אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

מכות

סנהדרין

דף ב.

רש"י ד"ה שהוא בן גרושה. בפנינו נתגרשה דאלא"ה ל"ש עמנו הייתם:

תוס' ד"ה מעידין. תימא וכו'. צ"ע מאי קושיא דאטו בכי הא בעינן עדות. גלוי מילתא בעלמא הוא. ונראה דקושיתם למאי דקיי"ל כרבא בפרק האומר דאין דבר שבערוה פ' מב'. והוי עדות גמורה כבממון. ועכ"פ מוכח דס"ל דבממון בעינן עדות שאא"י להזימם:

באו"ד ויש לדקדק אמאי וכו'. לע"ד דבריהם צ"ע. דודאי ל"ש כאשר זמם רק בעונשי הגוף או בממון. דמקרו משפט ושייך בהו עשייה. ולהכי אשמועינן בבן גרושה דרצו להפסידו מת"כ כל חייו. אבל באיסורא ל"ש כלל. אטו אם יעידו שנפל חלב לקדירתו תאסר קדירתם. או יעידו על אשה שנתקדשה לאביו של זה כדי לאוסרו בה יאסרו הם בה. ובזה סרה קושית התוס' ד"ה בעינן. וע"ש שתירוצם דחוק דבאופן שהיא פסולה מכבר מא"ל:

שם ד"ה מעידין. י"ל מזיד הייתי וכו'. צ"ע במה ינצל מגואל הדם:

באו"ד ומ"מ אוהב גולה וכו'. ר"ל בכ"מ שמחייבינן גלות מצי איירי הכי. אבל כאן צ"ל כתירוץ ראשון. דאי משום שתיקתו ל"ש לחיוב העדים:

שם ד"ה כל הזוממין. וקשה דמאי קמ"ל וכו'. נראה ליישב פרש"י דה"ק דאין להם נס והמלטה ממיתה חמורה ע"י שהעידו גם על קלה. חוץ מנ"ד דע"י הבועל נצלין מהחמורה. ולפ"ז נראה דס"ל לרש"י דדוקא כשמעידין על הבועל. ועי' בתוי"ט שם. והפי' שבכתובות נ"ל דלפ"ז משום זוממי זוממין נקטה. דגם הם משכימין ביום מיתת הנידון. משא"כ בבת כהן. ופר"י צ"ע. דמ"ש דתני מקדימין בזוממין יותר מבכל חייבי מיתות:

שם ד"ה זוממי ב"כ קמ"ל היא ולא זוממין. מזה צ"ע לדעת הרמב"ם ורש"י שהביא התוי"ט דבעי שיעידו גם על הבועל. ונ"ל ליישב לשיטת רמב"ם ורשב"ם ובכ"מ כ"כ בשם רש"י דבמש"ר אף שנבעלה בזנות אחר החופה נסקלת עיי"ש. והתם ודאי בועל בחנק. והמ"ל דבהכי איירי קרא דלאחיו ובת כהן גם בועלה נשרף להכי אשמעינן היא ולא בועלה והשתא מסתבר לאוקמי גם קרא דלאחיו בבת כהן. כיון דכתיב בה היא דמשמע ולא זוממיה. אבל במש"ר עדים בסקילה. להכי אמר גם שם לישנא דמקדימין:

באו"ד בסופו וי"ל לפ"ד הרמב"ם ורש"י שהביא התוי"ט. דמ"מ מודו דאפילו כבר הרגו הבועל הן בחנק. שאי אתה יכול להחמיר עליהן יותר משעת עדותן:

שם ד"ה בעינן קשיא היכי שמעידין וכו'. צ"ע איך שייך בזה עמהם היו:

דף ג.

גמ' כיצד שמין אר"ח וכו'. עי' באשר"י. וכל הפירושים דחוקים. ולעד"נ לפרש כפשוטו. דודאי בעל לא יתן עבור כתובתה כ"כ כפי שהיא תפחות כשיתנו לה עתה. דהדבר תלוי ברצונו אם לא יגרשנה לא יתן לה כלל. אבל היא יראה שמא יגרשנה ולא תמכור בדבר מועט. ואסיק ר"פ באשה שהיא קולא לזוממין. ועלה אמר ובכתובתה. ר"ל שבכתובה הוא ששמין באשה לפי של"ש לחשוב בבעל לנכות עבור זכותם לאחר מותו שאין חשבון בעוה"ז לאחר מיתה. אבל בירושה שמין הפסד הבעל בירושתה ולא במה שהיתה נותנת שלא יירשנה מטעם הנ"ל. ודברי הרא"ש צ"ע דודאי צריך לשום לכ"ע כפי הבעל והאשה, ול"ש מחלוקת בדבר:

דף ו.

תד"ה אר"י. ומעתה אינה מועלת וכו'. צ"ע מנ"ל דהא אפשר דחזי לאצטרופי, וע"כ דבדרך ה"ז בא ללמד ונמצא למד דיינינן לה כמ"ש בתוי"ט. וה"נ בד"מ מ"ל מה ב' נמצא א' וכו' אף ג' וכו'. וממילא לעד דגם לשבועה לא מייתי. ולעד"נ דתתקיים העדות בשאר ר"ל יעידו. עתה פעם אחרת. אבל בד"נ כיון שיצא זכאי שוב אין מחזירין:

באו"ד אינו בטל לגמרי וכו'. צ"ע לדבריהם דקנס מא"ל ואיהו נפשות קאמר. ולפמש"ל פירוש דתתקיים העדות בשאר. ניחא. ועוד א"ל באופן אחר. משום דמתקיימת בידיעה בלא ראיה ל"ש למפסל משום הקרוב למאן דפסיל בעד פסול הרואה בלחוד. ולרבי נ"ל דלא פסול עד שיעיד בב"ד ויתרו ב"ד בכולן שאם אחד פסול לא יעידו כולם. וז"ש במשנה התרו בהן. וכ"מ לשון הגמרא. ובהכי ניחא התראה בד"מ. ומחיישבן קושיי טובא. שם ד"ה אמר רבא. עד סופו. אבל לפ"ד ר"י לקמן ד"ה שמואל אין מקום לכל דברים אלו. דלר"י נמי דוקא באו להעיד. הלכך בעינן נמי תכ"ד והקושיא הרוג יציל ליתא לרבא]. אך התוס' לא מסקי הכי לקמן. וטעמייהו משום דברי רבא אי למיחזי אתיתו. אלמא דביאתן לחוד פוסלת. וצ"ל דכשאומרין אמת פוסלין בביאה. משא"כ בעדים זוממין בעי עדות ותכ"ד. אבל לפמש"ל טעם חילוק בין ד"נ לד"מ. ע"כ ר"י אמר דבעי עדות ממש. ואמר רבא אליביה דתכ"ד בעי ור' דאמר אף בד"מ ע"כ דבראיה פסול. דמשום העדות יכול להעיד פעם אחרת. וז"ש בזמן שהתרו וד"מ ראיה בכונת עדות ושכל בעת ראית המעשה. והכל נכון בס"ד:

דף ו:

גמ' ל"נ אלא לבועל את הערוה. נראה דה"ק דהב' מבין מדיבוקם יחד. דגם בראית הראשון כבר הערה:

רש"י ד"ה לבועל. שיש די וכו'. צ"ע מ"מ מה שראה זה לא ראה זה. וגרע משני חלונות. דגם הכא אין יודעין זה מזה וגם אין כל אחד ע"א על כל מעשה:

דף ז.

רש"י ד"ה יש אם למסורת. לשון פעל שהברזל וכו' אבל צ"ע דהא קרא כתיב ונשל ס' והתם ודאי פעל יוצא הוא. ועי' בירושלמי נראה דפליגי אם הוא מהקל כמו ונשל ה' או מהכבד כמו ישל זיתך. ולרבנן ה"פ ונשל האדם את הברזל מהעץ. ולרבי הוא לשון הכבד. והוא תלישת ושבירת דבר מחובר מתולדתו:

דף יד.

תד"ה לאפוקי. לא יתברר שיהא וכו'. נראה דאפשר בנחתכה ערלתו מעצמה או האבר. או שמל בלילה:

דף טו.

גמ' הכא למקדש טמא. ול"ד שלוח מקדש לשלוח הקן לרבנן. דהא כ"ז ששוהא שם עובר בלאו דלא יטמאו. ולעולם הוי העשה קודם לשהיה שלאחריו:

שם במוש"ר שהרי אשתו היא. ואף דצריך לעבור בעשה על הגרושין. בכה"ג לא הוי קדמו עשה לס"ד השתא. כיון דעבר עשה ול"ת כהדדי. אבל למסקנא ע"כ בכה"ג נמי הוי קדמו עשה מדצריך כל ימיו במוש"ר:

שם אלא למ"ד קיימו ולא קיימו מא"ל. פי' המפרשים דחוקים מאוד. ולו"ד הנ"ל דלמ"ד קיימו ולא קיימו ע"כ הא דאמר קדמו לוקה אינו ר"ל שיהיה אפשר לקיים העשה מקודם. דכה"ג אפילו בניתק לוקה כל שהיה לו שהות לקיים. וע"כ ר"ל דקדמה העשה בקרא וקשה מאונס. ולגירסת הרמב"ם דגריס להיפוך ניחא טובא. דה"ק הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו דר"ל אפילו נתבטלה מאליה לקי שפיר מ"ל דלא גרע מכל הלאוין רק העשה לנתוקי וכו'. אבל למ"ד בטלו קיל ע"כ מלאו דחסימה. ולר"ל ל"ק בא למקדש טמא אמאי חייב. דאפשר אה"נ דפטור. ומתניתין כתנא דסבר התראת ספק שמה התראה. וע"כ סבר קיימו וכו' ולא הוקל הלאו מחמת עשה:

רש"י ד"ה אלא אמר רבא ה"ק וכו' וה"ק וכו'. עירוב פרשיות כאן. ונ"ל דחד באונס וחד במוצש"ר. דבאונס לא קאי לו תהיה אלא יוכל דמפסיק קרא. ובמוש"ר קאי אשולח דכבר הוא אשתו. ואולי להכי שני קרא במוציא ב"ר וכתב לשלחה בלמ"ד:

דף טו:

גמ' תני בטלו ולא בטלו. והרמב"ם גריס הכל בהיפך. וסבר דהתראה צ"ל בעת עקירת העשה. כיון דנתלה הלאו בעשה. הלכך הוי הס' למ"ד קיימו וגם סבר דלמ"ד קיימו יכול לקיים לעולם ולא תכ"ד דוקא:

תד"ה במאי. מסתברא טפי וכו'. ולפרש"י ניחא בלא"ה. דמכל ימיו יליף לה:

דף טז.

גמ' אי דקטלה קלב"מ וכו'. לכאורה א"ל כגון שהיתה רוצחת ויצאה ממקלטה ובגוונא דרשות לעיל י"א במשנה. ואולי חדא מתרתי נקיט. אבל צ"ע בסוף הסוגיא דאמר דל"ש באונס דהא מ"ל כנ"ל:

שם קם ליה בד"מ. צ"ע הא לר"י איירינן ואיהו סבר (חולין פ"א) דהתרו בו למלקות לוקה. ומכאן נ"ל ראיה לדעת וגרסת הרמב"ם דמהפך דר"י ור"ל. וי"ל גירסא הישנה דרוצח רודף הוא ומחתרתו הוא התראתו. עי' סנהדרין ע"ב ע"ב וכתובות ל"ד ב'. ודברי התוס' שם ד"ה אבל תמוהין. ובהכי מיושבת קושית משי"ח שבתוס' וקושית רע"א ז"ל מטריפה:

תוס' ד"ה התם ממונא לא משלם וכו'. אבל ל"ד. דהכא המלקות אינן על השריפה בעצמה. וקושיתם הב' י"ל דכיון שבעת העבירה נתחייב ממון ולא מלקות ל"ש שיתחייב במיתת הגר מלקות למפרע:

דף טז:

באו"ד לא משכחת ליה בטלו וכו'. אבל צ"ע לדידהו מאי ס"ד דגמרא דהיכי להוי בטלו במת הגר. ועוד דלפמ"ש לעיל משכחת לה בקטלו לגר שהיה רוצח בשגגה וכו'. ולפי שדחו ניחא הכל:

דף יז:

גמ' א"ר דילידא אימיה כר"ש וכו'. נ"ל דפרושו כמו יש אם למקרא וכדומה. ר"ל מאן דמצי למילף בסרוסי דקרא כר"ש מצי למילף. ומאן דלא ידע למילף הכי לא ילמוד כלל שום ילפותא:

תד"ה איסור. וא"ת ומנלן לר"ש וכו'. לפמ"ש במקום אחר דקרא דאחותו גלי לן שבכונה חילק הכתוב בין אחותו מצד א' ומב' צדדים לאורויי לן דא"מ מה"ד. א"כ א"ל בשום מקום דצריך למלקות קרא דא"מ מה"ד. דא"כ ל"ל קרא לחלק באחותו. ע"כ דהכא קראי ליתורי אתי ופריך עלה. ומסיק דקרא יתירא וכו' ר"ל דדרשינן רישא דקרא לא תוכל אכולהו כפשטיה חוץ לחומה ללאו. והיתורים כל חד לדידיה. והא דלא מוקמינן להיתורים לחוד. היינו משום דבמעשר ע"כ לחוץ לחומה אתו לא מסתבר לפסוקי לקרא לגמרי ואי לא הוו אתו כולהו בק"ו ממעשר הוינא דריש ליתורא רק חד דמסתבר טפי. ואינך כולהו חוץ לחומה. דכיון דפריט חד ע"כ צריך לפרוט כולן. דלא נימא דקאי רק אהני דפריט. אבל השתא דאתו בק"ו ליכא לאוקמי אחוץ לחומה לחוד דא"כ מוכת דא"מ מה"ד וקרא דאחותו ל"ל. דל"ש לומר דאתי קרא כי היכי דלא נטעי ונוקי להו איתורא. אלא ודאי כי היכי דאי לאו אחותו הוינא מוקי להו איתורא ה"נ השתא. אלא כיון דצריכין השתא גם לאזהרת חוץ לחומה דרשינן להו גם להא אכולהו דכתיבי מקמיה כיון דאפשר למסתבר הכי כנ"ל:

דף יח.

תד"ה איסור בעלמא. בסופו. א"י מאי נ"מ דהא גם חטאת ואשם ע"כ מעיקרן בפנים הם. ואמר לא תוכל בשעריך משמע ודאי דחזרו מותרין. ולו"ד הנ"ל דבאמת כולן היו בכלל ההיתר. רק משום קרא דבשר בשדה וכו' יצאו חטאת ואשם מכלל דהן מין בשר. וכן שירי מנחות דאיתקשי לחטאת ואשם:

דף יח:

תד"ה הנחה. ומשי"ח תירץ וכו' וצ"ע דא"כ לר"י נמי דלמא מעכבא הנחה מבשעריך. ולו"ד נראה דלר"י קאמר דמעכבא הנחה דכתיבא מקמי קריאה ומוקי עלה בשעריך. אבל לראב"י דתנופה כתיבא ברישא וילפינן לה משלמים דלא מעכבא. ל"ש למדרש בשעריך עלה:

דף יט.

גמ' לא פסיקא ליה וכו'. ומ"מ לא הדר ביה מראיתו דכיון דדר נמי בעו הנחה ע"כ הנחה מקמי הקריאה כתיבא וכמש"ל:

תד"ה מה להצד השוה. ויש למיפרך וכו' נ"ל דל"ש למפרך הכא אלא דברים השייכים לבית ומזבח:

שם ד"ה ואי סבר. דלא יעלה בירושלים יותר וכו', ונראה דסבר כר"י דמע"ש ובכור קרבי בבמה גדולה. אך הני דהוו חזי במקדש הן בעשה על איחורן עד היתר הבמה כדתנן בפי"ד דזבחים. וצריך קרא לפוסלן אח"כ משום חורבן מזבח. ובכורים לכו"ע באין רק בבית הבחירה דכתיב בהו בית ה'. ומשום בכורים הוכרח לומר דס"ל לא קדשה. וכיון שבאין רק בבית הוו אסורין לאתר חורבן בכלל בשעריך:

דף כב:

גמ' דאמדוהו ליומי וכו'. לעד"נ לפרש דליומי ר"ל דאומד הפחות הוא שא"י לקבל ביומו בב"א יותר וצריך ללקות ולחזור וללקות עוד אחר שנתרפא ואין זה זכות גמור. לכן אם קודם המלקות רואין שיוכל לקבל יותר בב"א מבטלין אומד ראשון. ובכבר לקה פטרינן אותו דטענינן לו אינו רוצה להתבזות פעמים. ואם אמדוהו שיכול לקבל כולם ורואין שא"י לקבל בב"א מבטלין אומד ראשון. ואם כבר נתבזה אדעתא דארבעים ולקה קצתן פטור לגמרי. וברייתא איירי שאומד הפחות הוא שא"י לעולם לקבל יותר. הלכך אזלינן בתר תרווייהו אומדי להקל כבד"נ דכתיב נקי וצדיק אל תהרוג:

דף כג.

גמ' אין מעמידין חזנין וכו' רמוז בריש דברים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. וידועים הוא לשון יסורים כמו ויודע בם את אנשי סכות. ולשבטיכם היינו המכים בשבט כפירש"י שם להלן ע"פ ושוטרים לשבטיכם:

דף כד.

גמ' אל תטמאו בכל אלה וכו'. התם כל אלה כתיב. ובאמת התם משום דמניעה הוא שייך גם בכל שכולם בכלל האיסור. ונ"ל ברור שט"ס הוא וצ"ל "ולאלה תטמאו" והך קרא בנגיעה איירי כדמסיק הנוגע וכו' וקרא דאל תטמאו בעריות כתיב:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה