אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
בבא קמא
דף ב.
תד"ה ארבעה. וארבעה ראשי שנים הן. נראה לי דהכא דלא תני הן. פירושו. ד' אלו הם אבות נזיקים וכן כולם. להכי פריך מנינא למעוטי מאי. והיכי דתני כן עיקר המאמר שראשי שנים נמצאים ד' או דין שומרין נתחלק לד'. ול"ש למיפרך בהו מנינא למעוטי מאי כיון דעיקר המאמר הוא המנין ואינו משמיע ענין כולל לכולם:
שם ד"ה השור והבור. דהיינו נגיחה בקרן. וי"ל דבכונה תני בור תיכף אחר שור. שנדע מדלא תני עליה לא הרי. דכולהו אתיין מבור ושור
באו"ד שמבעה קודם להבערה. היינו לשיטתם לקמן דמאש ורגל אתי שן וכדומה. ולא ה"מ לאקדומי הבערה לקמן בלא הרי דסיפא:
דף ב:
תוס' ד"ה אבל מחוברת. אי מתלושה וכו'. והנ"ל דמושן בהמה אשלח הוינא יליף נשיכה בכלל ושלח דקרא. וה"ה נגיחה במחוברת:
באו"ד וכדמפרש ר"ת וכו'. ר"ל בזה דמאן דאמר קרן לא אתיא מאידך אמורא הוא וקשה עליו מברייתא:
דף ג.
תד"ה הא דלא מכליא. פ"ה שחת וכו'. בגרסתנו איתא ערוגה, ונ"ל כונתו בשאין דרכה לקצור שהיא קרובה לקציר והפסידה התבואה יותר מדמי השחת:
שם ד"ה דומיא דרגל וא"ת וכו' ולפרש"י ז"ל ל"ק:
דף ג:
גמ' לפוטרה ברה"ר. נ"ל דבצירוף דממונא הוא. דאי לא"ה דמיא לקרן בתרתי בח"נ ומגופו ולרגל בחדא. ומה"ט ל"א הכי לר"פ דס"ל קרן ממונא. ועוד דל"ש לאו כיוצא בהן אלא כדילפינן מרגל להחמיר וקילי מרגל:
שם אם תבעיון בעיו. ור"ל דהמזיק בגופו חייב לפייסו לבד התשלומין כדלקמן ספ"ח:
תד"ה משורו. פטורין ברב"ר. עיין דף ו' ע"א ד"ה תאמר. ובלא"ה כיון דאין להמזיק רשות להיות שם אינו כרה"ר:
באו"ד לפטרו בהו כלים. ונראה דכיון דילפינן להו משור חייבין בכלים. אף דצריך יוכיח דבור. כיון דבור דפטור מכלים גזה"כ הוא ולא משום דקיל. וילפינן כלים דאסו"מ מכלים דשור. ואי נימא מה לשור שכן בע"ח בהמה דבור תוכיח ול"ל כלים דבור יוכיחו דא"ל מה לבור שאינו ממונו. ועיין ה' ב'. והא דפטור באפקרינהו אכלים. אע"ג דבמה הצד מבור ואש אתי לאביי (לקמן ו'). היינו משום דהתם לא יליף מאש אלא דלהוי בור כמ"ש התוס' ה' ע"ב ד"ה כי שדית עיין שם. ולא שייך כלל לאחמורי בהו טפי מבור:
דף ד.
תד"ה מידי דהוה. דהל"ל עבד ואשה. צ"ע מה ענין להזכיר כאן אשה ולמה יתחייב בעלה על נזקה. אטו גופה קנוי לו. ולפ"ז ל"ק תרי קושיי קמייתי בדבור שאח"ז:
דף ה:
תד"ה כי שדית. דלא פטר אדם אלא ממיתה. נראה דהיינו בתר דכתיבי הני דחייבי כופר דמוקי מיעוטא אכופר כמ"ש רש"י לקמן כ"ח. אבל השתא איירינן אי לא כתב רק אש ובור דהוינא ממעט אדם לגמרי. וממילא אין מקום לקושיתם האחרונה. דבאמת אין חומר כלל באש מבבור באדם. דשניהם פטורים מכופר. וקושיתם הב' י"ל בפשיטות. דמ"ט חשיב פירכא דאש חייב בכל חוץ מטמון ובור פטור על או"כ. והוי יוכיח מתרווייהו:
שם ד"ה בור לפטור וכו'. צ"ע איך אמר לפטור. כיון דלא הוינא מחייב כלל. ונראה דפירכת דרכו לילך היא פרכא כל דהו. דל"פ לה על מה הצד. ויש ללמוד בור מאש לחודיה. ע' חולין קט"ו. ואף דאש נמי פטור על האדם. הוינא מצרף שאר אבות לזה לחייב בבור כמו באסו"מ לרב כמ"ש לעיל ג' ובזה מתורץ דיוק התוס' בדבור שאח"ז:
דף ו:
תד"ה שור רעהו. תימא וכו'. צ"ל דהקדש אינו בכלל שדה אחר ולא בכלל ישיב לבעליו. ולהכי מדאשכחן בחד לפטור הקדש לא מצינן לחיוביה עוד בכולהו. ובאש דכתיב ישלם סתם ילפינן במה הצד מכולהו.
דף ז.
גמ' ועוד מאי ק"ו להקדש. נראה דלמ"ד מיטב דניזק ל"ש למילף ק"ו להקדש, דאין להקדש שדה ומקום לצמיתות דיוצאה ביובל ולא נוכל לדעת מיטב, עיין תוס' בר"פ הנזקין בשם הר"ש סברא הפוכה מזו. ש"ך]:
תד"ה שור רעהו. פה"מ וכ"ש הקדש. א"י מאי כ"ש. דהא קדושי בה"ב אם מתו יפדו:
דף ז:
תד"ה אליבא דר"י. אלא למעוטי דניזק. נ"ל דמשום דאמזיק מ"ל דקרא ה"ק מיטב שיש לו בשדהו. ולא מיטב של שדהו אלא מיטב דעלמא והוא שדהו דהאיך דקא משלם. רק מיתורא מוקמינן לה לעידית דידיה. ומ"ל דרק למעוטי דניזק אתי. אבל לר"י דמפרשא גזירה שוה להדיא דעידית דניזק לא מצינן מפקי מינה אלא בקרא דהאיך דקא משלם וכדמפרשינן לים בדמזיק ולא בעינן אחר כלל:
דף ח:
גמ' דהא אחרונה היא. מוכח מכאן דמטעם דהרחיק שעבודו לא מצי גבי מעידית. וצ"ע ברש"י כתובות צ"ג שכתב דגם בב"א יכול לגבות מעידית ואולי יפרש לדהכא לענין שיכול לוקח ב' לדחותו אצל עידית דהיא אחרונה אבל לשיטת תוס' שם דא"י לדחותו. ע"כ דבב"א א"י לגבות מן העידית. דאלא"ה אין חילוק בין ב"א לאחרונה. וצע"ג על האחרונים שפסקו איפכא:
דף י.
תד"ה שהשור. והא בשור וכו'. לכאורה ל"ד. דבשור כופר מקרא אחרינא. לא מקרא דנזקין:
באו"ד אצריך לעבד וכו'. ודאי עבד אסור בהנאה. דמאשה גמרינן איסור הנאה דמת. ולישנא דלעיל נקוט וכונתו רק אנכרי:
דף יח.
גמרא כגון דשני וכו'. למ"ד פ"נ ממונא שכתבו התוס' דפטור בשנוי צ"ל דלא היה שנוי גמור רק שכונתו להזיק. ואנן הוא דקרינן ליה שנוי למאי דס"ל כר"ה דסתם שוורים בחזקת שימור:
דף יח:
תד"ה היכא. וא"ת וכו' בפשיטות י"ל דלא אשכחן חומרא בקרן תמה לענין עליה:
דף מה.
תד"ה השתא וכו'. לעד"נ לחלק בזה בין גזלן לשומר. דשומר שקיבל שמירה חייב בכל היזק ניכר כמ"ש התוס' נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא. לכן חייב דאתפסיה לב"ד. אבל אם גומרין שלא בפניו אין לחייבו על הנגיחה דהא בההיא עידנא שור שלם הים. ואם החזירו מוחזר אפי' נגמר דינו אח"כ. ולענין הזיקא שאח"כ לא גרע מגזלן:
דף מה:
תד"ה לא פטר. מסברא אומר כן. ר"ל דמסברא ידע ראב"א דר"י סבר הכי. ועיין לעיל י"ח:
דף נ:
גמ' להבלו ולא לחבטו. נראה למאי דקיי"ל כר"נ דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לא נ"מ מידי בהך פלוגתא. דהחלל גרם שנחבט בקרקע. והוי כשורו שדחף לבור הפקר. ובאמת רב לא ס"ל כר"נ. וגם כת"ק נראה דלא ס"ל עיין לעיל כ"ח ובתוס' ד"ה ונישוף ותנא הוא ופליג. ושמואל כר"נ לקמן נ"ג. וא"כ בעשה תל ונפל ממנו מחייב אפילו אי הוה ס"ל בהך דהכא כרב. להכי אמר הכא גובה ר"ל שחפר סביב עד שנעשה גובה מקרקע עולם. דמשום ר"נ לחוד לא הוה מחייב. אף שהאויר שכנגד הגובה בא מחמת חפירתו מ"מ לא יחייבו שמואל משום דר"נ. דהוא סבר אויר אין בו ממש לחייבו אי לאו גזה"כ. ואין לך אלא חידושו כשעת מהבלא והכא ליכא הבלא. ורב דס"ל הכל דידיה מיקרי חייב לר"נ. ולא פטר לר"נ רק נפל מקול הכרייה לקמן נ"ג והכי קיי"ל. וכנים פסקי הרמב"ם:
דף ע:
תוס' ד"ה לענין. וא"ת וכו' נ"ל דש"ה דכוונת מוכר רק להקנות וא"צ הנחה:
דף עד.
גמ' סיפא ל"ל ג' כתות וכו'. לעד"נ דשהרי העבד וכו' תירוצא הוא לאוקמי מילתא דרבא. דאי לאו ג' כתות ל"ש לומר שהרי עבד וכו' דבכל דהו ניחא ליה. ובג' כתות שייך לשון זה דהא עדיפא לעבד מכת הראשונה וכן לקמן אמר ראב"א אף אנן נמי תנינא וכו' כרבא:
דף פד:
גמ' אדם באדם דממונא הוא. להרמב"ם ז"ל דנזק וצער קנסא הוא צ"ל דהכא ר"ל נזקי עבד כנעני של חבירו. ולהכי מיקרי טפי לא שכיח מבושת ופגם:
דף פה.
גמ' לדמים יתירים. במכילתא משמע שאם היה מפונק ונעשית בו חבורה מזה שבאדם אחר לא היתה נעשית משלם לו גם המותר עיי"ש:
תוס' ד"ה לדמים יתירים. צער במקום חק. נראה דר"ל דמשלם צער אפילו בכה"ג דא"א לנזק זה להיות בלא צער כזה ומתורצת קושיתם:
דף צא:
תד"ה החובל. צריך לאוקמי כר"מ לכאורה משמע דר"ע תני לה וא"כ סתרי דבריהם אלו לסוגית הגמ' והתוס' כתובות ל"ה ע"ב וגם תירוצם השני ל"ש התם דהא לר"ל איירינן. אך י"ל דר"ל מוקי הך דהכא בקוצץ על ידי אשו ותולדותיו ודבריהם כאן אליבא דהלכתא לחוד דאשו משום חציו. וקלב"מ בב"ק כ"ב. ול"ש לאוקמי מתני' בנפל גדר וכו' דל"ש בהא אינו רשאי:
דף קז.
תד"ה עירוב פרשיות. לאו מידי דכפירה נינהו. ר"ל שאין חבירו יודע בבירור שהוא כופר לו ממון. במזיד. דאפשר שאכלו העזים בפי תביעתו. והוא טוען לקוח כדי שיאמינוהו יותר. וכן בשכיר אעפ"י שחבירו יודע שמשקר אינו יודע שכופר במזיד. שטרוד בפועליו ושכח. וטוען לא שכרתיך שיאמינוהו:
דף קח.
תוס' ד"ה טען. אין כופר כלום. אבל נפקא מינה כשהוקרה בינתים:
שם ד"ה וחזר שלא כפר כלום. אבל נ"מ כשהוקרה כנ"ל:
דף קיב.
גמ' מאן דמתני וכו' ר"ל דאשכחן לרבי בברייתא דלעיל דסבר רשות יורש כרשות לוקח. הלכך כל כמה דאיכא לאוקמי מתניתין כוותיה מוקמינן. אבל הברייתא אינו מוכרח שיפרשה רב"ח כדבריו. ולחדש פטור בלפני יאוש דלא כר"ח. אלא יפרשה כרבא ואיהו ס"ל כרבי:
רש"י ד"ה מאן דמתני לה. וקתני פטורים וכו' ר"ל כיון דבאמת סבר דכרשות לוקח דמי. ל"ש דנימא אברייתא משום דרשא דקרא דל"צ. משא"כ אמתניתין די"ל דמוקי לה כשאכלו ולפני יאוש:
דף קיג:
גמ' דעכו"ם מנינא ידע. ע' באשר"י. אך לפעד"נ לפי שסתם עכו"ם גוזלי שדות הם כדאי' סוכה רפ"ג. ומחמת הבעלים אין חשש דבלא"ה לא יגיע להם כדמוכח התם וכ"מ בריטב"א שם. ול"ש איסור גזל בהנהו קיטופי דעינבי: