם כמו העברי ממש משום דתרגם אח"כ מקפן שמהן. אבל כאן תרגם על העתיד. וראיה שתרגם על נבו בית קבורתא דמשה בעודו קיים. וסד"א דהוי כמדרש. קמ"ל:
שם שכל המשלים פרשיותיו מאריכין לו כו' אינו מובן מ"ש "שכל" דהא רוצה ליתן טעם לדין זה ואיה הטעם והשייכות להשלמת הפרשה עם אריכות ימיה, ונ' דה"פ לעולם ישלים כו' היינו קודם הצבור שיהיה מורגל על לשונו ויוכל לקרוא בתורה בעצמו כדאיתא בתנחומא ומובא באו"ח מ"ס קל"ט במקום שנהגו לקרוא בעצמו לא יעלה אם לא העביר בינו לבין עצמו פעמים ושלש [ועיין הגר"א שם שציין אבל במ"ר פ' תשא איתא ד' פעמים. וז"ל שם. א"ר אחא ראה ויספרה הכינה וגם תקרה מלמד שהיה מעביר ד' פעמים ואח"כ היה אומר כו'. ועיין בב"ר פ' כ"ד. רבנן ור' אחא. רבנן אמרי כל דיבור שהיה הקב"ה אומר היה אומרו ב' פעמים כו' ור"א אומר ד' פעמים ועיי"ש דתרווייהו מוכיחו מפ' אז ראה ויספרה. ולפ"ז ר"א בפ' תשא לטעמי' בב"ר פ' כ"ד. ואנן קיי"ל כרבנן. וניחא פסק השו"ע]. ובסוף ברכות איתא ג' דברים מקצרין ימיו כו' הנקרא לתורה ואינו עולה. וא"כ כיון דלא יעביר בינו לבין עצמו לא יעלה. ויגרום קיצור ימים. משא"כ להיפך באם יעביר ויעלה. יאריכו לו ימיו ושנותיו:
שם פעמים שאדם קורא כו'. ואחת לאחר עמה"ש הוא דבר פלא. דהלכתא פסיקתא במגילה כ' דלאחר עמה"ש יממא הוא. וליכא מאן דפליג. ונראה כמ"ד בירושלמי דהך פירקא מעה"ש עד שהאיר המזרח ד' מילין ומשהאיר המזרח עד הנץ ד' מילין ואנן משכחינן דמעלוה"ש עד הנץ ד' מיל (פסחים צ"ה). א"כ כל דאתמר בבבלי עלוה"ש היינו האיר המזרח. וכ"מ קוראים האיר המזרח ביומא פ' אמלה"מ. וכל מאי דאיתמר עלוה"ש יממא היינו האיר המזרח. והכא כונתו על עמוה"ש האמתי כמו שקראוהו בירושלמי. ואותו אחר עמוה"ש היינו עד האיר המזרח ודאי ליליא הוא לכל מילי זולת לענין ק"ש דאיכא דקיימי בההיא שעתא. ואכמ"ל:
דף יא:
גמ' מדת יום בלילה ה"מ לה, פי' דאין להקדים חשך לאור. וצריך להקדים מידי דזמני' ברישא. וע"ז משיב גולל אור כו' דמזכיר מדת לילה קודם ומ"מ מזכיר אור ברישא:
שם תנ"ה א"א אהבת עולם אלא אה"ר. ורבנן אמרי אהבת עולם כו'. לכאורה קשה מאי ראיה מייתי כיון דאיכא רבנן דפליגי. ואי רבנן הם אמוראים תיקשי עלייהו מהך ברייתא. וגם לפי גי' הרי"ף ק' מתנ"ה על אינך אמוראי עיי"ש. ותו קשה הלשון א"א דמשמע יש איסור בדבר. והול"ל אומרים כו'. ותו למאי סיים ע"כ משכתיך חסד. ואולי י"ל ורבנן אמרי אה"ע. ר"ל תלמידי חכמים דעוסקין בתורה כל הלילה הם אומרים הנוסח אה"ע ול"ד הך תיבה לחודא אלא כל הנוסח כמו שאנו אומרים בערב. וענין הדבר דנוסח אה"ר הוא כעין תפלת ר' נחוניא בה"ק בכניסתו לבית המדרש דוק לק' כ"ח. ונוסח אה"ע הוא כעין תפילתו ביציאתו ע"ש. דהוא הודאה על העבר וגם החתימה אוהב עמו והבוחר בעמו מוכיח כן ע"פ מ"ש המפרשים בפ' רק בך ובאבותיך חשק דבת"ח אהבה עצמית. ובהמון רק בחירת אהבה ע"ש. וע"כ כל ההמון דאינם עוסקים בתורה כל הלילה דאנן אגירי דיממא אנן ע"כ אומרים אה"ר ומבקשים על עסק היום ובלילה אה"ע דהוי לדידהו כיציאתם מביהכ"נ משא"כ ת"ח דעוסקים כל הלילה בתורה אומרים גם בבוקר הודאה על עמלם בתורה בלילה והיינו דסיים ע"כ עשכתיך חסד ע"פ כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, והיינו מנהגא דידן שאנו אומרים אה"ר דאנן אגירי דיומא ואין לנו מעלת ת"ח. ובזה אנו נפטרין מתפלת רנבה"ק דמשמע לכאורה דבדרך חובה קאמר. ועיין תוי"ט שתמה על שלא נהיגין כן ולדברינו אנו נפטרין בברכות אה"ר ואה"ע:
דף יב.
גמ' דאפי' סיים בדנהמא נמי יצא. לכאורה קשה לפ"ז הלשון הכל הולך אחר החתום כיון דאפי' אם סיים כעין הפתיחה נמי יצא. ונ' דהיינו דקאמר אף שבאמצע הזכיר לחם ממש והא ודאי דתמרי לאו לחם הוא ורק מזון מיקרי א"כ שייך שפיר למימר הכל הולך אחר החתום:
דף יג.
גמ' כל הקורא לאברהם אברם כו' התם קוב"ה אמר שרי כו'. וטעמא דמילתא כפי' רש"י בחומש דמיחזי כאילו אינו אלא אב לארם ומש"ה בשרם אין קפידא אלא לאברהם דהמשמעות בשרי היינו שרתי וזה הוא רק לו ולא לאחרים וע"כ אין קפידא:
שם ורבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא. לכאורה א"מ גם אם נדרוש משמע השמע לאזניך כו' מ"מ הלא ממילא נשמע גם דבכל לשון שאתה שומע ודרשא דוהיה הא איצטריך להו למפרע, ונ' דרוצה לתרץ אף למאן דדריש דברים הדברים (שבת ע' א') ומ"מ מצי סבר כרבנן מצד דסבר א"צ להשמיע:
שם למימרא דסבר רבי כה"ת כו' דאי ס"ד כו'. כל הסוגיא תמוה לכאורה מי מכריחו מעיקרא ליהדר מ"ט דרבי ורבנן וממציא מדנפשיה טעמייהו ואח"כ קאמר למימרא כו' אדרבא נימא דטעמייהו בהך פלוגתא דלרבי כס"ת בלה"ק ולרבנן בכל לשון. אמנם נ' דפריך בפשיטות דידוע ליה דרבי דריש דברים הדברים שבת צ"ז ב') וא"כ לדידיה ע"כ והיה מיותר למדרש דק"ש בלה"ק ולרבנן פריך למ"ד לעיל בלא השמיע לאזנו יצא. וע"כ שמע מיותר למדרש בכל לשון בק"ש:
שם תוס' ד"ה היה קורא וא"ת הא בפ"ק כו'. אין כוונתם להקשות סתירת התלמודים בדין ברכות מעכבות דאין ענין עיכובן זו לזו לעיכובן לק"ש. ועוד דבירושלמי דחו להך הוכחא שהביאו התוס' ואף דלא דחו רק אליבא דמ"ד צריך לכוין בכולן מ"מ לגמרא דילן דמפרש כיון לצאת או לקרות וודאי דבכולן היא ומשו"ה נדד הבבלי מפי' הירושלמי אלא כוונתם להק' על הוכחת הירושלמי דכמו דמפלגינן בין עיכובן לסידורן א"כ מ"ל גם לק"ש מעכבין ובלבד שיאמרו אח"כ וא"כ י"ל דיצא בק"ש וחייב בברכות ומשני דביחיד אין לחלק בין עיכובן לסידורן ומדאינו מעכב אחר ק"ש גם ביטולן אינו מעכב:
שם תוד"ה עד כאן עד בכל מאדך כו'. דלפירש"י קשה מאי פריך ר"ע דהול"ל אשר צויתיך (עי' תוס' ע"ב ד"ה אשר) דהא גם לרבנן קאי אלהבא עד על לבבך אע"כ דאין סברא לדידהו לחלק עד על לבבך. ע"כ קאמר ר"ע כל הפרשה:
דף יד:
גמ' וכ"ת ואמרת אליהם ל"ה התחלה ר"ל משום דאיכא כמה קראי דמתחלי הכי ולא מוכח דהתחיל ביציאת מצרים:
שם דבר אל בנ"י לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה כו'. אף על גב דפסוקי כי האי ויאמר כו' דבר לב"י ליכא בפרשה דאית בה יצ"מ. ואיהו ודאי איצ"מ קמכוין מ"מ כיון דמלישנא דדבר אל בנ"י לא מוכחא התחלה איצ"מ דאמת ויציב דהא איכא בס' בשלח ובס' אמור דמתחלא בדבר ומסיימא ביצ"מ ע"ש. א"כ אף במכוין ליצ"מ אינו מוכח התחלה לפרשה זו משא"כ ואמרת אליהם ליתא כי האי בפ' יצ"מ א"כ הוי התחלה לפ' זו:
דף טו.
גמ' ור"י תרתי שמע מינה. אף דבר"פ קאמר ורבנן ס"ל לא השמיע לאזנו יצא מ"מ לר"י ניחא דמצינו דס"ל הבערה ללאו יצאת (שבת ע' א') וא"כ לא דריש שם דברים הדברים ולא מייתר אליביה והיה ללה"ק להכי בכל דהו דריש בכל לשון וכמ"ש בריש פירקין ע"ש:
דף יז.
גמ' וקלקל מחשבתם יהיו לרצון כו'. מה דדוקא בהך בקשה מסיים ביהיו לרצון ולא באינך משום דאינך הוו מתחלי ביהי רצון והיינו משום דגם בתחנונים צ"ל יהיו לרצון אלא שרשאי לומר גם בראשיתו דדוקא גבי תפלת י"ח צ"ל בסוף (לעיל ט' ב'). וניחא גם שינוי הלשון כי הוי מסיים משום דהם כולם אמרו יה"ר מקודם סיימו הי"ח ברכות ביה"ל ולכן אמר בהו בתר צלותיה' והוא היה גמר התפלה בלא יהיו לרצון והתחיל התחנונים ולכן אמר "כ"ה מסיים":
דף יז:
גמ' אין פרץ כו'. לפי גי' הערוך נראה דקאי פרץ לסיעת שאול שהיה דואג פורץ פרצות בתוכה ולסיעת דוד קרי יוצאת שיצא אחיתופל ומרד בסיעתו וצוחה קרי לאלישע שצווח על גיחזי ודחפו בשתי ידים:
שם תוס' ד"ה והן ניזונין בזרוע ולכך יש להגיה כו'. לו"ד נראה דאין מהצורך להגיה משום דחד אמר השני היינו כה"ע ניזונים בזכותם כו' פליג על חד אמר הראשון ולא ס"ל דהצדיקים באים בזרוע. וכ"מ במ"ר פ' וירא בפ' ויגש אברהם כו'. וע"ש היטב במ"כ בשם הירושלמי וכחד אמר השני קיי"ל כמ"ש שם במ"ר דהרבה אמוראים ס"ל כן. וגם נוסחת הפייט מוכיח כנוסחא שלנו דמסיים שם רוממות בפיהם שתו לזכרון ע"ש:
שם תוד"ה תרי אבל בעצרת כו'. עי' תנחומא פר' נח סי' ג' ומתקבצין ב' פעמים בשנה באדר ובאלול כו':
שם במשנה. ומן התפלין. עי' תוס' רע"ק על המשניות אות כ"ג מ"ש בדברי הרשב"א. ובירושלמי מבואר כהרשב"א. ויהיה א"כ ראיה לכאורה מירושלמי דחוה"מ לאו זמ"ת וכל האחרונים הוכיחו מירושלמי להיפך (וגם אצלנו יבואר אי"ה במק"א) אבל באמת לק"מ לפ"מ דמבואר בתר"י ובתוי"ט דה"ה דפטור מכל המצות ונקט אלו רק משום דאית בהו מלכות שמים א"כ הא דבחוה"מ חייב בתפלין היינו באבל דל"ש ביה מעולל בעפר קרנו משא"כ אונן דפטור מכה"מ וממילא פטור גם משמחת יו"ט וחל עליו אנינות ופטור מתפלין וא"כ שפיר קו' הירושלמי דאין שום רבותא בתפלין דאף דאית ביה מלכ"ש מכ"מ מדפטור מכה"מ הוי כחול דפטור כל היום אף דא"ב מל"ש ויתיישב בזה משה"ק בתוס' רע"ק מפורים דשם ג"כ מדפטור מכל המצות וממילא גם משמחת פורים וחלה האנינות ופטור מתפלין [ובזה יבואר היטב דברי הרמ"א באו"ח סימן תרצ"ו ס"ז שהניח המג"א בצע"ג על דברי המחבר שאונן מותר בפורים בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד כו' וכתב הרמ"א וכ"ש שחייב בעקרא מגילה ותפלה כו' והקשה המג"א מאי כ"ש הוא ומאי ענין זל"ז ע"ש. ולפמ"ש הא בע"כ נניח דפורים הוי כיו"ט דאל"ה ל"ש אתי עשה כו' דהא פטור מכה"מ ומשמחת פורים וכמו ביו"ט באין רוצה לקוברו חייב במצות ה"נ בפורים וכ"ש הוא מבשר ויין שהם בעצמם אסורים לאבל משא"כ מ"מ כו' וע"ש שכל מה שהקשה על הרמ"א יתיישב בזה ואכמ"ל]:
דף יח.
רש"י ד"ה תשה"מ. לר"ש חייב כו'. פי' משום דתנא בתרא לטפויי אתי ועוד דכיון דטעמו הוא משום מתוך אין לחלק כלל:
שם תוס' ד"ה ואינו מברך ע"ש דהקשו בירו' מרישיה לסיפיה, ונראה דבירו' מוכח דת"ק דר"ש ב"ג דהתם פטר גם בשבת משארי מצות דלא שייכי באכילה ורק באכילה משום כבוד שבת הקילו וחייבוהו והוי מצי להקשו' מדרבנן ומייתי מהנך ברייתות משום דאשכחן להדיא דפטרי ואף דקיי"ל התם כרשב"ג מ"מ מייתי מינה לחול לראיה דהטעם לא משום שלא ישא משאו דרשב"ג לא פליג את"ק בטעמא רק משום מתוך שהתירו לו בעניני אכילה משום כב"ש התירו לו בשארי מצות ומשני בשצריך להחשיך ואז ת"ק פטר בשארי מצות ורשב"ג מחייב ופסקינן שם כרשב"ג אבל ת"ק דבבלי לאו היינו ת"ק דירושלמי ומייתי עליה מילתיה דרשב"ג בלישנא דמתוך לטפויי תה"מ אבל בירושלמי פליגי במצות דל"ש באכילה וגם ברייתות דפטרי לולב ושופר אתי' כת"ק וממילא לדידן דפסקינן כרשב"ג אין כל החילוק דצריך להחשיך והכי קיי"ל דחייב בכל המצות אף בצריך להחשיך:
דף יח:
תוד"ה אלעא. ול"מ לשנויי כו'. בפשיטות י"ל דנפשות צדיקים אינן נמסרים לדומה כדאיתא פכ"ג דשבת:
דף יט:
ברש"י ד"ה אמרת כו' וחלה עליה חובת הפסח כו'. עין בפרק ב' דסוכה דלכרת ומטא זמן חיובא ליכא קרא למיפטריה וממילא חייב וקרא למ"מ אתיא וגם מרומז בקרא ענין פסח ומילה דבהעדרו איכא כרת משינוי ניקוד ולאחותו בפת"ח אל"ף והל"ל לאחותו בפתח למ"ד ורומז בזה לדבר המאחה היפך מכרת ועיין במדרש חזית עה"פ פתחי לי אחותי אלו שתי מצות שמאחין בין ישראל לאביהם ואלו הן פסח ומילה ולהכי קיי"ל נמי דמת ומילה מילה קודמת משום דמטי זמן ואיכא כרת ולפ"ז יכול אונן לברך להכניסו דל"ד לשארי מצות:
שם בתוס' סוף ד"ה אמרת כו'. עי' תוספות זבחים ק' א' ד"ה הרי ותבין דבור זה על מכונו:
דף כ:
גמ' ובמזוזה פשיטא. אע"ג דאמרינן פ"ק דיומא מסו"ד ביתך ולא ביתה רק דהכא בעי לאשכוחי רבותא דלא נדמי' לק"ש ותפלה דאל"ה מאי שייטא הכא במתניתין דידן. וניחא בזה הא דפריך בסמוך בברהמ"ז פשיטא דלכאורה קשה הא בסמוך למטה מיבעי ליה אי הוי דאורייתא או דרבנן וכמ"ש רש"י ותוס' אי משום דאין להם ארץ אי משום דאינן בברית ותורה וא"כ מאי פשיטא ליה כ"כ אלא וודאי דהכי קמקשי דא"כ מאי שייטא הכא וע"כ משני מפ' בתת כו' דהוי מ"ע שהז"ג דכעין מתניתין הוא ולרש"י ותוס' לקמן לא ניחא להו לפרש משום דכתיב בתת כו' משום דאי הוי מ"ע שהז"ג גם רבנן לא הוי מתקני לחיובינהו ככל מ"ע שהז"ג. אך לו"ד הו"א דבאמת מספקא ליה משום מ"ע שהז"ג ומ"מ מחייבי מדרבנן כיון דתקינו ברכה לאחריהן בש"ד שאין בהם קביעות זמן תו לא הוי מ"ע שהז"ג:
דף כד.
גמ' והיו חייך תלואים כו' זה התולה תפליו דריש תיבת מנגד שהיא מדה כנגד מדה והכי קרי לה בל"ב מדות דר"א בנו של ר' יוסי הגלילי מדה כ"א:
דף כד:
גמ' איני והאבר' אבהו קא אזיל כו'. לכאורה ה"ל להקשות תיכף ומי אר"י הכי ולמאי הפסיק מעיקרא לבאר דברי ר"ם, ונראה דלולא אוקימתא דר"ה כאן בעומד כאן במהלך ה"א דטעמא דמניח ידו ע"פ הוי מטעמא שלא ישמיע לאזניו והוי כהרהור וכדאמר ר"מ לעיל ט"ז אחר כוונת הלב הן הן הדברים. והוי ניחא הא דהפסיק ר"א דבאפשר לשהות אינו כדאי להרהר לכתחלה וכמבואר שם אבל כדאסיק דגם הרהור אסור בעומד וא"כ כדשרינן במהלך משמע דגם דבור שרי והא דמניח ידו ע"פ הוי מטעם להפסיק בין פיו לצואה ושרי אפילו לדבר בקול רם ע"כ מקשי שפיר השתא מר"א אמאי הפסיק:
שם ר"א ב"א אמר מהכא כי דבר ה' בזה כו'. ר"א ב"א סבר הרהור מותר כמ"ש תענית כ' ב' דחשיב לרבותא שלא הרהר ע"ש ועי' חי' הרשב"א מגילה כ"ח אלא דפליג אר' יוחנן דחשיב מניח ידו ע"פ כהרהור ובהרהור סבר דלא יצא חובת ק"ש כלעיל סוף ד' כ'. ואולי להכי דריש מפ' כי דבר ה' בזה לאורויי דדוקא דבור ואפשר למידרש נמי דבור שאינו מכיר בו אלא ה' דהיינו שמניח ידו ע"פ ואינו משמיע לאזנו מ"ע אסור:
דף כה:
גסרא וכמה מיא רמי ואזיל כו'. פירש"י הלא מרובים הם. ר"ל דמדנקט שיכול להתכסות בהן אלמא דמרובים הם. אך אכתי קשה דהו"ל לאוקמי סיפא כשהן בכלי ולמאי בעי לאוקמי למי רגלים דלא איירי בהן כלל ונראה דמי עשרה כיון דעיקרן מים לא שייך לבטולינהו במים רק עד שיסיר הריח. ול"ש למתלי כלל עד שיתן לתוכן מים דבליכא ריחא אף בלא מים שרי:
דף כז.
רש"י ד"ה כשהוא אומר כחום היום כו' רבינו ז"ל מחלק בין חום היום לחם השמש. וצ"ע מקראי דספר שמואל א' (י"א ט' וי"א) דמשמע דחום היום וחם השמש חדא נינהו [אף דאפשר ליישב בדוחק דשאול הבטיחם שיבוא לתשועתם בחום השמש וזירז א"ע ובא בהשכמה וזהו כוונתו שיתחיל התשועה ונמשך עד חצי היום] ועי' במפרש לנחמיה ו' ג'. ולו"ד ז"ל א"ל דדייק מלשון ונמס ומלשון חום וחם. דחום הוא שם דבר וחם הוא פעל דמשמע מיד כשחם השמש לבד וחום משמע בכל מקום. ובזה מדוייק לשון הברייתא דאסיק הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס דלא ה"ל לאסוקי הך ונמס, ולדברינו ניחא דעיקר הדיוק הוא מלשון ונמס דמזה מוכח דחם קאי אלשון פעל דהשמש חממו ונמס:
דף לב.
גמ' אמרי דבר"י אין ארי נוהם כו' משל לפרה כו' משל לבן מלך כו'. נראה דהני ג' מיתלי הן נגד ערב רב וישראל ואהרן. שהע"ר דומין לארי שדרכו להזיק ועליהם אמר ה' שחת עמך והשיב משה אין ארי נוהם כו'. וישראל דומין לפרה שלולא הכרשינין לא היתה מבעטת שאין דרכה לבעוט דתולדה דקרן משונה הוא ואהרן דומה לבן מלך שלא בא לידו חטא רק מחמת ישיבתו בין טחטיאים והם הע"ר:
דף לב:
רש"י ד"ה עלה ראש הפסגה בדבר תפלה זו כו'. ר"ל דבדבר הזה דכתיב בקרא קאי אלמטה ומדכתיב הזה מוכח דמשום הא לחודא, עיין ערכין ט"ו א':
דף לה.
גמ' מכאן אר"ע כו' קודם שיברך. בצל"ח נדחק למה נקט ר"ע דוקא ברכה שלפניה דתרווייהו הא נדרש מהילולים ע"ש. ונראה דר"ע לטעמיה לקמן מ"ד אפילו אכל שלק והוא מזונו חייב לברך ג' ברכות. והיכא דלא זיין דליכא בה"מ ודאי פטור דלא עדיף מלחם ולהכי לא בעי קרא לאחריו ונקיט אלפניו ואידך לאחלי' והדר אכלי':
שם חד לאחלי' והדר אכלי' כו'. בספר דברים כתיבי תרי זימני חילול בכרם אך מצאתי בבחיי פ' שופטים שיש לפרש מלשון חולות בכרמים:
שם וא"נ יליף גז"ש אשכחן לאחריו כו'. משמע דלמ"ד נטע רבעי גם הך קושיא אינו ואינו מובן לכאורה אכתי אצטריך חד הילול לאחלי' והדר אכליה. ונראה דודאי למ"ד נט"ר לא מסתבר לפרושי האי תרי הילולי חד לברכה וחד לאחלי' דמה ענין זל"ז והיינו דדייק בלישניה לעיל ואידך דבר הטעון שירה טעון חילול בכדי לשתף שניהם שיהיה שייכות להני תרי הילולי יחד אבל ברכה וחילול לא שייך לכוללם יחד וודאי קאי תרי הילולי אברכה שלפניו ואחריו אבל למ"ד כר"ר אף אי יליף גז"ש ע"מ כיון דקושטא דמילתא אינו נוהג אלא בדבר הטעון שירה דוקא אע"ג דל"צ קרא להכי עכ"ז א"ל דאייתר חד הילול לאחלי' והדר אכליה וחד לברכה לאחריו ולפניו מנין:
שם תוד"ה דבר שאין גידולו כו' שכן חייבים בפאה. קשה מתאנה דפטור מפאה שאין לקיטתו כאחד עי' פ"א דפאה ופ"ד דפסחים בסופו אמנם איכא מינא בתאנים כגון בנות שוח דחייבין בפאה עי' ר"ש פ"ק דפאה:
דף לו.
גמ' החושש בגרונו כו' פשיטא כו'. דליכא למימר דאשמעינן אע"ג דאישתני דהא כבר אמרו בשלקות בפה"א וע' בירושלמי דפירקין:
שם וכי אית ליה עילוי אחרינא ל"מ כו'. והא"ש כו'. לכאורה קשה דהו"ל לאתויי מהך דשמואל דמבואר לענין קמחא ולמה המתין עד כה. ונראה דאעיקרא דמילתא ל"ש לאקשויי משמואל ארב נחמן די"ל דתליא בפלוגתא דלקמן ל"ח ב' דר"נ משמיה דשמואל ס"ל בפה"א ור"י ור"א סברי לדידיה שהכל וא"כ לא שייך למפרך משמואל אר"נ ע"כ הביא לו סייעתא משמן דגם ר"י אמר בפה"ע אף דפליג אשלקות וס"ל שהכל אלמא לא דמי הני לשלקות ורק על סברא דא"ל עלויי שפיר תקשי משמואל ודוק:
דף לו:
גמרא לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא כו'. הרי"ף והרמב"ם ורה"ג הסכימו שלא לברך כלל על פלפל. והרא"ש והרשב"א והראב"ד פסקו לברך בפה"ע. וכן הסכים הגר"א ז"ל באו"ח סי' ר"ב ס"ק ל' וכתבתי שם על הגליון וז"ל, עי' בירושלמי ריש ערלה דדרשינן עץ מאכל לפטור סייג נקורות [ודברי הרא"ש צ"ע שנתחלף לו בין ר' יוסי לר' ייסא ע"ש בר"ש ריש ערלה] ול"ל קרא אפלפלין ור"מ לטעמיה דאמר התם כל האילנות יורדין במחשבה חוץ מן הזית והתאנה ולטעמיה בכלאים פ"ו אע"ג דהתם ליכא קרא להכי ורבנן ור' יוסי דפליגי בכלאים שם וסברי דאילני פירות אינם בטלים והכא בעלים ע"כ מקרא דעץ מאכל ול"ל קרא אפלפלין ופטירי מערלה וברכתן בפה"א ויש להאריך בזה ואכ"מ:
דף לח.
גמ' א"ל אביי ואת לא תסברא כו'. נ' דלפי הגי' בפ' שמונה שרצים דרב יוסף סבר דזיתום המצרי היינו מי דקרים דאסור לשתותו בשבת לרפואה. א"כ צ"ל דהא דשותין זיתום המצרי בא"צ כלל לרפואה. וה"נ בוחשין השתות דתני בהדיה. וזהו כוונת קו' אביי הכא דאסיפא קסמיך דהתנן כל האוכלים כו' ומסיים חוץ ממי דקרים. ור"ל דע"כ צ"ל דברייתא דושוין קאי בדגברא לאכילה קמכוין וא"צ לרפואה וא"כ בוחשין ה"נ. ולישנא אחרינא דהכא סבר כאינך אמוראי דהתם או כגי' ר"ת שם דמי דקרים לאו היינו זיתום המצרי. וא"כ י"ל דצריך לרפואה ורק כיון דלא מכוין לאכילה שרי ודוק:
דף לט:
תוד"ה מברך. ולר"י שלמה עדיפי. ר"ל ולר"ה ע"כ אין שום מעלה בשלמין. ואין לפרש דבפתיתין גדולים פליגי הי עדיף דמדשני ר"י מלישני' דר"ה ולא מברך על השלמין. ע"כ ר"ה סבר איזו שירצה:
דף מ.
גמ' אמר ר"ז כו' אין הלכה כר"י. איצטריך לאשמעינן דאף דהוא יחיד נגד רבים. אך דלא נימא דדמי למצות דקיי"ל בסוכה מ"ו כוותיה:
ובילקוט תהלים ע"פ ברוך ה' כו' הגירסא הלכה כר"י ולגירסתנו צריך לחלק בין הענינים. ויש לחלק בכמה אופנים. אולם יש להסמיך אקרא גופיה דיעמס לנו קאי על שכר הצדיקים עבור המצות וא"כ איירי קרא במצות. ושייך למידרש הך דרשא כל יום ויום תן לו כו' על ברכת המצות:
דף מ:
גמ' דתניא לא עברתי כו'. ברייתא זו היא בספרי. ושנויה בשינוי לשון קצת במס' מע"ש פ"ה מי"א. ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך. ונראה הא דלא מייתי הכא מהמשנה. משום דמשם אין ראיה כ"כ. ולפי מה דאיתא בירושלמי שם דעל כל המצות צריך לומר לה'. כמו תרומה לה'. חלה לה'. (רק בברכה יוצאים ונפטרים מהזכרה זו) א"כ א"ר דכל ברכה שאין בה הזכרת השם א"ב. משא"כ בדרשה דספרי דדריש ביחוד מלא עברתי ומלא שכחתי ע"כ דקאי על עצם הברכה. ומוכח כדרב ודוק:
דף מא.
תוד"ה מיתיבי כו' כדפרישית לעיל. עי' במהרש"א ובהגהות הגרי"ב. ולדעתי נ' דברי התוספות נכונים בלא שום הגהה כלל. דס"ל דלמ"ד באין ברכותיהן שוות מחלוקת אה"נ דמברך בפה"א ופוטר פה"ע כדמוכח בגמ' דלדידי' א"צ לשבושי הברייתא כלל וקיי"ל הכי. אלא דפסקינן כר' יהודה דמין ז' עדיף. להכי בצנון וזית מברך על הזית ואח"כ על הצנון. אבל בתפוחים וקליות מברך על הקליות ופוטר התפוחים. במכ"ש דצנון וזית לרבנן. והא דאקשי בגמרא במאי פליגי כבר יישבו התוס' שם דר"ל כיון דלר"י גופיה ל"ש דלפטרו קליות לצנון דהא סבר דמברכין עלייהו בורא מיני זרעים. וכ"ש להשאגת אריה ז"ל דכתב דליכא ברכת בפה"א כלל לר"י. א"כ גם פירות האילן דשבעת המינין לא מיפטרו בשאר ברכות. ובהכי ניחא מ"ש שהזית מין שבעה ול"א מפני שהוא מבורר משום דלר' יהודה הכל מבורר לעצמו:
דף מג:
גמ' מנין שמברכין על הריח כו'. אע"ג דאמר בר"פ סברא הוא דאסור ליהנות מן העוה"ז כו' והנהנה מעל. ובריח נמי איתא איסור מעילה (עי' פסחים כ"ו דאיסורא איכא) מ"מ לענין ברכה דרק משום דכתיב לה' הארץ כו'. והו"א דדוקא עד שיפגום וכ"ש בדבר שיש בו פגם דה"א דבעי פגם. להכי צריך קרא:
שם לשלשה אינו נראה כל עיקר. ע' בספורנו פ' בלק ע"פ והוא רוכב כו':
דף מד.
גמ' כי אתא ר"ד א"ר חתים בר"ח כו'. לפירש"י דאייתי למימר דחתים בתרתי ק'. דהו"ל לאתויי ברייתא מקדש ישראל והזמנים בביצה י"ז א'. ולו"ד ז"ל נראה דבהתחלת הברכה הקדים הפירות לארץ. ואיך יחתום להקדים ארץ לפירות. ולזה מביא דרב חתים בר"ח מקדש ישראל. אף דכל הברכה איירי בקדושת ר"ח. ומ"מ התחיל בקדושת ישראל. משא"כ בברכת יו"ט הזכיר גם בהתחלת הברכ' קדושת ישראל:
דף מה.
גמ' אמר רחב"א מנין לעונה אמן כו':
נ' דכש"כ דאין להנמיך כדמוכח קראי דיחדו. ורק אשמעינן דאפי' להרים קולו אסור דהו"א דמותר משום דכל העונה אמן בכל כחו כו' (שבת קי"ח). וגם הא דאין המתרגם רשאי להגביה קולו. ה"ה דאפילו להנמיך אסור. כדמוכח קרא בקולו של משה. אלא דאורחא דמילתא נקט. דדרך המתרגם להגביה קולו כדי להשמיע לעם:
שם רש"י ד"ה עד כמה. ונ"מ להוציאם י"ח. הא ודאי דעיקר פלוגתייהו בחיוב בהמ"ז ורק מדלא אמר ע"כ מברכין ניכר דאשמעינן דאף בכזית מזמנין. ולדידן דאסיקנא בסוגיין לקמן דאפילו עלה של ירק מצטרפין. לכ"פ דנ"מ לדידן להוציאם י"ח:
שם תוד"ה ג' שאכלו. ול"נ דה"פ כו'. אבל לענ"ד נראה דלשון אינן רשאים משמע דיכולין ליחלק וליפטר אלא שאין רשאין לעשות כן לכתחלה. ואהא משני כאן בתחלה:
שם תור"ה אכל טבל. בסה"ד דהשתא מיהא לא איתשיל. צ"ע מנלי'. דתרומה אפשר משום דמיתשיל הדרא לטבליה:
שם תוד"ה ג' שאכלו. מפירש"י אמאי כו'. לפי גירסתנו בגמ' חייבין ואין רשאין אפשר דמיתורא קדייק:
שם בא"ד. משמע מכולהו נפקע זימון. ובד' ומ' אף דלא פקע זימון. מ"מ לא רצה לשנות ולהאריך ותני כן:
דף מה:
תוד"ה אי הכי. ל"ג א"ה כו'. ולדעת הרא"ש ותר"י דאחר דמסיק משום דעות הוו חובה ניחא. דמעיקרא ידע נמי לסברא דפריצותא אלא דחובה לא מסתבר לי' לבטולי משום חששא בעלמא דפריצותא. אך לפ"ז צ"ע ע"ט תני במתניתין דאין מצטרפין עם אנשים ומשמע אפי' בנה ובעלה. וכל הטעמים שנאמרו בזה דחוקים. ויותר נ' דהך ברייתא פליגא אמתניתין ולית הלכתא כוותה. וא"ש המנהג שלנו דאין מזמנות לעצמן. כמ"ש התוס':
דף מו.
גמ' א"ל לר"ז לישרי לן מר כו' וכה"ע נ' כוונת הני אמוראי. דלכאורה ק' מאי דעתי' דר"א דאמר לישרי לן מר כיון דס"ל כר"י. וגם ר"ז מאי ס"ל. דאי כר"י כפי שאמר לו ברישא ה"ל לקבולי בה"מ דהא אורח מברך. ונ' דר"א חולק כבוד לר"ז דהוי מבבל. ורצה לדחות גם תחלת דברי ר"י דבעה"ב בוצע מקמי דר"ה דהוי ג"כ מבבל. וכדי שיוכל האורח לברך. דכ"ה הד"א שאכל מפתו. וכאשר השיב לו ר"ז ל"ס מר להא דר"י, סבר דר"ז ס"ל לגמרי כר"י וחולק על ר"ה. וע"כ אמר לברוך לן מר. והשיב לו ר"ז. ל"ס מר כר"ה דמן בבל שלנו. וא"כ יש לנו עתה לקיים דבריו. ומתחלה לא רצה לדחות ראשית דברי ר"י. דלית חולק עליו:
שם תוד"ה עד היכן. ועוד הכי קיי"ל כר"ש באיסורי. אפשר דהכא פסקינן כר"נ משום דהני דמוכחי דבפשיטות הטוה"מ ד"ת. דחי לאוקימתא דר"ש. וא"כ מ"ד ג' וד' ע"כ כר"נ. ומ"ד בב' וג' מצינן לאוקמי נמי כר"נ ובפועלים ודוק:
שם גמ' תדע דהטוה"מ לאו דאורייתא כו'. והא דלא הוכיח גם מדאמרינן בה מלכות כדלקמן מ"ט דפלוגתא א"א בה מלכות תליא אי הטוה"מ דאורייתא. אמנם רב לטעמי' לעיל מ' ע"ב דלא בעינן מלכות לעכב:
שם תוד"ה כל הברכות. ואומר ר"נ שהיא מן הברכה. ע' סוף מס' ד"א רבה דלא משמע הכי:
דף מו:
גמ' להיכן הוא חוזר כו'. עי' רש"י ותוספות. ולולי דמסתפינא הו"א דקאי אברכת בית האבל שאומר הטוב והמטיב ודיין האמת וצריך לסיים בטובה. ואמר ר"ז משמיה דאביי דחוזר ואומר הטוה"מ. ורבנן אמרי דאחר דיין האמת גומר הברכה ממקום שפסק. וע' תוספות ד"ה מ"ז דמשמע דגרסינן להא דמ"ז איקלע אחר והלכתא למקום שפסק ולדברינו ניחא דלפי שאין לה קישור כ"כ לדיין האמת עם סוף הברכה. לכך הביא דמ"ז האריך וסיים הוא יגדור כו' עד לחיים. ונסמך שפיר למקום שפסק הברכה. ומשום דהלכתא למקום שפסק עביד הכי:
דף מז.
תוד"ה ואמר ר"ה. וא"ת כו'. וביותר צ"ע למאי אייתי לי' הכא כל עיקר. דהא כבר שני דהא מתניתין כההיא. ונ' משום דבתר הכי איתא התם גבאי צדקה בש"א נותנין את שאינו מעושר למעשר כו'. וחכ"א גובין ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן. ואי לא הוי אשכחן דפליגי ב"ש אהא דמאכילין ה"א דאתיא ככו"ע וע"כ דהוינא מפליג בין אכילתן בבית בעה"ב בדרך צדקה לאכילתם בביתם. ורבנן ל"פ אב"ש אלא דאין נב"ץ חוששין לזה. אבל הם חייבין לתקן. וא"כ ל"ש למימר אי בעי מפקיר וחזי לי' דדילמא לא יהיב לי' חבריה בדרך צדקה, להכי מייתי דר"ה דב"ש לטעמייהו סברי דאין מאכילין. והא דלא כב"ש. ויש לפרש מאכילין בכל גווני לגמרי. ועיין בירוש' ור"מ ור"ש שם:
דף מז:
גמ' השמש שאכל כזית פשיטא כו'. דל"ל דקמ"ל דבעי כזית דהא בסיפא תנן בהדיא דפחות מכזית אמצ"ט. וז"ש למיתני רישא משום סיפא. ובסמוך גבי אכל פחות מכזית פריך פשיטא דכבר מוכח מרישא:
שם מצוה הבב"ע היא. בגיטין ל"פ הך קו'. ונ' דודאי פשיטא לי' דמשום זכותא דרבים אומרים לאדם חטא כו'. אף דהוי מצוה הבאה בעבירה לא הוי כי אם לדידיה. אבל הצבור יוצאים בזה. ומ"מ מצטרף המשחרר לעשרה דלא גרע מתינוק המוטל בעריסה. אבל למאי דשני דתרי הוי. פריך מהבב"ע היא. ור"א לא יצא. וא"כ ודאי דאינו מצטרף ובציר ליה מנינא. ול"ד לשכבר התפלל דלדעת קצת פוסקים מצטרף. דהתם מקבל שכר עני'. משא"כ הכא. ומשני מצוה דרבים שאני. ולא הוי מהבב"ע כלל. ואף להי"א בר"ן בגיטין הוי כנותן דמי עצמו ע"ש. מ"מ פריך שפיר דמ"מ איסור דרבנן ודאי איכא. ולא אתיא מצוה דרבנן ודחי ליה:
שם תשעה וארון מצטרפין כו'. אלא אר"ה תשעה ונראין כעשרה כו'. אינו מובן האי אלא אר"ה. דמה שייכות הא דנראין כו' להא דתשעה וארון. ונ' הכונה בזה ע"פ מה דמבואר בכ"מ דסתם בית הוא ו' על ח' אמות. ומדת הארון ידוע אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו. נמצא לפ"ז בבית כזה דו' על ח' אם עומדים בשורה לארכו ולרחבו שלשה שלשה אנשים. נמצא לפ"ז ריוח בין כ"א אמתים וחצי לארכו ואמה וחצי לרחבו כמדת הארון (לפ"מ דידוע דגברא באמתא יתיב) דוק בזה. וזמ"ש ט' וארון. ר"ל אם ההפסק ביניהם כמדת הארון באורך וברחב מצטרפין. והמקשן הבין מלת וארון כפשטיה. ולכן הקשה. ומשני התרצן דכונתו ט' ונראין כעשרה ר"ל האי וארון לענין ההפסק בין כ"א וא':
שם מיתיבי רשבג"א עלה והיסב כו'. קס"ד דצירוף ולהוציא שוין הן. ור"י פליג אשב"ש משום משנתנו דתנן השמש שאכל כזית. וכיון דבעי כזית בעי דגן. ומ"מ מקשי מדרשב"ג דל"ש למימר לגרמיה דעביד דרשב"ג כוותי':
שם ע"ב בתוס' (מעל"ד) ד"ה עד. וה"ט דכל ישראל ערבין זב"ז. וגם רש"י ז"ל מוכרח לזה. דהא נשים אמר התם דלא מפקי אי הוי חיובייהו דרבנן. אלא דסבר דקטנים הוו בכלל ערבות כדאיתא במדרשות רבים. משא"כ נשים בהני דליתנהו בהו:
שם גמ' א"ל הה"א כבואכם כו' כי הוא יברך הזבח כו'. לכאורה צ"ע דיליף מהאי קרא לברכם דלפני' הא בברכת הזבח איירי. ונ' דאי משום ברכת המצוה לא היה להם להתעכב דברכות אינן מעכבות. אלא ודאי מחמת הברכה דלפניה נתעכבו עד בואו. והא דאמר כי הוא יברך הזבח. משום דאי לאו דמצוה היא. לא מצי לאפוקי אלא ע"ה שאינם בקיאים בברכות. ודייק שפיר לישנא דקרא דהקרואים היינו חברים החשובים והעם היינו ע"ה. ור"ל יאכלו העם עד בואו דאינם יכולים לברך עד בואו. ולאחר בואו יאכלו גם הקרואים דיכולים לצאת ג"כ בברכתו משום דהוי זבח והוי אכילת מצוה והוי כמו קידוש. והיינו דאסיק וכ"כ למה. ר"ל דהאי ואחר יאכלו הקרואים מיותר. כיון דעיקר עיכובם הים מחמת ברכה דלפניה הל"ל לא יאכל העם עד בואו ותו לא:
דף מט.
תוס' ד"ה מ"ד. ריה"ג היה מאריך כו' ומיהו כו'. והא דנקט מלכות קמ"ל אגב אורחא דכל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה. והיינו דפריך לקמן אר' יוחנן מאי קמ"ל. ר"ל במאי דנקט לשון מלכות:
שם גמ' איתיביה לוי לר' כו' מקדש ישראל ור"ח כו'. לכאו' ק' אמאי לא נחית לוי לתרוצי ישראל דקדשינהו לר"ח כמו שתירץ לו ר' על יו"ט. ואולי ס"ד דלוי דבר"ח ל"ש לתרץ. הכי. שהרי משנברא העולם נקבעו ר"ח. ועוד שאין בו קדוש אחר על הכוס. וכ"ה בירושלמי פ"ט מקדש ישראל ור"ח ובפר"ח מוכח שם כרבא דס"ל בפסחים קי"ח במקום שאין יין מצוי כו' מקדש ישראל ויום השבת לכלול קידוש ותפלה. ומשו"ה בר"ח דליכא קידוש אחר עה"כ צריכין לכלול גם קידוש ריח על התפלה. ולא נפרש ישראל דקדשינהו. ובזה י"ל דלא תיקשי מהכא לרבא דפסחים הנ"ל. ועוד י"ל דשאני ר"ח דליתא שום קדושה יתירה לישראל רק שמקדשים לר"ח ע"כ לא מצינן למימר מקדש ישראל לחוד:
שם תורה ומלכות לפי שאין בנשים כו'. נ' פירושא דמילתא לפי שהן פטורות מהזכרת מלכות שמים בק"ש. ואיך נחייבם בהזכרת מלכות ב"ד:
שם טעה ולא הזכיר של יו"ט כו'. צ"ע דהיינו קמייתא ומאי שייל ר"ם תו מאן אמרה, ונ' משום דמשמע דאפי' בשבת אינו מזכיר בה של שבת אם הטעות היה רק בשל יו"ט וכן להיפך. ושאל ר"ה מאן אמרה. דאי אמרה אחרינא הוי מייתי סייעתא לסברתו דא"ל בפ"ב דשבת דאין מזכיר של חנוכה במוספין. ול"א יום הוא שנתחייב. אבל מרב לא נ"מ. דהא כבר מוכח ממימרא דרב אחדבוי החם דל"ל. ונ' דהאי דינא דמי לדרב גידל התם דהך ברכה בשבת ליתא כלל:
שם ול"י אי אמר בה שמחה. משום דשמואל אמר בירושלמי בפ' הרואה דאומר והשיאנו. אלמא דשייך ביה שמחה [עיין ברא"ש סוף ר"ה] גם אמר שמואל לקמן דאם לא הזכיר אינו חוזר אלמא דלא חתים. וז"ש אי דידיה אי דרביה. משום דאי דשמואל רבי' הוי ידענא דאמר שמחה ולא חתים. אבל רב משמע דפליג התם בירושלמי וס"ל דאין אומר והשיאנו. וגם בדין חזרה עיין בירושלמי ר"פ זה ודוק:
דף מט:
תוד"ה ר"מ. ומוקי לה במאן דאכיל שיעורא דרבנן כו'. וי"ל בתפח כמ"ד במנחות נ"ד ע"ב ע"ש:
שם תוד"ה מברך אבל גבי ברכה ל"מ כו'. אף דמצינו בדה"א (כ"ט כ') ויברכו לה'. אך בלשון צווי לא מצינו וכן בלשון נטילת רשות:
דף נ.
במשנה ואם לאו אלו מזמנין לעצמן כו'. רבותא היא דאפי' איכא שיעור בכל חד דקיל הצירוף מלצרופי לכשיעור בכל מקום כגון בבית הכנסת מן האגף ולחוץ ולענין חלה דלא בעי נשיכה וצירוף כלי:
גמ' בין שאמר ברכו וכו' כבר הארכתי במ"א דכל בין ובין. הסמוך לדינא הוא עיקר ויותר פשוט. ומוכח מזה דנברך עדיף, ובירושלמי הגירסא מהופכת ומפרש הנקדנין תופסין על נברך:
דף נא.
גמ' והואיל ואידחי אידחי. ר"ל בעת הבליעה אידחי:
שם תוד"ה שמאל. בכוסות גדולות איירי כו'. משום דבכל מקום דזה יכול וזה אינו יכול קיי"ל דמסייע אין בו ממש:
דף נא:
רש"י ד"ה וכבר קדש היום משקבלו או מצה"כ. ואפי' אם יקבלו בקידוש על כל פנים תקדים קדושת היום לשתיית היין:
שם גמ' מאי ד"א וכ"ת כו'. עיקר דיוקו אלישנא דד"א דמשמע דפליג אלישנא קמא להכי ל"פ אב"ש] ומשני דל"ק ס"ל דאהא דגורם לחוד מצינן למיסמך נגד תרי טעמי דב"ש. ואהא אמר דבר אחר. דוכ"ת דמ"מ התם תרתי כו'. ועיקר סברת פלוגתייהו נראה דב"ש סברי דאזלינן בתר ענין הברכה. דהיינו קדושת היום דל"ש למימר שהיין גורם שיתקדש היום. וגם ל"ש למימר שהיין תדיר מקדושת השבת דאין מצותו אלא רגע אחד ביום וקדושת השבת כל היום. וב"ה סברי דאזלינן בתר מצות הברכה גופא דל"ש למימר שברכת היום גרמה לברכת היין דודאי אף אם א"י לברך קה"י מ"מ חייב לברך על היין דלא גרע מקידושא רבא דיממא. ויש חיוב ביין מצד עצמו (עיין ברמב"ם ה"ש פ"ל הל"ט) ול"ש למימר וכבר קידש היום. כיון דאנן בתר הברכה אזלינן ודוק:
דף נב.
תוס' ד"ה ר"י. וא"ת מ"ש כו' ובהמ"ז כו'. עיין בירושלמי דטעמא ע"י שהיא ברכה קטנה חיישינן שמא ישכח וישתה. משא"כ בקידוש והבדלה שאינן נאמרין בלא כוס מדכר דכיר ליה. וגם ליתנהו בבהמ"ז טעמי דב"ה בקדוש:
שם תוד"ה מניחו כו' ולכך מניחו לבהמ"ז. נ' דטעם הקולא בשביל הסעודה לפי שהיה מצוה ללות את השבת ול"ש רק אחר הבדלה. או אם מבדיל על כוס בהמ"ז. אבל לא בלא הבדלה כלל. כמו ההיא דאמימר:
שם בגמ' עילוי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף כו' נ' דלא שיהיה זה טעם קדימת יין לקידוש. דהא ב"ה טעמי אחריני קאמרי. ומוכח לעיל דטפי ליכא מהני תרי טעמי. אלא דה"ק דבקידוש הוי כמו בשאר עצות דקדימתן עדיף להו מאיחור. ובהבדלה ליכא מעלה לאקדומי. דאיחורם עדיף בה גופה וק"ל:
דף נב:
תוד"ה תיכף. לא חש למתניי'. עיין צל"ח. אבל תיכף לסמיכה שחיטה איכא פלוגתא אי נוהגת בכל הטעונין סמיכה. עיין בירושלמי פ"ב דביצה. דאיכא למ"ד דדוקא באשם מצורע. וע"כ דל"ד תיכף דהא א"א. כדאמרינן בזבחים (ל"ג א'). אלא ביום שראוי לשחיטה לאפוקי מאתמול. אפילו עבר ונכנס וסמך ע"ש דפליגי בחגיגה לפי שגם היא זמנה ביו"ט אלא שכשרה מאתמול לשלמי נדבה או גם לחגיגה לדעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו ה' חגיגה (פ"ב ה"י):
שם גמ' ד"א אין נט"י לחולין מה"ת. הלשון תמוה מאד. דהא גם לתרומה אינו מן התורה. ולחולין אין כלל נט"י. ונ' לצדדין קאמר. אין נט"י לחולין ואין עיקר כלל לנט"י מה"ת. כ"ה בירושלמי ב' הטעמים משום ספק משקין לידים לעולם טהור. היינו שאין להם עיקר מה"ת. ד"א אין נט"י לחולין דאע"ג דתיקון נט"י לאכילת פת מ"מ אם נגעו בראשון אינן נפסלין ודוק: