אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף מא:
רש"י ד"ה והלא מצרף. כשכלי מתכת חם כו' ר"ל דוקא בכלי דהוי מלאכה גמורה כו' כמש"כ התוס' ביומא. ובהכי ניחא דמוקי אביי מתניתין אליבא דהלכתא לדידיה:
תוס' ד"ה מידי. תימה והכתיב ופנו כו'. לעד"נ דדברי אביי מיוסדים על עיקר עומק הלשון. דודאי עיקר לשון ופנו נופל על הדבר שבמקום. ועל המקום נופל לשון ריקות. אלא דלפעמים מחליף וכותב ריקות בהדבר ופנוי במקום. ולא יקרה זה אלא היכא דעיקר הכונה של עושה הפעולה אינו על הדבר שנופל אותו הלשון כגון המריק תיק החרב שעיקר כונתו אינו להריק התיק אלא שצריך לחרב לכן מחליף לפעמים כגון אריק חרבי וכיוצא בו. וכן גבי פנוי הבית אם עיקר הכונה שיהיה המקום רק כדי שלא יטמא או ליכנס בתוכו. וא"צ עתה להדבר המתפנה מחליף לפעמים. אבל בכה"ג דפנוי מים מהקומקום דסתמיה לצורך המים ובפרט בשבת שא"צ למיחם ואף שהוא נותן לתוכו מים היה יכול לתת לתוך החמין דהא א"צ אלא למים מועטין בגוונא דרישא. להכי דייק שפיר. וכ"ז לשיטתם. אבל לשיטת רש"י דאביי מוקי לדידיה אליבא דהלכתא א"צ לכ"ז. אלא דאביי פריך מידי שפנה ממנו קתני דמכרחת לאוקמי הכי. שפנהו קתני ומצית לאוקמי כהלכתא:
ד"ה מיחם. קשה דהכא משמע דבצירוף כו'. עי' ברש"י שם ד"ה דאמר אביי כו' דס"ל דעיקר הקושיא משום דאביי ס"ל כר"י. ומשני בדרבנן ס"ל כר"ש. ואף דהתם ר"י אמר לה מ"מ אביי אמר קושטא דמלתא לדידן. דת"ק ל"פ עליה אלא זמנין בחמין וזמנין בכה"ג. ועי' בפי' הרמב"ם שם דמפרש למתני' כר"מ וכ"ע מלשון הברייתא שם אלא דר' אוסר במים חמין כמ"ש בירושלמי:
ד"ה לא שנו כו' מתוך פי' הקונטרס וכו'. ולי נראה שרש"י לא נתכוין לכל הדוחק הלזה. אלא דרב מפרש לכולה מתניתין שפנה ממנו. והא דכ' במסקנא לרב משמע ליה כו'. היינו משום דלס"ד דכר"ש סבירא ליה. ע"כ הוכרח לפרש כרב אדא. ולמסקנא ע"כ משום דמשמע ליה כרב אדא: