אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

נדרים

גיטין

דף ב.

ר"נ. עיקר הנדר הוא וכו', אבל בפירושו לרי"ף כתב דכל שלא התפיס יד הוא:

שם אלמא דלכו"ע כנויין וכו'. משמע דס"ל דאידות ליכא קרבן נזירות. דלהכי לא פריך התם כמו הכא. וע' בת"ש על הרא"ש פרק ג' דשבועות בשם רש"ל. ועמ"ש בנזיר ב' על התוס' בסוף העמוד:

שם ד"ה ושבועות. תירץ ר"ח וכו' אבל מושבע מפי עצמו ל"ב שם. נ"ל דס"ל כמה שכתבו כמה פוסקים דבלא שם מתורת עד אתאן עלה. וס"ל דיד ל"ש רק מפי עצמו. דכיון דהתחיל להוציאו אף שלא גמר לא הוו דברים שבלב. אבל מפי אחרים אפילו ענה אמן כיון שלא נגמר הדבר לא הוי ענית אמן מידי. ועוד י"ל כיון דבסוטה הגז"ש הוא דבעינן עפ"י כהן. להכי בעינן שם שתהיה גם השבועה עפ"י כהן. אבל בלא שם אין שבועה רק מפי עצמה. ובספרי ממעט להדיא מפי עצמה:

דף ב:

גמ' וכל היכי דפתח וכו'. משמע דבעי לאוכוחי דבכ"מ במאי דפתח מפרש. וההיא דב"מ שאני דל"ש להתחיל רק בשאינן מדליקין. ול"ש להתחיל בראש בשמנין המדליקין דלא ידעינן עדיין סברא דשמא יטה או שמא יניחוה כלל. לא מצי למיתני היתרא. וכן בכולהו אינך:

תד"ה נדרים דמתסר חפצא. וכן אמר גבי שבועה להיפך. גם נ"מ לענין דברים שאין בהם ממש דלא חייל נדר:

דף ג.

גמרא ולפתח הדין ברישא. בבמה מדליקין ודומיו לא פריך. דאין דרך הלשון לדבר במה אין מדליקין ובמה מדליקין הלאו קודם להן. אבל הכא פריך שפיר אפילו לל"ק. כיון דבעי להקדים ידות בסיפא הוה ליה להקדים ברישא ג"כ. ול"ש הכא זימנין וכו' אלא כמו במה מדליקין כנ"ל:

ר"נ ד"ה מא"ל, הדרי ממאי דנקיט וכו'. צ"ע מאי דוחקין הא איכא לאוקמי כל"ק. וכ"ש לפמ"ש לעיל בד"ה ואבע"א דגם להך לישנא ליכא קפידא. ולפי מ"ש ניחא הכל:

תד"ה ה"נ אקדים. צ"ע וכו'. ולעד"נ דאף ר"ל ודאי מודי דגם לשונות הנכרים כנויים מקרו דהא ודאי ב"ש דלקמן בהו איירי. וב"ה לא מוכח דפליגי עלייהו. רק בקונם פליג ר"ל וס"ל דמדרבנן ולפ"ז י"ל דתני ברישא כנויי נכרים והדר ידות והדר כנויין שבדו חכמים. והתוס' בעצמם כתבו בריש מס' דלשון שבדו לא קאי אנזירות. וע"כ דגם לשונות נכרים מיקרו כנויים:

דף ה:

ר"ג ד"ה רי"א. אלמא לשמואל ל"צ ודין. לעד"נ דכתב שם האיש והאשה ל"ב ודין ומנאי. דהא מוכח מתוכו מי המגרש. וגם שאינו שטר ראיה [עי' בדברי רבינו בפ"ק דקדושין לענין כתב מאורסת לי וכו'] ור"י איירי בגופו של גט ומה"ת, וכפי דעת רבינו ז"ל דמה"ת לא בעינן שם האשה והאיש, לפיכך צריך ודין ומנאי:

דף טו.

גמ' קונס עיני בשינה למחר וכו'. ודאי הכונס במשנתנו. דאשמעינן דלפעמים עובר דבר שאין בו ממש בנדר לפיכך נקט שאני ישן שאני מדבר. ולא הוזכר תנאי כלל. ואיך נימא דקמ"ל דבר שלא הוזכר במשנה. לכ"נ דהכי מפרש. קונם עלי איזה דבר שיש בו ממש אם אני ישן. ומשכחת דעבר על בל יחל בשעה שעושה דבר שאין בו ממש [והא דנקיט קונם בשינה. ל"ד. דה"ה דבר שיש בו ממש]. וע"כ צ"ל דהאיסור הוא בעת שתולה נדרו בה. ופריך באיסורא מזדהר. אלא וכו' אם אישן למחר. והאיסור דוקא למחר וקשה לרב יהודה. ומשני דלעולם אסור היום רק אם עבר וישן היום אסור למחר. זה פירוש הסוגיא. ובחנם דחקו הראשונים ז"ל:

דף טו:

גמרא מהלך לא. כל הפירושים דחוקים אמאי לא אמר הולך לא. ונ"ל דר"י סבר דאף אם הלך בשוגג הנדר חל עליו לענין האיסור דנענש [עי' תוס' שבועות כ"ו דבהוה למידק נענש] ומהלך משמע בלא כונה:

דף יז.

ר"ג ד"ה אלא פשיטא. וא"ת וכו'. חנם דחק כ"כ דמלשון הברייתא נראה דבלא שאלה צריך למנות ק'. ועיין בסיפא דהך תוספתא בנזיר פ"ב דמוכח הכי להדיא:

דף יח.

ר"נ ד"ה לימא וכו'. כל דבור זה ל"ש לפמ"ש לעיל אלא דסבר כשמואל או כר"ה ובלמחר. ומ"מ דייק מדעולה לו הזמן הקודם. כדדייק בפ"ג דשבועות. ודחי כגון שקבל עליו בב"א. דהשתא כשמתחרט ע"כ אומר אילו ידעתי וכו' הייתי מקבל רק אחת לבד. ונפיק בקמא והכונה אעפ"י שבעת ההיתר כוון לעקור הראשונה. א"נ משום סיפא נקיט לה. א"נ באומר אילו וכו' הייתי אומר אהיה נזיר אחר ל' ומ"מ כיון שלא הזכיר בעת שנדר רק ב' נזירות סתמא השתא בהתחרטו היינו שעוקר תיבת שתים. והוה כאמר אהיה נזיר היינו לאלתר וכ"ז צריך גם לפרש"י:

דף יט.

ר"נ ד"ה ועל משקה. הא אכתי קשה וכו'. בחנם דחק רבינו כ"כ. דבפסחים מקשינן דר"א אדר"א. ומשני ר"נ כדבריו אחדא עיי"ש. ואף דעסיק שם בקושיא מ"מ לא איתותב:

דף כב.

ר"נ ד"ה רבא. דאיכא למיחש וכו'. דע"כ ר"כ פליג אסוגיא דרפ"ט אליבא דרבא. דלדידיה ל"ש לחלק בין רישא לסיפא. ורב טביומי סבר כההיא סוגיא והכי קיי"ל:

דף ל:

ר"נ ד"ה מדלא. וכיון דשחורי הראש וכו'. תמוה דאדרבה נימא דאמר הכי כדי למעט קרחין ושחורי ובעלי שיבה. ולו"ד נ"ל דהגמ' קאי ארישא. וצ"ל מדלא נקיט שחורי שער:

שם ד"ה ובנדרים. דאילו בלשון תורה וכו'. נראה דבמשנתנו גרסינן ילודים הלמ"ד במלאפו"ם שהוא שורק גדול. כן שמעתי:

דף לב.

גמ' ופליגי דר"א וכו'. נראה דר"א סמיך אברייתא דסוף פי"ט דשבת דאמר דוקא גבי גרים ועבדים דוקא שאלמלא וכו' והיינו שע"י הברית הם נכנסים לחיוב תורה ומצות וכמש"ש שאלמלא דם הברית וכו'. ר"ל שאלמלא דם הברית לא היו אבותינו נכנסים לתורה ומצות ומיניה ילפינן לכל הגרים:

שם כל אדם שאינו מנחש וכו' נ"ל משום שכשפים מכחישים פמליא של מעלה. אבל בו אינם מזיקין כדכתיב כי לא נחש ולא קסם וכו':

שם מפני מה נענש אברהם וכו'. ר"ל על השעבוד והענוי. אבל עיקר הגזרה קדמה למלחמת המלכים כמ"ש התוס' ברכות ז'. ועיין בתוס' שבת י' ע"ב ד"ה נתגלגלו:

ר"נ ד"ה שנתעסק. סמוך למצרים היה. צ"ע דאדרבא מפשט המקרא משמע דתיכף במלון ראשון היה. וגם נראה שהים קודם פגישת אהרן דלהכי מלה צפורה ופגישת אהרן בהר סיני היתה. שהוא קרוב למדין מקום שנהג משה צאן יתרו. ותיכף כשפגשו שלחה כדאיתא בילקוט פ' לך באותה שעם וכו' עיי"ש. ואם היה קרוב למצרים נא הוה מחזירה עם הילד הנימול. ותו קשה לפי'. דהא גם דברי ריב"ק י"ל כן ומאי פליג רבי ואמר וכו'. ולפעד"נ שנענש על ששהה מצות ההליכה והמילה ועסק במלון. ואולי הא דאמר תחלה פירושו במלון הראשון. וכמו שביארנו שהיה במלון הא':

דף לח.

גמ' וכלם ממשה. צריך להגיה דכתיב נביא מקרבך מאחיך כמוני וכו'. ומקרב היינו המבוררין לשבח כמוני:

דף לח:

ר"ג ד"ה שאם ירצה. ולא עבדא שפיר וכו'. צ"ע דא"כ אסור בלא רשותו. ואם מרשה ע"כ חפץ בפטומה. ולו"ד היה נראה דכיון דגופה ונפשה לשמים והוא מהנה נפשה וגופה אין ההנאה שלו. ואף שרוצה בפטומה. אין זה אלא כזן אוהביו אשתו ובניו אף שרוצה בבריאותם שרי. דאמר איני מהנה אותך רק אותם:

דף לט:

גמ' כעישורייתא דבי רבי וכו'. עי' וי"ר פי"ד:

דף מד:

ר"ג ד"ה ופרכינן. דנהו שהיו יכולין וכו'. ולעד"נ שלא היו יכולים לפוטרו כלל, דלא עדיף הפקר ב"ד מהפקר בע"ד עצמו. דבעי שיגיע לידי הזוכה. ואף דכתיב יחרם רכושו. התם גם בעה"ב יכול להחרים לד"ה. והיינו דפריך ודלמא וכו' דאתי לעשר מיניה אשאר הפקר דרבנן. ומטעם זה למ"ד ירושת הבעל מדברי סופרים חוזרת ביובל. דלא עדיף כחן מכח בעה"ב:

דף מט.

גמ' לוליבא דקרא בסילקא. סלקא הוא תרדין שמרפאים ועיקרן לרפואה (ברכות מ"ד):

שם אסור לאומרו בפני ע"ה. הרבה דחקו המפרשים ול"נ שהוא סיום דברי רבא ב"ע. דחילוק זה אסור לומר לע"ה פן לא יזהר ויאכל הקשה ויסתכן. ולהכי לא אמר ר"י לההוא אסיא. ואפשר דמהאי טעמא נאדי רבא ב"ע משנויא קמאי כדי ליישב הך עובדא דר"י דודאי ידע ר' ירמי' ברייתא דברכות דף נ"ז עיי"ש:

דף נז:

גמ' אלא מן הדא וכו'. כל הפירושים בפשיטות זו דחוקים מאד. וגם לא נזכר בברייתא ענין גדולין כלל. ולפעד"נ דהפשיטות היא בצירוף הראשונה [ולהכי ל"א מן הדא פשטא כדלקמן] דאתי למדחי מאי דאמר חומרא שאני דאע"ג דגדולי טבל מבטלין חולין. גדולי שמינית אינם מבטלין שביעית. וס"ד דע"כ משום דשביעית אוסרת בכ"ש. להכי מייתי מברייתא דבטליה לאכילה. ודחי דהא נמי לחומרא שאני. ר"ל בהך סברא דגדולין מיניה קרבו י"ל בין חומרא לקולא:

פי' הרא"ש ד"ה גידוליו היתר וה"ה נמי וכו'. א"י היכי מדמי קולא לחומרא. דודאי גידולי עיקר היתר יכולין ליאסר והיכי מוכיח מיניה דלשתרו גידולי עיקר אסור. ואע"ג דס"ד בגמ' שלא לחלק. היינו משום דהעיקר עצמו נתבטל ונעשה איסור ס"ד דגם לקולא נתבטל. אבל לגידולין ודאי י"ל כיון דמעיקר קרבו כמותו הם רק לחומרא. ולכאורה מסתבר כדברי הר"ן ז"ל. דעיקר איבעיא הגידולין גופייהו דאי אינהו שרי למה לא יבטלו את העיקר במאתים. ומ"מ לקמן גבי בצלים צ"ל כדברי רבינו דמשום יש בילה נגעו בה. דלקולא מוכח שפיר מכלאי הכרם דלא הוו כעיקר:

דף נח.

ר"נ ד"ה וחדש. יהיב טעמא אחרינא וכו'. ול"נ דצריך שנוי הטעמים. דדשיל"מ לא מיקרי אלא ביכול להרויח גם האיסור עצמו כגון ע"י ביטול. וטעם דכהתירו כך איסורו אינו מספיק רק לענין האיסור עצמו דמדרבנן חייב הוא להפרישו לתקן האיסור עצמו כמו מה"ת בתחלת התירו. וממילא אסורה התערובות קודם הפרשה. דיש לו מתירין:

שם ד"ה אבל. תרי חומרי וכו'. לפמ"ש לעיל הוו נמי ב' חומרי. דבטבל הגידולין מהפכין עיקר המותר לאיסור. להכי לא סגי במאי דעיקר אסור. אלא לא מצי לבטל גידולין כשאר תערובות דמבטלין. כיון דאיתא בברייתא דשביעית בטלה בנ"ט:

דף נח:

גמ' ואיסורא ע"י קרקע. נראה דגם ערלה וכ"ה איסורן ע"י קרקע. אלא ר"ל כיון דאיסורה ע"י קרקע בטילתה נמי דרך זריעה. ולשון נדרים משונה. ועיין במנחות ע': שם דתניא ליטרא. מהך ברייתא הוה מצי לאותובי גם מעיקרא לר' יוחנן ור"י. דלדידהו גידולין כמו העיקר לחומרא:

היה ראוי לחייבה כולה במעשר מן המעשר אלא דאקשי שפיר מההיא ברייתא. והשתא דמשני משום דע"י קרקע. פריך להיפוך דליבטל לגמרי כיון דע"י קרקע בטלה. אע"ג דלא בטיל בשום מקום. משום דהכא גם איסורא על ידי קרקע ליבטיל גם בליטרא. ומשני דהכא גם הדיגון גרם לה ולהכי לא בטיל. ולר' אמי ניחא בפשיטות דהוה ככל תערובות:

דף נט:

גמ' דא"ק עשר תעשר. נ"ל דה"ק דמעשר היה ראוי שלא יבטל כלל כיון דהדיגון גרם לו. אלא משום דגלי קרא עשר תעשר ולא גלי רק בהתירא דאיסורא לא זרעי. ובהכי ניחא למ"ד במנחות לדמויי שלא כדרך זריעה לדרך זריעה. אע"ג דלאיסור ודאי ל"ד דהא אינו מעשר רק אותה ליטרא עיין תוס' שם] ובערלה וכה"כ אסור כולה מ"מ ס"ד דבהתירא בטל בכ"ג מיקרי:

ר"נ ד"ה שאני. ומדאורייתא ליכא מידי וכו'. אבל משכחת לה בשבולת שהביאה שליש ותלשה ושתלה עיין מנחות ס"ט: שם ד"ה ה"ג דהא בצל אין זרעו כלה. ולעד"נ דמדוכנין זרעו כלה. ולא מצי לאקשויי מידי:

דף ס.

רש"י ד"ה שבת זו. בכל ששת ימי השבוע. אולי צ"ל שבעת ימי השבוע:

דף ס:

גמ' כמאן אזלא וכו' נ"ל דר"ל דל"ח לבזוי מצוה. דאחרי שקיים הנדר שהוא מ"ע יתחרט על הראשונות. ונראה שכן שיטת הרמב"ם. לפיכך לא חילק בין מצוה לרשות. דאינו מתחרט רק על הנדר:

שם לחודש חסר. הדברים דחוקים מאוד לפי' המפרשים עיין בתוס']. וביותר צ"ע דהא מתני' בזמן שקדשו ע"פ הראיה ולא נקבע אחד מלא וא' חסר. והל"ל בכל החדשים דקמ"ל דמותר ביום ל' אף קודם שקדשוה. ועוד צ"ע לפירושם דא"כ בשנה זו מאי קמ"ל דהא אלול לעולם חסר. וי"ל כ"ז בדוחק דגמ' איירי לדידן אך מלשון רמב"ם וסמ"ג ורע"ב נראה דמפרשי כפשוטה שהחודש שעבר היה חסר. להכי שרו בל' ולא נימא דבלשון ב"א שייך לחודש העבר:

דף סא.

ר"נ ד"ה איבעיא להו. ול"ש למבעי וכו'. צ"ע דהא מסתברא דתלי גם זו בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י אסור מ"ט ולרבנן נ'. ואולי כונתו דל"ש למבעי דודאי הוא כנ"ל:

שם ד"ה זה הכלל. כלומר וכו'. אבל מהירושלמי שהביא רבינו ע"ב נראה דתלי בקביעות זמן הגעתו. וטעמו דבזמן קבוע ל"ש עד שיהא. וע"כ שיצא אמר. אבל לרבינו דרך אחר בהירושלמי. ע' ס"ב יין שאני טועם א"נ וכו' צ"ע הא ביובל סתם איכא לספוקי דהוה כיובל זה והוה כשבת זו דאסור בשבת שנדר. ואולי לא הוי כיובל זה. כיון שהוא יחר על נדרו. לא אמרינן בסתם דהוי כמו שאמר זה:

דף סא:

רש"י ד"ה ענבים בכלל תאנים. ואסור וכו' דאזלינן לחומרא כשיטתו לקמן גבי קציר ועמש"ש בס"ד:

דף סב.

גמ' יהיב לשמעיה לא אכיל. נ"ל דמשום חשש מעשר לא אכיל דשמא אינו הפקר גמור ור"ח דרך עראי אכיל אבל לדידיה הוי כמקח שחייב במזונותיו וחייב לעשר:

שם כל המשתמש בכתרה וכו'. ואף דמתני' היא בפ"ד דאבות נקט לרבב"ח משום בלשצר וקרא:

שם שלא יאמר אדם וכו'. נראה דדריש מדכתיב לשמע בלא וא"ו אלמא דקאי אלאהבה. דתשמע ותדבק הכל באהבה:

שם שרי ליה ל"מ וכו'. דאי הוה ידע הדיין דצורבא מרבנן הוא ודאי הוה מקדימו. וגבי כרגא דמסתמא בני עירו יודעין בו וטועין בדין אמר סתמא לא יהיבנא:

ר"נ ד"ה א"ה וכו' כשם שזכתה לכהנים וכו'. אף דלשאול אסורים היינו משום דטובת הנאה לבעלים:

דף סב:

ר"ג ד"ה עד הקציר וכו'. משמע דבסתם אזלינן לקולא. וכ"מ בירושלמי דפריך מקרא דרות. ועיין פ"ר רות פרשה ד' ל"ה. ולפ"ז נ"ל דהכנסת ענבים לבית קודם לתאנים כמ"ש תוס' רפ"ג דב"ב. דאי לא"ה מאי בעי לעיל בירושלמי דכלכלה:

שם ד"ה עד הגשמים שאין זמן קבוע. והא דתני סיפא עד שיצא ניסן היינו אם פסקו ס"ל לפי שיטתו ז"ל:

פי' הרא"ש ד"ה מחלוקת. דגשמים משמע לת"ק וכו' נ"ל דטעמו דכיון דשנים קאמר. הל"ל עד הגשם השני כיון דהראשון אינו פועל כלום להתירו ע"כ דשנים ממש קאמר:

דף סג.

גמ' רשב"ג אומר וכו'. עיין תוספתא דתענית שם. דבין רישא לסיפא תני פלוגתא דר"מ וחכמים ור"י. אי רביעה אי זמנה. ותני ר"י דכל התלוי ברביעה וכו'. ועלה תני רשב"ג, ונ"ל ברור בלי שום ספק שחסר בגמרתנו וצריך להביא מילתא דר' יוסי דלדידיה הכל בזמנה תלוי. ורשב"ג כר' יוסי:

שם ההוא דאמר עד וכו', נ"ל דהמקשן שבר דגשמים כיון דב' משמע צריך ב' ממש ולא שירדו בלי הפסק. ואף דרשב"ג סבר דתלוי בזמן רביעה מ"מ ירד בלי הפסק גרוע וע"כ דבגשם איירי ואפ"ה בעינן רביעה שניה או זמנה וקמ"ל דבלא הפסק סגי בזמנה. ני דבגשמים איירי וקמ"ל דמהני:

ר"נ ד"ה כמאן. זהו הפירוש הנכון וכו' אבל בירושלמי משמע דר' זירא עכ"פ לבצורי בחד אתי:

שם ד"ה קונם. ואני חוכך עוד וכו' צ"ע איך יפרש סוגיא דריש ס"א אלמא שנה וכו' דעכ"פ אסור בעבודה. ול"ל שיפרש כהרא"ש שם. דאיהו לא ס"ל לדבר פשוט לאסור. ואולי בלא ידע שהשנה מעוברת כמתני' מודי להרשב"א:

דף סג:

ר"נ ד"ה מכלל. אמאי מיתסר עד סוף אדר שני. דל"ד למשנה דרישא. דהתם ליכא פירוש אחר:

שם ד"ה ולענין וכו'. מדלא כתב רבינו הדין לענין נדרים נראה דס"ל דבנדרים בידע דמיעברא. וכר' הילא בירושלמי. וכתוספתא דמייתינן. ובתוספתא דמגלה סתם בשטרות כר' יהודה. אלא בשטרות תק"ח הוא כן לכתוב וליכא חששא. אבל בעלמא מספקא ליה בלשון בני אדם וכן בממון חולקים למ"ד ממון המוטל בספק חולקים. והא דאמרו בריש הסוגיא אלמא סתמא וכו'. משום דנא ידע לתרץ בגווני אחריני. כנ"ל דעת רבינו:

דף סד.

ר"נ ד"ה אמרו לו א"כ וכו'. צ"ע לפי גרסא זו א"כ מאי פריך לרבא תנן ומודים וכו' דלמא רבנן כר"א ס"ל בטעם דאין נשאלים לחכם, והא דאסרי בכאו"א משום דחציפות הוא:

דף סד:

גמ' שירדו מנכסיהם. דכיון דלא מתו מוקי במידי דשכיח. דהא לא פתחינן בנולד:

ר"נ ד"ה ורבא דאיכא למיחש נמי וכו'. ונ"ל דל"ת שלא ילך לחכם אלא בנדרי צינעא וא"כ לא נתבזו או"א. ורבנן חיישי אפילו בפרהסיא:

בפי' הרא"ש ד"ה עני. וסומין לא היו וכו'. צ"ע דלמא נתרפאו. גם דלמא איכא רעה אחרת שנקראת מיתה. דהא לעניות נמי ליכא קרא אחרינא:

דף סה.

גמ' ולא תיפוק מילתא. ר"ל שלא תוציא שום דבר של גנאי. שלא תאמר יש לך מה לגלות עלי ואינך יכול מפני השבועה:

ששם וכבר עשה תשובה וכו'. נ"ל דר"ל דאמרו לו שקר. ולא מת עד אחר הנדר. עיין טור ושו"ע רכ"ח סי"ג. ר"נ ד"ה תניא. ומסתברא וכו'. אבל בש"ר פ' שמות נראה דגם ר"י דאמר בירושלמי הטעם מפני הבושה ס"ל טעמא דחשדא. ויליף ממשה דל"ש טעם בושה כיון שצוהו השם כמ"ש רבינו פ' השולח. אלא דר"י ס"ל גם טעם בושה היכי שנדר לטובת אחרים. ונ"מ שאפילו יודיע לחבירו ג"כ אסור שלא בפניו דוקא והיכי שנדר לא לצורך חבירו. ילפינן ממשה טעם חשד וז"ש בש"ר שם הנודר בפני חבירו ול"א לחבירו כשנדר משה ליתרו:

עם ד"ה והיכא. והיכי שרו ליה סנהדרין וכו'. לעד"נ דסנהדרין לא ידעו פרט הנדר, אף דמן עדין צריך לפרוט, אך כאן לא היה יכול לגלות שיש לו על המלך שום גנאי ובכה"ג שא"א לפרוט מתירין בסתם אם הוא מהנדרים שיש להתירם. כנהוג אצלנו התרת נדרים ער"ה. ושגג צדקיהו בזה וז"ש מ"ט לא אמריתו לצדקיהו. ר"ל אחר שנתגלה לכם הנדר. ונראה דלהכי בעי בגמ' מאי מרדותיה. אף דכתיב בקרא וימרוד בו לשלוח מלאכיו וכו' דא"כ קשה איך התירו כנ"ל להכי מתרץ דעובדא הכי הוה. ומפרשינן לקרא. דמרידתו היתה סבה לשלוח מלאכיו. ובהכי אתו שפיר כל קראי דיחזקאל דמשוו ליה מפר ברית ממש. דהנדר לא הותר. דהם התירו רק בתנאי:

דף סה:

גמ' ל"ל למיתני תרי זמני וכו'. לפמ"ש לעיל לא מקשי אלא מסיפא. דיש בכלל מאתים מנה:

שם ועל לא תשנא מכאן צ"ע על החינוך מצוה זו. ולפי' הרא"ש י"ל קצת:

שם כל הנופל וכו'. ואיירי בקרוב. עיין אשר"י:

שם פותחין לאדם בכתובת אשתו. קמ"ל דל"א ודאי הכל יודעין זה. וע"ז מייתי ומעשה וכו':

רש"י ד"ה ושער ראשו מטלטלי וכו'. הוצרך לזה למ"ד גובין מן העבדים. ועיין מגילה כ"ג ובתוס' שם:

ר"נ ד"ה ולימא. אלא ליד גבאי וכו'. צ"ע דהא הגבאי צריך לחלקה. ול"נ דצדקה שביד גבאי אין לו בהם טובת הנאה. ועיין ש"ך סס"י רכ"ז. ומ"מ פריך בפ"ג דשבועות בפשיטות אילימא מתנה לעני וכו' דהתם אסר הנתינה וכה"ג בנדרים דחייל על ד"מ הוי אסור. אבל באסר ההנאה. כיון שמחויב בדבר לאו מדידיה הוא מתהני. כמו השבת אבדתו ורפואת בהמתו באין רופא אחר:

דף עט:

ר"נ ד"ה אילימא. אבל כיון שתלתה וכו'. ע' בדברי רבינו במס' שבועות בסוגיא דככרות. ועיין בתוס' רעק"א במשניות פ"ז שהקשה עליו. ע"כ נראה לפענ"ד כי ההכרח לחלק בין שם לפעל. דכל שאמר שני פעולות כגון שלא אוכל אם אוכל או שאין את נהנית לי אם תלכי וכדומה. אין סברא להקדים המאוחר ולומר שלא יאסר כסדרן. משא"כ בשם כמו פירות העולם אם ארחץ. מפרשינן אחר הרחיצה כל דאפשר בהכי. ולהכי קתני לעיל (ט"ו ע"ב) ככר זו עלי היום וכו' דוקא בדפריש בהדיא היום ומחר:

דף פג.

גמ' דלמא מן היין וכו' כמה מן התימא והדוחק להמפרשים בסוגיא זו. חדא לשון דלמא. ועוד אטו מספק תלקה. ועוד מאן אמר לן דאינה סופקת על חרצן וזג. גם קושית אביי צ"ע. דהיכי מוכח דס"ל לר"י יש קרבן לח"נ. ומה לנו לקרבן לתירוץ קושיתנו. ובהברייתא דמייתי דתני הפרישה בהמתה דמיותר הוא ולא תני טומאה כלל. גם מאי מקשי מברייתא הא מוכח להדיא מתניתין נזיר כ"ד דאין שום קרבן לח"נ והמעות לנדבה. ומאי ס"ד דמקשה דמשום יש קרבן לח"נ מביאה רק חטאת העוף. כן תירוץ הגמ' אינו מובן. דמשום דבאם על הספק מייתי בחנם. וכדמייתי מברייתא תנינא תימא מה קושיא. הא כבר שני דאין נזירות לחצאין. ואי ס"ל דטומאה אינה בכלל ה"ל לאקשויי מההיא משנה גופא. דתנן מטמאה למתים אינה סופגת ארבעים. ע"כ נ"ל פירוש חדש בסוגיא בס"ד. דעיקר קושית ר' אסי דכיון דר"י סבר דאין הפרה חלה רק בהצלה מענוי ולא יותר. אפילו באותו נדר עצמו. א"כ ל"ש שתחול הפרה כ"ז שלא ידעה ממנה שאינה מועלת לה. אך משום די"ל דנזירות שאני דאיכא חרצנים וזגים דאין בהם ענוי כלל. ומ"מ מקיש לנדר שיכול להפר כמה דדריש בספרי הרי גז"ש בכל גווני. להכי אמר דלמא מיין וכו' ותספוג וכו' ר"ל אפילו איין שקודם ידיעתם. ותירץ ר"י דאין נזירות לחצאין וכיון שהותר מקצת הותר כולו ומקשי אביי דטפי הל"ל שא"א שתותר במקצת דאין קרבן למחצה. ואנן ס"ל דמיגז גייז וצריכא קרבן ומקשי עלה מברייתא דאיכא מ"ד דצריך קרבן. וא"כ צדקו דר"י דאמר מילתא דפשיטא לכו"ע. וס"ד דאף בטהורה מביאה חה"ע לח"נ משום דאשכחן לה בסילוק נזירות בטומאה בתוך הזמן. ושאר קרבנות טומאה שמביא אינם ענין לסילוק הנזירות דהא לא מעכבי. והא דתני הפרישה בהמתה לאו דוקא. דהא סגי בחה"ע אלא אע"ג דהפרישה מחמירין עליה עד שתביא חה"ע דוקא. ודחי דאי הוה קים לן דיש קשש. ג' בהמות הוה מייתי. וע"כ האי תנא סבר ג' לעכובא. דאי חדא הרי הוא מקרבת עולה שהפרישה. דל"נ ליה סברת המקשה דבאמצע הוי כבטומאה. אלא דבספק מוקמינן בחה"ע כיון דאשכחן בה סילוק נזירות. ועולה ל"צ מספק דלא אשכחן סילוק בעולה לחוד. ומתניתין דאינה סופגת הוא לכו"ע משום ספק דאין קרבן לח"נ. ומקשי מברייתא דבנטמאה ה"ל לאתויי גם עה"ע משום ספק דיש קרבן לח"נ. שהרי מטומאה לא הפר כלל. ושני דגם מטומאה הפר. ול"צ רק חה"ע דסגי בה לסילוק. דעה"ע לא מעכבא:

דף פד.

ר"ג ד"ה ומעה"ד) ואני אומר. וכ"ת ר"נ מוקי לה וכו'. לא אבין ד"ק, הא גם לר"י ה"ל למישרי שכבר הגיע עת הנדר בעת שלא היה בכלל בריות ור"י מודי בכה"ג דאין הבעל מפיר בקודמין. וכן להיפך לכו"ע בנדרה קודם גירושין והפר לה אז מותרת לעולם. גם מאי דמשוי פלוגתא בין התלמודים לא משכחנא כלל. דגם הירושלמי מודי לדידן. דבנעשה שנוי אחר הנדר הולכין אחריו להחמיר ולא להקל. כגון אם ירד לים אחר הנדר אפילו פסק אח"כ אסור לעולם אבל בירידה דקודם הנדר ודאי לא נאסר אם פסק עוד קודם הנדר. ובכה"ג דנדר אח"ז. זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע. דאע"ג דבקראי פליגי קראי לא דייקי לא כמר ולא כמר דבקראי כתיבי שעת נדר ואיסור. ומר סבר דזמן הוצאה מפיו גורם ומ"ס דזמן התחלת האיסור גורם. ויש לדמות הך דין דירושלמי לבעית ר"י (חולין י"ז) באברי בשר נחירה:

דף פז:

גמ' מתניתין ר"ש היא. נ"ל דודאי בסיפא דלא תנן אלו אפילו לרבנן לא הוי ב' נדרים עד שתאמר ב"פ קונם או איני טועמת. דמנ"ל לחלק לב' נדרים. אלא דיוקים מרישא דהמ"ל קונם אלו שאיני טועמת וכמו דאמרינן רפ"ג דשבועות לענין יין ושמן ודבש. וכן בשבועת הפקדון. מדל"א כולכם. אלא אמר למילתיה אסיפא. משום דברישא ה"א דאף דחלוקים לב' מ"מ הכא כיון דבחד קונם אמר להו הוי גז"ה דצריך להפר דוקא ביחד. גם נ"ל דדוקא נקיט ברישא איני טועמת. דאי ל"א כלל איני טועמת אף ר"ש מודי דל"ד לשבועה. דהתם תיבת שבועה כוללתם יחד. אבל קונם אינו אלא אתפוסי חפצא בעלמא. אבל איני טועמת כוללם יחד. ובסיפא דל"א אלו בעינן לכו"ע תרי שאיני טועמת. ובהכי ניחא דלא תקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי:

דף צ:

ר"נ ד"ה ואיכא למידק. אינה מותרת לבעלם וכו'. ועובדא דר"נ בגמרא שאני דל"א דבר האוסרה רק בצירוף דברי בעלה. והוא אינו חייב להאמין לדבריה שעיניה נתנה באחר וכן היא אינה חייבת להאמין לו, ודייק טובא לישנא דר"נ שם דאמר עיניה וכו' ולית בה ממשא. היינו דלא משום תקנת נתינת עיניה באחר בעינן למישרה ולאפוקי קדושיה [דל"ש כלל באשת כהן לנכרי] רק דתלינן שעיניה נתנה באחר. והיא אינה אסורה משום דשויה אנפשה חד"א. דל"א דבר האוסרה רק לדברי בעלה:

דף צא:

גמ' אר"נ עיניה נתנה באחר. עמ"ש לעיל בר"נ הרבותא ושנוי הלשון:

שם א"ל ר"נ לא תשגיחון בה. דהכא ס"ד להחמיר יותר. לפי שבדבריה הראשונים שאמרה לא צערתן בד"א וכו' היה די לאוסרה על בעלה דידע שלא נזדקק לה. ועל אותן דברים ה"א דל"ש עיניה נתנה באחר דל"א כלל דבר האוסרה. להכי אמר עיניה נתנה באחר. ר"ל דמעיקרא כונתה להאסר וערומי קא מערמה:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה