אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
בבא בתרא
דף ב.
גמ' סברוה מאי מחיצה גודא כדתניא וכו'. מצינו הרבה משניות וברייתות גודא מחיצה. אלא דהתם נהי דבעי גודא. מ"מ ליכא שם שום חלוקה בלא"ה. ושפיר הוי מחיצה מלשון מחצת העדה. אבל הכא חייבין לחלוק והרצון הוא רק אכותל ומביא מכרם דהתם נמי סימן חלוקה כל דהו אינה על בעל הכרם לבד אלא על שניהם בשוה. והיתרון על בעל הכרם:
תוס' ד"ה השותפין. ובפ"ק דע"ז וכו'. עפרש"י שם. והיינו דאייתי משבועות. אף דהמ"ל משאר מקומות שאינן מסדר נזיקין לא אכפת להו. וע' רבות ע"פ ראשו כתם וכו':
שם ד"ה כפיסין וכו'. שהוא של עץ. ע' במוסף הערוך ערך כפס שהוא מלשון חתיכה ונראה דמורכב מן כף פס. כשקיפס בבכורות מ"ג: שם ד"ה בגויל. דאם נהגו יותר וכו'. דהכל במשנה לא קאי אשיעורא רק אמין המחיצה. דהכל תני קודם השיעורים. ובמין ל"ש יותר מגויל וקאי אפחות. וממילא ש"מ גם פחות מהשיעור בכאו"א:
שם ד"ה לפיכך. כדפריך בגמ' גבי בקעה וכו'. בכל הדבור מוכח דמפרשי פרכת הגמ' ולא יעשו וכו' דמספיקא הוי לשניהם. וצ"ע דלמה לא יהיה העדר החזית ראיה וכפרש"י שם. ולפ"ז צ"ל ע"כ דהאי לפיכך קאי אהיכא דעביד חד חזית כמו לפיכך דסיפא. ואמר דלא מהני כיון שיכול לכופו. וע' ברא"ש ובנ"י. וה"ק בגמרא ל"צ דנפל לרשותא דחד ר"ל דמשום סברא דעושין בע"כ הוי של שניהם אפילו נפל וכו' בלא תקנת חזית ע"כ לא תקנו חזית:
באו"ד ואיידי דנקט אבנים וכו'. אבל לפרש"י י"ל כגון דאחזיק במקום. ולהתוס' ל"ל כגון דאחזיק שני חזקה. דא"כ מאי עדיפא חזקת השותפים ע"י כותל מחזקתו לבדו:
שם ד"ה אומר שצריך להתרות בו. ר"ל דלענין הגדירא אי תני סתמא הוה משמע כמה פעמים. אבל לענין התראה א"ל דכיון דא"ל גדור בפעם הא' תו ל"צ. אבל מסברא ודאי שייך לחלק גם בחיוב בין פעם א' לב' כדמוכח מדבריו לענין התראה:
באו"ד ולהכי נקט תרי זמני. ואפשר דצריך להתרות כדי שלא לקיים כלאים:
דף ב:
רש"י ד"ה ה"א במסיפס בעלמא. ורצו דקתני וכו'. דהשתא לא הוי רבותא הא דעבדי מסיפס אלא הא דעבדי כמנהג. ושייך שפיר רצו לחצות ר"ל לחלק. שזה א"א בלתי עשיית מסיפס עכ"פ:
שם ד"ה סיפא. כלומר ה"ה וכו'. ומוכח לה מדקתני סתמא משמע אפילו לא נתרצו ול"ל דסמך אהא דתני נפל דאי לא נתרצו כי נפל מאי הוה. הא א"ל משום סיפא וכו' באו"ד לא מחייבין ליה. ואפי' עשו שניהם. דהא סתם קתני:
תד"ה וחייב. דמי יודע אם הוכשרו. צ"ע מטמא במשקין טמאין מא"ל. וכן מטמא משקין דומיא דמנסך מא"ל. ועי' בירושלמי דכלאים שם:
באו"ד נמי מפסיד ול"ד למנסך בדאית ליה שותפות ספ"ב דחולין. דהתם בכלל מערב הוא כמש"ש התוס'. ומערב כיון דחייב בלא שותפות לא מפטר בשביל השותפות. משא"כ הכא דל"ש בענין אחר. אבל צ"ע דמשכחת במסכך גפן חבירו על תבואת חבירו. וע' בירושלמי רפ"ח דכלאים מפרש משום קנסא:
באו"ד במזיד דוקא וכו'. דבהא סתם תנא לא כר"מ. ואף דפריך שם בגטין מכמה סתמי אדר"מ. היינו דעדיף טפי לאוקמי דר"מ משום היזק שאינו ניכר. דתהוי עכ"פ אינך מתני' כוותיה:
שם ד"ה ה"א. אבל אם רצו וכו'. צ"ע דא"כ המנהג לא מעלה ולא מוריד דתלוי הכל ברצונם ולפרש"י ניחא. דברצו סתמא עושין כפי המנהג:
שם ד"ה נפל שאני. שהורגלו וכו'. ודאי דגם לפירושם צ"ל שיודעים שנתרצה תחלה. דבלא"ה לימא מאן בעי מינך דתבנה ותורגל. אלא לפירושם י"ל שכופין אותו שנתרצה תחלה אף שחבירו לא נתרצה. אבל לפרש"י ל"ל הכי. וקשה מאי איריא נפל. מיד שהקנו נתחייבו:
שם ד"ה שאני. תימא וכו'. צ"ע מאי קשה מהתם דלמא איירי למחיצת עשרה:
דף ג.
גמ' כי רצו פליגי תנינא וכו' ל"ל דס"ד דלשון חולקין דהתם איירי בכותל דוקא, דהא התם קאי נמי אשדה דבסתמא אין מחייבין לגדור, אלא ס"ד דפירוש חולקין כאו"א כדיניה, ומוכח דרצו באין בה שוה ליש בה. וקשה אמתני' דקמ"ל באין בה טפי כמ"ש התוס', ולל"א ניחא טפי דמפרשי בגמ' הכי:
שם במאי אוקימתא וכו' הדברים תמוהין. דמעיקרא פריך דמוכח מסיפא דאם רצו בונים בע"כ. והשתא פריך ליהדרו בהו. ועוד היכי ניחא ליה סיפא מעיקרא:
דף ג:
גמ' ומחתי כשורי מאי. דבהוצאה מועטת אין לחוש לפשיעותא:
שם פדיון שבויים. י"ג מילתא דמצוה. דלעולם יש לנו לדחות מצוה העתידה מפני מצוה שזמנה עכשיו. אבל שריגי ליבני הוי כעוסק במצוה:
שם דירתא דאינשי לא מזבני. צע"ג דהא א"ד עומד בפני פ"נ אף לזריזוות בעלמא. וכ"ש שבי דכולהו איתנהו ביה ופיהם דבר שוא ושמא יחזרון השבאים. ונ"ל לפרש דברי הגמרא דל"ח דילמא ימנעו מלתת כפי יכלתם וימכרו בהכנ"ס. כיון שכבר נבנה. וכ"נ לשון הגמ'. אך צ"ע בפוסקים:
תוס' ד"ה אמר. השתא ל"צ וכו', אולי אי הוה מצי למעבד כשיעור מקדש בבנין הוה עביד.
שם ד"ה בי קייטא. ועוד מחמת קור וחום וכו'. והא דאסור כשאין מקום כלל ע"כ לכו"ע משום צלויי. וא"כ כי שני לקמן שאני מלכותא. צ"ל דהתם נמי כמו איכא דוכתא. דגם בעת הבנין הקריבו כדתנן בסוף עדיות שם ד"ה א"ה. עד שיתפללו דל"ל עד שיחזו בו תיוהא. דא"כ גם הישן ימכרו ומה הועילו חכמים בתקנתן:
שם ד"ה כל דאמר. וכן הוא וכו' ומכאן קשה לפ"ה וכו'. ונ"ל דאבותיו דאגריפס נשתחררו מבית חשמונאי קאתינא אינו מן המשוחררין. שהם מפרסמין ולא יכחשו:
דף ד.
רש"י ד"ה א"כ מאי אבל. והכי איבעיא למתני וכו'. לפום פשטא דגמ' נראה דאביי מפסיק למתני' הכי. וכן בגינה. מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו בבקעה. מקום וכו'. ושפיר פריך מאי אבל:
תוס' ד"ה ה"ק. וסיפא לפי וכו'. עי' בירושלמי דלא משמע הכי. ורגילות הוא בכ"מ דתני מקום שנהגו כך ומקום שנהגו כך. ולא דייקינן מידי:
דף ד:
תוס' ד"ה שניה. וק"ק דא"כ וכו'. לכאורה נראה דרביעית שאני דעשויה רק לטובת הניקף והל"ל איני רוצה. ולפ"ז במקיפו מד' רוחות פטור נמי ארביעית. ונקט ג' להשמיענו דאם גדר הד' חייב. ולפרש"י גבי רוניא בסוף הסוגיא שהקיפו מד' רוחותיו. אינו חייב כלל לרבינא להך לישנא לת"ק דר"י. וראיה לזה שגם רבינא לא הזכיר דמי כותל רביעית. ועי' בח"מ רס"ד ס"ד בהגה"ה:
דף ה.
תד"ה ארבעה. פירוש לעור גדול. לו"ד הנ"ל דה"ק ד' רוחות לעור גדול וכן לקטן [ואומרים כן לפי שצריך להקציעו מד' צדדיו ובעור קטן הטורח יותר בערך שטחו] וכאן באותו רוח עצמו היה רבינא בר מיצר גדול. וס"ד לסלקו ודחי ליה מהאי טעמא:
דף ה:
גמ' אלמא לא עביד אינש וכו'. והכא ל"א כ"ש זמניה כברישא. דהכא עכ"פ אין לו לתת כסף קודם שיבנה. אבל ברישא צריך לתת בשעה שחבירו נותן כדין שותף:
תוס' ד"ה כי היני. שמא יפול ביתו של משכיר ול"א שמא יפול הבית ששכר. דס"ל כרש"י סוף השואל דהמשכיר בית זה ונפל נותן שכרו משלם. ובב"מ שם מספקא להו בהא ונקטו ב' האופנים. ואנן דפסקינן דבזמן קבוע אין מוציאין בנפל בית המשכיר. צ"ל דחייש לנפילת הבית ששכר:
באו"ד ומיהו קשה וכו'. ונ"ל לחלק. בהלואה שעשה לו חבירו טובה וכן בכותל שצריך לדבר כמו חבירו ואם יקדים חבירו לתת הוה כהלואה. בוש מפניו וחייש דלא לטרוד. ואף בלמעלה מד"א כיון שיודע שרוצה בזה ושייך הטעם הנ"ל. משא"כ גבי משכיר ושוכר:
שם ד"ה מי אמרינן. אך קשה דמ"מ וכו'. ולדעתי הכא עדיף דעיקר טענתו הים טוען כמו שטוען עתה:
באו"ד בסופו. צע"ג דהתם איירי כדבעיא לאפוקי נפשה מיניה דאינה מעיזה. וביבמה אמרינן כשכבר גרשה. עיי"ש. ובלא גרשה ל"ש כפיה כלל דלעולם אומר שבעל ויבעול, רק על תוך ל' פרכינן התם נכפינהו ליבם. היינו שישהא עד אחר ל' כדרך איש ואשתו:
דף ו:
גמרא סוכה דמצוה וכו'. דאין דרך עשיה לצל אחר החג:
דף ז.
גמ' אלא תיבני ובי ציבי. דעובדא תנינא מוכחא אנפשה דלא הוה בדירה גמורה. מדל"א לא מצינא דאטרח עד דאמר סתרנא לכולה. ע"כ בתיבנא ובי ציבי דיכול להשתמש כ"ז שלא נסתר כולו:
תוס' ד"ה היינו הך. וא"ת וכו'. לכאורה אין מקום כלל לקושיתם. דהא לא מוכח בהך עובדא דגם טענה ראשונה אמתית. דלמא לא זכה רק משום דלא טרחנא. ואי משום דלא הוה מייתי דברים בכדי. א"כ קשה גם לתירוצם למה מייתי להו כיון דמלתא דפשיטא נינהו. ולפמ"ש על הגמרא ניחא כ"ז:
דף ז:
תד"ה מר וכו'. וניחא דתני מ"י קודם מ"ק:
שם ד"ה לפי שבח ממון. לא יזיק לגופם. הטעם דחוק מאוד. דהא הוי כא"א שלא לעמוד. ומה"ט נהרג בא במחתרת אף בשבת. ויותר הנ"ל משום שממון הוא הגורם ביאת הגייס. ואולי יש להעמיס כן בכונתם. ונ"מ לדינא בכמה גווני. וע"ש ב"ק קט"ז. דהתם המשא הוא הגורם גבי ספינה:
דף ח:
גמ' ואפילו בע"ש. דאינו כשומר אבידה דפטור מלמיתב פרוטה לעניא. דדברי קבלה אינן לגמרי כד"ת. וכ"ד המג"א סס"י רנ"א עיי"ש:
רש"י ד"ה הא הימוני מהימן וכו'. מדלא פירש גביה גופא דמתורת אמונה מהימן. ונ"מ לענין ב' אחין. נראה דס"ל דלענין שררה אין עושין ב' אחין. ורבי לגזברין מינה. וה"ה דאפילו חד ועובדא הוה הכי דהיה צריך ב' אנשים. וכ"ה בהדיא בירושלמי סוף פאה דאסור למנות שני אחין ולכן לא הביא הרמב"ם היתר ב' אחים דלא שרי אלא היכא דסגי נמי בחד. כנ"ל ברור:
תוס' ד"ה אכפיה. וכ"מ בירושלמי וכו'. אבל בבבלי לקמן פ"ט א' נראה דהתם נמי משום לאו הוא דכופין. ובעיקר דבריהם נלפע"ד דצדקה שאני דדרשינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה. ועשית אזהרה לב"ד. והארכתי במ"א בזה דקאי גם על צדקה שחייב לפי ערך עשרו ולא דוקא שנדר. ואף דאמרינן כל מצוה שמתן שכרה וכו' אין למדין מן הכללות:
דף י.
גמ' אחת שמצילתו ממיתה משונה וכו'. בסוף שבת אמרו לא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. וכאן עיקר כונתם הוא רק למעט דאפילו ממיתה משונה אינה מצלה אלא אם א"י למי וכו' וכ"ש ממיתה עצמה. אבל מדין גיהנם מצלת צדקה כל דהו. והטעם כמש"ש דבני חיי ומזוני במזלא וצריך זכות גדול לשנות המזל וז"ש ע"ז הכתוב לא יועילו אוצרות רשע. ר"ל אפילו אוצרות צדקה [כמ"ש מונבז ואני גנזתי רק ברשע היינו שלא כראוי לא יועילו. ויש צדקה המועילה גם לזה דנותן וא"י למי. ולהכי פריך מראב"י דקאי אר"א דמקמיה דבשביל בנים יפזר מעות לעניים ולא יתן לקופה כנ"ל [ולהכי מייתי דר"א. ע' בע"ז י"ז דמייתי מראב"י ולא מייתי דר"א] ומהני אע"ג דבמזל תלויים. ומשני דכי אמרינן שאינו מועיל בדמני כר"ח ב"ת ואינו נותן לקופה אלא מחלק בעצמו. אבל באין ממונה כרחב"ת מהני מחלק בעצמו:
רש"י ד"ה לבעה"ד רשע או נכרי. מספקא לרבינו אם לאפיקורוס ישראל ג"כ או לעכו"ם דוקא אבל ישראל כ"ש דפקר טפי כמ"ש בסנהדרין ל"ח ע"ב ועפרש"י שם דאיירי במביא ראיה מה"ת עיי"ש:
דף י:
גמ' צדקה וחסד לישראל ולאומים חטאת. לפ"ז יפרש דהלמ"ד דלאומים היא משמשת. ואפשר לכולהו הוי הכי:
שם ור"א נמי. נהי דלא היה ר"א תחת ממשלתה שהיה בא"י. מ"מ ארבא אמאי איקפד:
הל ע"א גמ' הוסיפו לו כ"ב שנה. שמעתי בשם הגר"א שהוא כחשבון עבורים ויניקות של שמונה נפשות שהחיה:
רש"י ד"ה דלא סיימוה קמיה וכו' נראה דל"א לו שקר שנתנו לעניי ישראל. ומ"מ אקפד דה"ל לפרסם שחלקם לעניי עכו"ם. ומאן דשמע הקבלה לא שמע החלוקה ואתי לידי טעות לעתיד. ולהכי אמר לא סיימוה קמיה. דודאי רבא פרסם רק המגיד לר"א לא ספר לו:
ע"ב גמ' ה"ק וכן חמש חצרות וכו'. ר"ל כמו רישא שפתוח למבוי אחר שיכולין בני מבוי האחר ללכת דרך זה. ובני מבוי זה אינן רשאין דרך האחר. הכי נמי בה' חצרות:
דף יב.
גמ' ד"א הסמוכות לר"ה כר"ה. היינו במבוי דוקא:
שם שנא' ונביא לבב חכמה. נראה דר"ל מדכתיב למנות ימינו כן הודע היינו עפ"י נבואה ואח"ז נביא לבב חכמה. הרי נבואה נתלה בחכמה והחכמה תכליתה:
תד"ה מצר שהחזיקו כדמוכח בהמניח. עי' בביאורי הגר"א בשו"ע ועי' עירובין נ"ג לסטים שכמותך כבשוה ואמר עלה נצחוני. ומסתמא סבר מתחלה שהחזיקו ברשות כמ"ש בסמ"ע שם:
דף יג:
גמ' הא תרגמא ר"ש בשרצו. נ"ל דהשתא לא צריך לאוקמי בששניהם רוצים בעת החלוקה. רק רצו קודם. והקנו להיות שותפים בכל או"א. והוי כמו דהוו שותפין בזה בפ"ע ובזה בפ"ע. דנ"ל דמודו כו"ע דאומרים גוד או אגוד בכל אחד בפ"ע. ועי"ז באים לחלוקה. ולרוה"פ דס"ל דבכל ענין אומרים על כאו"א בפ"ע גוד או אגוד ניחא בפשיטות. דזה שאמרו שרצו היינו שע"י אמירת גא"א בחר זה בזה וזה בזה:
תוס' ד"ה ש"מ. וא"ת וכו'. נ"ל שאם היה יכול לתת דמים רק שאין לו א"י להחזיקו כעבד. דרק שעבוד בעלמא הוא. ועוד נ"ל יותר דאפילו בש"ד ששייך גם אגוד. מ"מ למאן דא"ל גא"א הורע כחו של כ"א כיון שיכול חבירו להפקיע בממון אם לא שיקנה גם חלק חבירו. ומשועבד גם חלקו לחבירו. ע"כ א"י לאוסרו על חבירו בקונם שיאסר גם חלק חבירו. ולהכי פסקינן הלכה כראב"י בר"פ השותפין. אע"ג דטעמיה ע"כ משום ברירה כדמוכח בב"ק נ"א ואנן ס"ל דאין ברירה. הלכה כדבריו מטעם הנ"ל. ור"ה דפסיק התם כוותיה לשטתיה אזיל. וסמיך אברייתא דמעלין אותו בדמים. ובהכי ניחא למאן דל"ל גא"א. מהך ברייתא ל"ק ליה. אף דאדחייא הא דמייתי מרשב"ג. כיון דע"כ ת"ק דהשותפין שם ל"ל גא"א, ולפ"ז צ"ל הא דפסקינן בנזקי בור כראב"י. היינו מטעם דספק ברירה. דקיי"ל ברירה הוי כספק. ולא מפטר ראשון עד דמסר לשני החיוב בודאי. אך יותר נראה דגם בנזקי בור שייך טעם דגוד או אגוד כמו טעם דברירה דלחייבו בשותפות. כיון דלא הוי כשואל על חלק חבירו. דהא שרי במודר הנאה. והא דאמר רבינא התם משום ברירה. היינו לטעמייהו דרבה ור"י. ואינהו ס"ל בנדרים שם דבברירה פליגי ע"ש:
שם ד"ה ואי ס"ד. וא"ת אפילו וכו'. עמ"ש לעיל דמ"מ באין עי"ז לחלוקה. דהאי קני חדא והאי חדא:
באו"ד פריך טפי שפיר. ר"ל משום דלמאן דס"ל גא"א ניחא כה"ג בפשיטות:
שם ד"ה ומסיים. בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה וכו'. והא דאמרינן במנחות ל' אם בא לגמור גומר ואפילו באמצע הדף. ה"פ. אם בא לגמור שלא לכתוב עוד להלן ויהיה רק חומש אחד מותר ואין בזה משום מורידו מקדושה חמורה לקלה. ואפילו נגמר באמצע הדף כחומשין של ס"ת גופא. אפ"ה מותר להניחו בקדושת חומש בעלמא. דאם בא לכתחלה לגומרו לשם חומש צריך שיראה לסיים בסוף הדף. ואיכא ב' רבותי. דמותר לעשות מס"ת חומש. ואף בסיימו באמצע הדף. וכ"כ תוס' שם (דף מ') דכל היכי דתני ואפילו ב' רבותי הם:
דף יד:
גמ' לכדר"ל וכו'. ואף דסמוך לושמתם בארון. ר"י לטעמיה דלא דריש סמוכין רק בדמוכח או דמופנה. והכא אף דכתיבי תרי אשר שברת. בפרשת תשא ובפ' עקב. אורחא דקרא למהדר במשנה תורה ואינו מופנה. עיין יבמות ד'. ובהכי ניחא דלא אסיק תו ואידך דר"ל מנ"ל, דר"מ דריש ליה מקרא דכי תשא. ודעשנה תורה דסמיך לושמתם דריש סמוכין. אף דאינו מופנה דריש סמוכין [ובזה מדויקים דברי רש"י ד"ה אשר שברת]:
שם איידי דזוטר מרכס. אף דהמגלות זוטרין מיניה. לא מרכסי משום דקוראין כ"א בזמנה. ולפיכך נקראות מגלות. עי' ברות רבה בסופו דדריש קרא דהנה באתי עיי"ש. ומכל זה מוכח שמנהג קדום הוא לקרותם. ויונה. אף שמוזכר בפ"ד דמגילה שמפטירין אותו ביוה"כ מ"מ משמע דל"צ כולו. רק נהגו בכולו לפי שמאריכין בלא"ה בתפלה ביוה"כ [עי' ירושלמי פ"ג דמ"ק אין מראין פנים בר"ה ויוה"כ משום בטול תפלה] ובימי חכמי הבבלי לא נהגו כן כדמוכח בכ"ד. ועי' במדרש סוף קרח דחשיב גם ליונה בפ"ע והיינו מטעם הנ"ל. כידוע שהמדרש בשיטת הירושלמי אזיל. שהוא אגדת א"י:
רש"י ד"ה שה"ש. לעת זקנתו. ר"ל שאמר גם אותו בזקנתו. דאיכא מ"ד הכי בריש מדרש חזית. אבל למ"ד דשה"ש בילדותו ה"ל להקדימו וע"כ דסבר האי תנא דכולם בזקנתו:
תוס' ד"ה ור"מ. שהיו מונחים וכו'. נראה שהעמודים היו עומדים משני ראשי ארכו. שכן נאה לו. ולהכי הקדים קושית האי מצד ארון וכו' אף דבברייתא עמודים קדמי דאי הוי ס"ת באמצע ביני לוחי לא הוה ק"ל כלל אעמודים:
שם ד"ה ולמ"ד. דקתני סיפא וכו'. ונראה דמ"מ ניחא למ"ד משל היה. שאע"פ שמשה כתבו מאחרין אותו לתלים לסמוך משל למשל. ואהא סמיך ההוא מרבנן למפלג אכולהו תנאי:
דף טו.
גמ' ואימא בימי יוסף וכו' א"י מה הוסיף בזה.. הלא גם זה בימי יעקב כמו הקודם לו. וזה היה עוד קודם. וגם הך איפה בה"א כתיב והוי כמו אנה. ואינו ענין לאפוא באל"ף. ולהכי נמי לא הביא איפו דאיוב ט' דיש לפותרו מלשון אנה. והאי אפו דמייתי מאיוב פירושו כמו באל"ף. וכן לא מייתי מאיוב י"ז ואיה אפו תקותי. ומקאפי' י"ט גופא המ"ל דעו אפו דקדים. אך סמיך אסיפא דהאי קרא בספר ויוחקו דמייתי בתר הכי. ונ"ל דכיון דלא אשכחן איפוא כמו במשה יצחק ויעקב דבאל"ף באיוב. ואשכחן כהאי דיוסף באיוב ד' איפוה ישרים ובאיוב ל"ח איפה היית. להכי פריך מהאי:
דף טו:
תד"ה דור. תימא לר"י וכו'. תימא על תמיהתם דאטו לא ידעינן שאבימלך בן גדעון היה אעד ולא אשכול. והרבה בימי השופטים נמצאו בם דברים שאינם הגונים כ"כ. והתם מיירי במקבלי תורה. הזקנים והנביאים ואנשי כה"ג ותלמידיהם ואסקינן התם דופי של סמיכה לא הוה:
דף טז.
גמ' שהיה גוזל שדה. צ"ע הא אסור לגנוב ע"מ לשלם כפל וכ"ש בב"נ דלית בהו השבה ונהרגין. ורבא דס"ל לעיל דבימי מרגלים היה ע"כ ס"ל דב"נ היה שסגין על דורו כעץ. ואולי שאני קרקע דהדרה בעינה:
דף יז.
תד"ה שלשה. תימא וכו' ולפ"ד ה"נ לתרץ בפשיטות דסבר כמ"ד לטורדו מעוה"ב. ולא חשיב אלא הני שהקרן קיימת לעוה"ב:
שם ד"ה שבעה. וישלוט בו רמה ר"ל בבשר. אבל העצם לא ירקב:
דף יז:
גמ' אלא לאביי קשה. אמת הוא שהוכרח למתני לאביי כותל כמש"ל על התוס' ד"ה מכותל. אבל אין הוכחה על שיעור הכותל אם לא כדמסיק שבאו בב"א:
תוד"ה פתח. ופעמים מקצר. לכאורה החילוק פשוט. דהכא ע"כ צריך לשנות בור. אבל בהמניח ל"ק מידי. דיכול לומר תרווייהו או חבית או כד:
שם ד"ה מכותל וכו'. א"י מאי קשה דמ"ל דאם סמך לו חבירו בתוך ג"ט אינו חייב להרחיק יותר מג' מקרקעו דלאו בידי חבירו לשוויה לקרקע דידיה כותל בורו:
דף יח.
תד"ה ואם היתה רפת בקר. וחדא מנייהו נקיט. לפרש"י דההזיק הוא משום עשן. ודאי אם עשה חבירו אוצר אסור לו להסיק ולהזיק לחבירו בידים. אך אין כן דעת התוס' כ"ה ב' ד"ה עני והעשיר:
דף יח:
גמ' ואי דלא סמיך המ"ל לפעד"נ דלמאן דשרי סמיך סבר דרבנן ור"י פליגי בסברא זו. ר"י סבר כיון שהדבורים באין מעצמן לאכול חרדל הוי בעה"ח כסמוך בעלמא. אבל למאן דלא סמיך קשה בתרתי. לרבנן היכי סמיך בעה"ד ור"י מ"ט שרי בעה"ח. ולא סבר דתהוי קולא להאי מה שגם חבירו מזיקו. ור"פ סבר דגם המקשן סבר דקיל היכי דשניהם מזיקים לר"י. אלא דמקשי לרבנן דל"ל הך סברא האיך סמיך בעה"ד. ואהא משני בלוקח. והיינו שבעל דבורים לקח חצי שדה ובה דבורים. והמקשה סבר דמשני ליה ששניהם סמכו בהיתר בהיותם של עיל דכדי אחד. משום דקשה ליה גם אר"י מטעם הנ"ל. ולכן הקשה מ"ט דרבנן ור"י במשרה וירקות. ומשני רבינא דסברי רבנן שעל עי שנקרא מזיק שהוא עושה עיקר ההיזק כמו הכא בעה"ח עליו להרחיק. דהדבורים אינן מזיקות כ"כ. והשתא ל"צ לאוקמי בלוקח. ור"י סבר כיון דשניהם מזיקים א"צ להרחיק כלל:
תד"ה וסבר ר"י. משמע דסמיך בעש"ד תחלה. לא אבין קושיא זו, דאה"נ דלקושטא קשרי ר"י גם בסמך בעל הדבורים דסבר כ"א רשאי בשלו. אבל מתני' קאי אליבייהו דרבנן ולא שרו רק משום דהדבורים מזיקות וטעם זה אינו מספיק בעשה בעה"ד בהיתר. והא דאמר בתוספתא בחרדל דוקא. היינו דבאינך צריך הרחקה כ"ש גם לר"י כפסק הרמב"ם [אבל במשנה א"א לומר כן. דפריש טעמא דל"ש רק בחרדל] מה שא"כ בחרדל דבע"כ הרחיק גם בעה"ד כ"ש מהחרדל. וז"ש כדרך שעשית וכו':
דף יט.
תוס' ד"ה המבריך. כשזורע הצדדין ברחוק ג' וע' בהג"א. וצע"ג דהא עבודת הגפן ו' טפחים:
דף יט:
תד"ה שנילושה. ובמס' אהלות וכו'. משמע שהוא סיום קושיתם. אבל באמת תירוץ הוא. דל"ל הכי, דפחות מביצה בטל אף דחזי. דלשון אוכלין משמע דחזי. ולהכי לא פריך מינה לשמואל דפחות מכביצה שאני:
שם ד"ה רואין. כיון שעומד ע"י כלי אעפ"י וכו'. עיין בפי' הרא"ש פ"ו דאהלות שתמה ע"ז. והעיקר כמ"ש הגר"א ז"ל בפי' לאהלות דכלי טהור והעומד ע"י מציל רק עם דפנות אהלים:
דף כ.
רש"י ד"ה בסמיכתא. עב יותר מדאי. הלשון קשה להולמו. דבסמיכתא ליכא שיעור ג' על ג'. כיין כלים פכ"ח מ"ח וזבחים צ"ה עיי"ש:
תוס' ד"ה היא גופא. דמשמע דסותם לגמרי צ"ע אם יש לחלק כן. מאי מקשי מגרוגרת אדשמואל הא בגרוגרת איירי דסותמות לגמרי כביאור ר"ת בדבור שאח"ז. וצ"ל דלשון חוצצין משמע בין בכולו בין במקצתו, לפיכך מקשי בהא ובהא. שם ד"ה חזי לא לעניים ולא לעשירים וכו'. לא אבין קושיתם. דנהי דלא חזי כלל כמו שהוא ואינו מק"ט. אבל אתא למשקליה לחברו לחתיכה אחרת. עיין כלים פכ"ח מ"ח ומפרשיה:
דף כא.
גמ' מי שיש לו אב וכו'. נראה דר"ל מי שיש לו אב ת"ח דוקא ואחר תקנה ראשונה העלה אף ע"ה:
שם ולא לסופר יסודי ולא לסופר ארמאי. להס"ד הוא זו ואצ"ל זו. ולהתירוץ אפשר דסופר ארמאי הוא מלמד תינוקות:
תוס' ד"ה ולמדתם. מעצמכם. זה הדרש אמת לענין בן חבירו. דבעצמו חייב ללמוד עם בן חבירו דע"י הלמוד הוא כבנו כמו בני הנביאים. אבל לשכור אינו מחויב והצבור מחויבים בזה מתקנת ב"ג. עיין ברמב"ם ריש ה' ת"ת:
דף כא:
גמ' מרחיקין מצודת הדג מן הדג. הפוסקים השמיטו דין זה. דסברי דסברת סייארא דחויא הוא. דהא מסקינן דדר"ה תנאי היא. וה"ה הך דדגים. וקיי"ל כרבנן וכר"ה בדר"י:
תוס' ד"ה סופר. דיכולין להגיהו. יש גוונא דא"א להגיהו כמו שמות שאינם נמחקים או יותר מג' טעיות בדף:
שם ד"ה ומקרי. וקשה לר"י וכו'. נ"ל בפשיטות. דשבשתא שהמלמד מלמדו בטעות הוי פסידא דלא הדר. ול"פ רק בנשתבש התלמיד מעצמו והרב לא דייק. כעובדא דאיוב כמ"ש תוס' לעיל:
שם ד"ה תנאי. פליג וכו'. נ"ל דפלוגתא דר"י ורבנן תליא בפלוגתא דר"י ורבנן בנדרים פ' בחיי אחרים וכביסתן. ורבנן דר' יוסי היינו ר' יהודה. ולפ"ז אפשר דר"י לא אסר בבר מבואה אחרינא דבעי חיותא:
דף כב:
תוס' ד"ה אלא. אא"כ הרחיק ד' אמות. עיין באשר"י שהרבותא במאי דאיירי דנפל. אעפ"י שכבר נידש. ובזה מיושב מאד הא דא"ר ל"ש אלא בכותל גינה. דבחצר למ"ל. ורב אושעיה לא קאי אמתניתין רק דינא קתני:
דף כג.
תוד"ה אין חזקה. אומר ר"ת וכו'. ועכשיו א"י לקבל. נראה דסברתו מוכרחת. דבלא"ה כל מה שהדבר קשה לסבול יותר הים לו למחות. ועיין ברא"ש שדחק בזה. וביותר קשה בהא דרב יוסף. דא"ל דלא היה צריך להגיד דהכל ידעו וכו' הרי גם אביי לא ידע עד דא"ל לדידי וכו'. וקושית התוס' לא אבין דהא עיקר הרבותא קמ"ל הכא דאף שהחזיק אינה חזקה. דיכול לומר א"י לקבל. וממילא גם ראיה לא מהני. אבל התם שפיר דייק הא ראיה יש. דאם נאמר דגם ראיה לא מהני הל"ל ראיה וכ"ש חזקה:
שם ד"ה והתניא, דעיר קרויה ישוב. ול"נ דישוב דרישא וסיפא להס"ד הכל עיר. וה"ק שצריך שיהיה רחוק מן העיר ל' ריס משום יוני העיר. ובתוך העיר אפילו רחוק כמה [מאה מיל גוזמא נקיט] מן השובך אסור. שפורחין הרבה. אבל חוץ לעיר פורחין רק בשביל מזנות ודי בל' ריס:
דף כג:
תד"ה רוב. וא"ת מאי קמ"ל וכו'. בעניותי לא אבין אי שייך סברת קרוב בט' חניות כיון שנמכר לתוך העיר מהרחוקים ומהקרובים ומאי אולמא דקורבא למתלי בה את הנמצא. רק היכי דלא ידעינן כלל אם פירש מהרחוק שייכא שפיר סברת רוב וקרוב דהולכין אחר הרוב משא"כ הכא:
שם ר"ה בדליכא. תימא וכו'. מחמת תמיה זו צ"ל שרק אם אפשר להביא מן המוכיח הולכין אחריו. ובא"א משערין בין המוכיח יותר מן האפשריות. ולפ"ז הא דפריך מרובא דעלמא שא"א שיבואו שהרי רובן נכרים. ואפילו מישראל ל"ש. דבעינן מעיר אחת. אלא דפריך אמאי דאוקי קרא בדליכא הא אם איכא אזלינן בתר רובא. הא א"א למיזל בתר רובא. דרובא דעלמא הוא. וע"כ אזלינן בתר קרוב. ומשני ביושבת בין ההרים, ובכה"ג שפיר אזלינן בתר רובא. ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' בדבור שאח"ז:
שם ד"ה מצאו. אבל קשיא לרשב"א וכו'. לפעד"נ דאיירי בא"י איזה מהם נפיש. וכ"א אומר שלו מרובה:
דף כד.
גמ' עינבי מצנעי. נראה מזה דלדינא אמר הכי דלא דמי לדר"ח. דהכא לאו קרוב אלא בתוכו ממש:
דף כה.
תד"ה לכל רוחתא. כל הני אמוראי וכו'. דוחק גדול הוא. וא"צ לכ"ז. ולפ"ד רש"י לקמן ע"ב וכ"ד הסמ"ג. העיקר. דהן לצד א"י הן לצד צפון ודרום להרוצים להחכים ולהעשיר די בחזרת פנים. דהוא הצדדה בעלמא בכ"מ. ועיקר מקום עמידתו. למ"ד שכינה בכ"מ אין קפידא. ולמ"ד שכינה במערב יעמוד לצד מערב, וריב"ל גופיה דאמר הכא שכינה במערב אמר בירוש' פ"ד דברכות לפנות לא"י. ולהדרים ח"י רק העומד במזרח א"י. שיוצא ידי שכינה וידי א"י בעמידתו ומצדד לדרום. ור"ש לא קפיד אחזרת פנים כלל מפני שהיה סומא. ואמרו (ברכות ל') סומא ומי שא"י לכוין. משמע דסומא אפילו יכול לכוין:
דף כו:
נמי בגדולין הבאים לאחר מכאן עסקינן. בלשון פשיטות קאמר. דע"כ הוי הכי כמ"ש על התוס':
רש"י ד"ה לבתר דנפיק ר"פ וכו'. צ"ע אמאי לא פירש להיפך שר"פ אמר אמאי ל"א ליה לענין העצים שתוך ט"ז אמה הם שלו:
תד"ה עד דאמרי. והא דקאמר וכו'. לגרסתנו בגמרא ולא יכילי ליה י"ל דהיינו שכל העם אמרו לו שלא יקוץ ולא יכלו ליה. עד שאמרו להא דר"י. ואח"כ נצטער ר"פ על שלא א"ל כאן בתוך וכו'. לענין העצים שבתוך י"ו שהם לר"פ:
תד"ה אלא. כמו תנא סיפא אגב רישא. לכאורה י"ל דסיפא מוכחא דאיירי בבאין אח"כ. דאי מעיקרא ושייכי להדיוט למה לא נהנין ולמה יאסור זה של חבירו. כיון דהיניקה משל הדיוט היתה. אבל ברישא גם במעיקרא יש לאסור כמו מעין הבא בשל הקדש כיון שנמצא בשל הקדש. ומדסתם אין מועלין ע"כ גם בקודמין:
שם ד"ה גזלן. שקנאו ולא הוי גזלן. א"י מאי קשה ליה. נהי דצריך טעם גזלן לענין הבאה דברשות מביא אף בלא קנה קרקע כדלקמן פ"א. מ"מ לענין קריאה ל"ל להאי טעמא. כיון שלא קנה קרקע אינו קורא ולענין הבאה קיל הכא טפי דהכא בתערובות הוא ועיין ברמב"ם וראב"ד פ"ב מה' בכורים. ועולא נקיט מילתא פסיקתא דאינו מביא מטעם גזלן. ע' מ"א דבכורים וירוש' שם:
דף ל.
תד"ה לאו קמודית. תו ל"מ למטען קמי דידי וכו' עיין ש"ך קמ"ו סק"י שפירש דבריהם אלו היינו כשאמר מתחלה דאמר לי וכו'. ולפ"ז א"צ טעם מגו למפרע. דבלא"ה א"י לחזור ולהכחיש דבריו הראשונים. ורק כתבו הא דמגו למפרע ל"א משום הא דדר חד יומא. אבל אם אמר מתחלה זבנה מינך ולא אמר לי' אין ספק שיוכל אח"כ לומר בפני. דלא גרע מהאומר של אבותי. ומפרש אח"כ שלקחוה מאבותיך:
באו"ד וה"ה דאי הוה טעין וכו'. צע"ג דהא רבא אמר התם הא ראיה צריך. ולדבריהם ראיה זו מאי עבידתה. ונ' מוכרח כד' הרמב"ם דעל דר בה חד יומא לא מהני מגו כלל. הן מגו דלהד"ם באין עדים להמערער והמחזיק מודה הן מגו דהחזיק ג"ש וי"ל לקחתיה ממך. משום דהלוקח גופיה א"י להחזיק בשדה חבירו בלא ראיה ברורה [ול"ד למטלטלין בכה"ג שהקשה הרמב"ן עיין בש"ך. דהתם כיון דנתן המטלטלין בידו ויכול להוליכו לכ"מ ולומר שלי הוא הרי האמינו ע"ז וחזקה בלא טענה אינה חזקה. אבל בסהדי דדר בם חד יומא שאם היה בא המוכר לפנינו היה זוכה בחזקת הלוקח שדר מכחו כמו שכיר. יהבינן כחו לבאי כחו. אבל בלא סהדי אין המערער ב"ד של המוכר והמורש. והד' ברורים בס"ד:
דף לא.
תד"ה א"ל רבא. לא אתי שפיר. ונראה ליישב דברי הריב"א ז"ל דר"ל דעדות דאבהתא קודם עדות חזקה לא הועילה. ואח"כ לא הוצרכה. וכשהוכחשה החזקה הוי עדות אבהתא כחדשה עכשיו. ותלי בפלוגתת ר"ה ור"א להס"ד:
דף לא:
גמ' לזילותא דב"ד ל"ת. נ"ל שאין הזילותא סתירת פס"ד כיון שהוא ע"י עדים. ואטו נביאי נינהו. ומשנה מפורשת בסנהדרין ל"א. אך בנ"ד כיון דאלו החזיק מעצמו לא מחתינן ליה דב' וב' נינהו. הוי זלותא לגרע כחו מפני הב"ד. ומייתי מברייתא במכ"ש. דהתם עדיף נשאת בהיתר מנשאת באיסור:
תד"ה ור"נ כר"ה. והל"ל דנאמנים וכו'. התם הוי כב' אומרים גזל וב"א לא גזל. והתוס' לשטתייהו כתובות כ"ב. ורו"פ פליגי עלייהו. ועיי"ש כתבתי בארוכה טעם לדבר:
שם ד"ה אבל נשאת. וקשה לרשב"א וכו'. לפמ"ש בגמ' לק"מ:
דף לב.
גמ' ר"א סבר. וכו' חיישינן לזלותא דב"ד. ר"ל והוה כמוחזק בפסול:
תד"ה והאמר. והעד אינו פוסל. לכאורה הוי כתדע מן הקושיא. דהרי עליה אנו דנין שיפסל העד. אך נ"ל כונתם. כיון דבאמת קול פוסל והעד אינו פוסל. א"כ גם לס"ד עכ"פ לא גרע קול מעד. הלכך מוכח שפיר מר' יוחנן דעד אינו פוסל במקום חזקה לחודה. כיון דאינו פוסל גם במקום שהקול מסייע לו נגד העד המכשיר. וע' תוס' כתובות כ"ו, ובמהרש"א כאן ושם דבריו צ"ע, דהתוס' כתבו בפירוש דידע הש"ס דר' יהודה איירי בקול. ובאמת ל"ש כלל לאוקמי כה"ג שכתב מהרש"א ז"ל. דאיך יאמר אין ערעור פמ"ש. ואנן אחתינן ליה עפ"י ע"א:
דף לג.
גמ' אוקמה ר"ח בידיה. לשון אוקמה נראה ברור דאיהו לא בעי למיהדר שחזר מהודאתו. ולפ"ז אתא פשטא דגמ'. דבעי ראב"א דליהדר פירי כמה שיודה שאכל ואמר ר"ח דלא הוה הודאה. כיון דאומר דאכל שלו ונהי דלא מהימנינן ליה שכבר הודה, מיהו לענין פירי אמרינן מגו במקום הודאתו כדאמרינן לר"ח במקום עדים:
דף לג:
רשב"ם ד"ה האי אייתי סהדי עד יום מותם. לעיל ל"א בעובדא דרבה לכ"כ. ועמ"ש בדבור שאח"ז:
שם ד"ה אמר ר"ח מה לו לשקר. דמכחיש להו לסהדי מהימן. ע"ל בעובדא דרבה לא זכר זאת. ונ"ל דהתם מ"ל דס"ל כקושית הרשב"א בתוס' שם דמהימן לפרש דבריו. אבל ר"ח דאמר בעובדא דלקמיה הא דמהני מגו במקום פיו ה"נ בעדים. דבע"ד כק' עדים:
תוס' ד"ה ואי טעין וי"ל דאצטריך טעמא וכו'. כל דבריהם אר"ז ולא ארב יהודה דהתם הוי כגזלן. וע' בהגמי"י פי"ט מהלכות טו"נ:
באו"ד דאין זה מגו שהרי בא וכו'. צ"ע דהיה יכול לטעון ב' הטענות. ירדתי לפירות ואח"כ קניתי. ומ"מ לא יפסיד חזקתו אם יביא עדים על ג"ש. מגו דאי בעי אמר מתחלה קניתיה ובכה"ג מוכיח בתומים דיש מגו לחצי טענה מלקמן קל"ד ריש ע"ב. ולו"ד התומים נ"ל דהתם מטעמא אחרינא אתאן עלה. דכיון דאין דבריו מועילין רק לנכסים שכבר קנה הוי מגו מעליא. אבל הכא נהי דלא מהמנינן ליה אגוף ארעא. רוצה לטעון זכותו אולי ימצא עדי שקר או יגלגל עליו שבועה במשך הזמן וכה"ג:
שם ד"ה א"ה. אבל קרקע פשיטא וכו'. אבל צ"ע דמאי אמרינן ליה אחוי שטרך הא איהו אמר שאכלה ג"ש ותו לא מזדהר אינש בשטרא. וה"ל להימניה לענין שלא להוציא הפירות שכבר אכל משום סברא דלא חציף. ואולי גם אחר ג' דרך ב"א ליזהר. ומרע סברת לא חציף:
דף לה:
הד"ח ואי לפירי דהוה מחאה כה"ג. ול"נ שבא להוכיח שהמשכיר לפירות צריך להוציא שטר על דמי הפירות ובלא"ה א"י לטעון לפירות הורדתיו כרב זביד דאל"כ לאחר ג' נמי מאי ה"ל למעבד. ואהא מייתי ר"ה ממשכנתא דסורא שהשטר ביד המלוה וע"כ דה"ל למחויי. וכן בב"מ ק"י רוצה להוכיח שצריך להיות שטר גם ביד ממשכן. וכיון ששניהם ראוים לשטר ואין להם נהמניה למלוה דחמש במגו דלקוח. ודחי דהממשכן אינו נוטל כל שטר אלא משלם כרגא או מחי ביה דלא תהוי חזקה:
דף לו.
גמ' והאמר ר"ל וכו', ול"ל דאיירי באין עדי ראיה דא"כ הל"ל במגו דלהד"ם ולא מגו דלקוח:
תד"ה ה"ג. וא"ת דהכא משמע וכו'. הרבה דחקו בזה. ולעד"נ דודאי ערלה ושביעית ל"ש לפרש שאכלם באיסור דאינה חזקה בודאי. דלמה ימחו הבעלים כיון שאינם ראוים לו. וע"כ איירי בזמורות ומיניה מוכיח בכתובות אבל כלאים לא נ"מ מידי בין פירות לזמורות. וטעם החזקה לפי שאין אדם אוסר דש"ש וה"ל למחות. וקמ"ל דאף שלפי דעת בעל השדה אכל שלא כדרך האוכלים ולא ה"ל למחות. אפ"ה הוי חזקה. אבל בפירות אסורות הכל יודעין שאין דרך להקפיד, ובזה יכונו דברי הרמב"ם. ומ"ש אעפ"י שנהנה בעבירה. מכלאים קאי. ולפ"ד המחזיק:
דף לז.
תוס' ד"ה זה החזיק וכו'. ולעד"נ דכמו דר"פ ור"ז איירי בחזקת ג"ש ובאין מחמת טענה ובג' אילנות דבסתמא קני לדה"כ. הכי איירי לקמן וכולה סוגיא בהכחשה ואר"ז כיון דאי לאו חזקתו באילנות היה זוכה המחזיק קרקע גם בהם וכן להיפך. השתא דשניהם החזיקו קנה זה קרקע וזה אילנות. ור"פ אמר כיון דא"א לומר דגה הקרקע שתחת האילנות לבעל הקרקע. דא"כ בודאי לא היה מניחו לקיים אילנותיו. וכיון דיש לבעל האילנות חלק בקרקע י"ל דחולקין דשניהם החזיקו. ובמוכר ולוקח כה"ג ודאי אמרינן דשייר קרקע דלא לימא עקור וכו'. ומסתמא אמרינן דשייר כצורך האילנות ולא חשש למחות כיון שהוא משתמש לצורך האילנות. ובמכר לאילנות למ"ד בעין רעה מוכר מהימן לומר דלא מכר קרקע אף דבסתמא קנה קרקע ולמ"ד בעין יפה אינו נאמן. ואפי' בדקל א' אינו נאמן מתותיה עד תהומא: