אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף נח.
גמ' ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן. נראה דלא פליג אברייתא דלעיל. וגם לא מוקי מתניתין כרשב"א דבכה"ג ה"ל לפרושי אלא דאמר אף בכבלא דעבדא. דמשמע ליה דאיירי בכל כבול. ואף דסיפא לא איירי אלא בכפה של צמר לרש"י. שאני התם דמוכחא מלתא מדשרי בחצר ולא איצטריך למימר אלא משום שבצוארו דבכסותו מק"ו נפקא. וכיון דע"כ משמע ליה בכל כבול לא שאני בשל מתכת. אבל ברי"ף ורא"ש הגי' אבל כפה של צמר ש"ד:
רש"י ד"ה חותם שבצוארו הוא כבלא דעבדא כו'. דל"ל בחותם שבכסותו דאטו שמואל מתניתין אתי לאשמועינן [והא דלא אוקמי בשל מתכת יישב בלשונו שכ' והיו עושין] ולא ניחא ליה כפי' התוס'. משום דלעיל פי' חותם שבכסותו. ולעד"נ דלהכי נמי לא אוקמה בשל מתכת. דאם איתא דלשמואל לא משמע ליה בכל כבול מנליה דמתני' בשל מתכת ובכסותו אמר משמיה דנפשיה דלמא מתני' בכסותו. תוס' ד"ה והאמר, ולא בעי כו'. ובפשיטות נראה לשיטתם דאי הוי גוונא דשרי לא הוי שרינן בחצר משום קטטה כיון דאפשר בדהתירא. ומה"ט לא אמר בשל מתכת:
בשה"ר בכל חותמות. אף דלא איירי בעבד ליה רביה לא איכפת לן דדלמא דתכשיטין תנן דעבדה איהי לנפשה:
ד"ה במאי כו' ידע הש"ס לדרב יצחק. ואפשר לומר דבדעבד איהו בכסותו חיישינן דלמא שקיל ומייתי כדי שלא יבינו שהוא עבד. אבל בצוארו מיכסי טפי מבידו. אבל בדעבד רבו מירתת למישקל. ודר"י לא ידע:
ד"ה הב"ע כו' וא"כ אמאי אסור כו'. ונ"ל דאפשר לומר דיקפל כסותו כדי שלא יראה שהוא עבד. והא דאמר לעיל דילמא מיפסק ומקפל לאו דוקא אלא משום שאז ודאי יקפל נקט הכי. משא"כ בזוג. דל"ש בזוג קפול כדמוכח בסוף פרקין גבי זוג בארוג בכסותו דלא חיישינן להא והתוס' לשיטתייהו לעיל דחותם נמי ירא לקפל:
בא"ד ליפלוג בזוג שבכסותו גופיה כו'. ונ"ל בפשיטות דכיון דבעי לאשמועינן חששא דבמתכת דלמא מיפסק ומייתי ע"כ הוצרך למיתני צוארו. דבכסותו הוינא טעי לומר דמטעם אחר הוא כדלעיל גבי חותם. ואע"ג דחזינא דאסר חותם אפי' בצוארו ה"א דאיירי בעבד לנפשיה. וזוג לעולם עושה לו רבו: