אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
עירובין
דף ב.
מתניתין. והרחב מעשר אמות ימעט. ולא תני נמוך מעשרה טפחים דזה ל"ש למבוי דאפי' בד' מחיצות שלימות לא מהני:
גמ' במשכן כתיב. נראה אל"ק לחוד קפריך:
שם דאלת"ה. ר"ל אלא כלישנא בתרא:
דף ב:
תוס' ד"ה ואב"א. אך קשה דקראי מוכחי וכו'. ונ"ל דקראי אפשר לומר שהיה סתום מהקלעים עד השער בדבר אחר וגם המסך היה תלוי כנגד הסתימה מעט. ואין הראי' אלא מדכתיב מזה ומזה לשער:
דף ג.
תוס' ד"ה ורנב"י. לרבה גופא ה"מ למיפרך צ"ע דלרבה ודאי ל"מ למיפרך דהכא אפי' באמלתר אסרי רבנן. וא"כ ליכא למילף סוכה מהכא:
דף ג:
ד"ה והא וי"ל דרוב אמות קאמר דבקרחת ומחול כלולין ג' דברים ד' דעבודה. וד' דמקום חשוב. וד' דדוושא. וגם איכא כרם הנטוע על ט"ז אמה כו'. ומ"מ ניחא ליה טפי לאוקמי כרבנן דאי כר"ש ה"ל לפרושי דרוב אמות קאמר לאפוקי הך. אבל הא דפרצת גדר ל"צ לאפוקי כלל דהיא היא דמבוי ממש:
דף ד.
תוס' ד"ה גפן. שאין נגדשין על שפת הכלי כו' אבל צ"ע דא"כ לא פסיקא שיעורא דבכלי גבוה וקצר גודשו מועט. ותו דודאי כששפתו עבה גודשו רבה. ועוד דודאי גם מתחלה ימלא בגודש כדי שיהיה מלא וגדוש לבסוף. ולעד"נ דה"ק גפן כדי רביעית יין דבהכי מקרי גפן כדאמרינן בירו' דפאה פ"ז דבהכי מיקרי בציר. וגפן אינו שם הפרי ככולהו אינך:
דף ה.
תוס' ד"ה סוף עבוי. צריך ד' אמות. משמע דארכו יותר על רחבו ובתים וחצרות ודאי לא בעי. וצ"ע מ"ש וכן משמע כו'. דהא לרב יוסף ע"כ לאו דוקא נשתייר וי"ל דברי' בדוחק:
דף ה:
תוס' ד"ה פחות כו'. ונראה דרש"י מדקדק כו'. נ"ל דלא מלישנא דהבולע קדייק. דהא כה"ג אמר לקמן המושך. והתם אפי' הועמד לשם לחי כדמייתי התוס'. אבל לו"ד נראה דהכא שאני. כיון דעיקרו של לחי הוא כך. דהוי נראה מבפנים ומבחוץ לא הל"ל הבולט. גם ל"ש נדון משום לחי:
דף ו.
תוס' ד"ה דפתחא. כדאמר לעיל כו'. אבל אפשר דלענין בתים וחצרות פתוחין לו לא קפדינן אפתח ואפי' פרצה ש"ד:
ד"ה אחד. דלא פליג אדרב יהודה כו'. אבל י"ל דהתם משום עומד מרובה הוא דשרי דבמחיצה רביעית מהני. אבל אם אין עומד מרובה בדופן עד הלחי פרצתו בד':
ד"ה רב כו' ואי תורתו כמפולש קאי אפתחים כו'. ע"כ מוכח מגמ' דקאי האי דאי ביותר כו', אעקמומית. אלא דכיון דתורתו כו' קאי אפתח ע"כ דהא דאי ביותר כו' קאי גם כן אפתחים אלא דמשמע לגמ' דהוי שוה בעקמימותו לפתחים הוא:
דף ו:
תוס' ד"ה ומי עבדינן כו' וי"ל דלא דמי דהאי כו'. ואף דמפולש מצרכינן דלתות בהאי נישרו בצוה"פ ולא חיישינן לסתרי אהדדי לפי' הס"ד:
דף ז.
גמ' ור' יהושע היא נראה מדלא קאמר הא ר"י והא רבנן. משמע דכולו ר"י היא. אלא דגם איהו פסק הלכה בכ"מ כב"ה אך לא משום הב"ק ונ"מ דמאן דבעי למיפסק בחד דוכתא כב"ש עצי למיפסק כמו בכל כללי הלכות בכה"ג. והכי קיי"ל. ופסקינן בקצת דברים כב"ש כמ"ש התוס' בסוכה ג'. ובזה סרה קושית תוס' ד"ה כגון. וכן בפ' אלו דברים הוצרך בברייתא לפסוק כב"ה שלא יבא א' לפסוק כב"ש. אבל קודם ב"ק למ"ל דהא דוהרוצה כו' היינו אם ירצה א' לפסוק בדבר א' כב"ש. דמאי קמ"ל. מהי תיתי דלהוי עדיף האי כללא מכל כללי הלכות בכה"ג:
שם והיכי דסתרי אהדדי לא עבדינן כו'. דברייתות אהדדי המ"ל דדוקא כשעושה דבר אחד שאינו צריך לא למר ולא למר כעין הך דמבוי עקום. אבל כדאמר כגון שדרה וכו' פריך שפיר. וכן בר"ה (דף י"ד) אהא סוגיא. ואיהו הוכרח למימר הכי דאי דוקא בדבר אחד מאי רבותא דברייתא כיון דסתרי אהדדי ומי פתי יחמיר בשניהם והמיקל רשע גמור הוא. אע"כ כנ"ל:
דף ז:
תוס' ד"ה בערבו כו' דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש. צ"ע דהא אי ס"ל דל"ח לחי הויא רבותא שפיר:
ה ע"א תוס' ד"ה לאו משנתנו. אינו נידון משום לחי לשיטי התוס' הוה רבותא בסיפא דרב דמבוי אסור אפילו עירבו. אלא דקשה מה צריך רב למימר נפרץ במלואו לאשמעינן בלא עירבו. אבל למאי דמשני דצריך לאשמעינן בחצר נקיט מלואו לרבותא דהיתר חצר. אך קשה למאי דמשני דאי מהתם ה"א זה שלא כנגד זה וכו'. ע"כ צ"ל דכולה מימרא דרב חדא היא ורישא נמי קאי אנפרצה והדרא קושית התוס' לעיל אמאי נקיט חצר ולא קרפף. ועוד וכו'. וצ"ל להשתא כולהו לרבותא דהתירא דמבוי נקטינהו. דאי לא נפרץ במלואו או במלואו לקרפף ברי דאיירי באמצע. ובהכי ניחא דפריך ולרבה וכו' ע"כ מוקי לה בזה שלא כנגד זה. ותמה רע"א ז"ל מנ"ל. דילמא בכנגד איירי ומשו"ה אסור אפילו באמצע. ולפמ"ש ניחא. דהשתא הדר מדס"ד דמימרא דרב תרתי אית בה. אלא כולה חדא היא. ודוק היטב בכ"ז. ולו"ד התוס' ה"א דגם מעיקרא הכי סבר במימרא דרב דחדא היא. רק טעה בדרב יהודה דבלא עירב אסור ומצדי רחבה הכל מכח הראיות שכ' תוס' לעיל ועמש"ש. ומקשי דרב אדרב בתרתי. חדא בנראה מבחוץ וכו' ואידך איך שרי בנפרץ מצדי רחבה הא איהו אמר מבוי עקום דינו כמפולש. ול"צ לאתויי מימרא דרב דמינה סלקינן. ושני כאן שעירבו וכו' ונראה מבחוץ אינו נידון משום לחי ובאמצע איירי כמ"ש התוס' לעיל:
ע"ב רש"י ד"ה תרתי ל"ל למשתריא צר מינה מסתמא ואפי' זכ"ז כו'. ר"ל דאי עיקר רבותיה דאפי' זה כנגד זה ה"ל לפרושי וכן אאיסור מבוי אי רבותא דאפי' אי נכנסין הו"ל לפרושי דסתמא ממתניתין שמעינן:
תוס' ר"ם הכל כו' דהא אביי אית ליה לעיל כו'. ולעד"נ דודאי לא דמי לחי לקורה דקורה אפי' משום מחיצה אפשר להתיר ע"י חודה החיצון אבל כנגד הלחי אין יותר מג' מחיצות וא"א להתיר אלא לרבא דס"ל משום הכירא ובלית בי' ד' שרי רבא אפי' למ"ד משום מחיצה:
בא"ד ובסמוך מודי רבא כו'. צ"ע דלמה יאסור היכא דרוחב ארבע יותר מתחת הקורה דל"ש למימר משום דלחי הוי אפי' משהו כיון דבמשהו לא מצינן למיסרי דהוי עקום פטור. וכן כל הפוסקים סתמו דברים להתיר אפי' בד'. ועי' במ"מ בשם הרשב"א ול"ק קושיתם לקמן ד"ה לרשב"ג. ועי' במלחמות. ובהכי ניחא הא דפריך לקמן יציבא בארעא כו' זימנא תנינא אף דכבר שני ליה פחות מד' מ"מ בד' דהוי מקום חשוב לעצמו לא מסתבר ליה לפלוגי. והא דקאמר אביי וכ"ת בדאית ביה ד'. ר"ל ותימא דרב סבר משום מחיצה ואת סברת משום היכר הא אמר כו'. וע"כ דמטעם גזירה הוא. ועכ"פ קשה לדידך דס"ל דבאין ד' הוי ככל מקום פטור כדאמר רבא מנא אמינא כו' וכדפריך ר"ה לרבא מהא דרבב"ח לא המ"ל דסבירא לים לחי משום מחיצה וביש ד' איירי. דהא לר"י אמר רבא דבין לחיים מותר. ולזה כוון רש"י שם ד"ה ואת לא תסברא:
דף ט:
תוס' ד"ה ולרשב"ג כו'. דסתם מבוי אורך כתליו שוין. והא דדייק ר"י דבין לחיין מותר לקמן ד' י' ע"ש ובחי' הריטב"א שם. התם מוכח מתוכו דאיירי באין כתליו שוין דקאמר ד"א נידון משום מבוי ובכתליו שוין רה"ר גמור הוא:
דף י.
גמ' פסי ביראות דאקילת בהו מבוי כלל כלל לא. נראה דר"ל אלא דע"כ ר"י מפתח אולם גמר או ממלכים. ואפי' טובא נמי. א"נ דבאמת כלל כלל לא לענין היתר לחי. דטעמא דר"י כמ"ש הר' יונתן משום דקורה משום מחיצה. אבל בלא"ה הא אף לדידן דקיי"ל [לחי] משום מחיצה אסור וטעמא משום שאין הלחי הולך ע"פ כולו כקורה. וכן צוה"פ לרב משום דהקנים שלמטה הויין כמו לחי:
דף יא.
תוס' ד"ה אילימא. והשר מקוצי מפרש כו'. לפירוש זה א"ש טפי הא דאמר לקמן ומנא תימרא דשני כו'. דר"ל אע"ג דפרוץ מרובה. לאפוקי מסברת רב יוסף:
דף יא:
גמ' למימרא דקסברי ב"ש ד' מחיצות וכו' עפרש"י ז"ל. ולי הפעוט נראה דקאי הכל לחנניה דסבר דלב"ש ל"ד מחיצה ד' דמפולש לדסתום ולב"ה דעיין. וס"ד דטעמייהו. דב"ש סברי ד' מחיצות דאורייתא להכי יכולה מחיצה ג' להחמיר אד' כשאינה שלמה. וב"ה סברי ג"מ דאורייתא. להכי לא נ"מ לרביעית אם הג' שלמה או דלת. ודחי דב"ש סברי ג' מחיצות דאורייתא ורבנן תקנו ד' ר"ל לא שתקנו סתם לו"ק ברביעית, דא"כ לא הוי נ"מ אם השלישית דלת או שלמה. אלא תקנו דבעי ד' לטלטול. וא"כ מפסדת שלישית שהוא דלת דלא ליסגי לרביעית בלו"ק אלא בדלת. ומב"ה בעי למידק דמדחמירא להו שלישית מרביעית. ע"כ ג' דאורייתא ורביעית דרבנן. דאי תרווייהו דרבנן כיון דלדידהו לא תקינו רבנן אלא לחי או קורה ליהני גם בשלישית. ודחי דלבר מהך תקנה תקינו דבעי ג' מחיצות ולהכי בעי דלת בשלישית:
דף יב.
גמ' אלא אי אמרת כו' מאי לסותמו. נ"ל משום דלפ"ז קורה מהניא דלא מסתבר דר"א סבר דלא אתאמרה קורה במבוי כלל ומשני דה"ק וכי בלחיין צריך סתימה:
שם כי סליק ר' זירא, עי' בגליון אבל גי' התוס' ע"ב ד"ה ליהוי כגירסתנו:
תוס' ד"ה בפסי חצר. וקשה דגבי מבוי כו' ואפשר משום דמבוי דרכו להיות פתוח ברביעית משא"כ חצר גם מבוי בתיו הן דפנותיו והלחי עוביו כ"ש ל"ש למיקריא פס. משא"כ בחצר דדרכה להיות מוקפת סביב הבתים במחיצות קלות כמו הפסי שייך למיקריי פס:
ד"ה ור"נ כו' אלא דניחא ליה למינקט ר"א כו'. ואפשר לאשמעינן אגב אורחים דר"א לא בעי קורה:
בא"ד ולא כפי' הקונטרס שפי' בסמוך כו'. ראייתם נגד רש"י ז"ל הוא מלעיל (דף יו"ד) ד"ה רבי. מר"נ דפסיק כר' ואמר בסוף שמעתתא פס ד', ובעניי לא אבין קדושת דבריהם דודאי לס"ד דגמ' (ד' י') ולתירוצא דרבינא התם ס"ל כפשטיה דלרבנן די במשהו ולר' בעי ד' או ב' פסין. וגם ר"נ סבר הכי. אבל למאי דאסקינן התם דמדלא אמר בפחות מי"א. ע"כ כר"י ס"ל כו'. ע"כ דלר' לא מהני א' רחב ד'. דא"כ הדרא קושיא לדוכתא בי' וד' טפחים סגי ובהכי א"ש לישנא דגמ' הכא. דקאמר והדתני כו' רבי היא. ולפירושם הל"ל ס"ל כר"י כיון דגם ר"י סבר כר'. וכן מצאתי בחי' רש"א ז"ל:
בגליון תוס' ד"ה וכ"ת. ואם היינו גורסים בבציר כו' א"ש. לא ידענא היכי. דהא גם לשמואל ל"צ ד'. ואם נאמר לפי הטעות. הוי דוחק קצת. משא"כ להיש ספרים:
דף יב:
גמ' וכי ככר זה עשה אותו רה"י. ר"ל דבאמת מצינן למימר דחייב בקורה אפי' בלא עירבו או דפטור אפי' עירבו. וברייתא בלחי אבל הא לא אפשר דתלי בככר. דא"כ לא הוי תני בין עירבו כו'. כיון דבקורה לא שוו עירבו ולא עירבו. וא"ל דממ"נ קצת דבריו קשין. או הא דקאמר דהככר עושהו רה"י. או הא דהעדרו עושהו רה"ר. ר"ל כרמלית:
גמ' התם קסבר ר"י שתי מחיצות דאורייתא. נ"ל דר"ל דהשתא ל"ש לדיוקי מלשון רה"ר לאפוקי מבוי דה"ק ליה לא כדבריך דבב' מחיצות יצא מתורת רה"ר. אלא דעדיין רה"ר היא ולהכי אין מערבין. ונקטו רה"ר משום דאיירי ברה"ר וה"ה במבוי. אבל לס"ד עיקר פלוגתייהו דאין הלחי וקורה כמחיצה. ולא ה"ל לאדכורי רה"ר כלל אי לא לדיוקא:
רש"י ד"ה הכשירו בקורה הזורה לתוכו כו' בין לקולא בין לחומרא. מדאורייתא לא שייך חומרא בהא אלא מדרבנן:
ד"ה לחי מכאן כו'. אלמא לחי משום מחיצה. אבל קורה איכא למימר דרבנן דפסלי למעלה מכ' ורחב מי' אע"ג דהקורה מהלכת ע"פ כולה ע"כ פליגי עליה. והא דאמרו רה"ר משום לחי נקטו:
בא"ר ואפי' רבנן לא פליגי עליה כו' ר"ל לזרוק כדאמרינן פ"ק דשבת אבל לטלטל אסרו ספ"ט בין במבוי מפולש בין ברה"ר מקורה והיינו דאמרי אין מערבין רה"ר בכך ר"ל דאין מועיל כלל לרה"ר גמורה:
תוס' ד"ה הכא וקאמר הב"ע דאית ליה גדודי ולהכי מטלטלין כו'. דלא מצי לאוקמי בנפרצה בשבת דהא קתני אא"כ יש לו מחיצה ובנפרצה בשבת מחיצה מנין:
דף יג.
גמ' לא אמר ר"ע אלא לחדד. נ"ל דריא"ש ורנב"י אזלי לשיטתיי' לעיל (דף י"ב) דרנב"י סבר דהלכה כר' דמודי לר"א בחצר. וא"כ א"א דלימא ר"ע לחדד. דהא איכא למיטעי בדינא. דאי פלוגתא דב"ש ליתא גם דר"א ליתא כדמוכח לעיל בברייתא דרשב"ג. וריא"ש סבר כרבנן לפרש"י לעיל (דף י"ב) ד"ה ר' היא. לככי תנא הלכה ותרווייהו מוקי לר"ע כהלכתא. ונראה דלתרוייהו הא דאמר ר"ע לא אמר ר' ישמעאל דבר זה. לאו משום דלא ס"ל הא כדאמר במתניתין דהא מ"מ הסברא ישרה בעיניו. מדאמר הלכה או נראין כדי לחדד ול"ל דהוי שמיע ליה מר"י דעל שנים נחלקו. דא"כ הל"ל בהדיא הכי אלא דהוי ידע דר"י לא סבר לה דר'. וא"כ ודאי לא אמר. דאטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן:
שם אלא אסרה אאסרה קשיא קשיא. ולא אמר תיובתא. משום די"ל דתלי בפלוג' דר' יהודה ור' יעקב, דודאי ר"מ סבר כר"ע דהלכה כמותו מחבירו ולהכי תנא בברייתא סתם אסרה עלי דהיינו משום פ' סוטה לחוד, ורב יהודה א"ש אמר משום וכתב ומחה. דמדאורייתא היא לר' ישמעאל בכ"מ. דלהכי נקט וכתב ולא ומחה לחוד לגלויי אכל היכא דבעי כתיבה. אבל לר"ע שרי בכל מקום בגבולין וכן הלכה לר' יעקב אליבא דר"ע. וברייתא כר' יהודה:
רש"י ד"ה חוץ מפרשת סוטה כו' אם בא למחוק לה מן התורה מוחק. ומהרה יבנה בה"מ כו'. אבל אנן קיי"ל להלכה שכל שנכתבה קודם קבלת שבועה פסולה:
תוס' ד"ה אבל תורה. משמע אע"ג דסוטה וכו'. בעניותי אתפלא דהיכי מ"ל למאן דמכשיר מה"ת דס"ל כתיבה בכלל עשיה ובעי לשמה. א"כ לבעי כהן ג"כ. דהא ועשה הכהן כתיב. בשלמא גבי כתיבה לא כתיב כהן אלא וכתב את האלות וי"ל דכהן קאי אמחיקה. אבל אעשיה קשה. אלא ודאי ס"ל דבעי רק לשם אלה כמ"ש תוס' לקמן. וכיון דאינתק לאלת רחל לא הדר מינתק לאלה דלאה. ובספרי מפורש דבעי כהן בכתיבה. גם שתכתב אחר קבלת שבועה. וכ"ז למאי דקיי"ל דבעי כתיבה לשמה. ועיין ספרי ע"פ וכתב דבישראל פסול:
בא"ד דלענין גט פסלינן וכו'. לעד"נ בפשיטות דל"ד. דלענין גט ל"ש לומר דקרא אתי להיכא דאינתק לשם רחל. דאינה נתיקה כלל דיכול לתת אותו לרחל ואח"כ ללאה:
דף יג:
גמ' רבי נהוראי שמו. צ"ע דכיון דלר"נ או לראב"ע שינו לקרותו ר' נהוראי ע"ש שמנהיר. א"כ ר"מ דעיקר שמו ר' נהוראי למה הוצרכו לשנותו. ודוחק לומר דמשום הכירא. וע' בשה"ש רבה ע"פ גן נעול והובא ברש"י במדבר (כ"ו ה') ע"ש. לכ"נ שר' נהוראי נקרא ע"ש מאמרו פ"ד דאבות הוי גונה וכו'. שאמר דעיני חכמים [ר"ל שכלם ודעתם] נהורא בהלכה. ובעי למגלי בתרייהו דבלא נהורא לא מצינן למחזי. להכי תנא שמנהיר ולא שהוא מנהיר. דאינו הווה ותדיר רק זימנין אמר הכי. ומס"ט אינו רגיל בש"ס ר' נהוראי כר' מאיר או ר' נחמיה. דנקרא כן אחר מאמרו הנ"ל. ואפשר דלאחר מעשה דספכ"ב דשבת נקרא כן. ע"ש שאז אמר דבר זה ע"ש. ואפשר דלהכי ל"א הכא ר' נהוראי להורות דנקרא כן על אותו מעשה ואז לא היה ראוי ליקרא רבי עד שחזר לתלמודו משא"כ בשבת שם דל"צ לאורויי מידי. דבתר ההוא עובדא איירי. תני ר' נהוראי כבכ"מ:
דף יד.
תוס' אתניי' כו'. אבל ברחבה טפח בעי ר' יהודה שתהא כו' אבל בירושלמי איתא דרב פסק דלא כר' יהודה:
בא"ד דמסתמא הוי כרבנן ולפ"ז כו'. ולפי זה נ' דהוי ס"ד דר"א איירי היכא דבעי ד' כמו מחורבה וכה"ג:
דף יד:
תוס' ד"ה ש"מ. אם התנה לתת לו כו' או לתקן לו כו'. ר"ל דאם התנה גדישה סתם צריך לתת שליש כדמוכח ממתניתין דסתמא הכי הוא. ואם התנה לתקן כלי המדה צריך להיות גבהו כחצי ארכו ורחבו. דהא חזינן דים של שלמה הכי הוי. והוי גודשי' תלתא כסתם מדות. ובזה ניחא מה שהניח בהגה שעל הגליון בגמ' בצ"ע:
דף טו:
גמ' מיבעי ליה לדבר הכורת כו'. נ"ל דר"ל שיספר לה ענין הכריתות ולא שלא תדע כל ימיה. ולהכי בעינן ספר. ולא כפרש"י ז"ל:
דף טז:
תוס' ד"ה והלכתא כו'. ושמא יש לחלק בין מחיצות כו'. בפשיטות י"ל דלעולם יפה כח העומד:
דף יח.
תוס' ד"ה בשלמא. דהוי כמ"ד זנב ועוד וכו'. ע' בחידו' הריטב"א ישוב נכון לקושיא זו. דודאי לענין ברכות למ"ד זנב צריך ב'. לפי שהיו יצירות חלוקות לגמרי ולמ"ד פרצוף הרי נבראו בב"א וברכה א' להם. אבל קרא דוייצר איירי בעת בריאת אדם לבדו. ולפיכך ל"ש ב' יצירות רק למ"ד פרצוף. אך בישוב קושיא ב' דחק מאד. ולעד"נ דכדמשני לכדר"ש ב"פ ולכדר' אבהו אמרינן הכי אפילו למ"ד פרצוף. דבכ"מ קיי"ל כיון דמחברי אהדדי חד הוא [והארכתי בכלל זה במ"א] וכן בנ"ד הוא כן לענין ברכה. אך כדליכא דרשא אחרת אמרינן דגלי קרא דאינו חד ממש כפשטיה דברא אותו רק תרי דמחברי. וכן אמרינן לענין תפלין. דכיון דכתיב לטטפת דהיינו ד' וכתב לזכרון חד בעינן ד' דמחברי. אבל בדאיכא דרשא אחרת על לשון רבים כהכא דמוקמינן אמחשבה קרינן לב' דמחברי חד כבכ"מ:
דף יח:
דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו. עי' הגה"ה על גליון. ונראה שהכונה שמצינו ששמע לדבריה ואמר שבי עד גמלך אותו וה"ק דאי מפרש ר"נ שהלך אחר דבריה ועצתה ומ"מ חשיב ליה ע"ה משום הכי. א"כ תיקשי מאלקנה. ואי משום דמשמע ליה אחריה ממש תיקשי מאלישע:
דף כ.
גמ' יבשו בשבת לא תיבעי לך כו' באו נמי כו', לפרש"י גם לרבין פשיטא ליה דיבשו אסור אלא דע"כ לא פסיקא ליה דכמחיצה הויין. דהא מספקא ליה ביבשו ובאו ואפשר דלא סבר להא דרבה לעיל (י"ז א'). להכי אייתי מרב' דע"כ מחיצה הוי:
תוס' ד"ה לא. ולפ"ז אסור להוציא ראשו ברה"ר לרוק. ר"ל כשהרוק הוא כבר עקור בפיו:
דף כ:
רש"י ד"ה לא תיבעי לך. ויוליך הכלי אחריה. אבל ממתניתין לא מוכח דאיכא למימר בפסי ביראות חששו יותר דלא מינכרן מחיצתא אבל בהאי ל"ש לחלק דבכ"מ מהני אי נקיט לה או ראשה ורובה ובפסי ביראות לבעי תרווייהו:
רש"י ד"ה וכי לא נקט לה מי שרי לאחוז הכלי בפסי ביראות. מיישב בזה קושית התוס' דדוקא בפסי ביראות קס"ד למיסר:
ד"ה לא ימלא אדם מים כו' ואפ"ה אסור למה הוצרכו כו'. ר"ל וא"כ אין ראיה מפסי ביראות על כל רה"י כמ"ש למעלה:
ד"ה צוארו ארוך כו', עי' במפרשים הגיהו בדבור זה. ולעד"נ גיר' הישנה עיקר. דר"א אוסר בגמל לגמרי והביא ראיה לסברת חומרא דגמל דעכ"פ לרבנן בעי ראשו ורובו בגמל ולא בכל בהמה:
תוס' ד"ה וכי. אלא בראשה ורובה הוא דחוק מאד. דמ"מ הו"ל למיפשט ליה דאסור בלא נקט אפילו בראשו ורובו. וכן בל"ב אמאי לא פשיט בעייתו לאיסורא מהך ברייתא. ועיין פרש"י ומש"ש:
ד"ה והתניא. מה הועילו ראשה ורובה. ר"ל וא"כ אין ראיה על כל רה"י דהא דפ"ב חמירי משום דלא מינכרן מחיצות. אבל כיון דאית היתר גם בפסי ביראות ל"ש לאיפלוגי כלל לפי סברתם:
דף כא.
גמ' בעינן מידי דחזי לאדם. ומברייתא אשמואל ל"ק. דה"א דלעולי רגלים הותר אף לאדם ולבהמה הותר לכל ובעינן מידי דחזי לאדם. אבל ר' יצחק בר אדא דאמר לעולי רגלים בלבד ולא נקט לכל בבהמה דאמורא צריך לפרש דבריו יותר וגם שכיח טפי בהמת הכל מאדם דעולי רגלים וע"כ צ"ל לבהמת עולי רגלים לבד:
דף כא:
תוס' ד"ה מפני. כדי שלא ישתכחו. נראה שהתוספות מפרשים דסיפיה דקרא קמא ניתנו מרועה אחד קאי אהל"מ. וע"ז אמר ויותר מהמה ר"ל ויותר מד"ת שהם בכלל מסמרות נטועים [עי' מדרש שם] והל"מ שגם הם בכלל ניתנו מרועה אחד תהיה נזהר בד"ס. וא"כ צריך לתרץ מדוע לא ניתנו בחל"ע. ומשני כדי שלא ישתכחו. ר"ל ויענשו עליהן ח"ו:
דף כב.
גמ' כאן הודיעך כחן וכו'. המפרשים לא ביארו כונת רבותינו בדברים אלו. ועיקר כונתם נ"ל דקמ"ל דל"ת דרבנן נמי מודו דרבים מבטלי מחיצה ואינו רה"י גמורה אלא ס"ל דהוה מה"ת עקום פטור ואוקמוה רבנן אדאורייתא לעולי רגלים. וז"ש כאן הודיעך שכחן של מחיצות בתקפו. ואע"ג דלעיל כ' אמרינן פשיטא אי לאו מחיצה וכו' היינו אם אינה מה"ת מחיצה כלל אף בלא בקיעת רבים ע"כ רה"ר גמור הוא כיון דאין מחיצות. והיינו דאמר אי לאו מחיצה ול"א אי לאו רה"י וכו'. והיינו דמשני ל"צ אע"ג דבקעו רביה. ולא דקמ"ל כרבנן לגבי ר"י. דפשיטא דהלכה כרבים. ועוד דא"כ הל"ל הלכה כחכמים. ועוד ה"ל להשמיע בטלטול. אע"כ דקמ"ל דבכל פסי ביראות דשרי טלטול הוי מחיצה גמורה לחייב הזורק. והיינו ממש כדאמר הכא כאן הודיעך וכו'. ועי' בירושל' כאן שמתפרש כנ"ל:
דף כג.
תוס' ד"ה בלבד משמע דלר"י נמי אין חילוק כו'. צ"ע דהא להדיא אמר לעיל משום זו מחיצה ואלו פסין דהויין מחיצה גרועה ול"ש לעניננו. ואדרבה לשיטת התוס' קשה היכי ארוב"ב לעיל דמהניא חגורה לבור והכא אמר דבעי שומירה ובית דירה אפי' פחות מב"ס:
דף כה.
גמ' זמנין דהוו בה דיורי כו'. צ"ע רב מה מקום לגזור בלא דיורין אטו דיורין לאיסור עירוב:
ולענ"ד פי' הגזירה דלמא יהיו דיורין ברחבה ויסברו שהן כמו דיורי מתא דפתח ולסוף הוקף נינהו כיון דמטלטלי מיני' למתא ומטלטלי אף לאחר שיפול הלחי א"נ אפי' בשעת שהלחי קיים אסור לערב דרך הרחבה כיון שלא לדירה הוקפה:
דף כה:
תוס' ד"ה וכי. ונ"מ שאם נפרץ מצד אחד לרה"ר כו'. ר"ל שלצד רה"ר היה צריך צוה"פ אבל לחי לא מהני לקרפף אם לא נתמעט על ידו מיתר על ב"ס. אבל משום נפרץ במלואו למקום האסור הוי מהני לחי גם מצד רה"ר כדמשמע בפ"ק דמהני לחי מצד רה"ר ונראה מבחוץ מצד החצר דהוי כלחי:
דף כו.
גמ' אתי לאיגרויי ביה שטן. וישעי' רצה לעשות משום חיי שעה דכבר נתייאש מאתו וכמ"ש בחידו' אגדות. ע"כ מיהר עליו הדבור טרם יצא ויעשה. ובע"י הגי' ובא ישעיה להושיב בו ועיין בילקוט מלכים שם ע"ש. ואפשר שבימי ישעי' שלא רבו עדיין התלמידים שלא שמשו כ"צ. ולא היה מחלוקת כלל להכי עביד שפיר:
תוס' ד"ה מערב פרש"י כו' וקשיא כו'. ורש"י ז"ל שמע ליה מלישנא דגמ' דאי לא משום פירא דבי תורי הוי מערבין כולה. וס"ל דמעיקרא היתה של יחיד ונעשית של רבים ואח"כ הוקפה מחיצות טובות ודלתות. ומ"מ היתה צריכה שיור כיון שלא היתה של יחיד במחיצות טובות מעולם. וז"ש משום פדב"ת ר"ל אפילו אח"כ שהיה לה מחיצות טובות היתה צריכה שיור משום פדב"ת דמעיקרא וגם לא יכלו אח"כ לערב כולה ביחד ולשייר כשיעור משום הפסק פדב"ת כמ"ש רש"י לקמן פרק הדר:
דף כז.
תוס' ד"ה אי. תימה כו'. ואפשר שאין שום דבר שיהיה ראוי לישיבה רק בדרך רכיבה ולא לשאר ישיבה. ולפי מה שבארתי בפסחים (דף ג') דרכיבה מקרי גם ישיבה בעת שהוא יושב מכבר עליה אבל בעת שעושה פעולת הרכיבה בהתחלתה היינו פיסוק הרגלים ל"ש לשנות שמה מרכיבה לישיבה. ניחא גם הכא דאע"ג דלא הוי מרכב בכלל אשר ישב הזב מ"מ הוי בכלל מושב:
דף כז:
תוס' ד"ה ה"א מאי שכר. בדבילה מעורבת עם המים. ובהכי ניחא דבתר דילפינן מיין אגב קנקן תו ל"צ לדבילה קעילית דמחברא טפי מיא לפירא:
דף ל:
גמ' סומכוס ס"ל כרבנן דאמרי כו'. והכא ל"ש סברא דראוי מבעו"י. דהא ברגע האחרונה של יום לא היה ראוי. דעד שישאל ויפריש יתקדש היום. אבל לרבי ל"ש למימר דברגע האחרונה לא חזו דעד שישאל כנ"ל. דהא מ"מ אף כשיתקדש יהיה ראוי להגביה בה"ש. ומשום שנמשך הזמן עד בה"ש ל"ש למקרייא אין ראוי. ופשוט הוא:
שם תרגומא אחולה וזקן. נ"ל דסוגיין (דף מ"ח) לא מיתוקמא הכי דלא חשיב מאי דלא פסיקא בכל גווני. ולכן השמיטו קצת פוסקים להא דרשב"א וצ"ע:
לח ע"א גמ' שרץ כל בה"ש וכו'. עי' בגה"ש לרע"ב שתמה אמאי לא מוקי כגון דידעינן הזמן שנפל וא"י אם יום הוא. דל"ש חזקה. ולי הפעוט היה נ' דבאמת כן ד' הגמ'. ודמקשה בהא לימא ר"י וכו' היינו משום דאין חזקה לקולא ויש להחמיר משום חזקת ביתו כבספק טבל דלעיל:
דף לז:
תוס' ד"ה ולמאי ה"נ המ"ל וכו'. ונ' דלטעמא דברירה ניחא טפי דהך סברא גופא דאפשר שיבקע הנוד גורמת יותר שלא נאמר ברירה כמ"ש התוס' לעיל. ואמרי ליה נהי דלא מידית דמשום בקיעה ל"א ברירה מ"מ מ"ט לא חיישית שמא יבקע באמת:
דף לח.
תוס' ד"ה אי. וי"ל דידע הש"ס כו'. דהא ר"י לא חייש אפילו למיתה דשכיחא טפי עי' בסוכה (כ"ד א'), ולפ"ז ניחא דסברי דר"מ חייש לבקיעת הנוד משום דחייש למיתה:
בא"ד לא היה חושש לאותו טעם. ונר' דר"א סבר דקרא דבם גלי דבמקום אחר לא ירצו כלל ולהכי לא ילפינן מבשר חטאת דלהוי טעמא דכאילו עצים ולרבנן מקשי שפיר ממ"נ:
דף מ:
גמ' מאי לאו לזמן לא לברכה. צ"ע דא"כ בר"ח נמי והל"ל גם ר"ח. אך הארכתי מזה במ"א דהזכרת ר"ח בתפלה אינה רק מטעם קדוש החודש להכי בלילה אין מחזירין משא"כ בר"ה אע"ג דאין מקדשין בלילה מ"מ חיוב הזכרתו משום קדושת יו"ט דמקרא קודש כתיב בכולי יו"ט:
שם כי חזייה א"ל וכו'. י"ל דכאשר ראהו נסתפק לו אף אם יברך זמן דלמא מברך על ראיתו אותו. וז"ש דליוה לרטיבא ר"ל מגביה עץ לח סובר שמקומו גורם הלחות. רפסא ליה בדוכתי'. ר"ל לא הועיל כלום שמתלחלח מעצמו בכ"מ שהוא. כן לא הועלתי בבואי. דבביאתי נולד ספק. להכי אמר אייתי ליה כסא דחמרא קדיש ואמר זמן ושוב לא נסתפק לו כיון דאמר על היין אחר קידוש ע"כ מחמת היום הוא. ובשאלתות גרסא אחרת ע"ש. ולאותה גירסא נ"ל דהוא לא ראה אותו אלא טרף אבבא שישמע קולו. וא"ל לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה. ר"ל שעץ לח הלחלוחית במקומו וכשעוקרין אותו מתיבש. כן אני א"י לזוז ממקומי. כדי שלא תראני [ודימה עצמו לעץ לח ע"ש שרצה ללמוד דבר הלכה כמ"ש דוד מי ישקני וכו'] בההיא שעתא אייתו ליה וכו':
רש"י ד"ה ליתביה לינוקא. ברכת היין דבפה"ג וכו'. כונתו דע"כ הך סוגיא סברה דכ"מ שטעון כוס צריך ע"כ ברכת פה"ג משום מצות הכוס ולא משום הטעימה לחוד. דאלא"ה טוב לתקן שיברך זמן ולא יטעום משלא יקח כוס כלל. וע' תוס' פסחים (ק"ו) ד"ה זכרהו [ומוכרח הוא לשיטת רבינו ז"ל בפרדס דעל היין היום ד"ת] אע"כ מוכרח הוא לברכת פה"ג. ומשו"ה צריך לטעום. אך קשה לפ"ז דאפשר לברך מקודם על כוס אחר בפה"ג וכהירושלמי שבתוספות (שם ק"ד). וע"כ צ"ל דסוגיא זו פליגא וסברה כתלמידו דרב לס"ד דרב אשי שם (ק"ג) דמצוה קבעה ברכה ולא קיי"ל כן. להכי צריך בסוף סוגיא הכא למפסק דאומר אף בשוק. אע"ג דכבר פסק דאומר ביוה"כ. דלא נימא כנ"ל. ולדידן חיוב טעימה משום הקידוש גופיה כמ"ש רבינו בספ"ג דר"ה ע"ש היטב. וכן מוכרח שם. דאי הברכה משום המצוה ליכא למבעי כלל:
דף מא:
תוס' ד"ה לצדדין אחזר לדעת כו'. לעד"נ דל"ש לחלק כלל בחזר לדעת בין היתה היציאה לדעת או באונס כיון דעכ"פ יצא מתחומו השני לדעת וכן יש להוכיח קצת מסוגיא דפירות לקמן:
דף מב.
תוס' ד"ה ונכרים. ומיהו בקונט' פירש כו'. מאד אתפלא לב' הפי' כיון דטעמא דאיסורא דבשבת בבקעה אינו אלא כטעם האיסור בדיר וסהר. א"כ היכי ס"ד דר"ה בר נתן למיתלי איסור טלטול שבת בבקעה אטו הילוך דידים ובאיסורא דהילוך דיר וסהר אטו בקעה. והיכי מדמי גזירה לגזירה לחדא גזירה. וראיתי בירושלמי דאמר קל הוא מי שקנה שביתה. ופשוט בעיני דר"ל דקל הוא מי שהוציאוהו נכרים דקנה השביתה שנתחדשה לו בשבת בתוך מחיצות הללו ובהכי ניחא הכל. ועיין לקמן (ריש דף מ"ד) בתוספות. ובדבר הרשות קי"ל כרבנן דר"א:
דף מב:
ד"ה כתנאי כו' וי"ל דהמ"ל ולטעמיך כו'. ומ"מ צ"ע מאי ס"ד דר"ה ב"נ דאמר כתנאי:
ד"ה ר' זירא כו' מאי קבעי מההוא טעמא כו'. ואפשר לומר דפריך על ר"ז מנ"ל דפליג ר"ג אפילו בלא מחיצות ומשוי פלוגתא חדתא בינייהו. וכדפריך על רבה היינו משום דספינה נוטלתו סברא פשוטה היא. ומקשה גם לר"ז אליביה דר"י ורע"ק. אלא איידי דפריך לעיל מינה בהאי לישנא נקיט נמי הכא הכי. ובשינויא דידיה מתרצא גם לר"ז. דחיישי ר"י ור"ע שמא עמדה וכן משמע מפרש"י לקמן ד"ה הלכה. שכל דבריו שם אליבא דר"ז:
דף מג:
תוס' ד"ה האי תנא. נ"ל דה"פ כו'. משמע דס"ל דבשבת עיו"ט יוכל לבא וצ"ע דא"כ יאסור לשתות ביו"ט שאחר השבת:
דף מד.
רש"י ד"ה דלאו מידי קעביד. ואכתי טובא איכא למיפרך כו'. ול"נ דאפשר לאוקמא בעלמא משום צניעות לחוד והא דאמר אדם אאדם קשיא היינו מעובדיה דנחמיה:
דף מד:
תוס' ד"ה כל. דהתירו סופן משום תחלתן. לא ידענא מנ"ל דהכא התירו סופן משום תחלתן הוא:
דף מה.
רש"י ד"ה והא תנן. ש"מ הבלעה דבר גדול כו'. ול"נ לפי זה הלשון דכיון דשריי' דבוקות ע"כ בעת שעוקר רגליו ממחומא תנינא לתחומא קמא יהבינן ליה תרי תחומי בהדדי משא"כ במובלעות דאפשר דכדאתי בתחומא קמא מבטל ליה לתנינא דלא יהבינן תרי בהדדי ולהכי אסור לחזור:
תוס' ד"ה ומדר"א כו' וזה קשה לל"ב דרש"י כו' וי"ל דס"ל כמ"ש הרמב"ם. דהתם אין מובלעות כלל. דד"א דוקא מעמידת רגליו ולחוץ. ומ"מ דבוקות נינהו דהא במתני' איירי בדעקר מתחומו וקם אאמתא דומיא דר"א דמוקי לים הכי לקמן ודבוק מקום רגליו לתחומו הראשון:
דף מה:
גמ' לא ס"ד דתנן וכו'. משמע שבא לקיים ראית רב יוסף. והיינו משום דלר"ס צ"ל דחפצי הפקר לא קנו שביתה ביו"ט בידי הזוכה. דמה"ט לא מהני ביו"ט סמוך לעיר וזה נסתר ממתני' דכרגלי הממלא דל"ל דאוקמיה ברשותו מעיו"ט ול"ד להפקר בעלמא דא"כ לריב"נ נמי. וקשיא ברייתא. דהא קיי"ל יש ברירה בתחומין אף להקל. ונסתרו ד' ר"ס לגמרי. ודוקא חפצי הפקר לריב"נ דשביתתו רק חומרא בעי מעיו"ט. דביו"ט שביתת הזוכה דמדינא היא. מפקעת ליה. אבל בסמוכין לעיר גם ביו"ט שביתתן כרגלי העיר לב"ה. וכ"פ האחרונים. ובזה מיושב פרש"י ביצה ל"ט שהוא לר"ס. ומ"מ העמידה דלא כריב"נ דלא תקשי למאן דל"ל ברירה להקל אף בתחומין. להכי פירש רש"י שם רגלי כ"א. ובהא ניחא דהוצרך להביא משנה דשל עולי בבל:
דף מז.
רש"י ד"ה ר' יהודה פליג עליה כו' אלא חד מינייהו נקט ונקט ר' יהודה דאיתמר בפירוש במילתיה דר' יוחנן:
רש"י ד"ה היבמה. כרוז בכהונה. ביבמות שם משמע דלמ"ד חליצת מעוברת לש"ח ל"צ הך סברא. רק משום שמא נסמוך על חליצה זו ע"ש:
דף מז:
תוס' ד"ה והכלים כו' בני שביתה הם יותר מהפקר כו'. בביצה (ל"ט ב') כ' רש"י להדיא שהן כמוהו. ולפ"ז י"ל בפשיטות דקאמר דוקא ששבתו בתוך התחום של בעליהן דאי לא"ה אין להן אלא ד' אמות:
ד"ה חרם. אמאי נקט בין ב' תחומים:
ר"ל אע"כ דלא איירי בסוף התחום:
בא"ד ועוד דאפי' מחיצות של ברזל כו'. שהרי בתחלת העיר כלו האלפים של מים. ול"נ דמחיצה זו הויא גילוי' דעתא טובא דדעתייהו עלה ובלא מחיצה לא מצי למיהב דעתא כיון דאסירא להו ומתרצא גם קושייתם הראשונה דלא איירי בסוף התחום ממש. וא"כ בעיר א' לא מצי למיהב דעתייהו ולישתרי אפי' לרחוקים שבעיר משא"כ בב' עיירות דאסרי אהדדי ולא דמי לעיר אחת דלא מעכב כלל חד אחבריה. דהכא כל חד ממלא בצדו ובהכי ניחא פרש"י דדוקא כשיש מצודה המפסקת:
דף מט.
רש"י ד"ה אף זו דברי ר"ש. ואלישנא קמא קשיא כו'. וי"ל דע"כ הך אסורה עם שניהן הוי אפילו מהן לתוכה. דאי לא"ה ה"ל לפרושי בשאינה רגילה מותר דסיפא דמ"מ אסור עמה דנהי דמלתא דפשיטא היא מ"מ ל"ש למיתני סתם מותר:
דף נ:
רש"י ד"ה לימא תהוי תיובתא דרב וללשון ששמעתי קשיא כו'. מי דמי הא לדרב הכא איכוין כו', תוכן כונתו כיון דיש כאן ספק דלמא לא קנה תחת האילן כלל כיון דלא יסיים ובמקומו לא רצה לקנות. ל"ש לדמויי לב' עירובין דליכא ספק רק בתרוייהו שהרי מסוימין הן ורצה בשניהן. וא"ת היינו תיובתא ר"ל דלא מספקא ליה במקומו כלל אלא באילן גופיה ושפיר קמקשי מ"ש הכא דלא יזוז ומ"ש התם דהוי חמר גמל בב' עירובין. א"כ גם לשמואל תקשי בסברא בעלמא אמאי מספקינן ליה במקומו כלל ולא מברייתא. ומ"ש רש"י הויא תיובתיה. ר"ל קושית המקשה. כנ"ל ברור תורף דבריו. ואזדא לה תמיהת רע"א בדרוש וחידוש שלו:
דף נב:
גמ' לא תימא טעמא דר"מ כו'. נראה דר"ל דלא נימא כלשון א' שברש"י או כדעת התוס' ותיקשי לן אלא כלשון השני שברש"י ולא תיקשי:
שם אפילו סוף מדתו כלה במערה. נ"ל דקמ"ל אפילו אמה אחת קודם סוף העיר לא חשיב כסופה וכדעת כל הפוסקים זולת השאילתות:
דף נג.
גמ' זה ע"ג זה היינו מכפלה. נראה דממכפלה דכתיב בלא מערה קשיא ליה אלא מערת המכפלה יש לפרשו שתי מערות אבל מכפלה לחודה ל"ש רק בכפולה ומישבן קושית מהרש"א:
רש"י ד"ה או גשרים או נפשות כעין שעושין על הקבר. אבל הכא לא בעל הקבר איירי מדבעי בית דירה. עי' בתוס':
דף נג:
גמ' מניין שמחל לו הקב"ה כו', ר"ל וצדיק גמור היה דכתיב עמי במחיצתי ומ"מ משום דלא גליא מסכת לא נתקיימה תורתו. שהם בני יהודה דייקי לישנא. לפרש"י לעיל צ"ל קפדי וכן בגליל לא קפדי:
שם תינוקות מאי היא פ"א כו'. עובדא דתינוקות הויא קודם לתינוק כדמשמע לקמן. להכי פרשה ברישא ומעיקרא אקדים לתינוק כי היכי דלא ליטעי דאשה ותינוקת חדא היא:
תוס' ד"ה גבר פום דין תי פי' ר"ח אושפזיכניה תרגום כו'. ולפירושו אינו שואל בשלומו אלא שואלו מה יש דבר טוב לאכול וא"ש ששאל בלשון הסתר' והעלם שכן דרך ארץ. ויוצאים כאן תלת מילי דעבידי רבנן דמשני במלייהו:
דף נד.
רש"י ד"ה לעני כעני לחזר עליה. ר"ל כעני בדעת שצריך לחזור הרבה: