אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
משניות זרעים · שביעית
פ"א מ"א במשנה וקרובין דברי אלו כו'. קמ"ל טעמא דב"ה דמשום צורך הפרי קשרו. אלא שהולכין אחרי הרוב הרגיל. עי' רפ"ב. ולא נימא דטעמייהו משום סמוכין דסמיך קרא דחג שבועות לקרא דתוספת שביעית:
מ"ה בר"ש. אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה. הדברים מתמיהין כמ"ש הרא"ש ז"ל אך לענ"ד דהירושלמי קאי אדלעיל מינה דקרקע של א' ואילנות ש"א מצטרפין. ואמר אף אנן תנינן דרבה. ר"ל יותר מזו. דג' של ג' אנשים מצטרפין. ובדינא דקרקע של אחר חורש בעל האילנות עד ר"ה. דודאי הוא עושה לטובתו ולא לצורך הקרקע:
פ"ב מ"ב בפירוש הרא"ש אות ג'. אבל בקשואים ל"ק אלא בג' מקשאות כו'. ולענ"ד דהתם לענין היתר כל הבית סאה דוקא:
פ"ה מ"ט בר"ש. או דילמא לא קאי אלא אמשאלת אשה לחברתה כו'. ולעד"נ מלשון הירושלמי דרק על בבא אחרונה שהתירו לברור ולטחון ולרקד וה"ה השאלם דשרי ודאי אפי' בידוע שלאיסור דומיא דכל הנך. אבל השאלה דרישא דע"י תליה ל"צ כלל לדרכי שלום אלא דתני לה בגיטין משום איסורא דברירה וטחינה למיתני התירא בסיפא:
מ"ח מ"ה במשנה חומרי אדם וחומרי בהמה. נ' דלצדדין קתני. אם חישב לאדם נותנין חומרי אדם ואם לבהמה חומרי בהמה. והירושלמי דייק מלישנא דחומרי בהמה דאסור לשלקו. אבל שניהם בב"א א"א. דאוכלי אדם אסור להאכילן לבהמה. כדתניא בתוספתא וע"כ הוא שולקן. וצ"ע:
מ"ב כר"ש דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא משא"כ כו' צ"ע דא"כ גם באכילה ושתיה וסיכה קלה שביעית בזה שמותרת בטומאה. ומדלא תני להו ע"כ דלא איירי בטומאה ומע"ש בטהור לא הותר להדלקה. וקרא דלא בערתי בטמא אוסר כל ביעור שבעולם. וילפינן מיניה להדלקה דס"ד להתיר בטמא כיון דלא חזי לאכילה כמו בתרומה: