אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
עירובין · דף ז:
תוס' ד"ה בערבו כו' דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש. צ"ע דהא אי ס"ל דל"ח לחי הויא רבותא שפיר:
ה ע"א תוס' ד"ה לאו משנתנו. אינו נידון משום לחי לשיטי התוס' הוה רבותא בסיפא דרב דמבוי אסור אפילו עירבו. אלא דקשה מה צריך רב למימר נפרץ במלואו לאשמעינן בלא עירבו. אבל למאי דמשני דצריך לאשמעינן בחצר נקיט מלואו לרבותא דהיתר חצר. אך קשה למאי דמשני דאי מהתם ה"א זה שלא כנגד זה וכו'. ע"כ צ"ל דכולה מימרא דרב חדא היא ורישא נמי קאי אנפרצה והדרא קושית התוס' לעיל אמאי נקיט חצר ולא קרפף. ועוד וכו'. וצ"ל להשתא כולהו לרבותא דהתירא דמבוי נקטינהו. דאי לא נפרץ במלואו או במלואו לקרפף ברי דאיירי באמצע. ובהכי ניחא דפריך ולרבה וכו' ע"כ מוקי לה בזה שלא כנגד זה. ותמה רע"א ז"ל מנ"ל. דילמא בכנגד איירי ומשו"ה אסור אפילו באמצע. ולפמ"ש ניחא. דהשתא הדר מדס"ד דמימרא דרב תרתי אית בה. אלא כולה חדא היא. ודוק היטב בכ"ז. ולו"ד התוס' ה"א דגם מעיקרא הכי סבר במימרא דרב דחדא היא. רק טעה בדרב יהודה דבלא עירב אסור ומצדי רחבה הכל מכח הראיות שכ' תוס' לעיל ועמש"ש. ומקשי דרב אדרב בתרתי. חדא בנראה מבחוץ וכו' ואידך איך שרי בנפרץ מצדי רחבה הא איהו אמר מבוי עקום דינו כמפולש. ול"צ לאתויי מימרא דרב דמינה סלקינן. ושני כאן שעירבו וכו' ונראה מבחוץ אינו נידון משום לחי ובאמצע איירי כמ"ש התוס' לעיל:
ע"ב רש"י ד"ה תרתי ל"ל למשתריא צר מינה מסתמא ואפי' זכ"ז כו'. ר"ל דאי עיקר רבותיה דאפי' זה כנגד זה ה"ל לפרושי וכן אאיסור מבוי אי רבותא דאפי' אי נכנסין הו"ל לפרושי דסתמא ממתניתין שמעינן:
תוס' ר"ם הכל כו' דהא אביי אית ליה לעיל כו'. ולעד"נ דודאי לא דמי לחי לקורה דקורה אפי' משום מחיצה אפשר להתיר ע"י חודה החיצון אבל כנגד הלחי אין יותר מג' מחיצות וא"א להתיר אלא לרבא דס"ל משום הכירא ובלית בי' ד' שרי רבא אפי' למ"ד משום מחיצה:
בא"ד ובסמוך מודי רבא כו'. צ"ע דלמה יאסור היכא דרוחב ארבע יותר מתחת הקורה דל"ש למימר משום דלחי הוי אפי' משהו כיון דבמשהו לא מצינן למיסרי דהוי עקום פטור. וכן כל הפוסקים סתמו דברים להתיר אפי' בד'. ועי' במ"מ בשם הרשב"א ול"ק קושיתם לקמן ד"ה לרשב"ג. ועי' במלחמות. ובהכי ניחא הא דפריך לקמן יציבא בארעא כו' זימנא תנינא אף דכבר שני ליה פחות מד' מ"מ בד' דהוי מקום חשוב לעצמו לא מסתבר ליה לפלוגי. והא דקאמר אביי וכ"ת בדאית ביה ד'. ר"ל ותימא דרב סבר משום מחיצה ואת סברת משום היכר הא אמר כו'. וע"כ דמטעם גזירה הוא. ועכ"פ קשה לדידך דס"ל דבאין ד' הוי ככל מקום פטור כדאמר רבא מנא אמינא כו' וכדפריך ר"ה לרבא מהא דרבב"ח לא המ"ל דסבירא לים לחי משום מחיצה וביש ד' איירי. דהא לר"י אמר רבא דבין לחיים מותר. ולזה כוון רש"י שם ד"ה ואת לא תסברא: