אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

נזיר

נדרים

דף ב.

גמ' תנא אקראי קאי. נ"ל דר"ל דנדרים רגילים לבוא ע"י שנאה בין איש לאשתו שרגילין לבוא ע"י ערות דבר שע"י יין:

שם אלא התם דאיסורא דנפשיה וכו'. פירוש המפרשים דחוק מאד. הא שביתת בהמתו חמיר מהני דמד"ס נינהו. ולי היה נראה דר"ל איסורא דנפשיה שהתנא בודה האיסור וחידוש הוא. משא"כ גבי בהמה שהאיסור איידי בהמה המפורש בקרא. והתנא משמיענו מה צורך שמירתה וגבי נחלות תני עיקר נחלה דל"ש להשמיענו אותם שאינם נוחלים בלבד. דהלא כל העולם אין נוחלים זולת המפורשים:

תוס' ד"ה נזיר. פתח ואומר וכו'. לו"ד נ"ל דנזיר קאי אמקמיה אהא נאה הוי נזיר. והא דלא תני הרי זה משום דלא תני אלא חד גוונא. כמו בסיפא דצפרנים. וברישא דכולה תני ה"ז דהכי הוה לישנא שפיר טפי. א"נ דאי לאו ה"ז הוה טעי דאיהו אמר אהא נזיר:

שם ד"ה מ"ט. להאריך לשוח ולומר כל הרואה. צ"ל שהיה לו לומר כל הרואה וכו':

שם ד"ה אלא הכא. איסורא דנפשיה. לא אבין דבריהם דהא אסיקנא דתרווייהו שוין לדינא ליכא קפידא דוקא במאי דפתח. דהא אדרבה יהיב טעם אבמה בהמה ויש נוחלין דמפרש מאי דפתח. וצו"ד הנ"ל דסמיך אסברא דעיקר קרבן. ולהכי פירש טעמא דב"ב וי"ל דעיקר נחלה. דעלה מקשי שפיר לפרש כנויין. ומדאמר להך סברא דעיקר קרבן הכא ולא בריש נדרים. נ"ל דיש להוכיח דבידות ליכא קרבן. כמ"ש בתפארת שמואל פ"ג דשבועות בשם רש"ל, ונזירות עיקרם לקרבן. ובשבועות הקרבן רק לעובר:

דף ב:

תוס' ד"ה לימא קסבר שמואל. ומשני התם וכו'. לעד"נ דבקדושין דבעינן דעתה והסכמתה. להכי כל שאינן מוכיחות הוו ידים גרועות כמו באין נזיר עובר הכא:

שם ד"ה ואמאי נאה. ומ"מ המצוה רבה וכו'. צ"ע דא"כ הל"ל בקצרה אפילו לר"א הקפר וכו' המצוה רבה על החטא. ול"ל לחלק בין טמא לטהור. גם עיקר הענין אינו מובן איך יהיה ד"א עבירה ומצוה. ואמרו בירוש' אין עבירה מצוה. וכ"ש הכא דענין נזירות אחד הוא. ונ"ל שהמתענה בשבת אע"פ שמצוה לבטל חלומו. מ"מ נקרא חוטא דמסתמא חטא שבא לחלום כזה. וכן בנזיר הרואה יצרו מתגבר הרי הוא חוטא. יזיר בנזיר מצוה הוא. וילפינן לה מקרא דאשר חטא. ע"כ ה"ה בטהור איכא קפידא. אלא הוא שיער בנפשו איזה נזירות הוא צריך וטמא הוא בנזירות יותר משיעורו שצריך:

דף ג.

תוס' ד"ה תנא. לא משמע מידי. דפרע וכו'. ולהכי לא תני הריני משלח פרע כברישא הריני סלסל. דקמ"ל דאפילו הרי עלי לאו מידי הוא אם אמר פרע לחוד בלא שלוח:

שם ד"ה משקין. אלא לשון העברה. ויש לחלק בין שלוח של בע"ח לשל שאר דברים:

בא"ד ודחי ליה הש"ס וכו'. עיין נדה י"ט ע"ב דמפרש לה אדם נדה השולח מן האשה. ונ"ל דעיקר הך לישנא משום ר"מ דאיירי בסיפא אתמר. ואיהו יליף שם שלוחים בגז"ש שלחיך ושולח. ולפ"ז יהיה שלחיך דדם נדה נמי רבוי דאשה שדמיה מרובין בניה מרובין:

דף ג:

גמ' קידושתא ואבדלתא. אף דאין צריך לשתות רביעית. ר"ש לטעמיה דכ"ש למכות:

תוס' ד"ה כגון שהיה. אין סברא שיקבל עליו וכו'. נ"ל דצ"ל דכיון דנזיר העובר טהור. אין סברא שיקבל צפרים דטמא דדבר זה וכו' כנ"ל:

דף ד.

גמ' הרי מושבע וכו'. לגירסא זו הרי וכו' א"א לפרש כפי' התוס'. ונ"ל דה"ק. הרי מושבע הוא בקביעות ע"ז אי תימא דמדאורייתא הוא. וא"א לנזירות בלא שבה. וע"כ גם זה בכלל אסור ול"צ קרא:

שם דאי אמר הריני כשמשון וכו'. לשון הגמ' מורה כפי' הרמב"ם דאו או קתני. וה"ק דאי תני כשמשון לחוד ה"א דהוה גברא דשמיה שמשון וקבל עליו נזירות שמשון בנדר ממש. אבל האומר כשמשון הוא מתפיס בדבר שאינו נדור כר"ש לקמן. להכי אמר כבן מנוח דאין דרך לקרוא ע"ש האב. ומ"מ ה"א דאיכא הכי. להכי אמר כבעל דלילה. ומ"מ ה"א דילמא יטעה לשמשון השני בשם הראשון. להכי אמר כמו שנקרו דאין דרך לקרות ע"ש פעולה מקרית:

תוס' ד"ה ר"ש. אפילו שבועה שלא אשתה, צ"ע דלפי פשט הגמ' דריש מיין ושכר תרווייהו. דאשתה ושלא אשתה. ולא תלי הא בהא. דל"ב הן ולאו בנזירות:

דף ה:

רש"י ד"ה דקסבר. ואינו מגלח עד ל"א. גם נ"מ בנזיר מאה יום וגלח ביום הק':

תוס' ד"ה תנן התם וכו'. כי א"א להביא. כצ"ל. ותיבת לכתחלה מיותרת:

שם ד"ה אמר לך. כשאומר סתם נזיר. צ"ע כיון דנזיר סתם כ"ט יום איך שייך לגזור אטו ל' יום. ואולי משום דטעו אינשי וסברי דמשום מקצת היום ככולו הוא. ולפ"ז ל"ש לטעות רק בל' סתם אבל לא בשלמים. ואולי משום דעבידי דטעו בקרא דמר אלהים על ראשו. וסברי דלשון חירות הוא:

דף ו.

תוס' ד"ה נטמא. אטו יום ל' דסתם נזירות וכו'. צ"ע למה לא נגזור אטו יום ק' בהך נזירות גופה דהוה יום תגלחת מה"ת וסותר הכל. ולפמ"ש לקמן דאין יום ק' ראוי לגלוח א"ש:

דף ו:

גמ' לעולם לא אמרינן וכו'. לו"ד התוס' נ"ל דלכו"ע ל"א מקצת היום ככולו דכיון דסתם נזירות במקצת יום ל' כלה. ולכן האומר ל' בפירוש ע"כ שלמים קאמר. וא"כ האומר ל"א נמי ע"כ שלמים. דאל"ה מאי מוסיף. דהא לילה לא נ"מ מידי. וכן לעולם כל המפרש ע"כ שלמים קאמר. ובזה תתישב קושיתי לעיל ע"א וגם יתישב בפשיטות מאי דלא סתר ל' לר"א ביום ל' בנזירות סתם. דכיון דהתם דמקצת היום ככולו לא מקרי יום מלאת:

תוס' ד"ה אמר ר"ל וכו'. דאינו סותר אלא ז'. דיום מלאת הוא. והשאר מיותר הוא:

באו"ד ובההיא מודה ר"א וכו' ומ"מ נ"מ בין ר"א לרבנן. דלר"א אם גלח ביום ל' לטומאה יצא. אלא דלא חש:

דף ז.

גמ' אריכא לי הדא מילתא וכו'. נלענ"ד דעיקר הטעם הוא דאין התיחסות לזמן עם המקום כלל, ופריך מעד מקום פלוני וכו' שמשערין הזמן לבוא שמה. ומשני כשהחזיק בדרך לפיכך מיחסין הזמן לשיעור הליכתו. ופריך דבין החזיק ובין לא החזיק נשער למנין הפרסאות. ומשני באתרא דלא מנו פרסי. ופריך דליהוי כל אוונא היינו כפירוש המל"מ ברפ"ג דנזירות דהוא מהלך יום. ומשום דמנין הימים שנוי במשנה שם להכי מביא מעפר הארץ וכו' כדי להקשות גם על ההיא דאיירי בהחזיק. ומשני דאית בה קיצותא לא קתני. ר"ל לפי שהוא ע"כ תלוי בזמן. דהא אין אנו מונים אוונות רק מפני שהוא מהלך יום. ל"א שיהא זה שיעור למנין הנזירות, וע"ז מביא ברייתא דלעולם א"א שיהא שיעור למנין הנזירות בזמן. אלא שהוא זמן הנזירות האחת. וגם זה דוקא במפרש או כמפרש. היינו בהחזיק. אבל בסתם אין מאריכין נזירות יותר מל' כיון שהוא הל"מ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בחיבורו ובפי' על מלא הקופה דלקמן. דמחשבתו לא מהניא רק נזיר ל' או לעולם. וכאן ל"ש לעולם דכל העולם אינו אלא מהלך ת"ר יום כדאיתא בפ"ט דפסחים:

דף ז:

גמ' אבל אחת ומחצה וכו'. נ"ל פירושו דפריש למלת נזיר. א' ומחצה. אבל התם הוא מוסיף בעלמא. ועיין בתוי"ט:

דף ט.

גמ' וב"ה סברי וכו'. נראה דהאי וב"ה הוי כמו א"נ דב"ה סברי כר"ש. די"ל דב"ה סברי בב' גווני. או דהוה נדור עכ"פ או דלא הוה כלל. לה"ק דאתיא כר' יוסי והוי נדור. או כר"ש ופטור לגמרי. וכמ"ש בגמ' לקמן לפי גרסתנו. וב"ה ס"ל כר"י:

תוס' ד"ה אין אדם. וא"ת ולר"מ וכו'. צ"ע דהא בכלי זה עלי ודאי ל"ש חרטה. דא"כ ה"ל לסיים ולומר דמי כלי זה עלי:

דף יב.

גמ' אין לו תקנה. תיבות "ואילו קן מפורשת אין לו תקנה" נראות מיותרות. וכ"מ בתוס':

תוס' ד"ה באשה. כיון דהשתא לא מצי לגרשה וכו'. צ"ע דהתם לאו מענין שליחות איירי. אלא משום דנכתב הגט קודם הכניסה. ולא הוה ראוי בשעת מעשה ולא הוה לשמה. גם מדמייתי מיבמתו נראה דמאשה דעלמא ל"ק דלא הוה בידו שתלוי ברצונה. א"כ הלוקח מן השוק אינו בידו רק ברצון המוכר. אך לעד"נ דכל דבר שגם הוא ישנו בשליחות אינו מעכב השליחות. כגון לקנות מקח שיכול לעשות שליח. אינה מעכבת כלל ההפרשה הן אם עשאו שליח ע"ז הן שלא עשה כלל על הקניה. וכן בגט בכתבו ותנו. וכן אם אמר לזה כתוב ולזה תן. הן אם אמר רק תן גט זה שאכתוב. ואף אם אמר לו כתוב גט לאשה זו כשאקדשנה הוי שליח. ובפ' ר"ג שם המ"ל בלא שליח. שכתב בעצמו קודם הנישואין. אלא קמ"ל דאפילו בשליח דוקא אם כתב קודם הנישואין פסול. כנ"ל:

דף יג.

גמ' קדוש או לא קדוש. עיין בירושלמי פ"ב ופ"ג דהפרשה שקודם נזירות לא מקדשה. וכן נ"ל פי' הבעיא. משום דהוה נזיר אחר לידה ב' מכח ממ"נ. אי האחד בר קיימא. מכח הראשון. ואם לאו. מכח השני. אי מהני נמי דליחול על הקדש ראשון קדושת ספק לאוסרו בגיזה ועבודה או נימא כיון דבשעת הקדש מותר בגע"ע משום דספק נזירות להקל. וספק היה אז. השתא נמי שרי. ואולי זאת כונת המפרש. וסרה קושית המל"מ:

דף יח.

גמ' מ"ט דרבנן. נ"ל דבעי מנ"ל לרבנן דחטאת מעכב ולא אשם אימא איפכא. ומשני להזיר וכו' להכי מסתבר לאוקמי מיעוטא דההוא אאשם. ומקרא דוהזיר לחודיה ה"א כר"י אימתי וכו':

תוד"ה מתחיל. ולא הוה מתחייב קרבן טומאה וכו'. לעד"נ מדברי הירושלמי דטהור שנטמא. ל"ב אחר טהרתו ב' ימים. דהראשונים מצטרפין:

דף יט.

גמ' אפילו יום א' סותר. נ"ל כונתו במנין שאחר הטהרה דומיא דטמא שנזר וכמ"ש לעיל מהירוש' ורבא לא פירש כן ואיתותב רבא לחודיה:

תד"ה ואנן, שייך גם בנזיר טהור. נראה דצ"ל "ל"ש אלא אי נימא גם בטהור":

דף יט:

הד"ח ה"ג וזה. כדאמר בפ"ק. ולפמ"ש ניחא בפשיטות דשלמים בעינן:

שם ד"ה א"ל. דא"ל ר"א לא לבו ביום וכו' א"ש טפי לדעת הרמב"ם. ולפמ"ש דס"ל דרבנן מודו בסתירה דדוקא בתר ב' ימים, ור"א לא חידש אלא דקרבן נמי דינו כסתירה:

באו"ד צ"ל דלא שמיע ליה וכו'. לפמ"ש דבטהור שנטמא מודי ר"א לק"מ:

דף כ.

גמ' משום אוירה גזרו וכו'. נ"ל כגרסת התוס' ודטעמא דלמ"ד דמשום אוירה דל"צ הזאה ג' וז' כדלקמן נ"ד. א"כ כל יום שהיה בו אפילו רגע אחת בבית סתום וכדומה. עלה לחשבונו אותו יום וספיקא דרבנן להקל. ומ"מ החמירו במנין קטן של נזירות דלמא הוה כולהו יומי בטומאת האויר. ול"פ בין נזירות גדולה לקטנה ועשו זמן קצוב. משא"כ למ"ד משום גושה שכ"ז שלא הזה ג' וז' אינם עולים. א"כ י"ל דטעמא דל' יום משום דעכ"פ נטמא ביום מלאת. ואף שמקצתו בטהרה גזה"כ דכל יום מלאת סותר ל':

שם תניא נמי הכי ר' יהודה וכו'. נ"ל דהך תנ"ה צ"ל לעיל ור"א בשיטת ב"ש וכמש"ש לעיל:

דף כ:

גמ' כדי שאומר שלום תלמיד לרב א"ל תוב וכו'. נ"ל שזה לשון המקשן, תלמיד לרב א"ל תוב. ר"ל הלא אומר יותר. ולא שבקת ליה רוחא דאמרת כדי שאומר שלום לחוד. ומייתי תנ"ה כהמקשן והדר לימא מסייע ליה לר"ל:

דף כג.

גמ' פסח מיהא קעביד. לגירסא זו נ"ל דר"ל דאכילה לא מעכבא עשית הפסח דלא כהתוס':

דף כג:

תד"ה ומדנים. ובעזרה כטמאים. נ"ל דצ"ל כטמאים בעזרה. עיין בב"ד. ועי' בקינות א' י' דנראה קצת דאסורים בעזרה וצ"ע:

שם ד"ה שמתוך. לקפח אחרים. צ"ע דאין לך לקנטר יותר מבלק דמייתי מיניה. ולו"ד נ"ל שר"ל שם שלומד לא ע"מ לעשות. וכ"א בירושלמי בכמה דוכתי ואם זאת כונתם צ"ע למה כתבו חילוק בין לקפחו ולהתגדר. וכן צ"ע ברש"י שם:

שם ד"ה ומאן אינון נשים. ומנשים היינו דכתיב נשים. ר"ל לא יותר מנשים אלא ממה שמצינו כתוב בנשים תבורך גם היא:

דף כה.

תד"ה ואמאי. דדין תמורת אשם כדין שנוהג וכו'. נ"ל דצ"ל דדין אשם כדין וכו':

דף כו.

תד"ה אמר יפלו לנדבה. דבריו תמוהין. האם עולה ושלמים לאו נדבה הם. ומהאי קרא לא ילפינן אלא דלא תיזל חטאת לים המלח:

דף כו:

גמ'. מ"ט דרבנן וכו'. נ"ל עיקר פירוש הסוגיא. דרב שימי פריך ארבנן דאמרי דכל חפצים לבד מעות הוו כבהמה. דטעמא דבהמה דמעות גמירי ולא בהמה. וה"ה נסכא וקורות. א"כ עופות נמי מ"ט אמר ר"ח דמתפרשי בעשיית כהן אף שלא פירשו הבעלים. וניחוש דילמא מפיך דעולה לחטאת. אע"כ שכל הדברים כסתומין רק בהמה דפסקה רב. ול"ש להקשות לרב מר"ח. וא"ל ר"פ ולטעמיך הא דתנן וכו' שיכול הכהן לברר הא אמרת בהמה וכו' רוצה לומר תוכיח דגם בהמה אינה כמפורש דלא כרב. אע"כ דאינו ענין זל"ז. דאע"ג דבחיי בעלים מצי לפרושי, אם מתו הוו כמפורשים דהכל גמירי לה דלבד מעות לא יפול לנדבה. א"ל התם. ר"ל בכל הדברים שבעולם שלדעתו אינם כמפורשים טעמא הוא משום דכתיב ולקח ועשה וכו' אבל לא בהפרשת סתם בכל דבר שבעולם. וה"נ גבי בהמה אין חוששין שתהיה כמפורשת להיפך. רק כסדר שהן ראויות ליקרב מתפרשות ממילא. ולדידיה הא דרב דוקא בראויות לקרבנות נזיר. ובהא פליגי אמוראים בירושלמי וקיי"ל כרב שימי דשתיק ליה ר"פ. ולא עוד אלא אפילו אמר לחטאתי. לעולתי. לשלמי. אינן כמפורשות. דקרא גלי בעלים דומיא דכהן בפירוש גמור דוקא. רק במעות גמירי לן דכה"ג ילכו לים המלח. ואין דנין מהלכה לד"א כמ"ש הני רבנן מעות ולא נסכא וכו' דה"ל כמפורשין ה"נ לדידן דאית לן קרא דר"ש אמרינן להיפוך דלעולם הוו כסתומין. וכ"פ הרמב"ם ז"ל:

דף כט.

גמ' קאכיל נבלה. לר"ל גופים ל"ק. דסבר חצי שיעור מותר מה"ת. ואפשר לחלק לכמה נהנים ואף אי נימא דבעי כזית לאכילת קדשים אפשר לצרפו בהדי אחרינא. ומצינו גבי חילוק לחם הפנים שאמרו הגיעני כפול וכו'. אך משום דריב"ח תנא הוא בעי לאוקמי דמצי סבר כמה דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת [ומתיישבא בהא קושית התוס' ע"ב ד"ה ואב"א] דלא אשכחן בהא פלוגתא דתנאי:

דף לא.

גמ' לאו משום דהקדש בטעות הוא. צ"ע דא"כ גם אינהו צריכי סברא דהשבט קדשו. ול"ק מידי לב"ה. ודברי התוס' צ"ע. ונ"ל דודאי גם ר"פ מודי דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש. ומה"ט אין שאלה בהקדש אלא דבכה"ג ל"ס כיון שלא אמר בשפתיו הקדש ברור וב"ה סברי דמשום הקדש בטעות הוא. וב"ש לא חשו להשיבן. ואקשו לדידהו דל"ל בכ"מ הקדש טעות ממעשר. דלב"ש בכה"ג דמעשר הוי הקדש. וכדמסיק הכא הוי גם הקדש טעות כההיא דהיו מהלכין וכו'. כיון שאמר עכ"פ הריני נזיר וזה שאמר "הכא לא" ר"ל בכה"ג דמתני' דלא הוי הקדש בטעות:

דף לב.

גמ' אבל היכא וכו'. צ"ע דא"כ מאי מקשו לב"ש כיון דאינהו גופייהו מפלגו הכא בתמורה דילפי ב"ש מיניה. ונ' דלדידהו דלא ילפי תחלת הקדש מסופו הוה עקירת התחלה עקירה לסופה. אבל לב"ש לא נראה לחלק. כיון דילפי תחלה מסוף:

רש"י ד"ה ואבע"א ר"י וכו' אלא משעה שנזר. ס"ל דכל שנשאר ל' אינו סותר דלא כתוס':

דף לב:

תד"ה ואם לאו. ומתיר לו החכם וכו'. אבל מלשון המשנה נראה שא"צ היתר. וכ"מ בירושלמי דפריך אלא דכך אני אומר מי שהיה עשיר וכו' ומשני כגון דתלה נזירות בבהמה זו והוי ממש כמתני' דנדרים פ"ט ה"ג דהוי נדר טעות. ומ"מ בנגנב אח"כ לא מהני היתר כמו בעשה תשובה שם. דדמי לכעורה ונעשה נאה, ועיין החילוק במפרשים שם, ובסיפא דהכא תני אינו נזיר ר"ל גם בלא ההיתר דנחום. ונראה שכן דעת התוס' ג"כ. ומ"ש ומתיר ר"ל אומר לו שאינו נזיר. וראיה מדכתבו אפילו ב"ש מודו. וב"ש ס"ל אין שאלה בנזירות:

גמ' אע"ג דאמור רבנן וכו'. לפמ"ש נדרים ס"ה הוא כפירוש ר"י לההיא מתניתא. ולכן השמיטו הרמב"ם:

דף לג.

תד"ה וסברי ב"ש וכו'. הדמיון אינו מובן. דהתם שנויא דקושיא. והכא מייתי ראיה למאי דלא ס"ל וצע"ג:

דף לד.

גמ' תלת היכי משכחת לה. צ"ע אלמה לא מ"ל דאמר הריני נזיר שכל אלו נזירות הריני נזיר שאין אחד מאלו נזירות. הריני נזיר שאחד מאלו נזירות. ונ"ל דהקושיא הוא משום דהראשון לשני והשלישי לרביעי סותרים זא"ז. ול"ש להחמיר בחד גברא תרי דסתרי. וכן המאמר שכל אלו נזירות אינו אמת. דל"ש שיחולו מספק בחד גברא כיון שסותרים זא"ז. ומשני דמתחלה אמרו ט' גברי והדר אמר א' נזירות הכל עלי. מפרשין דבריו שכל הנזירות שקבלו מספק מקבלם עליו:

דף לה.

רש"י ד"ה אי אתה דן. ואשם בא זקן. צ"ע דבן ב' שנים אינו זקן וכשר לעולה. ואולי ר"ל היכי דבעי כבש:

דף לח.

רש"י ד"ה כל משקין וכו'. אין הלכה כן אלא בכל שהוא:

דף לט.

גמ' וקים להו לרבנן וכו'. הדברים אינם מובנים מה ענין הא דקים להו. דודאי שער חדש כדי לכוף ראשו לעיקרו מהני כמו בתוך מלאת כשסותר דהוי כל השער חדש. ומ"מ השער המשתייר לא מהני אא"כ הוא אותו שהיה קודם נזירותו. דבהכי רהטא כל הסוגיא. ואי סתירה דבתר מלאת קילא. דל"ב רק שיעור גלוח לחוד לא הל"ל וקים להו וכו' דאינו ענין לזה כלל. ובאמת עיקר הדבר מתמיה דליבעי שער שקודם הנזירות ומה נעשה למי שנזר תיכף אחר גילוח. אטו לית ליה חיוב גלוח. ע"כ נלע"ד ברור דהא דמוקי הכא שגלחוהו אחר מלאת לא קאי אברייתא רק אאיבעיא דלעיל. וי"ל דהנ"מ אי מלעיל אי מלתחת רבי אינה כשגלח תוך מלאת. דהתם כל השער קדוש הצומח והמשויר ואם נשאר כדי לכוף לא סתר כלל. רק בלאחר מלאת לא מהני השיור אי נימא דמלתחת רבי. שהרי מגלח למצוה שער הגדול אחר הנזירות. ור"א היא. דלרבנן ל"ש סתירה אחר מלאת כלל. וכי היכי דלא תיקשי לן כיון דלר"א סגי בז' ימים אלמא דל"ב כדי לכוף. להכי אמר וקים להו וכו' דכשמגלח לגמרי גדל בז' כדי לכוף. להכי אבעיא לן בכה"ג. אבל לרבנן אין בעיא כלל. וכ"ד הרמב"ם שכ' דין הברייתא וע"כ בתוך מלאת. דלאח"כ פסק דלא סתר:

דף מ:

גמ' דאיסורא קעביד. פרש"י אינו מובן. וגם פי' התוס' דחוק. גם קשה ל"ל להביא ממרחק הא מראשו גופא מצי למילף ממצורע. ונ"ל עיקר הפירוש דפריך מראשו דמצורע גופא. וסבר השתא כברייתא דמוקי במצורע נזיר. ואכי פריך. מה נזיר מצורע דאיסורא עביד ר"ל דאין עיקר מצות מצורע בכך. רק שקרה מקרה שצריך לעבור על נזירותו אפ"ה חייב לגלות. הכא באיסור זקן דעיקר מצות מצורע בכך לא כ"ש. אבל ראשו דנזיר לא מיותר. דצ"ל דאין מצוה רק בראשו. וי"ל דלבד פאות אמר קרא:

דף מא.

גמ' ראשו מאי דרשי ביה. ודאי אפשר גם לרבנן דקמ"ל דנזיר מצורע מגלח. וזקנו צריך ליתורי ראשו להכי דלא נימא דקאי בלאו דהקפה לחוד. אלא משום דאפשר לרבנן למסבר כהך ברייתא דראשו אהקפה נקיט לה הכי דפליגי אר"א בהא דע"כ מוקי ליה לראשו אנזיר דמיניה ידע תער במצורע. ולר"א צ"ל דמקרא אחרינא ידע דעשה דוחה ל"ת. דאלא"ה מנ"ל דראשו אנזיר. דילמא אהקפה לחוד וליתורי זקנו אכהן. אע"כ פשוט דעשה דוחה ל"ת. וזקנו אכהן וראשו אנזיר. ולרבנן נמי א"ל הכי אלא אין הכרח. כנ"ל בס"ד פשט הסוגיא:

תד"ה ראשו מת"ל. וכל שער דקרו בשער גופו. צריך עיון דקרא דהכא לאו בנזיר איירי:

דף מא:

תד"ה ור"א. לא הוה ידעינן דהקפת וכו'. צ"ע דא"כ גם אחר דידעינן דעשה דחי ל"ת נמי מ"ל דבאינש דעלמא איירי. וקמ"ל דהקפת כל הראש שמה הקפה. אע"כ דל"ל לר"א לאצרוכי קרא להכי. וגם שאר התירוצים דחוקים. והעיקר נ"ל כמ"ש דאי לאו קרא דבעלמא דחי הוה צריך ראשו לדעלמא ליתורי זקנו אכהן:

דף מג.

תד"ה כגון שנכנס. שהוא מסייע וכו'. ובאוקימתא דמר בר ר"א ל"ש לומר הכי. אלא דהתם כיון שנכנס לאותו אהל הוי הכניסה מעשה. ועוד נ"ל כונתם משום דלרבא מבעי (לעיל י"ז ובשבועות י"ז) אי צריך שהיה למלקות. ואם נאמר דצריך שהיה ל"ש כלל למ"ד טומאה וטומאה לא. שעד שישהא הוא כבר מחולל. ור"פ תלמידיה דרבא הוא. אבל מר בר ר"א מסתמא בשטתא דאבוה דלא בעי בשבועות התם רק באונס אבל במזיד ל"ב שהיה. אבל בעושה מעשה ל"ב שהיה אף לרבא:

דף מו:

תוס' ד"ה ונמצא פסול נשפך וכו'. צ"ע הא קודם זריקה בלא"ה לאו כלום הוא. ואחר זריקה לא איכפת לו בכל הני. ול"נ דאיירי בנמצא טריפה או שאר מום שהיה בו מקודם ולא נודע בו:

דף מז.

תוס' ד"ה אי ברחוקים וי"ל וכו'. לו"ד נראה לי בפשיטות דכיון דכתיב לאביו ל"ל על כל נפשות ע"כ ליתורי לאביו למעט מ"מ:

דף מח.

תוס' ד"ה ואין לי. וא"ת אכתי מנ"ל וכו', צ"ע מאי מקשי. הא מלאביו נמי מצינן למילף גז"ש ולמה לו לאמו. וע"כ חד לגז"ש וחד למ"מ. וכ"ש לפמ"ש דע"כ נפשות מת מיותר לאורויי דאביו ממעט מ"מ:

דף מח:

גמ' מה לי חד לאו וכו'. נ"ל דגם ר"ע מודה בהך סברא דלא אשכחן בשום מקום דצריך רבוי על ב' לאוין הנדחים כ"א שידחו בהצטרפותם ג"כ. כמו מילה בצרעת בשבת ויוה"כ אלא לר"ע כיון דצריך לאביו ולאמו דכה"ג ונזיר כולהו לגז"ש אין לנו שיטמא למ"מ אפילו כ"ג או נזיר לחודיה. אך כיון דהסברא הפשוטה להעמיד הכתוב במ"מ כמ"ש התוס'. אלא דלאחיו גלי דלאמו לגז"ש אתא. די לנו אם נוציא אחד ממשמעותיה. דמופנה מצד א' סגי לר"ע. ונודע בכה"ג מלאמו ובנזיר מלאחיו. להכי נקט להו בהך לישנא כהדדי. וכן הא דזבחים קשה שהביאו התוס' לקמן דמצריך לאמו לכהן ונזיר נ"ל נמי דלכהן לחודיה אתי. ור"ל דמלאביו דנזיר לחוד ה"א דכהן חמיר ולא מטמא למ"מ. והא דנזיר אסור לטמא לאביו וכהן שרי לאו משום חומרא דנזיר. אלא משום דאביו רק מחזקה. וכהן אי לאו אביו הוא כהן לא הוה. אבל מלאמו ידענא דכהן קיל מנזיר. וכהן ע"כ מטמא למ"מ מק"ו דנזיר החמור ונקיט נזיר וכהן. דבנזיר קרא איירי. וכל הסוגיא לר"ע ולס"ד. דלמסקנא אביו ואמו לגזירה שוה:

דף מט.

תוס' ד"ה ומשני. אלא מה שבפרט א"כ אפילו בק"ו וכו'. צ"ע דהא גופא קשה. ל"ל קרא יתירא לקרובים דליהוי כלל ופרט דליצטריך לרבות אמו לאיסורא. וע' לקמן:

באו"ד כיון דגבי נזיר וכו' הדברים סתומין מהבין לע"ד. דהא עליה אנו דנין שתבטל הגז"ש. כיון דצריך לאביו ולאמו דכ"ג תרווייהו למ"מ וצ"ע:

באו"ד וא"ת מי מזקקינן וכו'. ולפעד"נ בפשיטות דמדמייתי ר"ע קרא דע"כ נפש מת לרבות קרובים. ע"כ דצריך ליתורי לאביו ולאמו תרווייהו ור"י אמר בהדיא דלא ידענא קרובים מנפש מת וע"כ ידע מאביו. ואמו. לק"ו שאמר למעלה בכ"ג. מיותרת לגז"ש. ונ"ל טעמא דר"ע דל"ל כר"י משום ק"ו. משום דבכ"ג ונזיר איכא ב' לאוין לא יבוא ולא יטמא ובכהן הדיוט ליכא אלא חד כמ"ש הרמב"ם בהל' אבל. הלכך אם נלמוד בק"ו צריך לערב נמי כהן הדיוט. ולפ"ז בתחלת דין או בסופו ליכא למילף אלא חד לאו דנימא דיו. ור"י דיליף לעיל ק"ו בכ"ג לרחוקים ולאמו סבר כר"ט דלית ליה דיו כדמפרך ק"ו. ובכ"ג ל"צ ק"ו ללאו אחד לרחוקים דהדיוטותו להיכן אזלא, וע"כ לב' לאוין אתי הק"ו. ול"צ קרא דע"כ נפשות מת אלא למיכלל כולהו קרובים בלאו אחד. והל"ל סמוך לו גם לא יטמא. וע"כ אביו אתא לדרשא או לגז"ש או למ"מ. דל"ל למעט אמו מלאו שני דהא ק"ו הוא ודיו ל"א כיון דידעינן לאו אחד. ובנזיר צריך קרא לרחוקים בלאו אחד וכדכתיב אביו ידענא דכללות דנזיר ככ"ג ולא ככ"ה. וידענא באטו חד לאו מכללא וחד בק"ו מאביו. ואמו ע"כ לגז"ש. ולר"ע דאמר דיו בכל גווני. צריך לרבות בשניהם קרובים ורחוקים. ונייסרי אביו ואמו לממ"צ. וצריך תרווייהו דוקא דמק"ו ל"מ למילף מטעם דיו, וכיון דלגז"ש די מופנה מצד אחד הוינא מוקים חד לממ"צ ואתי לאחיו וגלי על השני כמ"ש לעיל. א"נ מלאחיו גופיה ידעינן תרווייהו דשקולים הם. ואתיא כולה סוגיא נהירה וברירא בס"ד:

דף מט:

באו"ד ומעתה גם בנזיר שוין וכו'. צ"ע מאי ראיה. ובאמת סברת העדפת אמו מאביו דנזיר אינה מעין דכ"ג. דבנזיר הנזירות ודאי ואמו ודאית ואביו ספק. אבל בכ"ג הכהונה ואביו ספק. דאם אינו אביו לאו כהן הוא. אלא הכהונה לגבי אמו היא ספק לגבי ודאי:

תד"ה ומזה. ול"ג במשנה ויביא קרבנותיו. אבל ומביא שפיר גרסינן. ור"ל שחייב בקרבנות עכ"פ:

דף נ:

גמ' רבא אמר וכו'. עדיין תקשי על שדרה וגלגולת מגלח על מת לא כ"ש. וצ"ל בחסר כשיעור חסרון. ומ"מ מת מיקרי:

תוס' ד"ה רבא אמר. דבמתניתין דאהלות קתני וכו'. צ"ע דא"כ גם תירוץ ר' יוחנן לא יועיל. דעל רוב בנין ומנין מגלח על המת לא כ"ש. ובאמת לפנינו איתא שם "אלו מטמאין" בלא וא"ו. ומשמע דלא חשיב מת אלא המטמאין בדין אהל המת. והכא אמר כדאמר ר"י. היינו אהך משנה:

דף נג:

רש"י ד"ה אי לא הדר. דאיכא למשמע ליה מכללא צ"ע דה"א דהוה בכלל אהל:

באו"ד וצריך הזאה ג' וז'. צ"ע דלפי"ז מאי מקשי מרובע ורביעית:

תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' ואפ"ה הדר תני בסיפא רובע עצמות. אע"ג דמגלח במגען ומשאן תני להו משום שאינו מגלח על כל טומאתו. משא"כ באבר שאין עליו בשר שמגלח בכל טומאתו:

דף נד.

תוס' ד"ה או בקבר. כדאמר רבינא וכו'. אבל איהו איירי בגופייהו ולא בקברן:

שם ד"ה וימי ספרו הרי כבר סתר וכו'. נראה דה"א דאיירי שלא עמד יום שלם בגמרו. שביום שהוחלט נתרפא. אבל עמד יום הז' סותר:

דף נז:

תד"ה וראב"א. היינו לפי סברתו וכו'. לו"ד הקדושים הנ"ל דלראב"א איסורא מיהא איכא. משום דלא ספי ליה איסור בידים דאסור בכל האיסורים משו"ה לייט לחובה. והא דאמר לדידך מאן מגלח. היינו דלדידיה מותר ע"י נכרי כיון דאינו אסור מה"ת. ואולי דעת התוס' דהוה כענוי יוה"כ שמאכילין בידים. ע' יומא ע"ח והא מותרין וכו':

באו"ד ומדנקט נמי אשה וכו'. צע"ג ל"ל דיוקא ליכחו מגופא דמילתא דאי פטור מאי קאמר א"ב:

באו"ד והא אפשר לקיים וכו'. לפ"ד אפשר דצריך לחזור אחר קטן ואשה ונכרים כדי שלא יעבור גם המקיף. אבל עכ"פ מידחי לאו דניקף. אולם מ"ש אשה צ"ע דהא לר"א איירי דאסר באשה. ואולי נקטה משום קטן. גם היכי אפשר באשה ונכרים הא בעי כהן. ואולי גומר הכהן שלא במקום הפאות. אך צ"ע דהא אסור בתגלחת קודם תגלחת מצותו ואולי מתגלחת שניה פריך שכבר הותר. וקרא דראשו וזקנו בה איירי:

דף נח.

תוס' ד"ה והאי תנא וכו'. לפעד"נ די"ל דהך סוגיא אליבא דרב אדא דאשה אסורה בהקף והוי שוה בכל:

דף נח:

גמ' שקול הוא וכו'. לכאורה לא שייך הכא הך סברא. דהא בנזיר וכהן איכא נמי לאו דבעלמא ונ"ל דהכא אליבא דרב אדא איירינן דס"ל דהיכי דמקיף לאו בר חיובא פטור גם הניקף [דלא כתוס' לעיל] ונראה דלדידיה לאו דהקפה שוה בכל הוא כיון דאשה אסורה להקיף את האיש. ומצינן לאוקמי קרא בל"ת דהקפה בדליתא נכרי שיקיפום. וגם ביש נכרי וקטן מצינן לאוקמי בשהוא נזיר. והא דאמר נזיר מכהן וכו' י"ל דקושטא קאמר משום דאמר הכי למ"ד ראשו לנזיר אתי. ואפשר דר"א מודי בהשחתת זקן הכהן דאסור אפילו אם השליח אינו ב"ח דלא איתקש בהו השחתה להקפה. וחמירא לענין עשה. ושייך שקולין הם גם לזה:

דף סא.

גמ' תני ר' חייא וכו'. נראה דר"ח כייל להו בתרי טעמי. דטמא צריך ביאת מים לפני תגלחתו. וכל זמן שלא גילח לצרעתו אין טבילתו כלום. ובטהור משום דצריך קרבנות קודם גלוח. וא"י להביא קודם תגלחת צרעתו:

דף סא:

רש"י ד"ה א"ה עבדים נמי. להוריש לבניהם בפשיטות הל"ל משום דאין להם חייס:

באו"ד ולא הם קונים זא"ז. עי' יבמות ס"ו וצע"ג:

תוס' ד"ה א"ה. וה"ה דאשנויא קמא פריך וכו'. ר"ל כיון דבעינן עכ"פ שיהיה ראוי לטמא לאביו ל"ש בעבד דאין לו אב. אבל טומאה בעלמא אית ליה ודאי כדמוכח בכמה דוכתי ומקרא מלא דבר הכתוב אתם ושביכם:

דף סד.

גמ' בתר כלי אזלינן וכו'. לפירוש המפרשים משונה הלשון מאד. ומהופך מכפי האבעיא פ"ק דשבת בעינן אגוז בכלי. ולעד"נ דבעיתו הכא משום דגם הכלי מטמא שבעה ממנעו במת ומטמא את הנוגע ז'. להכי אמר בתר כלי אזלינן דהכל טומאה אחת, או בתר מיתה שהיא עיקר הטומאה. ואת"ל וכו' כמאן דמחתא טומאה בכלי דמיא. ר"ל טומאה שאינה מטמאה כלי לטמא אדם. ולפ"ז הלשון מדויק מאד למעיין בו:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה