אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף יא.
גמ' ואמר ר"י אפי' בשבת. משום דהכא הוי ג"כ סעודת מצוה סעודה שת"ח שרוי בתוכם ועיין במג"א סי' תקס"ח סק"ה ולהכי הוכרח לדר"י:
שם והתניא כשם שאין מפסיקין כו'. ואי לאו הא דר"י הוי מוקמינן בתורתן אומנתן. וז"ש כשם כו' דאפי' (ב"א) אין מפסיק. ולפי התי' כשם כו' דאפי' מת"ת אין פוסק:
רש"י ד"ה חברים כו' דזמנה דאורייתא. שינה כאן לשונו ובמשנה דהתם איירי ביש שהות והכא איירי באין שהות כמ"ש התוס' ד"ה כגון וכ"ה במאור:
ד"ה מפני הרגל עבירה כו' שמתייחדין כו'. נראה דכיון שהתירו לייחד החמירו בזה וכ"כ הרא"ש בקיצור הלכות נדה. ולפ"ז חתן שפרסה כלתו נדה קודם שבעל מותר לאכול עמה ובשארי התקרבות ככל הנשים. ומ"מ בלבו גס בה יש להחמיר מטעם שכתב בתשובות הרשב"א ועי' בתשובת ב"ח מה נקרא גס בה:
תוס' ד"ה ולא אלא עיקר הא הפרסיים והחברים כו'. ואין לו לדאוג מהחברים:
ד"ה כגון רשב"י. ההוא מצלי היינו ק"ש צע"ג. ולו"ד ה"א בכאן דמפסיק לק"ש מחויב גם להתפלל ולא אמרה המשנה אלא בתפלת מנחה והא דאמרי' בסוף ר"ה דר"י הוי מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין אפשר דס"ל במי שתורתו אומנתו אינו מפסיק גם לק"ש דס"ל דק"ש דרבנן גם לא ס"ל דר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום:
ד"ה שמא אליבא דרבא כו'. לדעתי היה נראה דבכה"ג מודה רבא משום דעיקר הגזירה היתה שיזהר שלא יבוא לידי שכחה דלא שייך לגזור על השוכח:
שם אלא שמא ישכח את המחט דע"כ צריך נמי לשכחת המחט מדשרי תפלין בגמ'. והיינו משום דאיכא תקיעות: