אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף כא.
גמ' אבל עושין מהן מדורות כו'. נראה דהביא הגמ' ברייתא זו אזפת ושעוה דלא תיקשי ממתני' אדתני רב יוסף לעיל ספ"ק. שם קתני מיהת מדליקין. והא דבעי מעיקרא אפשר דשמן כ"ש חמיר כי מתערב ואין ניכר אבל כדשני אין כו' לפי כו' פריך שפיר:
שם איני והאמר כו'. ס"ד דנקט מהותך דבלא"ה אין מתערב שמן כ"ש בו ולהכי נקט הני טפי מכל שמנים לרבותא אף דאסור באינו מכותך ולא נימוחו מ"מ במהותך ונימוחו לא גזרו א"נ לרבותא דאסירי בעינייהו:
שם קסבר כבתה אין זקוק לה. לפ"ד רש"י אינה ראיה ברורה אלא דסמיך אירושלמי כמ"ש בגליון הרא"ש ע"ש. אך לדעת רש"י ה"א דלמ"ד כבתה זקוק לה ה"ט דאסור בפסול שמא יכבה רגע אחד ובטל בעת ההיא מהמצוה דצריך שידליק כל הזמן הראוי:
רש"י ד"ה למקח וממכר למאן דמתני כו'. נראה מלשונו דלא בעי מנ"מ אלא אשעוה. עיין בתוס' ובחי' הרשב"א:
ד"ה קתני מיהו ואע"ג דאגוז לא חזי לפתילה כו'. עי' מ"ש לעיל בתוס' ד"ה ותנא ואפשר שכונתו דאסור כלישנא דגמ' גבי שעוה. ועי' רש"י שם ואיסורו משום יוצא מן העץ:
תוס' ד"ה מפני שאם יש רק נר א' עי"ז יזכור כו'. נ"ל מלשונו דל"א מותר להשתמש לאור כל נר כמו שסיים הר"ש מקוצי. דלא סבר אלא שאין בזה גזירה שמא יטה. ומ"מ אית ביה גזירה דאתי לאדלוקי בלחודיה. ואינו מועיל אלא בחלב מהותך וכה"ג. ובזה מיושב מה שהקשה בב"י מנ"ח. ועי' במרדכי דלענין חלב איתמר. ונראה דלהכי לא קיבל אביי כדשמע משמיה דר"י דטעמא דרב בנ"ח משום דאסור להשתמש לאורה. דעדיין לא שמע מרבה דגזרינן. ובכה"ג אפשר דדמי לפתילה הכרוכה דס"ד דודאי ברי מהא דרשב"ג:
תוס' ד"ה שמחת. אבל במקדש לא שייכא הך גזירה כו'. כיון דבכל פעם הוי עושין מבגדי כהונה:
בת"י וא"ת אכתי כו'. עי' בתוס' לקמן ריש דף כ"ד: ע"ב גמ' מן השוק ועד כמה כו'. נר' דהשתא הוא דבעי דל"ל רגל יחידים דהא לא פסיקא מלתא מעיקרא וזהו לשונו עד כמה ולהכי לא בעי בפ' הקומץ רבה הכי ושם יש להוכיח קצת להיפוך דיחידים קאמר:
רש"י ד"ה ואסור להשתמש לאורה שיהא ניכר כו'. ר"ל ולהכי אסור אפילו של מצוה אבל של בזיון כגון הרצאת מעות אפילו ר"ח מודה כדמשמע בירושלמי:
ד"ה ולא קבלה שלא חשבו לסמוך כו'. אע"ג דטעמא דרב קאמר אפשר דמשום טעם אחר הוא וכמ"ש לעיל בדברי התוס' ד"ה מפני:
ד"ה ימים הנכנסין העתידין כו'. דההדלקה בתחלת הלילה להכי לא פירש"י כאן מידי:
ד"ה מבחוץ ולא ברה"ר אלא בחצרו. נר' משום דברה"ר אין שייך לאסור בשבת משום שישתמש ויטה ועוד דגם הדר בעליה יוכל להניח בפתח החצר אע"כ דלא מינכר כלל להניח ברה"ר אם לא שהבית פתוח לרה"ר:
ד"ה הסכנה שהיה להם לפרסיים כו'. דל"ל גזירת שמד דא"כ א"י לעשות היכר וכשיטתו ד"ה צריך נר:
ד"ה נר אחרת לעשות היכר לדבר. ר"ל לכ"ע ואף שאין ברצונו להשתמש כלל. דהא אי איכא מדורה משתמש לאור המדורה דסתמא היא ע"ג כירה או קרקע. ומ"מ באדם חשוב אינו היכר וע"כ בשעה שאינו משתמש כלל. ועיין בהגהות הגר"א ז"ל:
ד"ה בנר חנוכה פטור כו' שברשות פרסום מצוה כו'. מלשונו משמע דקי"ל כרבינא מדכתב שברשות פרסום מצוה משמע דלאו חובה. אך ברי"ף משמע דמה שבחוץ הוא משום פרסום. ועי' בחי' הרשב"א שמקשה מכאן על פירש"י דלעיל לענין עליה. ולפמ"ש בשם הרי"ף ניחא ואפשר שלזה כוון רש"י:
תוס' ד"ה ומותר, דבסתמא לא הייתי אומר כו'. מ"מ צריכי ר"ה ור"ח לאשמועינן דאסור בשבת דלא נימא דטעם איסור שבת שמא יוציא הפתילה להשתמש וזהו ל"ש בנ"ח דבזיון הוא. וכן הוא בירושלמי דפירקין והוינא שרי אפי' לר"ה כשאין לו נר אחר כמו בחול:
בא"ד ורב יוסף נמי משמע. דס"ל דאיסור שעוש משום בזוי ולא כפירש"י. ולפ"ז לא מהני נר אחר אלא בשעת הסכנה. וכ"כ הר"נ ולרש"י דרך אחרת שם כמ"ש שם. ע"ב ד"ה דאי כו' דהא משני שינויי אחריני. עי' ברא"ש. ונראה מדבריו דלשינויא בתרא לא איירי ברייתא כלל בזמנה. וצריך עיון דלמה יהיה השיעור כעד שתכלה רגל כשמדליק אחר שכלתה. והו"ל לשער חצי שעה וכיוצא. גם ודאי משתשקע החמה קאי אזמן וכדמוכח במ"ס דמייתי מקרא דלא ימיש כן בפסיקתא אמר מאימתי מצותן כו'. לכ"נ דזמנה משתשקע לתרתי לישני ולל"ק מדליק והולך עד שתכלה הרגל בתוך הזמן שראוי לפרסום ניסא אפי' רגע א' יצא. ולבתרא צריך שיהיה כל הזמן דוקא וצריך להדליק תיכף שיוכל להדליק עד שתכלה. לא כבתה אין זקוק לה כיון דהיה ראוי בשעת הדלקה. ד"ה והמהדרין כו' ר"ל אפי' מאן דידע ביה דהוא מן מהדרין מן המהדרין. דלכ"ע ודאי עיקר טעמא משום היכרא. אלא דפליגי בטעם אופן עשיית היכר לכל חד כדאית ליה ונראה דנ"מ בין הני תרי אמוראי דמפרשי טעמא דב"ש וב"ה כששנים במקום אחד. דלמאן דמפרש כנגד הנכנסין והיוצאין צריכין להשוות מנהגם דליהוי היכר טפי כיון שאין לכ"א יתרון בטעמו. משא"כ לאידך אמורא כ"א מחזיק בטעמו. וז"ש ארבב"ח דשני זקנים היו בצידן כו':
ד"ה מצוה כו'. ואמרי' נמי נר שיש לה כו'. ולא ניחא כפירש"י שם דטפי הל"ל לשני נרות מליל ב' ואילך למהדרין מן המהדרין. אע"כ דר"ל אפי' היכא דצריך ב' מדינא. ורש"י אפשר דר"ל דגם מהדרין מן מהדרין עושין כמהדרין. א"נ דבכה"ג מיקרי עיקר דינא כיון דאינו רוצה לצאת בהדלקת חבירו והוי רבותא טפי:
בא"ד ואמרי' נמי טפי ה"ל לאקשויי מהא דמילא קערה שמן כו' ועי' מש"ש:
בא"ד לזה מימין ולזה משמאל. ול"ל כשאין לאחד מזוזה מ"מ קשיא לרב אחא בריה דרבא:
ד"ה ובשעת. וי"ל דאין רגילות כ"כ. ל"נ דאף אם יקחו מהשולחן לא יענשו עבור זה כההיא עובדא דגיטין משא"כ בחצר דנראה כמורד:
ד"ה שהיה. גזרו כו' להיות כזבים. דהא די"ח דבר אתיא לאוסופי קטן: