אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
סנהדרין
דף ב:
תוס' ד"ה דברי הכל. דאקרא דלעיל קאי. אין כונתם דלא דרשינן הקישא כלל רק לענין מה דכתיב בענינא. דלא אשכחן הכי בשום מקום וגם איכא קרא אחרינא בפ' נסכים עיי"ש. ועוד דבכתובות ל"ג דריש הקישא דין לע"ז דבן גרושה עיי"ש. רק כונתם דמשפט אחד לא מקיש משפט חד לחבריה רק באותו משפט גופיה כגון ההוא דכתובות ע"ז גופייהו להדדי. אבל לא הודאות וגזלות. רק בד"מ לד"נ מקשינן משום דאקרא דלעיל קאי:
דף ז:
גמ' ר"א לא תנכרהו. עי' מ"ר פרשת משפטים דר"א אמר אם ראית וכו' הסבר לו פנים. ונ"ל דהיינו דאמר הכא לא תנכרהו ר"ל לא תעשה אתה שיכיר הוא שהדין עמו. או לא תנכרהו הסבר לו פנים כמ"ר דלעיל:
דף יא.
תד"ה רשב"ג. דאידך תנא חודש חסר. לו"ד ה"נ החילוק דכל שהוא לעולם מתחלת חודש הלבנה עד סופה הוי גם חסר בכלל וכדמסיק ר"פ. אבל היכא שאין זמן קבוע להתחלות הויא לים כרוב חדשים:
דף יד:
תד"ה אל יחסר. וי"א אל יחסר המזג שלא יחסר וכו'. בירושלמי ומדרש הפירוש מפורש כדבריהם הקודמין רק הי"מ סוברים דהכל לשטתיה דאביי ברפ"ח דשבת ואנן קיי"ל כרבא דמגיד שם דמזיקה היא על חד תלת. להכי מפרשינן הסוגיא הבבלית בע"א:
דף יח.
מתני' הן נכסין ובוא נגלה וכו'. נ"ל שהענין הוא שכשמלין את המת הולכים תכופין זל"ז מביאין הטומאה כמבואר באהלות פ"ו. וכה"ג אין מטמא לקרובים, לכן כשהנושאים נכסין בבני אדם הוא נגלה כדי שלא יביאו לו טומאה. וכשהן נגלים יכול להתכסות בבני אדם. וכן צריכים הכהנים להזהר בהלוית מת שאינן קרובים:
דף כא:
ג' למעוטי הדיוטות צ"ע למה צריך למעט גם היכי ממעט מלו. ועי' בס' הר"י ז"ל שדוחק בזה. דלא דמי לאינך מיעוטי דלו דהוא הוא הערבה עי"ש. ע"כ נלפע"ד דהדיוטות היינו שהנשים הן הדיוטות. ולקוחות הן לפלגשות ולא למלכות. או לזנות בעלמא. דליכא בהן לא ירבה. להכי תני בפשיטות לשון רבות:
דף ל.
תוס' ד"ה משום דמחזי כשיקרא וכו'. נ"ל דסבר דלחייב אסור לומר שלא לצורך. אבל לזכאי חייבין לתת זכותו בידן וא"א בע"א. ועי' בירושלמי:
דף מא.
תד"ה באשה. כאילו היתר לעצמו. אבל ע"ה צריך היתר לבד התראה. ולא הוה גם אחר התראה כחבר שסובר דלמא טעה המתרה וב"ד לא יהרגוהו. ולפ"ז ניחא לקמן ע"ב ע"ב דמוכח שם דסגי בהתראה לחוד דש"ה שהוא מתרה בו שהוא עצמו יהרגהו ולא קיל מחבר בלא התראה:
דף מה:
תוס' ד"ה אין לו. תימא וכו'. כאן אין מקום לתמיהתם. דמייתי רק לראיה דר"א ס"ל ל"ב. אך באשר אמרינן דב"ש ור"א אמרו ד"א [עי' יומא ס"א ונזיר מלון שם מקום לתמיהתם. ואולי כונתם משום דכתיב תהיה מעכב אפילו בנקטעה קודם לכן ובהא פליגי תנאי:
דף מז:
תד"ה מ"ט. כר"י בר משלש. רבא גופיה אמר הכי להדיא בכריתות כ"ה דעריפתה אוסרתה. אלא מ"ל דל"א הכי רק להלכה וכדמוכח מתני' דהתם. אבל מודה דאיכא תנאי דאסרי מחיים. והכא בעי לאוקמי היתר הזמנה לכו"ע. אבל ר"י סבר דלכו"ע שריא מדצריך לומר ע"ע אינה משנה. אבל ארבא ל"ק דל"א לר"ה בכריתות שם דר"ש דמתניתין דחולין סבר דאסירא דמ"ל דל"ב לומר הכי. דא"כ מ"ט שרי ר"ש בצפרי מצורע בקדושין נ"ז דנגמר גוף הקדושה מגוף הקדושה. אבל אר"י ל"ל הכי. דא"כ ע"כ מודה דצפרי מצורע תליין בפלוגתא ומאי אותביה לר"ל בקדושין שם. ול"ל דר"י ל"א אלא לר"ש משום דאמר שם בקדושין דל"מ בע"ח שנאסרים. חדא דנראה שם דגם לעצמו ס"ל הכי דהא מפרש כן טעם היתר משולחת. ועוד דסברא זאת ל"ש רק להכרעה דלא נימא איפוך וכו' אבל לא לראיה כיון שמצינו בע"ח שנאסרים. כדאמרינן התם. ואמשולחם גופא בעינן קרא להתיר. ועוד בכה"ג דע"ע שהוקצה למצותה ל"ש סברת ל"מ מע"ח שנאסרים עי' תוס' לקמן פ'. וכ"ש ע"ע שהוקשה לקדשים. ואף כשא"צ לה הויא כחטאות המתות ופשוט:
דף מט:
גמ' דאקדמיה קרא. ודאקדים מצנפת לאבנט שלא כסדר הלבשה [עי' רמב"ם סוף כה"מ] היינו משום דכולם של בוץ לבד האבנט אסמיך להו. ובכ"ג הקדים חשן ואפוד למעיל כדי להסמיך מעיל לציץ שבשניהם תכלת לבד:
דף נה.
גמ' השחת שרוף וכלה. נקיט ג' כנגד ג' מיני ע"ז. (א) של נכרי סגי בהשחתה היינו ביטול בעלמא [ולחד מ"ד מה"ת אפי' ישראל מבטל]. (ב) אשרה דמשה דבשריפה. (ג) ע"ז דישראל דבעיא גניזה היינו וכלה:
דף עג.
תד"ה חייבי. בפרק ד' מיתות, לפ"ד ביבמות י"ד ד"ה בזכור בתירוץ הראשון עיי"ש לק"מ:
דף עו:
תוס' ד"ה שברזל. מיזרף זריף. בירושלמי כאן מוכח כפרש"י. ולענין קושיתם נ"ל דכל שתוחב בידו הוי בכלל הכהו בידו דכתיב באורייתא. אבל בזריקה אינו ראוי לנקוב רק הברזל. וכ"מ בלשון הירושלמי:
דף פ.
גמ' ושור שנגמר דינו שינה גם בזה ממימרא דר"ל מלא נגמר לנגמר ומנתערב בנגמר למעליו ומפטור לחיוב. אולי משום דידע ברייתא דמייתא בתר הכי דאפי' נתערב א' שנגמר במעליי כולם חייבים. ואפשר שגם זה פשוט ליה משום דר"י איירי בה ואיהו ס"ל בב' שבילין בבא לישאל עליו ועל חבירו כב"א דמי. ואיך נקל בכולהו ובפרט ברוב נגמר דינן. וגם נראה דר"י סבר דספק תורה מה"ת לחומרא דס"ל בקדושין פ"ד דתרי מיעוטי צריכי לממזר בשתוקי ושתוקי בכשרה וגם ס"ל ב' כתובין הבאים כאחד א"מ:
דף פב.
גמ' שהרי רודף הוא. צ"ע דבידו לפרוש. ואף להפוסקים שאין הנרדף נהרג על שיכול להציל בא' מאברי רודף. כה"ג מודו. דהתם משום טרדא א"י לכוין. אבל כאן דרכו לפרוש דחשיב לקמן במנין הנסים שלא פירש. ואולי משום שנעשה נס שא"י לפרוש אמר דאינו נהרג. אבל הפו' הביאוהו להלכה לעולם. ונ"ל הטעם דמדינא אסור לפרוש באבר חי כמ"ש רמב"ם הלכות שגגות ספ"ה. ואפילו במקום פ"נ. דהבועל נכרית בפרהסיא הוי בכלל ג"ע:
דף פב:
גמ' שהמלך אלקום עמו. לו"ד רש"י הנ"ל דקאי על השטן ויצה"ר שנקרא מלך זקן מלך בלהות והיינו אלקום שאינו מקיים את האדם רק מורידו לבאר שחת. ואולי קורהו אלקום שאין לו הפסק שנתן לו כח לבעול כ"כ:
דף צד.
רש"י ד"ה תגלת פלאסר. שם אחד. צריך עיון דבחזקיה מנה כה"ג כאו"א. וגם צ"ע דרבא ויקירא תארי שבח המה. ובשם שמים כה"ג נמחקים. ומנאם לשמות. ולו"ד נ"ל דאלו הם שמונה "תגלת" "תגלת" "פול" "פלאסר" "פלנאסר" "שלמנאסר" "סרגון" "אסנפר". ודמצינו פלסר פלנסר לא חשיב בפ"ע בשביל חסרון אל"ף:
דף קה.
גמ' דקאתי מיהודה. גלה עיר אחיתופל היא מערי יהודה כדאיתא בספר יהושע: