אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
משניות זרעים · תרומות
פ"א מ"א בר"ש בסה"ד. ויש ט"ס בירוש' וכיון דאשכחן בגמ' דידן בפ' יו"ד דר"י סבר אין תרומתן תרומה, נ"ל דלאו ט"ס הוא בירושלמי אלא דגם טעמא דר"י משום אביו שזימן ע"י. אלא דר"י בעי למיחשביה בהדי הנך דתרומתן תרומה בדיעבד ואמרו לא שזה אינו מן המנין שהוא מחמת אביו. והא דלא מייתי בירושלמי ממתניתין דאמר ר' יהודה דתרומתו תרומה. נ"ל משום דלא ידעינן אי קאי אחרש אי אקטן דהכי הוי פירושא דמתני' ג' קטן בכ"מ הוא שלא הביא ב"ש והיא סיפא דחרש דהכא. ור"י לא ידענא אהי קאי. ומייתי מתוספתא דאחרש ודאי פליג והדר בעי לאתויי דגם בקטן פליג ודחי לה. ולקמן בירושלמי דמייתי בשם ר"י דתרומתו תרומה. היינו ר' יוסי. כנ"ל ברור דלא כמו שהגיהו בירושלמי ובמשנה:
מ"ד במשנה. בש"א תרומת עצמן בהם כו'. נראה טעמא דב"ש משום אין שאלה בהקדש וכן בתרומה. א"כ תיכף שאמר הרי זו תרומה. חיילא על עצמן וכד הדר אמר על השמן אין בדברים אלו כלום. וז"ש בירושלמי. אפילו על אתר. ר"ל לאלתר תכ"ד פלגינן דבוריה ונעשה כמו שאמר ה"ז תרומה עליה ועל מה שלמטן. ר"ל על השמן דלגופי' דבריו קיימין. ר' חנניא סבר מימר במינו. ר"ל דבמינו גופיה מודו ב"ש דבאומר ה"ז תרומה ע"ז נעשה השאר חולין כו'. והדר אמר כאחת ר"ל בבת אחת במינו. כגון שאמר ה"ז תרומה על הכל ודאי מהני. משא"כ באינו מינו. כיון דבמה שאמר על השמן מבטל התרומה הוי כמו חזרה ופלגינן דבוריה. והדר מפליג בין ת"ג לת"מ. דבה כיון דלפי מדה היא לא נגמר דבורו עד שיאמר ע"ז וע"ז. ומאי דאמר התם בת"ג לפי שצריך מהמוקף נ"ל שהוא ט"ס ואפשר ליישבו בדוחק:
שם בר"ש. רי"א לא שנייא היא כו' שאר כל הדברים כו'. ע' בירושלמי לקמן דמוכח דר"י איירי כגון פירות שלא הביאו שליש:
שם בר"ש. וא"ת לר' מנא כו' זיתים על זיתים לישתרו כו'. נ' דר' מנא יהיב טעמא רק אדיעבד אבל לכתחלה בלאו ה"ט אסור. וגם בזיתים על זיתים ועתיד לדורכן איכא טעמא דגדר מי חטאת כמ"ש בירושלמי שם:
מ"ה בר"ש. ואיצטריך לאשמעינן היכי דהקדימו בשבלים כו'. בלא"ה הוי רבותא. דלא נימא דרבייה קרא כדאיתא בספרי זוטא דמייתי לקמן. וגם אי גרסינן במתניתין שלא נטלה ניחא אי הקדימו בשבלים. ור"ל שלא נטלה ת"ג ואפ"ה אין תורם:
שם איצטריך היכא דהקדימו בשבלין דפטורה מת"ג כדפרישנא במ"ר כו'. ע' בתוי"ט. וצע"ג דהא קרא לא קאי רק אמע"ר דצריך מעשר מן המעשר ול"ש כלל בשני. ויותר נראה דמשום מירוח מע"ש פוטר כמו מירוח הקדש כיון דממון גבוה הוא. וכן אי גרסינן לא נפדו ניחא דר"ל קודם מירוח לא נפדו אבל נפדו קודם מירוח חייב הן בהקדש הן במע"ש:
פ"ה מ"א בר"ש. תרומה טמאה מנין אמרת ק"ו אם יעלה כו'. לענד"נ פי' הספרי בע"א. דעיקר קרא דאת מקדשו להחמיר בא שצריך מאה. דבכ"מ בטל ברוב. ואמר תרומה טמאה מנין. ר"ל שצריך מאה בטהורה דילמא עולה בפחות ממאה ואמר דא"א דאם יעלה התרומה טהורה שהוא איסור קצת בפ' ממאה ק"ו שהיו החולין מעלין בפ' ממאה וקרא אמר דבעי מאה. ורבי אומר בע"א שאם היתה בעלה הטמאה שהיא איסור גמור בפ' ממאה ק"ו שהיתה בטלה הטהורה שהיא היתר קצת. וקרא גלי דבעי מאה:
מ"ב בר"ש. אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאין בקב ועוד כו'. בירושלמי כאן מבואר דעיקר הגזירה משום חלה. וה"ט דגמ' דילן. ולהכי נקט קב וקב ועוד. שקביים הוא השיעור המורגל להזכר בכ"מ לשיעור חלה וכאן צריך עוד. לפי שצריך שיעור חיוב חלה מהחולין לבד מעט התרומה שיש כאן. ולהכי גזרינן הכא טפי מבחולין. משום דמכיון דצריך שיעור חלה לבד מהתרומה לא מסיק אדעתיה דהיא מצטרפת לרוב הטומאה. ועיין בירושלמי כאן:
פ"ו מ"ג בר"ש. בירושלמי הא רמ"א משלמין כו'. נ' דר"י סבר דלרבנן אינו חייב רק דמים. משום דאזיל לשיטתי' דאמר דמעות אינן קונות ד"ת כבירושלמי שביעית פ"ד. ה"נ פעולת הפועלים אינה קונה חיוב המזונות וכמ"ש בגמ' דילן בפ"ה דע"ז גבי אתנן כה"ג למ"ד מעות אינן קונות. ור"ל סבר דרק הטפילה. ר"ל מה שאכלו יותר על שיעור חיוב סעודה שהאכילן מותרות ביניהן. אבל עיקר הסעודה קנו בפעולתן והוי כמוכר חפץ כו'. ר"ל כמי שנתחייב בקנין להעמיד לו כלי ונתן לו של אחרים שחייב להעמיד לו אחר מחמת הקנין הראשון ולטעמי' דאמר שם מעות קונות. ולר"י אמרינן הך סברא לר"מ. ואפשר דר"מ כר"ש ברפ"ד במציעא עיי"ש דאפי' מ"ד מעות א"ק מודו לדידי' [כדאמרינן התם לר"ל לפום גמ' דילן] וריב"ח אמר שבח סעודה ביניהון כשפסק עמהן על דובשנין דר"מ מיקל על בעה"ב דמשלם לכהן רק התרומה ולא דמי הדבש. ולרבנן משלם כל דמי סעודתן. ופריך הרי כבר אכלו ולמה ישלם דמי הדבש. ומשני שנפשו חתה כו':
פ"ח מ"ה בר"ש. וצ"ל כגון ב' חביות ברה"י כו'. בפשיטות י"ל כגון שנגע בה טמא ספק. ע' בנדה כ"ח ב' ול"א סע"א וכה"ג טובא:
מי"ב בפי' הרא"ש אות י"ב. ורש"י פי' בפ' בסו"מ וא"ת כו'. משמע דס"ל לרש"י ז"ל דהיכא דהוא והם נהרגים שרי אף בלא יחדוהו כגוונא דמתניתין. אף דבמתניתין נמי הרי כלן מתטמאות. אולי יש לחלק. דהיכא דאם ימסרו אחת יטמאוה פעמים הרבה או נכרים הרבה. ולגבי הפעמים היתרים הוי כהוא ניצל. כן אפשר ליישב לפי שיטת רבינו לרש"י ז"ל. אבל ברש"י שם ליתא להאי תירוצא אלא לענין יצא ראשו ביולדת דהוי כמו יחדוהו. אבל בלא יחדוהו מ"ל דאסור כמבואר בירושלמי כאן בפשיטות וגם איתא בירושלמי דבטמאה מכבר מוסרין. וא"כ אזלא לי' ה"ט דכתיבנא באיסור הנשים. וע"כ משום דלא יחדוהו. ואולי למד רבינו זה. מדכתב רש"י התם בטעמא דש"ד עומד מפני פק"נ. משום דעבירה נעשית ונפש אבודה כו'. ע"ש בארוכה. וא"כ בנ"ד דהנפש אבודה מ"מ מידחי ליה איסור ש"ד מקמי נפשתא דהאיך. אבל י"ל שרש"י ז"ל כתב כן לטעמא אסברא היא דאמר בגמ'. אבל כדילפינן ג"ע מינה. הדר ילפינן לש"ד מג"ע. מה ג"ע הא דלא מידחי הוא משום חומר איסורו. ואפי' אם ממ"נ תעשה העבירה מאליה כגון שאומרים לאשה הבא הערוה עליך וא"ל נהרגוך אחר שנטמאוך. ודאי תהרג כדי שלא תעבור בידים. ה"נ בש"ד אף שיהרג חבירו ממ"נ. אין להרוג בידים. וביחדוהו דפליגי משום דהוי חבירו כגברא קטילא ואין דמים לו ולמאי נשרי. כ"נ ליישב:
פ"י מ"ח בר"ש. ובירושלמי אמרי' לית כאן נכבשין אלא נשלקין כו'. עיין בנוב"י חי"ד סי' כ"ו מ"ש בענין זה. אבל הפי' הנכון בירושלמי נ' עיקר דקאי על כל הנכבשין דמשנה ח' כדמוכח מהלשון נכבשין ולא שנכבשו. ופשוט דל"ש לחלק בבליעה בין בישול לשליקה. אלא דבירקות אמר שליקה כדרך המורגל בכ"מ וכמ"ש בנוב"י שם. וה"ק ר' יוחנן. לית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש אינו אלא כרותח דצלי דאינו מפעפע בלא חומץ כלל. ולא שייך כלל שאיסור כתוש כמו הירק יאסור בכבוש אלא דגים מפני שצירן אסור מדרבנן וכדומה. וכיון דמוקי ר"י בנשלקין א"כ הוי ממש הך מולח בסיפא דר"ע אמר כל התתבשלין מותרין. והיינו דאמר ר' הושעיא חסית בחסית מין במינו ר"ע מתיר וחכמים אוסרים. ר"ל דר"ע ל"פ אלא אמין במינו. אבל לא אחסית בירק דהוי מבשא"מ וחמיר טפי. והדר אמר בשם ר' יוחנן דמודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא מותר. ר"ל כמו דסבר ר"ע בחסית סברי אינהו בבשר. ופריך עלה פשיטא כיון דלא אמרינן אלא בחסית. מנין הייתי אומר דאף בבשר. אלא דמודי ר"ע בבשר דאסור אפי' במב"מ. ופריך דהא מסיפא שמעינן לה דאסור בבשר לחודיה וע"כ מב"מ. דמבש"מ אפי' חסית אסור. ומסיק דמודים חכמים לר"ע בבשר ר"ל אף דלא הזכירו אלא חסית. משום דלא איירי אלא בירקות. וכ"ז לר' יוחנן. אבל לדידן כפשטה ולא שריא אלא בנכבשים דלא הוי כמבושלים אבל בבישול אסור לרבנן ודוק: