אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבועות · דף ד.
גמ' לעביד כהאי סתמא. צ"ע דהא מספק אין לוקין. שם מאי מלקות איכא. צ"ע הא במאחר קרבנותיו ודאי לוקה למ"ד לוקין על לשב"מ. בנגעים וביציאת השבת:
תד"ה אבל. ומיהו הא כמי וכו'. ל"ד כ"כ. דהתם הלאו עובר בעת הספק ושיבור כנפים גורם רק ביטול העשה. והכא השלכה לים גורמת עבירת הלאו:
באו"ד וא"ת מנלן וכו'. י"ל קושיא זו בצירוף ב' תירוציהם יחד. דמשמע ליה דפטר בכל גוונא וכו' ואי בזרק לים הוי נמי התראת ספק מוכח דעכ"פ פליג אמתניתין:
שם ד"ה מראות. או שלא לאכול וכו'. ושארי איסורי טומאה כגון תרומה מעשר ועבודה. כיון דשייכי בכל הטמאים ל"ש למיחסיה אנגעים בתר דתני ידיעות. אבל צ"ע אמאי ל"א באוכל צפור טהרתו. ועי' בהשגות הרמב"ן לספר המצות:
באו"ד לאחר שנטהר ממגעו. אבל לא ע"ל במלקות דקרבן גופא דאיכא טובא. פגול ונותר ושוחט ומעלה בחוץ ועוד לאוין שאב"מ דסבר דלוקין. דמ"מ אין המראה לבד גורמת החיוב עד שיפריש קרבנו. ועדיין צ"ע:
שם ד"ה בקוצץ משמע דלקי וכו'. עי' רמב"ם הלכות ט"צ רפ"י ובמל"מ שם. ולפ"ד י"ל דבכל המראות יש ל"ח אלא לוקין רק על ד'. ויכונו דברי רש"י בשבת קל"ב ע"ב: שם ד"ה ר"ע. וי"ל דדלמא וט'. נ"ל כונתם דילפינן כל לאו שאב"מ ממש"ר וע"ז ושבועת שוא. וצד חמור סבר דלא פרכינן. אך לרבין אין לומר כן דכיון דרבי קרא דלשוא ב"פ דלקי אשקר דלעבר. ע"כ להבא לא לקי לכן כתב דסבר כר"ד. אבל לפמש"ל א"ש אפילו לרבין:
ע"כ גמ' דא"ל טעמיה דנפשיה וכו'. לא כר' ישמעאל משום דאית ליה לרבי ידיעת ב"ר. ולל"א ס"ל דגם לר"י בעי ידיעת ב"ר כמ"ש התוס' לעיל ב' בשם הירושלמי:
רש"י ד"ה ונעלם. והוא ידע קמא דוקא וכו' עי' בתוס'. ונראה דכונת רש"י דאי לאו ונעלם הוינא מחייב אף מזיד. ובכל העבירות דכתיב בשגגה משמע כל השגגות. והכא דכתיב בלשון ונעלם משמע רק העלם טומאה דקאי עלה. ולרבי כיון דצריך ונעלם לידיעה בתחלה הוצרך לרבות העלם קודש ומקדש דלא נטעי דאתי ונעלם למעטינהו:
תוס' ד"ה ר"ע. דאין נשבעין על כש"ק וכו'. נ"ל טעם ר"ע משום דדריש לקמן ל"ד מאלה למעט עדי קרקע. או לאידך לישנא דגם ר"א מודי בקרקע היינו ממיעוטא דמכל, ומהכא ילפינן דודאי טעמא משום דליכא בהו חיוב שבועה: