אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
סוטה
דף ב.
מתני' עדיין היא מותרת וכו' ולבועל מותרת ל"א. עפ"ב ביבמות:
גמ' בית פלוני לפלוני. משום דגם זה בכלל גורל הצדיקים להכי מייתי לכולהו. משא"כ בסנהדרין ובמ"ק חשיב שדה ולא בית. וע' בדקדוקי סופרים שהוסיף, שם גם בית ש"ך]:
רש"י ד"ה אינו. הכל בידי שמים וכו' וכן לענין ידיעה. ובהכי מתיישבי קושית רבים וגדולים. עי' רמב"ם תשובה פ"ה:
תוס' ד"ה קודם. נראה לרבי וכו'. משום דתני בא דומיא דבית ודומיא דשדה:
דף ב:
רש"י ד"ה לא לימא וכו'. עיקר רבותא בזה"ז בבינו לבינה. אבל בזה"ב לא היה אפשר לא בפני עדים ולא בינו לבינה שהרי לא יוכל להשקותה. דילמא אין הלכה כריב"י:
דף ו.
תוס' ד"ה ושבאו. מיהו מסתברא וכו'. נ"ל ראיה מדלא תני במתני' שבא עד אחד קודם ההשקאה בבא בפ"ע:
דף ח.
גמרא שהכהן סותר את שערה, ודאי דצ"ל ראש דלא נימא דסגי בפריעת גופה. אלא את' מיותר:
דף י:
תוס' ד"ה דאתייה. ודוד התפלל וכו' נ"ל בפשיטות דחטא אבשלום היה בבזיון אביו ומחל לו. ואף דאין מלך מוחל. לעוה"ב שאני:
דף יא:
גמ' רו"ש ח"א בתי כהונה וכו' נ"ל דלשטתייהו אזלי. מ"ד לעיל כלה וחמותה אמר בתי כהונה ולויה. ומדויק הא דהקדים כלם לחמותה. דממנה יצאו בתי כהונה. אבל מיוכבד ל"ש לחשוב רק בתי לויה. דכבר נולד אהרן קודם מעשה זו. ומאן דאמר בתי מלכות היינו בתי לויה ומלכות. היינו מיוכבד ומרים. אשה ובתה:
דף יב.
גמ' טוב שמו. לכאורה קשה אטו שמיה מנכר ביה. ונראה דלהכי מפרשי אחרים שנולד מהול. וטוב הוא מלשון הטבת נר שהוא נטילת ספחה המיותר והיה טוב מעצמו. וחכמים דסיפא היינו ר"י ור"נ דברישא:
שם מ"ש גומא אר"א מכאן לצדיקים וכו'. נראה דר"א ושמואל ב"נ לשטתייהו אזלי דפליגי לקמן לענין סוף:
דף טז.
גמ' לחשוב נמי האי לו"ד המפרשים הנ"ל דעקר לפשטיה דקרא. דכתיב מקרקע המשכן:
רש"י ד"ה ואם איתא לחשוב. דהא לר"י וכו'. צ"ע דהא צריך לשאר דברים המגדלים צמחים:
תד"ה מביא בפחות מרביעית לא אפשר. ולר"י רביעית ולא יותר. אך נראה דמודי ר"י דבגדולה דאפילו מעט יותר מרביעית עכ"פ אינה נדחית מפני המים וש"ד. אלא דברביעית ש"ד בכל הצפרים ובפחות מרביעית אפילו בקטנה פסול משום הלכתא. ולרבנן לעולם כשר ביותר מרביעית:
דף יז:
תד"ה דכתיב, כיון דקבלו וכו'. תירוצם דחוק. ועי' בטו"א מגילה י"ז. ונ"ל לחלק בין כתיבה לאמירה. דאמירה אין כל הדברים ביחד בעולם. משא"כ כתיבה:
שם ד"ה כתבה. דבלא"ה אסור וכו'. צ"ע אם אסור זה מה"ת הוא:
דף יח.
גמ' חזר וחלקן מהו. לרוב הדוחק שדחקו התוס' בזה. הנ"ל דקאי קודם שעירבן. ור"ל שחלק כל כוס לב' חצאין ועירב החצאין יחד דכ"א שתיא מדידה בתערובות אי אמרינן ברירה והוי כהוברר מעצמו. ולא הוי כשאר ברירה:
דף יח:
גמ' לא היה מתנה. וקמ"ל אע"ג שיכול להפסיד כתובתה דלא ניחא ליה בזונה. כמ"ש רש"י בפ' ארוסה:
דף כ:
תד"ה אבל תורה וכו'. אלמא דממעטי התם וכו'. להפוסקים דצריך שליחות דבעל לכתיבה ניחא בפשיטות דלהכי ממעטי מוכתב גרידא לשם אשה אחרת שאינה אשתו ולא הוה הוא הכותב:
דף כא:
תד"ה יתומים. כדאמרינן בפרק הנושא. היינו לר"י דאמר בגטין נ"א לפי שאין כתובין וכו' כתובים הם אצל ב"ח וכו' עפרש"י שם. ולהכי די שיקיים המכירה בחייו. אבל אחר מותו אדרבה תיקון העולם הוא שלא מחיים. ימכרו להפקיע שעבודה. ול"ד לבנות דלא משעבדי אבל כדקיי"ל כר"ח דבעי קצובין מכירתן קיימת. ומפורש בבבא בתרא קל"ט:
דף כב.
תוס' ד"ה ר"ש. אלמא וכו'. נ"ל דבימי התנאים שאני שעוד לא נתפשט התלמוד. וגם בין חכמי המשנה לא נקבעה הלכה כמי:
דף כב:
תוס' ד"ה ושבעלה. ונראה וכו'. לעד"נ שאין עדים שבא עליה רק עפ"י הודאתן ואינן נאמנים להוציא מנחה לחולין:
דף כג.
תוס' ד"ה האומרת וכו' עיי"ש בירושלמי דפריך אברייתא ול"ש אמתניתין:
שם ד"ה כל הנשואות. כיון דעיקר כפרה וכו'. ונ"ל דהכא כיון שהיא באה להתירן זה בזה הוי נמי כדידיה. וגלי קרא בפירוש דכאן באה בשותפות. והוי כמנחת נסכים של צבור או נדבת שותפין בבהמה. ול"ק קושיתם בדבור שאח"ז:
שם ד"ה דמסיק. מאי תנאי שייך וכו'. ורש"י ס"ל דהוה ספיקא דדינא כדמוכח מדבריו ד"ה ה"ג:
דף כד:
תוס' ד"ה כשמואל. דתקשי לרב וכו'. נ"ל דרב ל"ל סברא דשומרת יבם עדיפא דלא חסרה. מסירה לחופה. ומסברא דביאה גרועה דש"י עבדה לה כארוסה. וכיון דחזינן דלר' יאשיה רבה הכתוב ומיעט. ע"כ דש"י עדיפא דקנה לכל. וגם לר' יונתן כיון דצריך ב' מיעוטי ע"כ דש"י עדיפא כנ"ל [ודלא כר' יונתן ממש אלא בדינא כוותיה דממעט תרווייהו. אבל מקדים למעט ארוסה מש"י] ושמואל סבר דש"י עדיפא לר' יאשיה דלא מחסרה מסירה לחופה. ולעולם כסברא הפשוטה דארוסה היא. ולר' יונתן ל"ל סברא דחופה. ואמר דחד מיעוטא ה"א לש"י. וה"א דגלי קרא דגרעה מארוסה ואינה מומתת כלל. וגלי מיעוטא תנינא דארוסה לא שתיא. וממילא קשיא ליה שומרת יבם כסברא דארוסה. ומתיישבן כל קושיות התוס' בס"ד:
דף כה.
גמ' כיון דקפיד. ר"ל כיון דקפיד והתרה בה. שם וא"א רצה בעל וכו'. דבשלמא אי בעלמא אסור אע"ג דההתראה גורמת להן ליאסר מצינן למיעבד אפי' שלא מדעתו. דהתראות ב"ד נמי משוו לה עע"ד. אבל אם נאסרת רק משום קנוי היכי מצו ב"ד להקנות בחריקא דבעל לחובתו שתאסר מדקרי לה קנוי במתני':
דף כה:
תוס' ד"ה ב"ה. והלה אומר א"י וכו'. עיי"ש בתוס' ולק"מ:
באו"ד ותהוי תיובתא דר"ה. וכ"ש הכא דהוה כא"י אם פרעתיך:
דף כו.
גמ' יולדה בצער. נ"ל דר"ל חייבת לילד בצער וכן כולם:
תד"ה מעוברת. מאי איכפת לן וכו'. עי' מל"מ וצ"ע מאי קושיתייהו הא ממון דבעל הוא ובדידיה תלי. ונראה דקושיתייהו ממניקה. ונ"ל דהכל בידי שמים והוא ברצונו יתלה לה זמן מה:
דף כו:
רש"י ד"ה למשקינא. להבעל שלא כדרכה. עי' תוס' יבמות נ"ה. ולו"ד הנ"ל דככל הקנויים כן הקנוי הלזה. אלא שהביאה היתה של"כ ונוקי קרא למעוטי שאינה נבדקת. והקנוי על ביאה כדרכה וכן בנשיקה. להכי פריך שפיר למ"ד זו נשיקה מא"ל. שא"א לומר שאינה נבדקת עליה. א"כ מאי אהנו מיא. כיון דודאי לבעלה נאסרת בנשיקה וכ"ש באשת כהן דונה היא ובמתניתין תנן דאשת כהן שותה:
דף כז:
תוס' ד"ה כשם. והיא שוגגת ובדקו אותו וכו'. אבל אשת כהן נבדקת אף שוגגת על שהעלימה וכ"נ לעיל כ"ו סע"א ול"ב עיי"ש:
דף כח.
חררה אינו דין. ואפ"ה לא עשה וכו'. ולעד"נ דל"ד זה לזה. דתהום לאו משום ספק קייל אלא משום דלא ידע אדם בה והשתא ודאי הוא. והכא לא נ"מ בידע אדם בגוף השרץ רק שעכשיו הוא ספק:
דף לב.
גמ' וברכת כה"ג. אבל בפרשה ה"ל מתורגמן:
רש"י ד"ה עקרא בכורים וכו'. לכאורה נראה דהגדפי היום אינו בכלל והתם לא כתיב עניה. וצ"ע דלא חשיב ליה ברישא שבלשונם:
דף לב:
גמ' ובמה היא נטמאת בשוגג. ר"ל בכהן:
דף לג.
תו' ד"ה וברהמ"ז להכי כתיב וברכת וכו' צ"ע דבכהנים נמי כתיב כה תברכו את בני ישראל ומ"ש. לכ"נ דהכא ל"ש למילף מהר גרזים. שאין הברכות דומות זל"ז. זו ברכה וזו הודאה. ונלע"ד דבכל הני דבכל לשון צריך עיקר ילפותא דבעינן דוקא לשון בהוא מבין. ובשבועות עדות ופקדון ל"צ קרא רק למושבע מאחרים דה"א דאף שלא ידע כשהשביעוהו בלשון אחרת. ופרשו לו אח"כ:
שם ד"ה אתיא קול קול. וקול מקול גרידא. צ"ע דא"ה דחשיבא עניה הא דיעננו בקול. ניליף מקרא בכורים ולויה תרווייהו עניה עניה ממשה:
שם ד"ה ור"י. ומסתברא טפי וכו'. א"י מנ"ל לשויה פלוגתא בהא. ובפשיטות נראה דככה קאי לכו"ע איעשה. שהוא לשון החולצת ככה יעשה. ומרבוי דככה ככה דריש ר"י דבעי לה"ק ואינו מעכב רק למצות אמירה בעינן לה"ק. ואם אמרה בל"א חוזרת ואומרת בלה"ק:
דף לג:
גמ' כ"מ שנאמר כה ככה וכו'. משמע דגם אמירה לחודיה לר"י בלה"ק וכ"ה בירושלמי דפריך עליה מודוי מעשר. [ומסוטה ל"ק. דכתיב לאשה] ואפשר דפליג ר"י בודוי מעשר. וכן בדין. דמאן לימא לן דלאגמורי אעניה ולא אאמירה ול"ב תרווייהו דהא אף בכה סגי. ובאמת בב"כ ל"צ לכה דבלה"ק. דאמירה כתיב. וכה לעכובא. ועיין לקמן ל"ח ומש"ש:
דף לה.
גמ' דבר גדול וכו'. מוכרח הוא שיהיו דבריהם תשובה ע"ד כלבו שם אלא מעתה וכו'. ומצינו בהשי"ת לשון זה ומשני דלא כתיב אף. ומצינו מרה ה'. חרה לו. אך ויחר ל"מ בלא אף. וע' במהרש"א. אך צע"ק בוירא אל נא יחר לה':
דף לה:
תוס' ד"ה וע"ד זה. כ"ז שיש להם פ"פ. דבריו צ"ע. דהא כלום כפיה אינו פ"פ רק לגבי ישראל דלא עדיפא מינייהו:
דף לו.
תד"ה מאי והחציו. משבט ראובן וגד וכו'. ר"ל מכלן ביחד. וקושיתם צ"ע:
דף לו:
תד"ה איתשל. דהנודר ע"ד חבירו וכו'. בפשיטות י"ל דלשיטתו השיבו. שגם אביו השביעו על דעתו וברכו ע"ז:
דף לז.
גמ' מאי על. ועי' בתוס' ד"ה מאי על. וש"ה דגזה"כ הוא. ר"ל כיון שגזה"כ שאלו ואלו עולין ולא אמרו ברכות וקללות רק הלוים. ע"כ מאי דכתיב ונתתה את הברכה וכו' היינו בסמוך. הכי נמי אלה יעמדו וכו' היינו בסמוך:
דף לח.
גמ' ומשרת גופא. אע"ג דכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. לית לן עמידה רק במקדש. ובבמה אה"נ דהותר יושב ברפ"ב דזבחים מהאי קרא. אך מהך קרא דלעמוד לשרת ילפינן לכ"מ דבעי כהן בעי עמידה כמו בפרה. ובזה י"ל קושית התוס' זבחים י"ט ע"ב ד"ה וליתוב:
תד"ה ול"י. ל"מ להו עכובא. צ"ע דעכובא כו"ע מודו. ועי' תוספתא מנחות פ"ו, וצ"ע מנ"ל לר"י תרתי. ומ"ש מחליצה דבעי כה ככה. ואולי ש"ה דככה הוא לא מדברי המצוה רק מדברי החולצת, ולמ"ש לעיל ל"ג ע"ב א"ש. והסוגיא כולה הכי מתפרשא. דמכה דריש עכובא מה שידענו למצוה מדרשא אחריתי:
שם ד"ה וכתיב. ור"י נמי אגב שיטפיה וכו'. ומדברי רש"י ז"ל לא משמע הכי. ונראה דכל הימים מרבה בזמן שאין בהמ"ק קיים:
דף לח:
גמ' דלא אשתייר בי עשרה. הדברים סתומים בלי ביאור. למה יגרעו כהני ה' דלא תחול עלייהו ברכה בפחות מעשרה לבד המברכין. משא"כ בישראל דכהנים מן המנין. ולו"ד הראשונים ז"ל נ"ל דבאשתייר עשרה חוזרים המתברכים ומברכים אחיהם שבשדות. אבל המברכין לא יצטרפו עוד למנין כיון שנצטרפו בפעם הא'. וכ"ז שיכולים לקיים כה תברכו פנים כנגד פנים מחויבים לקיים
דף לט.
רש"י ד"ה ובפתחו וכו'. דאי לא"ה ל"ש לישנא דר"ז אר"ח מהכא דאין ראיה רק משעת קריאה לחוד:
תד"ה כיון שנפתח. מקשינן וכו'. כבר גלה לט חמדה גנוזה בספר מעדת הימים דר"ש התם קאי אבין פסקא לפסקא. היינו בעת תרגום דסלקא בתיקו אי שרי לצאת. ואמרו דר"ש הוי מהדר וגריס ואמר אנן ר"ל ת"ח בדידן ואינהו. ר"ל ההמון בדידהו היינו בתרגום שנעשה בשביל ע"ה. שאינם מבינים לה"ק. וכמה מדויק הלשון בנחמיה והלוים מבינים לעם וכו' והעם על עמדם. היינו שבעת התרגום רק העם בשתיקה. ולא כל העם כבפתחו:
דף לט:
תוס' ד"ה עד שיכלה. איידי דחביבא להו יהבי דעתייהו. ע' ש"ר פכ"א שאין ב"ו יכול לשמוע שיחת ב' וכ"מ בר"ה שם דמסקינן איידי דחביבי וכו' ל"ש רק באחת. אבל אי יתן דעתו לכולהו לא ישמע לכולהו. וגם לא לאחד מהם. ולכן פסק הרמב"ם דהשומע ט' תקיעות אף א' לא יצא:
באו"ד וכל שעה וכו'. צ"ע בר"ה שם. דא"כ הוי ליה לשנות דלהכי מאריך בשופר כדי שישמעו קולו התוקעין בחצוצרות:
דף מ.
תד"ה בנעילה וכו'. אמאי ל"א וכו'. אך הכא איירי בהנך דלית בהו נעילה דפרסי ידייהו במנחה:
דף מ:
גמ' ברכת כה"ג כיצד וכו' אבל הפרשה היו מתרגמין:
רש"י ד"ה ועל מחילת העון וכו' שחותם מלך מוחל וסולח. משמע דלא חתים מקדש ישראל ויוה"כ. ולא כהקהל, וע' ברמב"ם ואולי מזה ראיה להגר"א דאהרן היה עובד סדר עבודה בכ"ע שרוצה:
תד"ה שמעת מיניה כגון דפליג ליה וכו'. נראה דבמעלות התלויות במנוי ל"ש לפלוגי בהכי:
שם ד"ה והאמר מר וכו' ותו קשה מפ"ב דזבחים וכו'. ע"ש בתוס'. ונ"ל דאקידוש פרה פריך:
דף מא.
רש"י ד"ה ושמע והיה אם שמוע. שלא יפסוק המתורגמן, ר"ל וה"ל להקדים פרשת המלך למעשרות דיהוי בכדי שלא יפסוק וע"ז משני דאין למלך מתורגמן ולא נ"מ מידי:
תוס' ד"ה כתב רחמנא. להכי מסתבר כדפרישית. צ"ע דא"כ בשבת מ"ט דחינן לה:
באו"ד היה דוחה אפילו חש"מ. עיין בתה"ד סימן פ"ה:
דף מא:
תו"ה אותו היום. אלא משום דזילא מילתא. א"י לפעד"נ קושיתם. דהלא זלזול גדול הוא לכלל ישראל וקרא כתיב תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך:
דף מב.
מתני' משוח מלחמה בשעה שמדבר. ואח"כ היו מתרגמין דבריו שרי הצבאות או השוטרים כמ"ש בירושלמי:
תוס' ד"ה ה"ק. הוא משמע לון. כדי שישמיעו לעם בלשונם:
דף מב:
גמ' עורפין אותה מאחוריה. כדרך מזנה שמתהפכת שלא תתעבר. להכי בהני שנעברה דלא נתהפכה קרי לה הרפה כשמה:
דף מג:
גמ' ילדה פחותה מטפח. לולא דמסתפינא ה"א חדתא בהך מימרא. דכונתו כשמרכיב בילדה פחותה מטפח חייב למנות כל שני ערלה. אעפ"י שהיא כבר בשנה השלישית. כיון דמתחזיא כבשנה הראשונה שהוא כנוטע בארץ. וכן אמר בשמו בירושלמי בפ"ק דשביעית לענין גומם:
דף מו:
גמ' מאי ונערים קטנים וכו'. נראה דלר"א קשיין תרווייהו משום דכתיב בתר הכי ילדים. ולמתניתא ל"ק רק חדא. וע' מזבח כפרה להרמב"ן פ"ק דחולין דק"ל מדכתיב ונער קטן נוהג בם. ונראה דשם בדרך לא זו אף זו:
דף מז.
מתני' משרבו המנאפים. נקט פסקו ולא בעלו דלאו חובה הם דאם רצה מוציא לעולם. והשתא חובה להוציא:
שם העביר הודית המעשר. לפי שעה. ואח"כ חזר הדבר. עי' ברמב"ם סוף הלכות מעשר שני ובכ"מ ריש הלכות מעשר:
דף מח:
גמ' משחרב ביהמ"ק ראשון בטלו ערי מגרש וכו'. עמש"ל במשנה גבי משרבו המנאפים: