אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
בבא בתרא · דף ל.
תד"ה לאו קמודית. תו ל"מ למטען קמי דידי וכו' עיין ש"ך קמ"ו סק"י שפירש דבריהם אלו היינו כשאמר מתחלה דאמר לי וכו'. ולפ"ז א"צ טעם מגו למפרע. דבלא"ה א"י לחזור ולהכחיש דבריו הראשונים. ורק כתבו הא דמגו למפרע ל"א משום הא דדר חד יומא. אבל אם אמר מתחלה זבנה מינך ולא אמר לי' אין ספק שיוכל אח"כ לומר בפני. דלא גרע מהאומר של אבותי. ומפרש אח"כ שלקחוה מאבותיך:
באו"ד וה"ה דאי הוה טעין וכו'. צע"ג דהא רבא אמר התם הא ראיה צריך. ולדבריהם ראיה זו מאי עבידתה. ונ' מוכרח כד' הרמב"ם דעל דר בה חד יומא לא מהני מגו כלל. הן מגו דלהד"ם באין עדים להמערער והמחזיק מודה הן מגו דהחזיק ג"ש וי"ל לקחתיה ממך. משום דהלוקח גופיה א"י להחזיק בשדה חבירו בלא ראיה ברורה [ול"ד למטלטלין בכה"ג שהקשה הרמב"ן עיין בש"ך. דהתם כיון דנתן המטלטלין בידו ויכול להוליכו לכ"מ ולומר שלי הוא הרי האמינו ע"ז וחזקה בלא טענה אינה חזקה. אבל בסהדי דדר בם חד יומא שאם היה בא המוכר לפנינו היה זוכה בחזקת הלוקח שדר מכחו כמו שכיר. יהבינן כחו לבאי כחו. אבל בלא סהדי אין המערער ב"ד של המוכר והמורש. והד' ברורים בס"ד: