אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף כב.
גמ' ר"ש מדיפתי אמר משמאל. אולי טעמו כמנורה דהיכל:
שם אמר רב. במלחמות מוכח דל"ג אמר רב. אבל בתוס' לעיל ד"ה ומותר משמע דגרסי' דלא הביאו רב אסי:
שם מהו להסתפק מנויי סוכה כ"ש. דוקא ז' ולא ביו"ט האחרון דריב"ל ס"ל לקמן דף מ"ה ע"ב כר"ש. ועי' תוס' שם ע"א ד"ה עד [ולשיטת הרמב"ן שם לאו דוקא שבעה ועי' בפסחים ל' ובסוכה ל"א וכמ"ש תוס' בב"ב ו' ב' ד"ה עד]:
שם דקא מכחיש מצוה. רש"י גריס אכחושי מצוה. וכוונתו אינו מכחיש כלום אלא דמיחזי כו'. ועי' רש"י פ' בהעלותך י"א י"ב והוא מהספרי שם:
רש"י ד"ה התנה עליהן במס' ביצה אוקימנא כו'. בפירש"י שם משמע דלא מחלק בין עצים לנוי דכולהו מקרא ילפינן והא דקאמר אבוהון דכולהו דם משום דהתם מפרש טעמא בברייתא. ומ"מ לא מהני תנאי בעצים כיון דא"א להתנות כך בהן ע"ש:
תוס' ד"ה נר וא"ת כו'. ול"נ דלא שייך בנ"ח תקנתא דאינו רק עשיית המצוה מחדש. משא"כ בסוכה שמתקנה לישב בה ומבוי לטלטל בו:
ד"ה אסור משום דסוכה כו'. נראה דכל זה הדבור הוא ליישב פיסקא דמבוי בפ' לולב וערבה אליבא דלוי דס"ל שם אפ בח' אסור אתרוג. וע"כ משום דס"ל דגם האתרוג מיקרי צריך לכל היום דאי מתרמי אינש דלא נטיל. ומ"מ מותר לדידן בט' משום דאין נוטלין בח' כעין סברת אביי אליבא דר' יוחנן שם בא"ד משום דאיתקצאי בה"ש של ז'. עי' מג"א ריש סי' תרי"ב. ועל שבות לא גזרו בה"ש:
ד"ה סוכה אבל נוי סוכה דל"א כו'. ולפירש"י טעמא דקרא משום בזוי: