אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
חסרון להמנות
זבחים קמ"ז ע"ב גמרא. כתוב אחד אומר וכו'. המעיין בפסוקי שמואל וד"ה בענין זה ימצא קיום דברי חכמים בשנוי הלשון שהיו שתי קניות, בד"ה כתיב תנה לי מקום הגורן וגו' לבטח וגו' בכסף מלא וגו' היינו שקנה קרקע לצורך במת צבור, ויאמר ארונה וגו' ויעש המלך וגו' ר"ל שימסרם לצבור, והחטים למנחה הכל נתתי, דמנחה לא קרבה בבמת יחיד, אך אנכי באתי הכל במתנה גמורה שיומסרו לצבור וכן ענהו דוד בכסף מלא וגו' לא אשא וגו' ויתן וגו', ובשמואל כתיב לקנות הגורן לבנות מזבח וגו' היינו הכלים לבד ורק לבמת יחיד לקרבן יחיד, ולכן ל"א בלשון מתנה רק יקח ויעל וגו' ראה המוריגים וגו' ולא הזכיר מנחה שאין לה מקום בבמת יחיד, הכל נתן וגו' כאן הוא פסקא באמצע פסוק שהוא בכל מקום מאמר המוסגר, שאינו שייך לסדר הדברים, ומורה שאח"כ נתן לו הכל במתנה כאמור בד"ה, אך דוד לא רצה לקבל. המתבונן היטב בכל דברי הפסוקים יבין כמה גדולים דברי חז"ל ותתענג בדשן נפשו מנועם דברי נביאיו הנאמרים באמת וצדק. ויאמר ה' ירצך וגו' היינו שנתן להקריב ולא במתנה, ע"כ אמר שיקבלו המקום ברצון כאילו היה שלו, ודוד ענהו אקנה במחיר ול"א בכסף מלא, שלא קנה מתחלה רק את הגורן, ולכן אמר ולא אעלה עולות חנם וגו' ועל המקום לא הקפיד מקודם, ויקן הגורן והבקר וגו' ואח"כ נמלך וקנה הכל לצמיתות, ומה שאמר ארונה שיתנם לדוד ודוד ימסרם כמ"ש בד"ה קח לך וגו' ולא מסר הוא, עיין יומא ל"ה, ולפמ"ש מוכח להדיא דקרבה מנחה בבמת צבור, והתם לא היה רק דין במה, כמ"ש בגמרא מודה ראב"ש בבמה, ועיין בתוס' לקמן קי"ז ע"ב ד"ה ורבנן, ואולי סברי דדוד לא קבלה ממנו ולא הקריב רק עולה ושלמים, וכן יש להוכיח שם קצת, אבל כ"ז דחוק, והוכחתם לא הבינותי, דודאי לרבנן דכל המעוטים שמיעט הכתוב ליחיד מיעט אף בגדולה ה"ה מיעט מנחה ליחיד וקרבה רק לצבור, אבל לר"י לא אימעט רק בעיניו, אבל בגדולה מקריב הכל כמו בצבור, ולרבנן מ"ל דארונה נתן המנחה שתתקרב לקדש העזרה, עיין שבועות דף ט"ו ע"א ותוספות שם, אך דוד לא קבל המנחה כי לא הגיע עוד זמן קדושת הבית:
מנחות מ"ד ע"ב תוד"ה אלא, ובספרי דורש וכו' ונ"ל ליישב דלא ליסתרו הגמרא והספרי אהדדי, דודאי מעכבי בכולהו מועדות מוספין אהדדי, דבאין לו כל המוסף פטור ממצות מוסף, רק חייב להקריב כ"ש מקרא דוהקרבתם אשה דכתיב בכולהו בפרשת אמור, עיין בת"כ שם, וגם בעצרת בתר והקרבתם על הלחם כתיב ומנחתם ונסכיהם אשה, וקאי על והקרבתם והוי כדכתיב והקרבתם אשה, וז"ש בת"כ שם בלשון קצרה דבר, ע"ש, וגם בעצרת יש עכוב לכל מצות המוסף, דגם בו כתיב יהיו בסוף הפרשה, ואף דלס"ד לא דרשינן יהיו דעצרת להכי, למסקנא ע"כ גם בעצרת יש עכוב, דאל"ה ל"ש לומר שאין האיל מעכב לאילים דבת"כ, שהרי כל דבר הבא ליום קודם לבא בגלל לחם כמ"ש בהוריות דף י"ג ולדחות כלהקדים, וא"כ ביש לו ב' אילים ע"כ צריך אחד ליומו, ולא יוכל להקריב אילים דלחם דמעכבי אהדדי, אלא ע"כ דיש עכוב במוספי יום, וא"כ באין לו רק פר אחד פטור ממוסף היום ומקריב ב' האילים ללחם [ונ"ל דכשמקריב קרבנות הלחם יצא בזה והקרבתם אשה וכן ביו"כ כשמקריב חובת היום, אך באין לו כפי הצורך ללחם ולחובת יו"כ צריך להקריב כ"ש משום והקרבתם אשה, לכן שינה בהו בפינחס וכתב והקרבתם בלא אשה ובר"ה לא נ"מ מידי בוהקרבתם דבלא"ה צריך להקריב מוסף ראש חדש כמה שיש לו כדלקמן בגמרא לכן כתב רק ועשיתם עולה] ויום שני של פסח הוה כעצרת ויום כפורים דביש לו נפטר מהקרבת כ"ש משום והקרבתם אשה: