אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבועות
דף ב.
מתני' שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ. משום דפעמים עושין שעיר בפנים בשאר ימות השנה של ע"ז וכן בחוץ משו"ה תני בהן ויוה"כ. משא"כ במשתלח. ועוד א"ל לפמ"ש הרמב"ם ריש הלכות תשובה דשעיר המשתלח מכפר על הקלות בלא תשובה ויוה"כ אינו מכפר אלא בתשובה. ניחא דל"ש לצרף יוה"כ. דיוה"כ אינו מכפר כהמשתלח. אבל שעירים אינן מכפרים בלא תשובה כיוה"כ וחזי לצרופי:
תד"ה ידיעות. הא דלא תני נמי וכו'. וא"ל דהתם אי הוה תני ידיעות מ"מ לא משכחת ב' שהן ד' בלא יציאות. והא דל"ק להו אשבועות משום דהיא עיקר המסכת וצריך להשמיע כל דיני שבועות ועוד א"ל דבשבועות כיון דליכא העלם חפץ לא יתרבה המנין ע"י ידיעות. ועי' רש"א כאן ותוס' שבת ב' ב':
דף ב:
מתני' אמר להם הן. הא דל"א הכא יקרבו כדלעיל משום דיש לטעות דדוקא של יוה"כ בר"ח וכדומה דיש בהן גם כפרתן של זה. ולא להיפוך. להכי א"ל הן דמשמע כדעת האומר לו דהיינו ר"מ דכולן באין זה בזה. כפרש"י דר"ש לפלוגי לדידי' דר"מ אמרה:
תד"ה חייב. אסור נמי במלקט וכו'. אף דבמספרים שרי דלא מקשינן לזקן רק לענין השחתה דכתיב בההוא קרא דפאת הראש והמתירים ס"ל דאתקש השחתה להקפה כמ"ש בקדושין ל"ה ע"ב. אלא דאי לאו זקנו דמצורע ה"א דבין בראש ובין בזקן חייב אגלוח בלא השחתה. ומיתור זקנו ידעינן במצורע דגלוחו בתער דוקא וכן דזקן ודראש:
דף ג.
תד"ה ועל הזקן. ואסור לישראל להניח וכו'. נ"ב אבל לומר להנכרי ודאי אסור לכו"ע מדרבנן מיהת:
באו"ד ומשמע התם דלראב"א אפילו איסורא דרבנן וכו'. א"י האיך אפשר דלא יאסר משום ספי איסורא לקטן בידים. ולו"ד ה"א דלרב אדא מגלח להו נכרי. ומותר לנו להניחו כיון שאין משום איסור ניקף לגדול כשמגלחו נכרי ואין בזה איסור אמירה לנכרי כיון שבישראל נמי אין איסור היקף הקטן מצד הגילוח אלא משום ספי איסורא ובכה"ג ליכא איסורא. ולהכי לייט לחובה דספייא איסור לקטן. אבל ר"ה סבר דאינה בכלל האיסור כעכו"ם. דגם בטומאת כהן למדו להזהיר כהנים דוקא גדולים על הקטנים. וגם במושיט כוס לנזיר אסור רק משום לפ"ע ובדקאי בב' צדי הנהר. ולא משום ספי איסורא דודאי ישנו גם בגדול דסתמא דרשינן לא תאכלום לא תאכילום ולפי כל הנ"ל דלר"א אינו חייב ניקף כשמקיף לאו ב"ח. ושמואל בנזיר ל"ב למיעל בפלוגתא דר"א ור"ה ואמר סתמא באשה וקטן. למר במקיף או בניקף ולמר בתרווייהו. ע' סה"ד:
באו"ד מדלא קאמר איש דאמר לקטן וכו'. צ"ע דאינו בר שליחות:
באו"ד לא יניח גדול וכו'. ר"ל ומודו כו"ע דאין שלד"ע בכה"ג:
באו"ד אפשר לקיים שניהם. צ"ע לפ"ז ימול בשבת ע"י נכרי למאן דמכשיר. או בב' אוחזין בסכין לכו"ע אלא ודאי לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ע"י אחר. והא דפרק ר"א דמילה קל"ג אי איכא אחר וכו'. ש"ס שגם האב היה אפשר שלא יכוין לקוץ צרעת בנו:
באו"ד ודייק התם וכו'. ר"ל דלא תימא דמדרבנן אסור ולהכי פריך ודילמא וכו', דא"כ היכי קדייק דהקפת כל הראש שמה הקפה. וע' בנזיר כ"ט:
באו"ד דלא פירש באשה וקטן וכו'. לסברתם לעיל אינה ראיה. דגם נזיר ודאי מגלחת ליה אשה:
שם ד"ה גבי הדדי. דדמיין אהדדי וכו'. ר"ל דכיון דכתיבן לחודיה מספיק. ע"כ דה"ק חדא דכתיבן אהדדי וחדא דדמיין אהדדי אלא דגם דעיין אהדדי מספיק לחודיה א"כ לתני נגעים:
שם ד"ה אי ר"י. ומיהו מתניתין דפ"ב וכו'. בשלמא א"ר י"ל דנקיט אע"ג דל"ד כמ"ש התוס' שם כי היכי דתיתי אף אליבא דר"ע דהא הביא שם בסופא גם פלוגתא דר"ע ור"י. אבל אר"י ל"ש:
דף ג:
תוס' ד"ח הא. הא דל"פ וכו'. בהו גופייהו המ"ל. דאי חדא כולהו לחיובא וחדא מהן לפטור ל"ד להדדי. ואי נימא משום דאינהו ליתנהו אלא בהא מסכתא. וגם כתיבן ודמיין להדדי תני להו בהדדי אף דל"ד כ"כ. מ"מ הא שבת ל"ד ע"כ לתרווייהו. אלא דבעי לאוכוחי דכולהו לחיובא דוקא ולא לפטור:
גמ' וכדרבא. לפמ"ש לקמן כ"א בס"ד דלרבא עבר ולהבא משקר נפקי לדברי הרמב"ם ניחא דאייתי הא דרבא דלהכי מפרשי הני מהני. דפשטיה דשקר משמע להבא. ולענין מלקות סמיך על הא דמסיק דקסבר לאו שאב"מ וכו':
תד"ה אבל. אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל. נראה דר"ל עובר על ל"י נוסף על איסור שקר. ומשו"ה ניחא דל"א ואזהרתיה וכו'. וכדברי הרמב"ם. ועמ"ש לקמן כ"א ע"ב:
באו"ד לאוקמיה בלאו יתירא. יותר נראה דמוקי ליה בעבר משום דרבא ולהכי מייתי דרבא. ואף למ"ד לוקין על לאו שאב"מ צריך דרבא לענין דקאי אשקר דעבר בלא ינקה וכפמ"ש צריך גם למיכלל עבר בלשון שקר:
שם ד"ה וכדרבא. בסופו. אבל לפ"ז הא דאמר בס"ד דגמרא אילימא האי סתמא וכו' לא ניתן להאמר כלל:
שם ד"ה התראת ספק. ויש לומר דהתם וכו'. בפשיטות נראה דבחסימה ודומיה דסתמא אית במו מעשה פטור בלא מעשה אפילו למ"ד לשאב"מ לוקין עליו ועי' תוס' ב"מ שם דחסימה סתמא במעשה עיי"ש:
דף ד.
גמ' לעביד כהאי סתמא. צ"ע דהא מספק אין לוקין. שם מאי מלקות איכא. צ"ע הא במאחר קרבנותיו ודאי לוקה למ"ד לוקין על לשב"מ. בנגעים וביציאת השבת:
תד"ה אבל. ומיהו הא כמי וכו'. ל"ד כ"כ. דהתם הלאו עובר בעת הספק ושיבור כנפים גורם רק ביטול העשה. והכא השלכה לים גורמת עבירת הלאו:
באו"ד וא"ת מנלן וכו'. י"ל קושיא זו בצירוף ב' תירוציהם יחד. דמשמע ליה דפטר בכל גוונא וכו' ואי בזרק לים הוי נמי התראת ספק מוכח דעכ"פ פליג אמתניתין:
שם ד"ה מראות. או שלא לאכול וכו'. ושארי איסורי טומאה כגון תרומה מעשר ועבודה. כיון דשייכי בכל הטמאים ל"ש למיחסיה אנגעים בתר דתני ידיעות. אבל צ"ע אמאי ל"א באוכל צפור טהרתו. ועי' בהשגות הרמב"ן לספר המצות:
באו"ד לאחר שנטהר ממגעו. אבל לא ע"ל במלקות דקרבן גופא דאיכא טובא. פגול ונותר ושוחט ומעלה בחוץ ועוד לאוין שאב"מ דסבר דלוקין. דמ"מ אין המראה לבד גורמת החיוב עד שיפריש קרבנו. ועדיין צ"ע:
שם ד"ה בקוצץ משמע דלקי וכו'. עי' רמב"ם הלכות ט"צ רפ"י ובמל"מ שם. ולפ"ד י"ל דבכל המראות יש ל"ח אלא לוקין רק על ד'. ויכונו דברי רש"י בשבת קל"ב ע"ב: שם ד"ה ר"ע. וי"ל דדלמא וט'. נ"ל כונתם דילפינן כל לאו שאב"מ ממש"ר וע"ז ושבועת שוא. וצד חמור סבר דלא פרכינן. אך לרבין אין לומר כן דכיון דרבי קרא דלשוא ב"פ דלקי אשקר דלעבר. ע"כ להבא לא לקי לכן כתב דסבר כר"ד. אבל לפמש"ל א"ש אפילו לרבין:
ע"כ גמ' דא"ל טעמיה דנפשיה וכו'. לא כר' ישמעאל משום דאית ליה לרבי ידיעת ב"ר. ולל"א ס"ל דגם לר"י בעי ידיעת ב"ר כמ"ש התוס' לעיל ב' בשם הירושלמי:
רש"י ד"ה ונעלם. והוא ידע קמא דוקא וכו' עי' בתוס'. ונראה דכונת רש"י דאי לאו ונעלם הוינא מחייב אף מזיד. ובכל העבירות דכתיב בשגגה משמע כל השגגות. והכא דכתיב בלשון ונעלם משמע רק העלם טומאה דקאי עלה. ולרבי כיון דצריך ונעלם לידיעה בתחלה הוצרך לרבות העלם קודש ומקדש דלא נטעי דאתי ונעלם למעטינהו:
תוס' ד"ה ר"ע. דאין נשבעין על כש"ק וכו'. נ"ל טעם ר"ע משום דדריש לקמן ל"ד מאלה למעט עדי קרקע. או לאידך לישנא דגם ר"א מודי בקרקע היינו ממיעוטא דמכל, ומהכא ילפינן דודאי טעמא משום דליכא בהו חיוב שבועה:
דף ה.
רש"י ד"ה ידיעת ב"ר. והוא ידע וכו'. בהא מיושבת קושית התוס' לעיל ג' ד"ה אי ר"י. וגם מיושבת הסוגיא דספ"ב עיי"ש:
שם ד"ה ונעלם. וקשה פירוש זה וכו'. ולעד"נ בודאי אי לבי סוטה לא הויא ידיעה כלל כ"ש דבדיק לה. ונעלם לרבותא כתיב. וראיה דהא לא אשכחן מ"ד דבעי בסוטה ידיעת ב"ר. אלא כיון שקנא לה אפילו משום קפידא בעלמא:
באו"ד דע"י השקאה יתברר וכו'. צ"ע מ"מ איך תותר לו אם לא יבדקוה המים. שמא לא היתה לו ידיעה והיא נטמאה. ויותר נראה כמ"ש דקרא דונעלם גלי דבהיתה לו ידיעה נמי נבדקת:
שם ד"ה ק"ל וכו' ה"ה וכו'. ואפשר דקרא ה"א אמי שלא ידע בשעת הדבור אבל השעיר בכל שנה נעש. גם אפשר דה"א בגר שנתגייר לבין נכרים. אבל במתני' איתא גם כהנים כדאיתא בגמ' סוף פרקין בכפרת חיצון. ולשיטת רש"י ניחא בלא"ה. דקרא י"ל למעוטי מי שלא הרגיש בנגיעתו. אבל מתניתין ודאי אידיעת ב"ר קאי דקתני יש בה ידיעה וכו' והעלם בינתים. והרגשת נגיעה אינה צריכה להתעלם:
שם ד"ה שתים. וקמפרש הכנסה וכו'. נראה דרש"י ס"ל דכיון דתני בהדיא בפנים דהיינו הכנסות ל"ש לומר והא יציאות קתני דכיון דפריש בהדיא שאני. ולא מוכח אלא מלאלתר. ורש"י שינה כאן מפירושו בשבת לס"ד דגמ' כאן לתרץ קושית התוס' לקמן ד"ה והא. דתירוצם שם ל"ש לשיטת רש"י בשבת דעקירות קחשיב:
שם ד"ה וע"ש. קתני כולהו לחיובא. וי"ל דמשו"ה לא ה"ל למתני כלל שבת:
באו"ד אין לו להניח וכו'. ר"ל וה"ל למתנינהו ולפרש דפטירי:
שם ד"ה אבות. התם משום דא"א וכו'. נ"ל דה"ק הכא דלאו עיקר שבת ולא תני אלא משום ב' שהן ד' בלבד לא תני תולדות כיון דאפשר באבות:
שם ד"ה והא. בסופו. היינו לשיטתם בשבת דחשיב פשיטות יד לעיקר. אבל לפרש"י שם ל"ש. ונראה דלהכי פרש"י כאן דבפנים היינו הכנסות דכיון דתני בהדיא הכנסות ל"ש לאקשויי והיינו לס"ד דגמרא. אבל למסקנא דיציאות משמע נמי הכנסה ע"כ דפי' בפנים כמ"ש במס' אבות. משום קושית התוס' לפי' ריב"א לעיל ד"ה שתים. ול"ל כתירוצם כדי לקצר דכיון דה"מ למתני ברישא אעני ובעס"ב הל"ל הכי. דליהוון רישא וסיפא בענין אחד. משא"כ להס"ד דע"כ צ"ל בהדיא בפנים משום הכנסות:
דף ה:
גמ' זו למעלה מזו וכו'. נראה דרבנן סברי דלובן שאת ובהרת מחולקות בסוג. לכן אף שצמר גבוה לסיד אינו מצטרף עם שלג כסיד. ובהכי א"ש כולה סוגיא:
תד"ה רבא, ולפירושו וכו'. לגרסתנו בגמ' ע"כ צ"ל כפרש"י. והתוס' נראה דל"ג בגמרא רשויות שבת שתים. וי"ל קושיתם משום דאיכא מושיט ומעביר אלא דאינן ע"י ב' רשויות אנא א' או ג'. וה"ק בשני רשויות שבת יש ב' רשויות שהן ד' איסורים בפנים וב' שהן ד' איסורים בחוץ:
שם ד"ה אם כן. וקשה וכו'. נראה דלרבנן אה"נ דכולן מצטרפין. וכ"פ הרמב"ם ז"ל. אלא לרע"ק דאמר דבגבוה ב' לא מצטרפי כסיד לבהרת ע"כ דתולדות אינן בכלל והיה. וא"כ כ"ש דלא מצטרפי לשאת:
דף ו.
גמ' אלא מדר' חנינא וכו'. ומ"מ סמיך נמי אדר' יוסי דמהתם מוכח דסדר צירופן תלי במשנתן. גם דיש צירוף לכולן:
תד"ה אע"ג. משמע שמכל אב וכו'. אבל לפרש"י ז"ל בשבת דעקירות חשיב. אין לכל אב תולדה:
באו"ד לא נרבה לה וכו'. ונראה משום דאי הכי מנ"מ דקרייה קרא ספחת ה"ל למחשביה בפ"ע ויצטרפו כסדרן אלא ודאי דבעי למיכלל תרי ודליצטרפו:
באו"ד והיינו כר"ע וכו' משמע דכר"ע הוא:
גמ' וכ"ת כי היכי וכו'. לכאורה אין ענין קושיא קמייתא ובתרייתא אהדדי. וקשה לשון וכ"ת. אבל לפרש"י (ועיין מהרש"א) דהראיה דוקא מרישא דבזה ובזה דקאי על חלוק הלשון מכוון מאד:
דף ו:
תוד"ה לא אשכחן. עדיף ליה טפי עיי"ש. וי"ל כדאמר מידי דהוה אשמיעת קול וכו' א"כ הדרא סברת לא אשכחן וכו' עיי"ש כל הסוגיא. לכ"נ דבאמת מבנין אב לא נפקא רק תרומה ולא קו"מ. אלא כיון דכתיב בה למעט תרומה ע"כ דקודש או מקדש חייב. וכיון דאשכחן בחד מנייהו כרת ועולה ויורד הדר מפיק תנינא מב"א. ופריך ואימא בה למעוטי מקדש. ר"ל וגלי דקודש חייב להכי צריך למעט מקדש. ומשני קודש מדרבא נפיק. ופריך מקדש מנלן ר"ל אימא בה מיעטו וגז"ש גלי דמיעט מקדש ולא קודש. ומשני מהקיש. ופריך א"ה דהקיש מפיק מיעוטא דבה דמשמע מיעט כל מילי לבר מקודש. תרומה נמי וכו' ומשני דע"כ צריך למעט מיהו מלתא חדא וכו'. ופריך אימא וכו' ומשני וכו'. עד אלא אמר רבא וכו' תנהו ענין למקדש דל"ל לתרומה ואף דל"צ דהא מבנין אב נפקא מ"מ כתב כדי למעט קודש דהשתא נפיק מבנין אב כיון דכתיב קודש. דא"כ ה"ל למכתב תרומה בלבד. והוי ידענא דב"א לא דרשינן וקרא לקודש דהוא אכילה כתרומה. ולהכי רבי תרומה אף דהוה נפיק מב"א ומהיכא תיתי לן לרבויי מקדש אע"כ דאתי למקדש. ובנין אב לית לן וממילא ל"ל אתרומה. אבל לעיל אהקישא פריך שפיר דלא מייתר מידי. וכדעסיק מטומאתו אף דמצי לרבויי גם תרומה מ"מ ל"ש למידרש אכולהו. דא"כ לא לכתוב רק קודש ומב"א נפקי כולהו ול"ל אתרומה לחודה דא"כ ליכתוב תרומה לחוד כנ"ל. וקרא דקודש ל"ל. אע"כ דאקו"מ מהני תרי גז"ש וממילא נתמעטה תרומה ואי לאו גז"ש דבהמה לקודש הוי מוקי גז"ש דטמאתו לקו"מ ותרומה מבנין אב א"נ הוי מוקי למקדש ותרומה. והשתא צריך גם ב"א דלא נוקי טמאתו אתרומה כנ"ל. ובין תרומה וטמא ששימש ל"ש לחלק כיון דמינה נפיק וראיה מדלא פריך בתחלת הסוגיא ואימא בה למעוטי טמא ששימש. ובהא מיושבין קושיות התוס' והמפרשים בסוגיא. ור"ל נהי דלא גמיר גז"ש דטומאתו דקודש. דמקדש גמיר. דאי לא"ה נבלת עוף מנ"ל. דהא אצטריך בה דלא ניתי תרומה מב"א. עוד באופן אחר קצת י"ל כמה קושיות בסוגיא זו. א"ק בה למעוטי תרומה ר"ל דהשתא מסתבר לו טפי אתרומה משום דאשכחן כה"ג. אבל כרת בעולה ויורד לא אשכחן. ולהכי שני דמיעוט דבה ע"כ אתרומה כיון דבלא מיעוט הוינא מוקי רק עלה ופריך אימא דנמעט גם מקדש דהשתא דאימעטא תרומה. וע"כ איירי באיסור כרת צריך מיעוטא גם אמקדש ומסתבר טפי דלא לימעט קודש דדמי קצת לתרומה דהוינא מוקי קרא עלה לחודה אי לאו בה. ומשני מהקישא דרבי וכו'. וס"ד דהדר מדרשא דבה. ופריך תרומה נמי. ומשני ממיעוטא דבה. ור"ל דאהכי אהני הקישא דגם בתר דכתיב בה לא ממעטינן רק תרומה דמסתבר טפי. ופריך אדרבה תרומה לא ממעטינן וכו' ומסתבר טפי לרבות תרומה כיון דבבנין אב לחוד הוינא מרבי רק תרומה מסתבר דבה מיעט רק מאי דהוינא מרבי מהקישא היינו מקדש ולא תרומה דאתיא גם בב"א. ומשני מרבויי אחרינא דלא אפשר אתרומה דל"צ לה הני רבויי:
דף ז.
רש"י ד"ה אחת לכלל. ודברים רבים למדין וכו':
ר"ל שרק בזה היא חלוקה שפעמים באה ללמד ולא לרבות כלל כמו בהבערה. אבל כשבאה לרבות אין חילוק. וסרה קושית התוס' על רש"י בזה:
תד"ה אחת לכלל. דבפ' נגמר הדין וכו'. עיין פסחים ו' ב' טעמא דבב' עניני ד"ה אין דנין משום דאין מוקדם ומאוחר. וא"כ אין ראיה מהתם דהתם בענין א' דנין שפיר בכלל ופרט או בריבה ומיעט אבל הכא ל"ש כלל דאין מוקדם וכו'. ואפשר דלהכי כתב רש"י כלל ופרט אף דבאמת פרט וכלל הוא כמ"ש התוס'. משום דאמו"מ בתורה. ואי לא הוה מצינן בגמ' בהדיא דאין דנין הוינן דיינינן ליה בכו"פ על דרך תפשת מועט תפשת:
דף ז:
גמ' האי עכו"ם ה"ד וכו'. נ"ל דעת הס"ד דגמרא. דלא קאי מכשעיהם לכל חטאתם אלא אטומאת מו"ק. אבל בע"ז ג"ע וש"ד הטומאה גופא היא העון להכי הוה ניחא ליה בשוגג לחוד או במזיד לחוד. אלא דס"ד דאי מזיד משמע כל המזידים. ואי שוגג כל השוגגים. כיון דלא פריש קרא. אבל בטומאת מו"ק טומאה לחוד ועון לחוד ופריש קרא פשעים דומיא דחטאים דלאו בני מלקות וחטאים וכו' דלאו בני קרבן אבל אהני דלא פריש קרא פריך שפיר בר קרבן וכו' ומסברא דלא מכפר והיכי סתם קרא. ונ"ל דסמיך למשתלח דעכ"פ לא הוי בכל גוונא וקרא סתמא כתיב ומשני דל"ח לה כיון דמצי למהוי מיהא בחד גוונא וכנ"ל דכדמשני גבי יולדת לכל חטאתם וכו' אשעיר המשתלח סמיך:
תוד"ה במזיד. וזה בלא זה לא יועיל וכו'. דל"ל לטומאה שאירעה בין זה לזה. דהא עובד עבודת השעיר במכנסים. שם ד"ה בשוגג וכו'. לפמ"ש לקמן דמשתלח אינו מכפר משום ידיעה ניחא. דס"ד דמקשה דע"כ יתורא דהקישא חטאים לפשעים הכא אתי דדוקא דלאו בני קרבן כלל דבידיעה הא ידענא מלפני ה' דלא מכפר. דבשלמא אי. איירי בטומאת מקדש אצטריך משום דקילא לענין עו"י כמ"ש לקמן ומשני דמ"מ צריך למעט שוגג ולא אתידע ליה. ואפילו למ"ש לקמן דבשעיר המשתלח מוכח דלא מכפר כלל אבר קרבן הוינא טעי בהאי משום דקרבן הוא הא דמכפר אשוגג ולא אתידע ליה:
דף ח.
גמ' מה מצינו שחלק וכו'. נ"ל דבלא מה מצינו נמי ע"כ איירי בטומאת מו"ק. דבה משכחת כפרת חיצון באין בה ויש בה. אבל בשאר עבירות לא מ"ל כלל תרווייהו בי"ל ידיעה וכפרתו של זה לא כשל זה ולאו בר קרבן. אלא אי לא אשכחן דחלק ה"א דכל טומאות מכפר לבד ע"ז דחלק דכתוב להחמיר ועלה קאי מיעוט מטומאות. ופריך אימא ע"ז נמי דחלק בה כמו במו"ק ומשני רב כהנא דלהקל אמרינן דומיא דמו"ק:
רש"י ד"ה חלק להקל. דקולא הוא וכו'. צע"ג מאי קולא טפי מכל עבירות שהמשתלח מכפר זדונן וספיקן שלא נודע כדלקמן י"ב ע"ב. וגם בשעירה אחת נגמרו כל הכפרות דלר' יהודה איירינן דאמר (יומא מ' ע"ב) שהשעיר זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו. ואז נגמרה גם כפרתו. ולפי מ"ש ניחא בפשיטות דמשום דבמו"ק חלק להקל לא מסתבר לרבות גם ע"ז שחלק להחמיר:
שם ד"ח האי בר קרבן. ול"ל למימר וכו'. מלשונו נראה דס"ל דמסברא בעלמא קפריך וכמש"ל. ואף דבמשתלח פרכינן בכריתות כ"ה מנ"ל וכו'. י"ל דהתם אאשם תלוי סמיך. ומקשי מנ"ל דלא מכפר אחטאת כמו אאשם דעדיין לא ידע מאי קרא דאשם:
תר"ה ואימא יולדות. ה"ל לשנויי וכו'. ואפשר דאין מספיק זה התירוץ כאן דשעיר הפנימי קרבן הוא ומצי אתי להכשר קדשים דיולדת ולמיחל נזירות טהרה. ועוד נראה בפשיטות דהכא שאני דכתיבי טומאות וחטאות להכי מצי אתי אצד חטא:
באו"ד דהא איכא ע"ה וכו'. דעתם שאין חייבים להביא עולה על הספק וכ"מ בכריתות ח' ע"ש. ומש"ש ז' ע"ב מייתי חד קרבן ודאי היינו אם ירצו. וע"כ צ"ל שם כן. דהא ודאי יוצאין בא' בשותפות:
שם ד"ה דאתיידע. שראוי להביא קרבן וכו'. וכפי דמסקינן התם דילפינן מלפני ה' אימעט לו כל כפרת היום שבאותה פרשה דלא מכפרא כלל בידיעה. וצ"ל דהכא כיון דאשכחן דחם רחמנא ואקיל בקלות ה"נ אקיל הכא באתידע סמוך לשקה"ח. דלא הוה מצי לאתויי קרבן. וי"ל דגם התם מלפני ה' ה"א דלא ממעטי רק היכא דהוה ידיעה בשעה ראויה לקרבן. אבל משום הקישא דחטאים לפשעים ע"כ דבלאו בר קרבן דוקא. דהא בפשעים דבני קרבן ל"ש לאפלוגי בסמוך לשקה"ח שהרי ידע בעת העבירה ופשע בעשייתם. ומה לי בסמוך לשקה"ח. וה"ה חטאים דלאו בני קרבן דוקא. ומ"מ לא הוה ידענא במו"ק משום דקילי:
תוס' ד"ה ונפקא מינה. וי"ל וכו'. צ"ע דא"כ הל"ל הכי בהדיא כמו בקושיא ונכפר חיצון וכו'. ול"נ דהכא אפשר שבשעת כפרת פנימי היה אין בה ואין בה:
שם ד"ה ונכפר. א"כ לא אתי לכלל וכו' צ"ע דהא מ"מ אתי לכלל חטאת אם יודע לו קודם שעיר החיצון:
שם ד"ה לטומאה שאירעה. ואי ליכא אלא חד וכו'. צ"ע דהא הפנימי ומשתלח מעכבין זא"ז ואי ליכא אלא חד ע"כ עושין החיצון:
שם ד"ה כפרה. דהא דרשא וכו'. ולפ"ז צ"ל לקמן דאמר לרשב"י שאני התם דאמר קרא על קרנותיו היינו משום דקרנותיו סמוך לאחת. ובשנה סמוך לחטאת הכפורים דאיתקש ליה החיצון:
דף ט.
תוס' ד"ה חיצון. ולא מוקמה איש בה וכו'. נראה דל"ש לומר סמוך לשקה"ח אלא ביוה"כ דלאו בר קרבן יחיד הוא. אבל ברגלים דאיכא פוה"ע דראוי לכו"ע להביא חטאת. עיין תמורה י"ד: ע"ב תוס' ד"ה אבל. וא"ת וכו'. ונראה דל"ש לומר כיון שסופו ליודע כמו שיש בה ידיעה דמי אלא היכא דבין כך ובין כך אינו בר קרבן. אבל היכא דכשיודע הוא בר קרבן ובסופו ליודע אינו בר קרבן. ודאי כאין בה דמי:
שם ד"ה אי מה. וא"ת וכו' ול"נ דל"ש אותה נושא וכו' כיון דאינו נושא אותו עון עצמו דבעי השעיר של ר"ח אין הציץ נושא. דכ"א אינו נושא רק בשעת מעשה. משא"כ בעון האנשים דמכפר למפרע:
דף י.
תוס' ד"ה ואיתקש. אמאי אצטריך וכו'. נראה דאי לא הוה כתיב בר"ח לה' הוי מסתבר טפי לאקושי כולהו לפנימי דמכפרי ע"ד שיש בו ידיעה אע"ג דמבטל הקישא דחיצון ופנימי לענין אחת בשנה. אבל השתא דכתיב בר"ח לה' טפי איכא לבטל הך הקישא בר"ח דכתיב לה' מלבטלו בחיצון לענין אחת בשנה דלא כתיב קרא עלה ואף דע"כ בטל הך הקישא דאחת בשנה לענין רגלים ור"ח:
דף יא.
תוס' ד"ה אלא. וא"ת ותקשה וכו'. לתירוץ ב' שבד"ה הוכשרו. דמשום דלאו בת אכילה היא ל"ש בה חולין שנעשו עטה"ק. י"ל דברייתא הוינא מוקי במלח סדומית שיש בה שהיא מקבלת טומאה בחוליה וכשנתנה במכתשת נעשית כחולין שנעשו על טה"ק. והך מתניתין ודאי סברה חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש. דהא אפילו קומץ קתני הוכשרו וכו'. אבל לדידך דמוכחת דקדושת הגוף היא ולא מסתבר לך לאוקמי הכי. תקשי מלינה:
באו"ד ד"ה לא קדשו וכו'. וכן הא דתני לינה הכא משום מנחת כהנים וחביריה וכמש"ל:
שם ד"ה מ"מ קשיא. וי"מ דודאי וכו'. עיין במל"מ ה' כה"מ שהקשה מהירושלמי דשקלים. ולעד"נ אדרבה משם מוכח דלא היתה כ"ש אלא דעשו לענין קידוש ככ"ש. וטעמא נ"ל משום דקטורת שעשה בצלאל לא בקודש עשה. כדמוכחי קראי. דקודם משיחת המשכן וכלים נעשית וע"פ הדבור היה. ואח"כ נעשית בקודש דדרשינן קודש קדשים תהיה כל מעשיה בקודש. וע"כ דקאי על שיעשו מכאן ואילך. ונראה דלהכי כתבו תרי קראי. קודש קדשים תהיה לכם. היינו שלדורות. וקודש תהיה לך. היינו של משה. שלא נעשית בקודש. והמכתשת לא נמשחה גם אח"כ כיון דבפעם ראשון כתבו בלא משיחה. ובקראי דמשיחה לא מצינן למיכללה כלל. וכיון שכל הכלים של דורות עבודתן מחנכתן. עשו גם אותה ככ"ש לענין קידוש. כיון שעושין בה בקודש. ומ"מ לא היתה כ"ש כיון שהיתה של משה ולא נמשחה:
דף יא:
רש"י ד"ה אין לה פדייה. מאחר וכו'. ולמה דקיי"ל אבנטו של כה"ג זהו של כהן הדיוט א"א להתנות אף אחר שחיטה דע"כ יפקיעו קדושתם מעיקרא כמ"ש תוס' שבת כ"א. וא"כ יעבור כהן על ל"ת דכלאים. דאף למ"ד דכשרה בזר מ"מ צריך ללבוש ולהכין עצמו כהן המקבל דמו:
שם ד"ה דלית תקנתא. ולכשימותו וכו'. צ"ל ולכשימומו:
תוס' ד"ה ר"ש. ול"ת לשנויי וכו'. והר"ן בחידושיו כתב דאה"נ ה"מ לשנויי הכי. ומ"מ להס"ד דר"י ממתני' קגמיר. ע"כ דס"ל לחלק בין הני אבודין לאבודין של פנים. ודמו הנך אבודין כתמידין שלא הוצרכו אבל למסקנא אפשר דהני נמי הוי כאבודין דהתם. ואף לר"ש גמרא גמיר לה. אלא דלפ"ז לא א"ש לשון לדברי כמ"ש תוס' לקמן ד"ה מקיצין. לכ"נ דכיון דגמיר לה מפרש למתניתין דר"י אמר להא דאמרו לה. ול"ד אבודין דהכא להתם. לה"ק לדברי וכפרש"י מנחות ע"ט כולה מימרא אמתניתין עיין שם. וכצ"ל לקמן בסוגיא כמש"ש וכ"מ בירושלמי הכא ע"ש:
דף יב.
רש"י ד"ה מקיצין. כדשמעינן ליה וכו'. נראה דפירש כן ליישב לשון מודה ר"ש דלקמן. דלמאן מודה. אי לרבנן דס"ל לב ב"ד מתנה. לדידהו הא נפדין תמימין ולדידיה ירעה. אע"כ דמודה קאי אאין מקיצין בגופן ר"ל אף דס"ל דלא בעי כפרתן שוה. מ"מ אין משנין לעולה מחטאת:
שם ד"ה והשני ירעה. ומאן שמעת וכו'. אף דאשכחן נמי ר' אלעזר. מ"מ אנן לא בעינן לאפוקי אלא ר' יהודה דס"ל בהדיא במתניתין דבעי כפרתן שוה. דאיהו אמר להא דאמרו לו במתני' וכמש"ל לפרש"י במנחות. וכן מייתינן מר"א ור' יהושע כיון דלא אשכחן להו דבעי שוה ממש:
שם ד"ה מה הן. שניתותרו וכו'. דל"ל מותר חטאת ואשם מדקתני מה הן מביאין בלשון שאלה משמע דמילתא דספיקא. וא"כ ע"כ אתי כר"ש. ולפי' התוס' אינו מוכרח דכר"ש אתיא אלא דלשיטתם אין זה ענין למחלוקת ר"ש וחכמים כלל:
תוס' ד"ה שאני. תימא וכו'. ולפרש"י ד"ה מקיצין ניחא. דלר"מ דבעי כפרתן שוה לא היו מקיצין:
באו"ד והול"ל וכו'. נראה משום דאיכא שאר פסולין דל"ש תקנתא דקייץ דפסילי לכל. ומתני ב"ד איידי דידהו. וגם לשונו שאמר אין נפדין. תמימין משמע אפילו אירע בהם פסול:
שם ד"ה וממאי. דל"ל תקנתא וכו'. ולפמש"ל ניחא בפשיטות דלר' יהודה ע"כ לאו משום אבידה מתני דהא לא מתני בפנימיות אלא משום ש"ד דאית להו תקנתא ברעיה:
שם ד"ח מקיצין, דאית להם תקנה ברעיה וכו'. ולפמ"ש למעלה על קושיתם ד"ה שאני מיתרצא נמי הא:
שם ד"ה אשם. ותימא דבפ"ק וכו'. ולענד"נ בגמרא דפסחים שם ע"ג. דר"ה גופא שני לר"ח אימא שחטו לשם עולה כשר אלמא בעי עקירה. וכן אזלן סוגיי דזבחים שם. ובמנחות שם. וכיון דבעי עקירה מדאורייתא ה"נ בעי ניתוק מה"ת. דעקירה מועלת לבטל ממנו שם אשם וניתוק מועיל לעקור שם בעליו. ולר' יהושע שהוא של בעליו א"צ ניתוק אלא משום גזרה וכו' והיינו דמוכחי כן הכא לסברא דגזרה וכן בפסחים שם. ומנא תימרא וכו'. עפרש"י שם. וא"ש הכל:
דף יב:
גמ' תנ"ה וכו'. נראה דקאי אדר' יוחנן דע"כ לרבנן לב ב"ד מתנה עליהן דאל"ה ל"ש ומודה ר"ש על מרגל לרגל דמאי נ"מ בין ר"ש לרבנן בהא:
שם מלך מואב פשע בי. לא מייתי מקרא הקודם ויפשע מלך מואב דא"ל ששגג בו. אך הכא מוכח שאומר שילחם בו. ומשום דיש לחלק בין מלך ומלך. להדיוט ומלך. שהוא חמור יותר וה"א שרק שגגתו קרוי פשע להכי מייתי ואומר:
תוס' ד"ה ואף. ואמאי דגרסינן וכו'. ולעד"נ בפשיטות דהתניא מסייע לר"י. דר"ש ורבנן פליגי בלב ב"ד. דאל"ה ל"ש לומר דמודה ר"ש מרגל זה לרגל אחר. דמאי נ"מ בזה בין ר"ש לרבנן. ולהכי תני בברייתא מרגל לרגל אף דכ"ש הוא. כדי לאשמעינן הך מילתא עיין בתוס' לעיל י' ד"ה יקרבו דאף מרגל לרגל רבותא הוא דקרבין. ולהכי קאמר ומודה ר"ש ר"ל אף על גב דל"ל לב ב"ד מתנה:
דף יג.
גמרא ומודה רבי בכרת דיומא וכו'. בכריתות ז' הגרסא בעבירות דיוה"כ גופיה. וי"ל שעל כל עבירות שעושה באותו יום קאמר. ובהכי ניחא דאהא איצטריך אך לחלק. ואיהו מוכח ליה דע"כ ההיא ברייתא דלא התענה ביו"כ לא איירי בהך עבירה גופא דא"כ כרת דיוה"כ למ"ל. וא"כ מ"ל דלא מכפר על כל עבירות שבאותו יום. והמ"ל דהכא איירי בשעשה תשובה בשאר עבירות. אלא דמוכח מברייתא דלעיל דרבי סבר דגם בלא תשובה מכפר והיינו משום דאיפרכא הילפותא מחטאת ואשם ומאך לא ילפינן רק עבירות דיומיה. אבל כדאמר ודין הוא וכו' בעי למילף גם אעבירות דלאו יומיה. דמיוה"כ הא לא מוכח רק מי שלא התענה וכו' ומ"מ אפשר שעשה תשובה על עבירות אחרות. ומיתרצא קושית התוס' בכריתות שם ד"ה ומודי רבי יעויי"ש:
רש"י ד"ה ורבנן. ממרקת אחר יוה"כ וכו'. מיישב קושית תוס' ד"ה בעומד:
תוס' ד"ה שאין מכפרין בסופו. ובמה הצד ל"ל. דמה לצה"ש שאין מכפרין על זדון כרת:
שם ד"ה הואיל. לא יכפר על המזיד וכו'. ר"ל בלא שעיר. אבל בשעיר בהדיא כתיב גם במשתלח. עיין בכריתות כ"ו. אבל צ"ע מדבריהם בעצמם לקמן ריש ע"ב. ואולי דעתם דלמ"ד בלא תשובה דוקא הוא דאמרינן דע"כ היום בעצמו מכפר כמו השעיר. דמשום הקרבן ל"ש דהא צר"ת:
באו"ד משעיר הנעשה בפנים. צ"ל והמשתלח:
שם ד"ה לא קראו. דליהוי דאורייתא וכו'. נראה כונת רש"י שלא קידש היום כלל. וסבר דקדה"י ד"ת מקרא דמקרא קודש. ועיין כריתות ז'. ועיין בפרש"י עה"ת ויקרא כ"ג ל"ה:
שם ד"ה ת"ל. תימא וכו'. אפשר דדייק לשון מ"מ. ולפרש"י שלא קידש היום ניחא בפשיטות. דברגע א' יכול לקדש וע"כ עמד במרדו כל היום. ולפר"ת ג"כ יש ליישב:
שם ד"ה דאלת"ה. דכרת דיוה"כ לרבי וכו'. נ"ל דלרבי איצטריך אך לשאר עבירות שעושה ביוה"כ. ומ"ש מודה בכרת דיומיה נקטו כרת משום דילפינן לרבי דמכפר בלא תשובה מהכרת תכרת דלעיל ומייתי דאלת"ה שיש לחלק בין דיומיה כרת דיום הכפורים ל"ל לרבי. וע"כ דעכ"פ לא בכל עבירות איירי רבי ומצינן לחלק גם בהא ועיין בלשון הגמרא בכריתות ז'. ועיין לעיל על גמרא זו:
דף יג:
תוס' ד"ה דעבד. ויוה"כ אינו מכפר עד שתחשך. עיין ירושלמי סוף יומא דאיכא מ"ד דכשאין שעיר מכפר מיד. וכן סברה גמ' דידן דאמרה דחנקתיה וכו' דבשהה רגע ומת קודם השעיר ה"ל לדידיה כאין שעיר. וכן בעבד אחר השעיר:
באו"ד משא"כ בשעיר. שאין מכפר בלא יוה"כ:
באו"ד א"נ אפילו וכו'. ר"ל דבלאו האי פירושא ה"א דתירוץ שני קאי אמלאכה דלא שכיח שימות תיכף. משא"כ להאי פירושא דל"ד חנקתיה. ועיין רש"א. ועיין כריתות ז': שם ד"ה וכפר. ולא מצינו שיכפר וכו'. א"י מאי קשה. דהך קרא קאי על כל כפרת היום ולא רק אפנימי:
שם ד"ה ואיתקוש. בסופו. אבל מפורש שם בגמרא הטעם משום דאשכחן שמכפר על מצוה ידועה. והיינו הודע ספיקו שחייב באשם תלוי ל"ש לאקושי להא:
דף יד.
גמ' וכ"ת ביתו וכו'. נ"ל דפשט הסוגיא הוא. די"ל דאשר לעם היינו ישראלים לאפוקי כהנים וי"ל כל ישראל לאפוקי כה"ג. לה"ק וכ"ת ביתו כתיב. ר"ל וא"א לפרש כלל על כל הכהנים. ול"ד לאשר לעם דלפרושי איכא על כ"י. ומשני כולן קרויין ביתו ר"ל דאפשר לפרש ביתו אכהנים. והדרן לסברא דמוטב וכו'. ובהכי מתיישבן קושיות מהרש"א בסוגיא והתוס' ד"ה בדאהרן תוס' ד"ה כולן בסופו נ"ל דמ"מ עדיף של אהרן שהותר אצל ביתו שהן כהנים. שם ד"ה האי. ומדאצטריך וכו'. כונתם דהאי מיבעי ליה אינו כמו בכ"מ דהברייתא הוי סתירה לסברתו. אבל לענ"ד דאינה סתירה דממ"נ צריך קרא דלא יביא משל ביתו. ובהכי מיתרצא קושייתם:
דף יד:
תוס' ד"ה או. בסופו. ואולי תלי נמי בהך אבעיא. אלא דבעי במקדש כי היכי דנדע דלר' קבעי לה והתם מילתא דפסיק נקיט:
רש"י ד"ה ידיעה היא. למהוי וכו'. ר"ל דבודאי אינה ידיעה גמורה דא"כ ליפטר משום ידיעה בשעת מעשה. ול"ל דבשעת מעשה נעלם ממנו עיקר מקדש או הטומאה. דבכל האיסורין הוי העלם אפילו דלא בכה"ג. ועוד דא"כ ה"מ למבעי אליבא דר' ישמעאל אי הוה ידיעה בשעת מעשה לפטור בכה"ג. וא"כ ודאי דלא הוה ידיעה בשעת מעשה לחייב לר"ע כשהיתה עם העלם טומאה. אלא הוה העלם זה וזה בידו. דדומיא דחיובא דהעלם טומאה הוי פטורא דהעלם מקדש. ועוד דאי לא"ה מצינן לאשכוחי חיוב בהעלם מקדש לחודיה לר"ע בכה"ג. דהוי העלם לחיוב ולא לפטור. וזו סברת היש מתרצים שבחי' הר"ן עיי"ש. אלא דמ"מ קשה דהמ"ל לר"ע כגון שבשעת מעשה נודע לו מקדש אלא שנעלמה טומאה. וצ"ל כמ"ש הר"ן דלר"ע ל"ב ידיעת מקדש בתחלה כלל:
דף טו.
גמ' מי איכא חשיבותא וכו' ר"ל לעכובא. וא"כ למאי כתבה. דאי להידור. בלא"ה בכל מצוה צריך להתנאות:
תד"ה וכו'. וי"ל דאתא וכו'. אבל צ"ע דא"כ במקדש נמי אותו כתיב במשכן בהאי קרא גופיה. ול"נ לתרץ קושיתם. דמשה לא עשה בכלים רק משיחתן וכבר נתמעטה. אבל המשכן הקים משם ואיהו במקום ע"א קאי:
שם ד"ה אין. תימא וכו'. א"י מאי קושיא דהא בחובת צבור כ"ע מודו דקרבה כבמנחת העומר [והארכתי בזבחים שם] וה"נ חובת ציבור היא והקריבו המנחה ע"ש יחיד כיון דלא אפשר דמנחה בציבור ליכא:
דף טו:
גמ' דמקדש בשתי הלחם וכו'. ומדלא המתין שלמה ע"כ דליתא להקישא דרב"ח:
שם אין בנין מקדש דוחה וכו'. צ"ע דאי א"א לקדש בע"א הוי כמכשירי עבודה שא"א מבע"י דדחו אפילו שבת. ואולי כיון דלא כתיבי תודות ומנחה בתורה לא דחו. ולפ"ד תוס' לעיל סד"ה אין. ניחא:
שם ואומר יושב בסתר וכו'. נראה דהא סיומא דמ"ד פגעים היא. דלמ"ד נגעים ע"כ אמרו ונגע וכו':
רש"י ד"ה אין בנין בהמ"ק. כדאמרינן וכו'. ע"ש דבמסקנא ל"צ לה. ונראה דביו"ט מימעטא מהנהו מיעוטי דשריפת קדשים בפ"ב דשבת עיי"ש:
שם ד"ה ת"ר. ומהו שיר של תודה וכו'. צ"ע דהל"ל וחוזר ואומר ארוממך וכו' דלמפרע הוא בתהלים. כבסוף על מזמור ה' מט רבו וכו'. וע' ברמב"ם הלכות בה"ב שלא פירש כן:
גמ' כיצד מהלכות וכו'. המעיין בנחמיה שם יראה ברור שלא הלכו לא זא"ז ולא זכ"ז. רק אחת פנתה לימין משער האשפות עד שער המים. והשנית פנתה לשמאל משער האשפות עד שער הצאן. עיי"ש היטב. ושם בק' ג' תמצא פירוש סדר השערים אחד לאחד. וע"כ צ"ל דהוספה שאני. דדוקא התם שעשו קדוש חדש שבטל הישן כולו. או למ"ד כזכר לקדוש חדש הלכו זו לכאן וזו לכאן כדי שיעשה בין שתיהן הקדוש ומילתא חדא עבדי. וכן ב"ד נתחלקו לחצאין כמפורש שם. אבל כשבאין להוסיף על העיר מהלכין זא"ז או זכ"ז שיקדשו שתיהן המקום הנוסף. וכל הב"ד אחר שתיהן. ועפ"י נביא נאכלת וכו' דקאמר ר"י היינו הנביא שבעת ההיא שאין מוסיפין אלא בנביא. ולפ"ז אין מקום לקושיית תוס' ד"ה דקדשה. ובהכי ניחא דמייתי ביומא נ"ח לראיה דכל פנות לימין מים של שלמה דהוא חושבנא בעלמא ולא מייתי מהכא דמפורש בקרא ותהלוכות לימין. ולפמ"ש ניחא דהכא ע"כ אחת פנתה לשמאל. וטעמא שיצאו שתיהן ממקום א' לאורויי דחדא מלתא עבדי וי"ל דה"ק שתי תודות ותהלוכות ר"ל כל המהלכין עמהן העמיד הכל מימין לשער האשפות. ועכ"פ בסדר ההלוך מוכח שם כמ"ש. ואין דרך לנטות:
דף טז.
תוס' ד"ה תני. תימא וכו'. נראה ליישב דר"נ לא בעי למעבד פלוגתא חדתא בהא. כיון דע"כ למ"ד לא קדשה לעתיד יכולין לקדש בא' מכל אלו. יש לנו לומר דה"ה למ"ד קדשה דלא מצינו דפליג בהא. ור"ה לא בעי לשבושי מתניתין. גם אינו מוכרח דכל מ"ד לא קדשה לע"ל יסבור דיש אחריה היתר דאפשר דל"ט היקש דמנוחה לנחלה. [כמו דל"ס ליה מ"ד קדשה לע"ל] ופשטיה דקרא דכיון שבאו לנחלה נאסרו לעולם אע"ג דבטלה. ולפ"ז ל"ק קושיתו לקמן ע"ב ד"ה קדושתו:
דף טז:
גמ' וכה"א הבוא נבוא וכו'. לא מייתי מוישתחו ארצה דאלעזר דמוקדם. דה"א דוקא היכי דכתיב ארצם. אבל יוסף אמר משתחוים סתמא והוא פירש ארצה. אלמא דסתמא הכי הוה:
דף יז.
גמ' או דילמא בפנים וכו'. עי' מל"מ הלכות נזירות והלכות ביאת מקדש שהקשה בזה. ונראה דרבא פסיקא ליה דל"ש שהיה רק היכא דנטמא בפנים. ולכן גם בנזיר בבה"ק לא מבעי ליה רק היכא דנטמא בפנים שנכנס בשידה וכו' כדאמרינן בנזיר י"ז דקדמה ביאה לטומאה שהרי הוא חייב ע"י המעשה שעשה בביאתו בשידה ע"מ ליטמא ובעי את"ל צריך שהיה למלקות אי דוקא בבהמ"ק או לא. ולכן אמרו שם אי דאתרו ביה לא תנזור. נזיר מ"ט וכו' ר"ל כי היכי דלא מבעי לך בנזיר גמור שנכנס אפילו בשוגג דמ"מ כיון שנטמא בחוץ היינו בעת הביאה [דכה"ג בהיכל אם היה שם טומאה בעת כניסתו הוי נמי כנטמא בחוץ כמ"ש הרמב"ם] אתי חיובו מעת התראתו. האי נמי הרי נכנס בטומאה אף שלא היה אז נזיר לא נ"מ לן מידי. ולרבא לא נל"מ בין מזיד לאונס כלל. ור"א בעי בנטמא במזיד אי גמירי שהיה אפילו במקדש. והדר בעי בנזיר בקבר בכל גוונא רק באונס אולי גמירי שהיה אפילו בחוץ מבהמ"ק. ולא נ"מ כלל בין נטמא בחוץ לנטמא בפנים. אך במזיד בנזיר לא מבעי ליה כלל אפילו בגוונא דרבא:
שם טימא עצמו במזיד וכו'. והוי שב מידיעתו. דאפשר דאטומאה תקפו יצרו כגון טומאת נבלה וקרי וכה"ג ועי' בחי' הר"ן. אך לדעתו ג"כ אפשר להעמידה כגון שלא היה לו יב"ר. וע"כ לא השמיטה הרמב"ם:
רש"י ד"ה נזיר בקבר. כגון שנכנס וכו'. דבשוגג אכניסה לא הוי דומיא דמקדש דלא גמירי בכה"ג שהייה אלא היכא דהוי בהתירא. ומ"מ מצינן לאשכוחי כגון דנזר בשוגג והתרו בו ושהה. אלא שוגג גמור א"א בנזירות אלא אומר מותר. ול"ש לומר באונס גמירי וכו' כיון דבכה"ג מזיד מיקרי כמ"ש התוס' ד"ה טמא. והא פשיטא ליה דל"א ל"ש בפנים ל"ש בחוץ. ל"ש באונס ול"ש במזיד:
תוס' ד"ה צריך. בטימא עצמו בשוגג וכו'. ר"ל שלא התרו בו דהוי כשוגג למלקות. ובעיא זו ודר"א לקמן לא תליין הא בהא כלל. די"ל דצריך שהיה למלקות ודוקא כשנטמא באונס. ומ"מ חשיב מעשה. דתחלת ביאתו למקדש ברצון היתה. אף שבהיתר. וכן להיפוך י"ל דרק לקרבן בעי שהיה ואפילו במזיד ולא מזיד גמור אלא כמ"ש התוס' לקמן ששגג במקדש. ובזה יובנו דברי התוס' הללו שדחק בהם המל"מ פ"ג מהלכות ביאת מקדש ע"ש:
שם ד"ה או א"צ. כי היכי דבעינן גבי כלאים וכו'. א"י מאי ראיה מהתם דלענין לחייב תרתי איירי. אבל הכא לחייב חדא ודאי אי לא שהה יותר משיעור יציאתו במהירות פטור. ואם שהה יותר אפילו כ"ש חייב אי לא גמירי שהייה למלקות, עי' תוס' במכות שם שם ד"ה נזיר במה שהושיטו לו וכו'. נראה דדוקא לענין לאחיובי תרתי הוא דלא מפלגינן וכן הוא ע"כ דעת הרמב"ם ז"ל:
שם ד"ה אי דשהה. בסופו. עי' בחי' הר"ן. ותו אית גווני טובא דמצינן לאוכוחי ועיין במל"מ בארוכה. ותגדל התמיה מאד איך למד ר"ז לדינא מהא דאפשר בכמה גווני, ועוד דע"כ צ"ל בע"י ומחו"כ. ע"ש במל"מ בארוכה ומש"ש. אך לענד"נ דעיקר ראית ר"ז היא מדתנן בסנהדרין שם דמוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו ובעי ר' יוסף שם לאוכוחי דע"כ אינו במיתה דא"כ לשבקוהו דליקטול מן שמיא. ולא קיי"ל כוותיה אלא דבמיתה [וזהו שדייק דקיי"ל ולא דתניא] וע"כ מטעם דכיון שאין למיתה זמן קצוב כמ"ש התוס' (שבת כ"ב) להכי היו פוצעין מוחו. [ומ"ש בפ"ג דע"ק דמיתה לס' שנה היינו שאז יצא מכלל כרת] אבל בכרת ודאי הוו שבקי ליה דליקטול מן שמיא. והשתא ל"ק קושית התוס' דק"ל לר"ז למה להו למקטליה ליתרו ביה לכרת ולא נילקוניה [דהא ע"כ התרו בו למיתה. דאלא"ה דלמא שוגג הוא] וגם גווני שכתב הראב"ד ז"ל לא משכחת להו דהיינו בבמה ובעומד בחוץ ומשמש. דמוציאין אותו חוץ לעזרה תנן. ומט"י ומחו"כ ל"ק דבהו לא תנן מידי במתניתין:
דף יח.
תד"ה לעולם. בסמוך לוסתה וכו'. עמ"ש בדבור שאח"ז:
שם ד"ה והא נמצא. בסופו. ואפשר דתלינן בהרגשת השמש ולהכי אוקי דווקא שלא בסמוך לוסתה דאי בסמוך לא תלינן בהרגשת שמש כלל. מדמחשבינן ליה ידיעה ודאית לחלק לחטאות. והא דאיתא ברפ"ח דנדה דהכא דארגשה ע"ש. ליתא למאי דמסקינן הכא דבסמוך לוסתה, אלא דתלינן דארגשה וסברה שמש הוא:
שם ד"ה דאי. יכול לדקדק וכו'. נראה דמן הכתוב אין ראיה. דהא לא מייתר קרא לפרישה אלא במשמע לא תקרב הוי נמי לא תפרוש אי שייך. ואי ל"ש לא דרשינן. ועוד דאפילו אי משמש מת חייב אצטריך קרא לחייב משמש סמוך לוסתה וראתה דם בשעת פרישתן. ולהכי צריך ש"ז דא"א לפטור מת. ודרשא דלא תקרב צריך דלהוי חיובא בפרישה. ומתרווייהו ידעינן דינא דמתניתין:
שם ד"ה א"כ. דהיינו הנאה מרובה וכו'. עי' בירושלמי דהוריות דמפרש הכי:
דף יח:
גמ' בשעת נדתה תהא וכו'. בירושלמי דהוריות דריש מהאי קרא לחיובא דאפילו פירסה נדה עליו חייב:
רש"י ד"ה אלמא. לשגג וכו'. נראה דר"ל אכניסה. אבל אפרישה שגג באיסורא דלא ידע דמיקריא ביאה. ובזה יתיישבו כל קושיות התוס':
דף יט.
גמ' דר"ש מחליף וכו'. נ"ל דה"ק מדתני דרשא דשרץ בדברי ר"ע ודאי לא אפשר דס"ל דבעינן דידע דבשרץ איטמי. דא"כ ל"ל ונעלם שני דאר"ע (לעיל ד') דלידיעה בתחלה אתי דהא מהשרץ נפקא לן:
תוס' ד"ה פרט. ומיהו תימא וכו'. לגרסתנו בכריתות שם מפורש בגמ' דלר"א צריך בה לכדאביי ורבא עיי"ש. אך לדידן דקיי"ל כר' יהושע ע"כ דילפינן גם דאביי ורבא מן מלאכת מחשבת. ודברי שמואל נכונים. גם מה שהוצרך בחלבים לטעם נהנה היינו כדי לחייב אפילו לר' אלעזר דדריש בה לפטור מתעסק. ובשבת למלאכת מחשבת לפטור אפילו לר' יהושע:
שם ד"ה הרי העלם מקדש. אומר ר"ת וכו'. נ"ל דאיקבעו דברי ר"ת הכא משום דהוי ק"ל על סברת רבא הכא לפטור ובשבת לחיוב. וע"כ ס"ל דכל דאיכא תרוייהו אזלינן לחומרא. וגם הכא חומרא היא דאי פטרינן מעו"י מחייבינן בקבועה. אבל בהעלם שבועה וחפץ פטרינן לגמרי. דחידוש הוא לאו דמייתי קרבן. ואין לך אלא חידושו:
דף כ.
גמ' אלא אמר אביי וכו'. אבל באסר לא מצינו דאע"ג דכתיב ואסריה לא כתיב ואסריה. ע' במאור:
שם הוציאו בלשון נדר וכו'. ופטור היינו מקרבן כפרש"י. ומכאן מוכח דשבועה גמורה אפילו הוציא בלשון נדר חייב. ולפמ"ש לקמן דנדר דוקא בהתפסה הוי פטור כפשטיה ומ"מ מוכח הך דינא דשבועה אפילו בלשון נדר שבועה היא:
תוס' ד"ה ואילו שבועה. וי"ל כיון וכו'. ומאי דכתיב או כל אסריו אין ענין כלל לאסר הדגוש. ע' באבן עזרא שם וכן מצאתי במאור ובהכי ניחא הא דאמר לקמן ל"ה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה. דמשמע דאיסר חייב ודאי והכא מספקא לאביי. אלא דהתם באיסור איירי:
דף כ:
גמ' ואימא הכי איזהו איסר וכו'. נ"ל דקאי אאסר שבלשון נדר שהוא דוקא בהתפסה. ובשבועה אף בלא התפסה דעיקריה בשבועה כתיב:
שם פשיטא האי לאו והאי לאו וכו'. נ"ל דה"פ דע"כ סבר לאו שאב"מ לוקין עליו. דאל"כ מאי קאמר כשם שלוקה על שקר הא שקר שאב"מ דומיא דשוא לא לקי. ומשני מהו דתימא כדא"ל וכו' ר"ל דה"א דגלי קרא דאין לוקין: