אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף נז.
רש"י ד"ה לא בחוטי צמר כו' שקולעת בהן שערה כו'. והיא לא תדע מע"ש שתצטרך לטבול כדי שתתירם. דבפנויה איירי כדתנן במקואות הבנות דא"צ חפיפה לטהרות:
ד"ה חבקין כו'. שאינן מוזהבות. כתב זאת ליישב קושיית התוספות בד"ה הכא:
תוס' ד"ה במה כו'. איצטריך לאשמועינן דלא אסרינן כו'. ואף דתנא קושר איצטריך למתני מתיר דה"א דלהתיר ע"מ לקשור דלית ביה צורך כולי האי כו' משום דמתני כו':
ד"ה השתא רך כו' דבכ"מ חוצצין כו'. מדתני ברצועות ראש אי איתא דחוטי צו"פ דוקא בשרה ה"ל לפרושי אבל אי לא הוי תני כלל ראש לא הוי ידעינן כלל. ולהכי לא פריך אמתניתין דמקואות ודהכא מידי. ול"ל דברצועות ניחא ליה לחלק בין ראשה לצוארה. דא"כ מאי מקשי אביי ליה מחבקין דהא בלא דידיה קשיא אמתניתין:
ד"ה השתא קשה. סבר הש"ס כו'. כל הדבור הוא לשיטתם אבל לשיטת רש"י דבקלועין איירי וגם השער הוא על החוטין קשה השתא קשה ע"ג קשה חוצץ קשה ע"ג רך היינו השער על הצמר מיבעיא שאין המים באין שם. ונ"ל ליישב. דלכאורה יש לדקדק בלישנא דגמ' אמאי לא פריך בקצרה אילימא דצואר השתא ע"ע קשה חייצי ע"ג רך מיבעיא. וע"כ צ"ל דאפשר דלא חייץ קשה ע"ג רך משום דאינו דומה לו אף דחיץ על קשה. להכי פריך מצמר דרך הוא. ובתר הכי פריך שפיר בפשתן השתא כו'. כיון דחזינן דרך ע"ג קשה חוצץ אף דאינו דומה אבל לר"י ניחא דבעינן דומה אף ד"ה בקטלא עסקינן בגד חשוב כו'. כפירושו הראשון לקמן (ד' נ"ט). דאתיא סוגיא שפיר טפי דקטלא הוא הבגד דל"ש משום חציצה דהוא בגד שלם כטלית וכה"ג. אלא משום מחויא. וחבק הוא החוט וה"ק בקטלא ר"ל בחבק של קטלא דחוצץ ואינו חשוב לאסור בו לבד מטעם טבילה. ובקטלא בלא חבק או ברפוי מטעם מחויא:
ד"ה אי כבלא דעבדא כו'. שעושין לעבד בכסותו. דאי בצוארו לאו כ"ש הוא מכש"צ. כדמוכח לקמן דפריך ומי אמר שמואל כו'. משמע דאי הוי אמר כיפה של צמר ניחא. ולהכי כתב אשמואל לקמן דפליג אר' אבהו ר"ל אבל לא קאי אר' ינאי דבכסותו איירי:
תוס' ד"ה תניא. אין קובעין אי קבע לא נ"מ מידי:
סד"ה אי. קשה לר"י כו', עי' בספר מג"ש שכ' דרש"י מפרש דלחצר דסיפא קאי אפ"נ לחודה. אלא שנדחק בהא דתנן הכא לרה"ר. ועי' בפי' המשנה להרמב"ם דלרה"ר קאי אכולהו. דטעמיה משום רה"ר. והא דתני ליה בכבול נראה פשוט משום דה"א דאסור מטעמא דמיחזי דאזיל לחינגא כמו בבהמה. והוכרח רש"י לזה מכמה טעמים. חדא דלא מסתבר להקל בכבלא דעבדא בחצר טפי מבשאר דברים ועד דקאמר א"ד כיפה ש"צ תנן וכ"ש כבלא דעבדא והל"ל כבלא דעבדא אפילו בחצר אסור לתנא דמתני'. ועוד דאמאי קתני גבי אשה. אע"כ משום כבול דסיפא. ועוד דלקמן פריך לרב מאי שנא הני. ולכאורה תימה דה"ל להקשות אמתניתין. אע"כ דמתני' ה"א דקאי אפאה נכרית לחודא. ואשמועינן רבותא דאפילו פאה נכרית דחמירא טובא. כמ"ש התוספות כאן דל"צ למתניא כלל. שריא בחצר. וע"כ דהא דכבול דרישא כבלא דעבדא ודסיפא כיפה של צמר. והיינו דאמר התם בשלמא לרב כו' וידוע דכל בשלמא יש בו מלחמה ודוחק דמ"ש הני משא"כ בלא רב הונא מפרש כו'. אבל לרב ענני בר ששון מקשי שפיר דהא איהו אמר הכל ככבול. אלמא דס"ל דקאי בחצר אתרווייהו. וא"כ קשה מ"ש כבול דנקט. דהא בכבלא דעבדא כבר אשמועינן ברישא דטעמא משום רה"ר. וא"כ לא חמור מכולהו. ועוד דרישא וסיפא בכבלא דעבדא ל"ל דא"כ אמאי נקט גבי אשה. וכפה של צמר פשיטא דלא חמירא מכולהו. ול"ל דסיפא בכבלא דעבדא ורישא בכפה של צמר. דא"כ אמאי נקט בה לרה"ר טפי מכולהו. ועוד דאי נימא דהתירו כבלא דעבדא בחצר ע"כ צ"ל דברה"ר אסור אפי' בצוארו. כמ"ש לקמן. ורש"י מיאן בזה דכתב בכסותו דוקא מטעם שכתבתי על פרש"י כאן: