אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
בבא מציעא
דף ב.
תד"ה שנים אוחזין וכו' כמו שהיו חפצים התלמידים צע"ק לקמן צ"ז אתון שאלתון לי:
דף ב:
תד"ה ולחזי לשקר בזה וכו'. נ"ל דלפ"ז קאי אצריכותא דלעיל דצריך למיתני מקח וממכר. וכמש"ש התוס' דלא נימא שסבור לומר אמת ואהא פריך דל"ש סבור לומר אמת דהא יודע שלא נתן המעות:
שם ד"ה ומה התם דאיכא וכו'. אבל י"ל דאין סברא שהמוחזק יתחייב לתת לחבירו בלא שבועה משום דאיכא שבועת שוא. וה"ל לפטור המוחזק וישבע הנוטל:
דף ג.
גמ' מדרבנן היא. נ"ל דלא הדרי מסברא דלעיל דר"ל דבכה"ג דליכא דררא דממונא שלא יהא כ"א חוטף ונוטל מחצה בלא טענה כלל:
תד"ה אלא מחוורתא ל"ל פסידא לרמאי. אבל התם הקושיא משום דדמי לשאר. דלכולי עלמא יהא מונח דהא ודאי האי מנה דחד הוא:
שם ד"ה גבי. ה"ל למדכר. דכב' כריכות הן:
דף ג:
תד"ה אבל. קמ"ל ק"ו וכו' הדברים קשי המובן. דהיכי מפיק ק"ו מסברת חשוד כיון דבפיו שייך משתמט טפי ולו"ד ה"א דה"ק נהי דאיכא שבועה לבטולי שבועה דעדים מ"מ כיון שלא חייבה התורה בעדים לשלם כל תביעתו, אין להחמיר בפיו יותר מבעדים שנחויבו לישבע. ואם לא ירצה או לא יוכל ישלם. וה"ל למפטר בפיו לגמרי. אלא ע"כ דגם בעדים חייב לישבע. ודייק לישנא שלא תהא העדאת פיו גדולה, ול"א בהיפך דלא תהא העדאת עדים קטנה. והשתא ל"ש מה לפיו שכן משתמט. דמ"מ למה נחמיר בו יותר מבעדים כיון שראינו שמעיז:
דף ד.
תד"ה ות"ת וכו'. לימא ות"ת אקמייתא. ורש"י ס"ל דאי לא פשיטא לר"ח בעדים דזוקקין שבועה ליש למילף ממתני' כיון דל"ד כ"כ. אלא ע"כ פשיטא ליה בלא"ה. להכי מסתבר ליה דה"נ משום עדים איתקן והוי ראיה דהילך לא פטר. ובפשיטות י"ל הגמרא דבאמת ענינא דמתניתין ל"ד לא להודאה ולא לעדים. אלא רבנן תקון לדמויי להני. ואם איתא דבדאורייתא פטור הילך ל"ש כלל לתקוני בכה"ג כיון דאף בדאורייתא פטור:
דף ד:
תד"ה לעולם שתים פטור. הוה כופר הכל. צ"ע בטענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות ומקצת כלים ליפטר במגו דהודה רק קרקע אע"כ כל שמודה בגונא שפטור משבועה הוי כהודאה שנכרת ערמתו:
שם ד"ה אין נשבעין. אפילו יש עליו עדים פטור. ולו"ד נ"ל שחייב לפי שבידו למוכרן:
דף ה.
גמ' לדר"ח קמייתא. ומ"מ נטר עד הכא. דאי לאו דר"ח בתרייתא המ"ל דקרא משום הילך פטר בשעבודא דאורייתא ור"ח איירי במחל השעבוד או לדידן דהוה במחל אבל השתא ליכא לשנויי משום שעבוד קרקעות דא"כ קרא ל"ל. הא כבר אימעוט קרקע:
תד"ה שכנגדו. וי"ל וכו'. ב' תירוצים אלו רק מדרבנן אבל מה"ת הוי ככל מי שא"י כדמוכחא כולה סוגיא דשניהם חשודים בשבועות מ"ז כפי פירושם שם. וא"כ אינו מובן תקנתא לתקנתא ל"ע דמסיק הכא. דהא התקנה היתה רק לטובת החשוד:
דף ז.
תד"ה מפריש. פשיטא וכו'. בלא"ה פשיט לן בכ"מ דספק פדיון פ"ח לבעלים:
באו"ד הלוקח והנותן לו וכו'. אבל משכחת במחו"ז. עיין בכורות נ"ו ע"א. ולהכי קמ"ל דאפילו היכא דפטורא הוא ביד כהן. וחיובא הוא רק מפני שהן שלו. דמתני' דספיקות הוינא מוקים רק במחו"ז שחייבים ביד כהן והרבותא היא רק הצירוף בדיר עם ממונו ודאי. וטעמא משום דהוי כחזר ולקחו מכהן. וברייתא דבכורות י"א דא"א ביד כהן משום לקוח. כר"ש בבכורות נ"ו:
דף ח.
גמ' מתוך שלא קנה פקח. ר"ל כיון דמגביה לא קני רק היכא דזכי לנפשיה. יאמר חרש "פקח לא קנה אנא אקני" אבל אי מגביה לחבירו בכ"מ הוה קני. יאמר חרש מה לי גבי פקח אם זכה או לא נתכוון לזכות. אנא מאי טעמא לא זכינא. והוו מתקני רבנן דלא לינצו:
תוד"ה ושותפין וכו'. הנ"ל דלדינא ל"פ ארש"י ז"ל. דסברת מגו שייך גם בהוציא אחד. אלא דאין ראיה מהא דבב"ק רק דעכ"פ יכולה להיות גנבה בשותפות בשהגביהו שניהם וע"כ משום מגו. אבל בחי' הריטב"א הביא בשם ראב"ן דלא מתחייב כא' בגנבת הב'. וצ"ל לפ"ז דסברת מגו דזכי לא מהני לחיובי רק בב' שגנבו דתרווייהו עבדי מעשה. אלא דהוו פטירי משום דלא זכו להכי אהני מגו. ומ"מ מוכח מגמ' דמשום מגו דאלא"ה לא זכו. ול"ל ע"י שליח. כיון דפטור דאין שלד"ע ה"ה דלא זכי:
דף י.
תוד"ה תופס וכו'. גם מסוגיא דידן קשה טובא אפרש"י. ע' בחי' הריטב"א. אך ל"נ כוונתו כגון שעשאו שליח בהרשאה והקנה כדין:
דף י:
תד"ה אקפי. לא יניח עצמו. שנו מלשון רש"י "וסתמא גדול וכו'" שלדעתם אף אם יניח הגדול ל"ש משום שעוברת על לפ"ע. דהא אף אם מקיפתו לצורכה חייבת. וקושיתם רק מהקפה באונס דליכא לפ"ע בעושה לצורכה כמ"ש בדבור הקודם:
דף יא.
תד"ה זכתה. כי ל"א מאי הוה. וא"ל כשעומד ורואה שרצין אחריה ושותק מגלה דעתו דאינו רוצה לקנות. והתם לא ס"ד למימר דבעי לקנות בהכי ולא בהכי:
שם ד"ה דלמא. פרש"י וכו'. בד"ה ממאי פרש"י דאתרווייהו פריך דמשום דקשה אמתניתא ממאי דקרא הכי מתרץ יש להגיה במתניתא. ומתרץ לרבות שכחת העיר ול"ק ברייתא. ע"כ אין להגיה:
דף יב.
תד"ה ואמר וכו'. דכיחידאה לא מוקמינן ואפשר דמשום דכמה מתני' דלא כר"י כמ"ש לקמן על התוס' ד"ה א"א וד"ה ר' יוחנן לא בעי לאוקמי הך מתניתין כוותיה:
שם ד"ה א"א. תימא וכו'. לו"ד הנ"ל דאי זכות קטן מדבריהם. הוי מה"ת הלקט כמונח בשדה ואסור אביו לאכלו. ור"י שרי ללקט גם שיאכל אביו דהא אמר בין כך ובין כך ילקט והוה אריס כפועלים:
באו"ד יד בן כיד אביו. ומ"מ פליג עלייהו באינו סמוך כמ"ש בד"ה שמואל. אלא לא מסתבר דליפלוג ר"י אעיקרי דיני דכולהו מתניתין:
דף יב:
גמ' בעבד נוקב מרגליות. נ"ל דאתי לאפוקי אמה שהאב א"י למוכרה למציאתה. כיון שאין מציאתה שלו מה"ת. וסרה קושית התוס' בד"ה במגביה:
תד"ה ר' יוחנן. שלא לזכות העירוב וכו'. אבל בהיתר קטן שאינו סמוך גם לשמואל שרי דהא דאמר מפני שמריצה דשייך גם באינו סמוך לתנא דמתניתין קאמר. דלר"י דפסק כוותיה דעשו אינו זוכה כזוכה א"א לומר שמריצה. דבאינו רוצה לזכות ל"ש שיתקנו זכיה וע"כ דמשום איבה ובסמוך דוקא והכי קיי"ל. ולא נ"מ לדינא בין שמואל לר"י אלא בגדול וסמוך לפירושם במשנה. וכ"מ מד' התוס' לקמן בדבור זה. דטעמא דמציאת קטן לאביו משום איבה ולא משום דמריצה. וע"כ דשמואל טעמא דתנא דמתניתין קאמר:
דף יג.
גמ' בשטרי דלאו הקנאה. משמע דשמואל מצי סבר דחיישינן לקנוניא דכתב ללות ולא לוה. וקשה א"כ מאי פריך לקמן עליה מברייתא דאעפ"י ששניהם מודים וכו' דילמא הוא מחששא דהך קנוניא. לכ"נ דודאי ל"ח לשום קנוניא מדל"ח לפרעון משום דמקרע הוה קרע ע"כ דלא חשיד למיעבד קנוניא דלא למקרעיה. והכא ה"ק דמוקי בשטרי דלאו הקנאה ובשחיוב אומר דכתב ללות ולא לוה. מ"מ ל"ח להפסידו דפשע דלא ה"ל למעבד הכי ואי עביד ה"ל לאזדהורי בשטרא ולפסידא דלקוחות חיישינן. אבל לאביי דעדיו בחותמיו זכין לו ויכול למוסרו למלוה בכל עת שירצה ויפסיד לקוחות ל"ש לחלק בין לוה ללקוחות. וע"כ צ"ל באומר מזויף ומחזירין באין בו אחריות לצור עפ"י צלוחיתו. כיון דלוה אומר להד"ם:
דף יד.
תד"ה דינא הוא. שבועה שלא פרע. בפשיטות י"ל שראובן רוצה לגלגל עליו תביעות. ואולי גם שמעון יכול לגלגל עליו שאין ממון ראובן בידו כדי שלא יטרוף ממנו. ואם לא ירצה לטרוף גם ראובן א"י לגלגל כיון שסלק תביעתו:
שם ד"ה עד שלא. שקול ארעא בזוזך. בפשיטות י"ל בשנתאנה לוקח:
דף טז:
תד"ה אעפ"י. שמא כתב ללות וכו'. ר"ל דבחייב מודה הוי לישנא דגמ' כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. אבל נראה שאין עיקר בנינם על משמעות הלשון לחוד. רק נקטו קושטא דמילתא דאיירי באין חייב מודה כמשמעות הלשון. ועיקר בנינם משום דר"א אמר דבהוחזק כפרן מחזירין. ואי הודאתו לא מהני דטענינן ללקוחות ל"ש לחלק בהוחזק כפרן:
שם ד"ה ומשום. לפי שפרעו הלוה. ועיקר הקושיא כיון דבנפל חיישינן לפרעון אף בחייב מודה. מ"ל בכפרנותו. אפשר דפרע. ואם שדבריו אינן מעלין אינן מורידין:
דף כז:
גמ' לאהדורי גט אשה. ודאי דאיכא נ"מ טובי לענין היתר א"א וכה"ג. אלא דבעי למכלל בבעיתו תרי ספיקי. אי סמכינן אסימנים שאינם מובהקים כ"כ מה"ת. ועוד אי סמכינן מה"ת אמאי דאמר סימנים. דילמא משקר וסבר מאי מפסידנא ומתרמי דמכוון סימניה. וזה שייך לספוקי גם במובהקים. ולהכי דחי הכל בעדים ולא במובהקים דגם הם מדרבנן. וניחא הא דאמר לקמן ואנא יהיבנא סמנים מובהקים וניחא דלעיל דף י"ח הוכרח לומר דר"א מספקא ליה ול"א דסבר דרבנן הוא. דע"כ איהו מפרש קרא דדרוש אחיך בסימנין. דאל"ה מנ"ל דנהדר אפילו במובהקים ומנ"ל לומר דדוקא במובהקים כיון דגלי קרא דניהדר בסימנין אף שאין הדבר ברור:
דף ל.
גמ' ואי הוה הפקר. נראה דר"ל דבלשון הפקר סתם אין לפרש כך כיון דלא הפקר בכה"ג. אבל אה"נ דאם פירש כה"ג נהי דחוזר כ"ז שלא זכה אחר אבל הזוכה קנה. כמזמין אורחים ונתן לפניהם דהפקר הוא לדידהו [עיין ירושלמי רפ"ז דדמאי] והוי כעין מתנה וחייב במעשרות וכמ"ש בסוכה כל מי שיגיע לולבי וכו' דלא הפקירו כשמיטה. ודברי הר"ש במשנה זו צע"ג:
דף לט:
גמ' אתא לקמיה דר"ח וכו'. הרבה דחקו בסוגיא זו. ולעד"נ דמד' ר"ת דמדמי הך עובדא לדיוסף ואחיו נראה דידע מרי שיש לו אח. ואולי אמר כן לבודקו אם ידע. וגם ע"כ ידע שהיה אחיו קטן בירידתו דזה שבא לפנינו ניכר שקטן היה בירידת מרי. כמה דאיתא לקמן. ומדמספקא למרי אי אחוה הוא ע"כ דגם אחיו קטן היה. וכיון שירד שלא ברשות ב"ד ושלא כדין מסלקינן ליה בכל דהו:
דף מ.
גמ' לא סייעוה וכו'. ור"ח סבר דאפילו בגדול שלא ברשות ב"ד כל שידע שיש לו אח [כמו מרי כמ"ש לעיל] לא יהבינן ליה. וכ"ד הרי"ף והרמב"ם שפסקו כר"ח. והראב"ד פסק כר"א. ועיין במאור ומלחמות ומ"מ וצ"ע:
דף מב:
תד"ה מי אמר וכו'. א"י קושיתם דהכא נמי אינו שלוחיה לחייבו. ומ"מ פטור השליח כיון דהוא בן ביתו ודרכו לעשות בלא צואת בעה"ב ואיהו ל"א מהא לא תרמי:
דף מג:
תד"ה לימא וכו'. לעד"נ דבשומר אפילו איתבר ממילא משלם כי השתא מכח שמירתו. דפשיעה דידיה או גנבה ואבדה בש"ש כתברא בידים דגזלן דמי אבל גזלן בפשיעה משלם כדמעיקרא ודלא כהסמ"ע. וכמו שהשיגו עליו קה"ח והנתיבות]. וא"ל עוד דאף באונסין חייב בשמירתו דלא נפטר אונס רק בלא שלח יד. כ"נ קראי:
דף מו.
גמ' אגב קרקע. אי קנין אגב דרבנן ולא מהני בד"ת. נראה דפריך שיעשה כן לבד הקנאת הפירות. דמחזי כנוכראה. ובדרבנן מהני אגב:
דף מח:
גמ' אכפול לך ערבונך. הרבה דחקו רבותינו בפירוש ברייתא זו. ולו"ד נ"ל דה"ק דיו שיקנה כנגד ערבונו הן לשכר הן להפסד קנה. אך לא ישתכר ולא יפסיד יותר מכדי ערבונו כפי שהיה התנאי ביניהם. דבלא תנאי קני אפילו לריוח ולהפסד מרובה. ומהני התנאי לגרע כח מכירתו שלא ישתכר ולא יפסיד יותר מכדי הערבון. אבל לא כתנאי גמור שמחמת החזרה יפסיד אפילו אין שנוי במקח כ"כ רק שלא נתנו בזמנו הקרקע או המעות. ועלה אמר רשב"ג בד"א שקנה לענין זה רק אם אמר ערבוני יקון שיהיה לקנין כשאר כסף אבל אמר בלשון אחר מגרע התנאי שלא יקנה כלל כיון שניתן לשם תנאי אסמכתא ולית ביה ממשא. והא דאבל מכר וכו' מילתא אחריתי היא דבלא תנאי קנה ערבון לגמרי:
דף ס:
רש"י ד"ה אי בתר מעיקרא וכו'. אבל לפ"ז המ"ל בהפוך ג"כ. אי בתר מעיקרא חשבת אותן פרוטות שלוה לא נשך וכו'. ואי בתר בסוף הרי נשך וכו' וכן בסיפא הכל בהיפוך. ולו"ד נ"ל דכ"פ אי בתר הפסיקה אזלת הרי נשך ואי בתר בסוף היינו התשלומין לא נשך וכו'. דאין שוין אלא דנקא. ובסיפא להיפוך:
דף סא.
תוס' ד"ה אלא. דאין אונאה לעבדים. להרמב"ן בפי' התורה הלאו בכל דבר:
שם ד"ה לעבור. בגזל גופיה. צ"ע כיון דכתב קרא ל"ש למילף מ"מ ללאו שני:
באו"ד. דאצטריך קרא למעוטי. ונראה דאי לא כתב בגזל רעך הוינא מוקים לה בגזל ממש ולרבויי דנכרי:
דף סא:
תוס' ד"ה רבא. לאו משום וכו'. אין כונתם בגוף הדין דודאי כר"א ס"ל כדלקמן ריש ס"ה וגם אין ראיה ממה שמפרש טעמיה דר"י דס"ל כוותיה. אלא בהך סברא דצריך קרא דליפוק בדיינים לא ס"ל כר"א. ומסברא יוצאה בדיינים. להכי דריש קראי לכדר"י דאינה יוצאה. ואיהו לא ס"ל הך דרשא לדינא כדלא סבר לה ר"א וממילא יוצאה. וכ"מ בריש תמורה דלרבא דסבר אי עביד ל"מ. רבית קצוצה יוצאה בדיינים מסברא:
דף סג.
גמ' ע"מ להחזיר א"ב. נראה דר"ל כגון שהתנה דאם יפדה. ינכה לו דמי הפירות ואם לא יפדה לזמן המוגבל תוחלט לו אז ויש צד איסור בשלא יפדה כיון דל"א מעכשיו כמ"ש רש"י לקמן ס"ה ד"ה צד אחד. וקיל מכל צד אחד בריבית. דהתם לא יחזיר ללוה ממ"נ רק יש צד היתר לריבית. והכא אם יפדה יחזיר הפירות. והברירה ביד הלוה לפדות. לפיכך ס"ל לר"י דאינו ריבית כלל. ועיין תוס' ס"ה ד"ה לא תמכרם. ורבא מוקי לההיא דהלוהו על שדהו כר"י או במעכשיו. ואמר הא דהכא בתר דשמע מר"נ לקמן ס"ו:
דף סג:
תוס' ד"ה וא"ל. וא"ת וכו'. צ"ע דשנא ושנא. דכשנותן מעות אינו מקנה הסחורה שאינה בעין. וכשנותן הסחורה נתחייב הלה במעות:
דף סה.
תוס' ד"ה ניחא וא"ת וכו'. באמת קיי"ל עבדא כקרקע ולא פטר רק מה"ט דניחא ליה. אלא מקשו אהא דצריך ר"י לאסוקי טעמא דניחא ליה [ורב ל"א כלל טעמא כדמוכח בב"ק שם דלהוי טעם משום כשעת גזלה עכ"פ פטור הוא:
דף סה:
תוס' ד"ה והלכתא איירי אפילו בקץ. צ"ע האיך שייך בקץ זוזי לא צריכנא. ונ"ל דקץ היינו שקוצץ המקח של גורן בפירוש. ולא קץ היינו כשער שיהיה אז:
שם ד"ה ר"ה. ומשמע להו וכו' א"י מאי משמע. ובפשיטות הל"ל דא"כ מקצת דמים ל"ל:
דף סז.
תוס' ד"ה פירי. לא מהאי טעמא וכו'. ורש"י מיישב זאת במ"ש דהכא לא קץ לאכול הפירות אלא סתם. א"כ האיסור נעשה בעת האכילה בלא מסר כלל. וסבר דהלואה בלא קץ הוי כקציצה אם אוכל כשמעותיו בידו. אבל כשפוסק בקבלת המעות הויא כמכירה. וגם אז ספק אם יעשו פירות והוי אבק:
דף עא:
רש"י ד"ה בשלמא סיפא. חומרא דרבנן וכו'. נפלאת בעיני מאד דהא אפילו מצא מעות חבירו ובאגר נטר מחזיקם אצלו איסור תורה הוא. ולזה נ"ל לפרש לשון לחומרא ר"ל דמדינא אזלינן ברבית בתר תרווייהו. וחומרא דהיכא שהמעות של ישראל או שקבלם מישראל אסור:
תוס' ד"ה בשלמא. אין לו כח לזכות. תמוה הוא דא"כ כל הקונה מנכרי ע"י שלית ישראל וכן העושה שליח למכור חפציו למ"ד דנכרי קונה בכסף אינו כלום. ומצינו שאמרו ליוחנן חקוקאה צא ומוכרה לנכרים והיינו מטעם שליחות:
דף פא.
רש"י ד"ה זיל אפי לן. קס"ד וכו'. עמ"ש לקמן צ"ה פירוש דברי רש"י אלו:
דף פב.
גמ' בשעת הלואתו מי אמר. לעד"נ דהא דפריך הכא בפשיטות היינו משום דעת ב"א אינה נוחה להלוות לחבירו ועי"ז יתחייב בשמירת המשכון כאילו נוטל שכר ולא ע"ד כן הלוהו. אבל לענין ש"ד ילפינן שפיר דכיון דגלי קרא שלא בשעת הלואה דהאי דתפיס ליה לגבות ממנו מקרי קנין. ה"ה במשכנו בשעת הלואתו. דמ"ש:
דף פג:
גמ' כל תרבא לא סריח. דהא דמוכח בכריתות כ"ג דבימות החמה מסריח היינו בטעם:
דף פד.
גמ' שלהם גדול משלנו ר"ל והנשים ע"כ נזקקו לאיש דהא ילדו. ופריך כ"ש דקשה האיך אפשר. ומשני הכי א"ל וכו' ר"ל דבע"כ תודה דאהבה דוחקת או כאיש גבורתו וממילא אפשר גם בדידהו:
דף פז.
רש"י ד"ה מכאן שהאשה וכו'. ובפשטיה נראה דאמר קמח ואח"כ סולת ליישב דעתה לפי שעינה צרה:
תוס' ד"ה למה נקוד. אבל לפ"ה וכו'. עיין באדר"נ פ' ל"ד. ובמד"ר פ"ג ובספרי בהעלותך כפרש"י. ודריש מדהרבה נקודות ולא נקד הל':
שם ד"ה ע"י בעלה. היינו דוקא וכו'. וזה אינו נכלל בלשון אין שואלין סתמא. דהא התם אסור בסתמא ובכה"ג שרי. אלא דהכא מוכח מלישנא דכלל:
דף פז:
גמ' האי חרמש מבעיא ליה. הא דלא מקשה אימא לגופיה לאסור חרמש דמבידך נפקא. וללאו ל"צ דהוא גזל גמור:
רש"י ד"ה אתיא קמה קמה וכו'. לא אשכחן כה"ג דליפרוך גז"ש דהא אין אדם דן גז"ש מעצמו. ועוד קשה לפירושו דהל"ל שעורים דוקא. כמו התם. ולו"ד נ"ל דפריך מקרא דהחל חרמש בקעה דמוכח דהעומר נקצר קודם לכל קמה. וע"כ דלא מקרי קמה רק מחמשת המינים דהא שאר מינים נקצרים קודם לעומר. והא דאמר דמחייבא בחלה. סימנא בעלמא ורהטא דלישנא דהתחלת הסוגיא הוא:
תוס' ד"ה אימא. לא ילפינן מחרמש. צ"ע דה"ל לשנויי דצריכא להלכותיו כדלקמן וכיון די"ל בצריכותא לית לן לאוקמי בב' כתובים. ול"נ ליישב קושיתם. דהא גופא פרכא היא. דמידי דבעי חרמש כשנקטף בידים ניכר שאין אכילתו קבע, כשל בעה"ב. וכמ"ש הב"י סי' של"ז בשם תלמידי הרשב"א. אבל בשאר מילי לא מנכר:
שם ד"ה אמר. לשום דרשא. נראה דענבים ל"ש למכתב אי לא כתיב כרם. ולתירוצם צ"ע דאעיקר הקושיא לא שני מידי:
שם ד"ה אלא וכו'. דוחשב עם קונהו. ודאי דמיחשב לחודיה לאו ראיה הוא מדצריך אחרי נמכר שלא ימשכנו וכו' עיי"ש. והיינו משום די"ל כפרש"י שם. א"מ דה"א דקרא אתי שאין מצוה לגאול ע"י גלימא עליו:
שם ד"ה רעך. למעוטי הקדש. נראה דאין ללמוד הקדש מחובר מתלוש כיון דקיל לענין מעילה:
שם ד"ה שבעך מואכלת אכילה גסה. לו"ד ה"א דהכא ממעט אף אינו קץ במזונו רק יותר משבעו, ועיין תוס' פסחים ק"ז וכ"מ לענין אכילה גסה:
באו"ד בכלל אכילה. צ"ע דהא בכל איסורין אינו חייב על היוצא מהם. רק בזיתים וענבים ביין ושמן גמור והכא מיא בעלמא נינהו:
מה ע"א רש"י ד"ה אבל לוקח וכו'. ר"ל דמקח בענבים לאכילה דאיירי בהו קרא הוי כגמר מלאכה דגורן בהני דבני גורן הם. אלמא דגמר מלאכה דגורן מחייב אבל בבני גורן שלא נגמרה מלאכתן לא מהני מקח. וסרו כל קושיות התוס':
תוס' ד"ה תבואת. קח מן הנכרי מן הממורח. להרמב"ם דפטור אפילו מדרבנן. לק"מ:
ע"ב גמ' שאינו אוכל במחובר. בירושלמי פ"ב דמעשרות איתא דליכא ל"ת בשור במחובר. וכן בדין כיון דמאדם ילפינן לה. ולפ"ז יכון הק"ו. ומה שור שאינו אוכל במחובר בחיוב אוכל בתלוש בחיוב אלמא תלוש עדיף. אדם שאוכל במחובר ברשות עכ"פ. א"ד שיאכל בתלוש. וכן לקמן מה אדם שאינו אוכל בתלוש בחיוב אוכל במחובר עכ"פ ברשות. שור שאוכל בתלוש בחיוב א"ד שיאכל במחובר עכ"פ ברשות. ועיין לקמן צ"ב ע"ב ומש"ש בס"ד:
שם רעך רעך ב"פ. לפ"ז דילפינן שור במחובר מרעך לית בו ל"ת כהירושלמי דלעיל. ולכאורה היה נראה דגם לרבינא כן. אך הפוסקים כתבו שהוא בל"ת וצ"ע:
תוס' ד"ה מאי לאו. כדמוכח בסוף המביא לפ"ז אינו ענין לקושיא זו הכא. דהא ודאי מודו ר' ינאי ור' יוחנן דכמה מילי קבעי מדרבנן ואינהו מה"ת איירי. ולתירוצם השני דרק אבני גורן פריך. הדק"ל לישני דמדרבנן. ולעד"נ דאי גורן בשדה מדרבנן ל"ש איזהו כמ"ש ריש ברכות תנא אהיכא קאי וכו':
שם ד"ה לא. דודאי חטין ושעורין וכו'. והרמב"ם חילק בין דעתו לתקן הכל או לתקן מעט מעט:
שם ד"ה עד. וכן דייק וכו'. ע"ש דדייק לאידך גיסא. והכא נ"ל דעיקר דיוקא מלשון משיפקסו משמע דחמירי משאר מינים דאינן בני גורן:
דף צב:
גמ' אבל לא ע"י בהמתו. נראה דהא דאפלג בהמתו מבו"ב הקטנים דלא כבמתניתין בחד בבא. משום דסבר משלו אוכל כדמסקינן. ומצי קוצץ ע"י בהמתו בדליכא לאו דחסימה כגון במחובר. משא"כ בבו"ב הקטנים. דצערייהו לא זכי ליה רחמנא. אבל לתנא דניתני' דמשל שמים אוכל אינו קוצץ ע"י בהמתו אף בדליכא ל"ת כמ"ש לעיל פ"ח בשם הירושלמי. והיינו דתני לפי שאין בהם דעת ובהמתו בכלל. לפיכך תני בחד בבא:
דף צה.
גמ' כי כתיבא אם בעליו עמו וכו' ומ"מ פטירי על אבדה בבעלים אפילו למ"ד ד"ת כלשון ב"א ול"ל דיו ולא ילפינן ק"ו מגנבה לחייב בבעלים דכיון דחזינן דפטר קרא דשואל בבעלים ולא ילפינן ק"ו מש"ש שלב"ב, לית לן תו למילף ק"ו בבעלים משלא בבעלים:
תוס' ד"ה איתמר. פליגי רב ור"י וכו' ורב סבר לא לפני פניו וסבר (לעיל מ"א) דש"ש מש"ח לא ילפינן שכן משלם כפל וע"כ חיוב פשיעה דש"ש מגנבה ואבדה דגופיה ילפינן ופטור בבעלים דאית לן דיו ופשיעה בש"ח בבעלים נראה דפטור ג"כ. דבבעלים עבדינן שפיר ק"ו. מה ש"ש שנוטל שכר פטור ש"ח לכ"ש. דמכפל ל"ש למפרך אבבעלים. אבל א"א לומר כן דא"כ מאי פריך לעיל פ"א לר"פ אלא למ"ד וכו' דלמא ס"ל לר"פ כר"י דאינה משונה. אלא ודאי דבש"ח חייב גם לדידיה. וכדאסיק דש"ש הוי המ"ל דפשיעה הוה. אלא דא"צ לזה דמעיקרא אמר דפשע מצד ההכרח. ולזה כוון רש"י שם עיי"ש. ולקמן צ"ז פריך ארבא שפיר. דלא ס"ל כר"י לעיל:
דף קב:
רש"י ד"ה ור"נ אמר. לאו עכשיו נולד. דאי הוה עכשיו ל"ש קרקע בחזקת בעליה. דהא מטלטלין ודאי בחזקת המוחזק ומ"ע אי תפס קודם הספק מהני. וה"נ מה שדר מקרי תפס דמי השכירות ועמ"ש על הרא"ש בפ"ק:
דף קיא.
תוס' ד"ה ולמה. או בגזל או עשק. עיין תוס' חולין פ"א דב' לאוין דסמיכי לא ניתקו בחד עשה וצריך למכתב גבי השבה גזל ועושק לנתוקי תרווייהו והוכרח לכתוב גם ברישא דקרא תרווייהו:
דף קיג.
תוס' ד"ה ואת המחרשם. דנראה דלא מחייב וכו'. עיין תנחומא פ' משפטים. ונראה התם דמיתור דחבול תחבול דריש לה:
דף קיד:
תוס' ד"ה א"ל. שהיה ברור לו. דאי משום ספק נפשות הא תנן (תענית י"ט) רי"א לעזרה אבל לא לצעקה. ואף לת"ק אמרינן (שם י"ד) דשופר אסור אף דאינו אלא שבות. ועיין רש"י שם:
דף קטז:
גמ' שיש עסק שבועה. ולא הוי הכא כהילך דל"ש לומר כדנקיט ליה בידו דמי שהרי לא ירצה לתת קודם הדין. כי אז לא יוכל לקחת שלמות כנגדן אם לא ידונו רק על השאר:
רא"ש פרק א
סימן ב'. דמאי דוחקיה דבעל הגמ' וכו' ונ"ל ליישב דכשכבר קבלו המקח מיד המוכר ל"ש מורי ואמר חבראי דמי קיהיב וכו'. כיון שכבר נפטר המוכר מחבירו. וגם ל"ש הרבותא במו"מ משום דחבריה חסר ממונא. כיון שאין לו מקום לטעות דיודע הוא שהמוכר מסר לחבירו והוי כמו באריגה שכתבו התוס' דפשיטא דנשבעין:
בת"ש סימן ד' ואפילו בא. צ"ע וכו' דברי הרא"ש נכונים מאד. וכ"כ רש"י. עיין מש"ש. ומ"ש מפרק המקבל דהוה ברי פשוט לע"ד דהתם איירי בתפס בעדים. ול"ל מגו. דבמטלטלי לא מהני כה"ג. להכי פליגי במקרקע אי הוה בעה"ב בשנה שלישית מוחזק גמור בזה. והוי ככתוב בשטר סלעין ותפס המלוה בעדים יותר משנים דמפקינן מיניה. או לא הוה כמוחזק גמור כיון שהוא במשכון בידי המלוה דבמטלטלין שברשות אחרים כה"ג מהני תפיסתו בעת המשכון ברשות. ואף דל"ד האי דינא דהמקבל לשטרא דסלעין כמ"ש הנ"י שם. היינו דאין סייעתא מלשון השטר ללוה. ולהכי מהניא התם הך סברא דמשני מלתא דעבידא לגלויי וכו'. אבל מ"מ כיון שאין בשטר נטיית לשון לשנה ג' הוה כתביעה ע"פ. וודאי דלא מהני כה"ג במטלטלי תפיסה בעדים. וה"ה בקרקע למ"ד קרקע בחזקת בעליה במרחץ לולא סברא דמילתא דעבידא לגלויי: