אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר שמות · פרשת תצוה
ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו ל"י ואלה הבגדים אשר יעשו תמצא בזה ר"ת אליהו וכן בפ' אמור המשחה ומלא א"ת ידו ללבוש ר"ת אליהו אפשר שירמוז עפ"י מ"ש הרב עשרה מאמרות מאכ"ח ח"ג סי' כ"ג כי אליהו הנביא בעת חורבן בהמ"ק הוא מקריב תמידין בכל יום אך בתוס' מנחות דק"י והובא בב"י או"ח סי' ק"ך כתבו כי מיכאל פעמיים מקריב בכל יום כבשים של אש ע"ש ובסה"ק חלק יעקב דל"ח כתבתי בזה ע"ש ואפשר כי תרתי איתנהו כי במזבח העליון למעלה מיכאל השר הגדול הוא מקריב תמידין של אש שהוא נתכהן למעלה בעת שנתכהן אהרן למטה בעבודה וכמ"ש בי"מ מאמר המדות דקל"ב ע"ש ורמזו בזה הכתוב ה' נראה אליכם אותיות אהרן מיכאל ע"ש שזה היה במשכן ובבית עולמים אהרן הקיים במין למטה ומיכאל הקיים באיש למעלה אבל אחר החורבן שאין הכהן עובד להקריב למטה אזי נתמנה אליהו שהוא כהן כמ"ש רז"ל (והוא נקרא אופן ר"ת אליהו פנחס נדב ואביהו כמ"ש המקובלים) הוא מקריב למטה תמורת הכהן וצדקו יחדיו ועי' פת"ע להג' חיד"א במנחות מה שכתב מהבית דוד באו"ח סי' מ"ט ופי' בזה מ"ש ואשי ישראל ותפילתם תקבל ברצון הוא על אותם שני כבשים שמקריב אליאו בכל יום ע"ש (אך פשט התוס' נראה שמיכאל מקריב למטה) וזהו הרמז פה על העתיד בשם אליהו בר"ת אחר שם אהרן שפירושו בעת שאין בהמ"ק קיים יהיה אליהו למטה מקריב וגם מיכאל רמוז ג"כ רק הוא יותר נעלם שרמוז בפ' לקדשו לכהנו ל"י ואלה הבגדים ר"ת גמט' מיכאל ועוד נמתיק הענין בעז"ה כי תמצא בבית ראשון שמשו ח"י כהנים גדולים וכמ"ש ביומא (ט'.) ומנויים אחד לאחד בדברי הימים ובבית שני פ"ג כהנים גדולים וכמ"ש התוס' שם לחד גירסא שבירוש' ואם תצרף י"ח עם פ"ג הם מאה ואחד כמנין מיכאל הנה פנחס וזרעו במין כמו מיכאל הקיים באיש ואחר החורבן אזי תחת הכהן שהיתה מתלבשת בו השכינה היא מתלבשת למעלה בשם מיכאל במילוי מ"ם יו"ד כ"פ אל"ף למ"ד גימט' שכינה כידוע בספרי האר"י וזה למעלה ולמטה מתלבשת באליהו שם ב"ן הרומז לשכינה וזה בזמן החורבן ובעת בנינו עם הכהן הצדיק ג"כ ורמוז בכתוב ונשמע קולו בבואו א"ל הק' לפני ה' ובצאתו ר"ת אליהו ואזי סיים הכתוב ולא ימות ואם ח"ו חסר וי"ו מאליהו נגדה חסר ובצאתו זה סי' שלא ישאר בחיים ולא ישלים שנתו וכמ"ש ביומא ל"ט במעשה דשמעון הצדיק שנכנס עמו ולא יצא ונתבשר שימות באותה שנה ע"ש ונרחיב קצת הדבור כי שם וי"ו הוא רחמים שהוא אילנא דחיי כידוע ובכן כשחסר ובצאתו שהוא נגד וי"ו מאליהו נשאר אליה נוט' אל הקדש לפני ה' ושם תשאר נשמתו ואפשר דזה ירמוז הכתוב הנה אנכי יצאתי לשטן דרשו בו מלאך רחמים היה ונהפך לשטן ע"כ ולנו לדעת מהיכא אפיקו לה רז"ל ולפשטא הוא מובן דדיוקם מדכתיב יצאתי ובמלאך לא שייך לשון יציאה אחר דהוא שליש עולם לזה דרשו בו כי פירוש יציאה זו אינה יציאה של העתקת המקום רק יציאת הגדר וכמ"ש הרב במורה הנבוכים ח"א פ' כ"ג שפירושה מן הרחמים לדין ועתה נרכיב זה בזה כי אליהו בוי"ו הוא רחמים וכשנחסר הוי"ו ממנו הוא דין הרמוז בר"ת הנה אנכי יצאתי לשטן ר"ת אליה ופי' על בחי' העקרית קודם בואו לעולם:
נחזור לדברינו כי אליהו הוא מקריב תמידין עד היום בבהמ"ק ואפשר הטעם שנבחר אליהו ולא מלאך אחר משום כי התורה והמצות פה בארץ אין חלק בהם למלה"ש תורה צוה לנו [בס' משכנות הרועים מע' עדות נסתפק במלאכים הנראים לבני אדם אם תועיל עדותם ע"ש ואני תמה דאחר שאין בהם דין הזמה כי פרוח יפרחו איך אפשר שיועילו וצ"י]
ובספרי המקובלים כתבו כי באליהו יש בו תרתי למעליותא (עי' מ"ש בפ' בא) בחינת אדם ובחי' מלאך כי לזה רמוז בשמו השנים בשם השורש שלו שנקרא אליה ככתוב שולח לכם את אליה הנביא כי שם אל שבו מורה על בחי' מלאך כי סוף שמם הוא אל מיכאל גבריאל וכו' ושם י"ה מורה על ישראל שנחתמו בשם י"ה הראובני השמעוני וכו' כידוע ע"ש ועי' להרב רבינו בחיי שכתב כי אליהו מעורב רחמים בדין ולכן העניש לשר החמשים והחייה את המת ע"ש [והגר"א הק' כתב כי ישראל נקראו בשם ישראל ובשם ישורון כי יש מלאכים שסוף שמם אל ויש שסוף שמם וי"ו נו"ן כמו מט"ט וכו', וכן רבנן אדמו למלאכים ולזה נקראו ישראל וישורון ע"כ] וא"כ אליהו שהוא מלאך ואח"כ אדם דין ורחמים לזה היתה לו הזכיה שהוא הכהן המשותף מאדם ומלאך שיקריב למטה בבית עולמים שלא יפסק הקרבן מבית עולמים כמשמעה עד ביאת הגואל ואליהו והם ייחסו את. הכהנים ויקריבו הקרבנות באתגלייא בב"א:
ומענין לענין אפשר לומר דגם זהו הטעם שנבחר אליהו להיות נוכח בכל מילה מלבד הטעם הידוע משום שאמר כי עזבו בריתך בני ישר' וכו' כמ"ש בזוה"ק (ברא' דצ"ג) יש לומר עוד דאחרי דבזוהר בראשית איתא המבטל מילה כאלו הורס מזבח ע"ש יען שהוא כמו קרבן על המזבח שהוא הסנדק ותמצא מזב"ח נוט' מילה זמנה ביום ח' וכיון שהוא קרבן צריך להיות כהן שם שהוא אליהו ותמצא רמז הנה מלאכי ילך לפניך ר"ת מילה מלאכי אותיות מיכאל מלאכי' ילך לפניך ס"ת גימט' נו"ן שם אליה באותיותיו שלמד דין על ישר' נרמז בגימט' ובשמו העקרי ונרמז מיכאל כי הוא ואליהו חד דרגא זה למעלה וזה למטה ושורה השכינה על הסנדק שבחיקו אליהו ולזה נמחלין עונותיהם בשביל שלא תשרה שכינה על בעלי מומין בעבירות כי זהו במקום הקרבן ולזה ג"כ המוהל הוא יורד לפני התיבה וכמ"ש בש"ע בה' מילה בהרמ"א (סי' רכ"ה סי"א) מילה נוט' מוהל יורד לפני התיבה ע"ש כי התפילה במקום קרבן נאה להמוהל שיתפלל בעדו ובעד הציבור כמו קרבן התמיד המכפר על ישר' קרבן דבור תפילה וקרבן מעשה המילה יוצא מזה כי אליהו תרתי יש בו מלאך ואדם ולזה התורה והמצות שייכים בו לעולם וכן תמצא בערבות מואב ששם היה גמר התורה שנשתלשה בערבות מואב כמ"ש בסוטה לזה רמז בפ' נצבים היום לפני ה' אלקינו ואת ר"ת אליהו והמקובלים כתבו בפסוק הואיל משה אותיות אליהו משה (עי' מג"ע באופניו) כי לעתיד אליהו יהיה מתורגמן למשה ע"ש ואולי יאמר כי מקודם ג"כ רמוז בו כמ"ש ביתרו אתה יושב לבדך וכל העם ר"ת אליהו ואמר נצב עליך שהוא מתורגמן וכן הוא בדין כי אליהו הוא לבנה אדנות בחי' ב"ן ומשה הוא חמה בעלה דמטרוניתא בחי' מ"ה המשפיע לזה דבק אליהו עם משה ביחד ודוק והוא רחום יכפר:
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה וגו' אפשר לומר במ"ש הכתוב מלאתיו ולהבין נקדים לעורר דאחר שהכתוב מיחס החכמה אל הלב א"כ איך ראינו בילקוט ריש משלי הובא מחלוקת בזה אם משכן החכמה בראש או בלב ודהע"ה סבר בראש משכן החכמה ולכך התחיל בתהילים באשרי שתחי' א' ושלמה סבר שמשכנה בלב ולכך התחיל במ"ם דמשלי אמצע האותיות כמו הלב שבאמצע הגוף ע"ש. (עי' נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל) ואחר שהתו' יחסה אל הלב איך אפשר לחלוק בזה אך החי' פשוט דתרתי איתנהו כי החכמה הנטועה בכח ובהרגשה ודאי שמשכנה בלב שממנו תוצאות חיים והרגשותיו בשכל המעשיי וכל המדות למיניהם וסוגיהם הסותרים רחמים ואכזריות וכו' כולם מסתעפים ממנה וזאת היא חזקה בחוזק הגוף וחלשה בחולשתו עד שמיחסים לה הפתגם הידוע בפי כל נפש בריאה בגוף בריא (הארכתי קצת בזה במק"א) אבל אותה הרוחנית הנבדלת האצולה ממרומים (עי' מורה נבוכים ח"א פ' ע' בזה ובעל העקידה שער ו' ומה שהרעיש בזה הג' מנשה בן ישר' בנשמת חיים מאמר ב' פ"כ עד שכתב שהלואי שהשער הזה יהיה סגור לא יפתח ע"ש ועי' מ"ש בפ' נח בפסוק ואך את דמכם בהערה ע"ש) היא נשמה המשכלת משכנה במוח שבראש ושם הוא עיקר מושכל הצח ואין לה יחם בכוחות הגוף והיא תשלח פארות לאותה שבלב להרגשה ולהדריכה גם היא אליה כשתגבר עליה כפי התכנית והקנין שקנה בהשכלתו בשכל הנקנה ונתעצם אתה והיה בו ישות ולמושכל עם טוב המדות או שגם היא תשתעבד אל הלב וכוחותיו ושתמשול ותחשיך את יפעת זוהרה ותעזור להרגשותיה החומריים והשחתת המדות וכו' וכו' ובעקידה הבאתי דב"ק במק"א כתב כשישכיל בשכלו העיוני לבד יחיה חיי השכלים הנבדלים ובשכל המעשיי יחיה חיי המדבר ע"ש מעתה מובן כי שכל המעשיי הוא תלוי בהרגש הבנת הלב והעיוני הנבדל לשכל לא יתערב בו חומר הגשם אך שהעליונה לא תוכל לשכון בלב מפני שהיא קיצונית בתכלית עם כלי הגוף החומרי אפי' בלב שהוא זך מכל הגוף לזה ב"ה לעד שם לה בכח הלב אותה שהיא מרגשת החיונית שצריכה ג"כ לעולם החומרי שבה יש תכונות רבות ובלב יש בו שני שבילין חומרי ורוחני בערך החומרי כי שתי חללים יש בלב כידוע אחד מלא דם ואחד מלא רוח ואז תוכל חכמה העליונה להתישב בראש ולשלוח פארות על הלב הרוחני בסים לה ובודאי שיש הרבה מה להאריך בזה כמובן אך היות ידעתי בעצמי כי שכלי חלש ודל ורזה בפרט בדבר הזה לכן שמתי יד לפה ודבר זה כבודו בגדולים ואפשר כי אל זה ירמוז מ"ש רז"ל (בברכות נ"ה.) אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמתא לחכימין ע"כ והוא כי החכמה העליונה שמשכנה במוח אינה מתישבת עד שיהא לה בסים האמצעי בינה ובין הגוף שהיא חכמה תחתונה שבלב ובלעדה אין לה קיום לשבת היות שקצות גדולות בינה לבין הגוף וע"י החכמה התחתונה שבלב אם יזכה יש לה לחכמה עליונה לסוכך עליה ובזה יכונו דברי דוד ושלמה בנו ששניהם דא"ח מר אמר חדא ומר אמר חדא וצריכים זה לזה האב עם הבן וזהו מש"ה אל כל חכמי לב אשר מלאתיו ללב רוח חכמה שהעליונה נקראת רוח של החכמה כמו הנפש לגוף והגם דהראב"ע פ' משפטים (ע"פ ועבדתם את ה"א) כתב כי הנשמה במוח והרוח בלב ובו חיי האדם ע"ש וזה מאומת בדברי האר"י החי בחילוק הנרנח"י בגוף האדם שנתן ללב בחי' רוח מ"מ זה יקרא בערך הנפש שבכבד אבל בערך הנשמה הלב יקרא נפש ונשמה רוח כי בכללות כל הבריאה הוא נפש ורוח שהם נקראים מ"ה וב"ן:
או יאמר עוד במה שנקדים להביא דיש שני מיני חכמה א' חכמת התורה שהיא נקראת חכמה סתם בלתי שום לווי להיות כי רק לה יקרא חכמה וכמ"ש בס' גן נעול להחוקר הגדול רנה"ו ע"ש (ובס' בן סירא תורת אל חכמה ויראת ה' תכונה) ויש חכמה מדינית והיא נקראת ג"כ ערמה ובספר חובת הלבבות כתב דאחר שהאדם זכה לחכמת התורה היא מביאתו לעורמת השכל ותחבולותיו ע"ש וזהו מש"ה כל חכמי לב שהיא חכמה מעשית אשר מלאתיו רוח חכמה שהיא חכמת התורה וזהו נמי מ"ש הכתוב אני חכמה שכנתי ערמה ודרשו ז"ל (סוטה כ"א:) כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה בו ערמה ומובן לפי הנז' ונרחיב יותר הענין כפי מ"ש החוקרים (לא זכרתי איה) כי ההפרש בין חכמה לערמה דשם חכמה יאמר על פי הקדמות ידועות בסיבה ועורמה היא עפ"י הקדמות ידועות בהרגשה ואינם תלוים בסיבה ע"ש ובכן חכמת התורה שהיא ג"כ עפ"י סיבות ידועות במושכל האמיתי הנקי (עי' גן נעול באורך) היא בהכרח מביאה לערמת השכל והרגשותיו וזהו ערמה עוד ירמוז הכתוב בס"ד במ"ש אשר מלאתיו רוח חכמה רק נקדים מ"ש הרב אמת ליעקב מע' למ"ד אות ס"ג מהאר"י הק' כי בלב יש בו שני חללים אחד מלא רוח והשני מלוכלך בדם והוא משכן היצה"ר ע"ש ולפי דב"ק שפיר נקרא הלב בלשון רבים לבב שיש לו שני לבבות וכמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך ביצה"ר וביצה"ט והצדיק ע"י זכוך מעשיו הוא הופך גם צד השמאלי שהוא מלא דם מזככו עד שיהא רוב משכנו בו רוח והוא נהיה לאיש נבוב ילבב שהשני לבבות ריקים מדם העכור וסוגם אחד לטוב רוח טהור ולזה אמר אשר מלאתיו רוח חכמה שגם הלב השני נתמלא רוח חכמה וע"י זה תמיד דבוק בו האמת וכשתמלא לב למ"ד בי"ת הוא גימט' תפ"ו גי' אדם אמת שהוא חותם האמת כמ"ש בי"מ מחק"ד ח"ב פ' כ"ד ע"ש והוא תלוי בזה כי כשברח היצה"ר מתוך לבו שהוא השקר אזי הוא חתום באמת משא"כ אם אין בו רוח הזה איש בער לא ידע תסיר רוח מן מספר לב מלא ישאר גימט' בער וכשזכה לרוח חכמה מלא חית כ"ף מי"ם הי ע"ה גימט' אדם מלא אלף דלת מם ונקרא אדם אמת ודוק והיע"ב וא"ש אתי תלין משוגתי:
ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, פה הקדים האורים ואח"כ התומים ובפרשת ברכה כתיב תומיך ואוריך לאיש חסידך ואפשר טעם השינוי דביומא (דע"ג:) איתא אעפ"י שגזירת נביא חוזרת (כשהיא לרעה וחזרו בתשו') גזירת אורים ותומים אינה חוזרת ע"כ ונקראו אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימים לדבריהם ושם מחלוקת ר"י ור"ל ח"א בולטות וח"א מצטרפות ע"ש ועי' בפי' הענין בהרמב"ן ז"ל המאירים את העינים ומעתה פשוט כי באורים ותומים אם הם מאירים בתחי' והשיבו אז בטוח הוא שמתממים דבריהם שגזירתם לא בטלה וגם שבתחי' הם מאירים ואח"כ מתממים דבריהם ובכן האור קודם אבל פה באיש חסידך שהוא הנביא דבריו שאומר לא נגלה בהם האור רק אחר שיתומם דבריו אזי אותו הדבור שאמר הוא כאילו אור בהיר ולזה הקדים הסדר והנה בס' אור ה' לר"ח קרשקש כלל ז' א' כתב ובהשגחת השי"ת היה מתלבש ברוה"ק אם הכהן ראוי לכך ע"ש גם הרמב"ם בפיו"ד מה' כלי המקדש כתב ומיד רוה"ק לובש את הכהן ומביט בחשן במראה הנבואה באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו והכהן משיחו ואומר לו עלה או לא תעלה ע"כ וביאורו נראה פשוט שהגם שהאותיות בולטות יצטרך למראה הנבואה לדעת איך לצרפם שיבין התשו' ומ"ש ונתת וכו' את האורים ולא אמר ועשית הוא על פי מ"ש הריטב"א שלא היו מעשה ידי אדם אלא מעשה אלקים שנמסר למשה כתובים ונצטוו לתתם בכפלי החשן וכו' ע"ש והנה בש"ס (שם ביומא) הק' והא לא כתיב צ' ותי' דכתיב אברהם יצחק יעקב והא לא כתיב ט' ותי' דכתיב שבטי ישורון ע"כ והק' הג' שב יעקב הבי"ד החת"ם דלמה לא מקשה ברישא מט' שהוא קודם לצדי ותי' דבמדרש חד מ"ד סובר שהיה כתוב שמות האבנים בעצמם על אודם כתוב אודם ראובן ושמעון פטדה כן כולם א"כ מקודם לא קשה מאות ט' אחר שהיה כתוב שמות אבנים בעצמם יש ט' דשמעון פטדה לכן הק' מאות צדי וכשתירץ שכתובים האבות א"כ פי' אבנים הוא מלשון אבות ובנים וא"כ לא כתוב שמות האבנים לזה הק' דלא כתיב ט' ע"ש והג' חת"ס קלסיה לפירוש זה והנה הגם שהוא פי' יפה ונחמד מ"מ תיוהא אית ביה לפי מה שתראה בירוש' (סופ"ז דיומא) שהק' מתחי' דלא כתיב ח' ולא כתיב צדי ולא קוף ותירץ דכתובים האבות ושוב הקשה מאות ט' דלא כתיב ותי' דכתיב שבטי ישורון ע"ש ולדברי הגאון איך יכול להקשות מח' וקוף דכתוב באבנים אחלמה וברקת ולזה נראה לי לומר בדרך פשוט להעיר למה הבבלי דילג להקשות מאות ח' כדרך ששאל על אות ט' והירוש' דילג אות ט' והק' מאות ח' אך כבר כתבו הראשונים דלא כתיב ח' וט' בשבטים משום שאין בהם חטא ובכן הירוש' הק' מח' לבדה ולא רצה לצרף בקושיא מן אות ט' וכשתירץ שיש באבות חזר להקשות מט' והבבלי דילג שניהם והק' מצדי ואילך וכשתי' אזי הק' מט' כי כבר ח' יש באבות ועי' בס' מקום שמואל בחי' ליומא שם וק"ל:
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי דרשו רז"ל (זבחים קט"ו: והובא ברש"י) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי ע"כ ואנא עניא כתבתי בזה בסה"ק שופרי' דיעקב אך יען שנתחדש לי דבר חזרה ונשנית והוא עפ"י הידוע כי בכ"מ שדרשו רז"ל א"ת הוא בא לתרץ עוד קו' ובא"ת מתורץ הכל והכא יש לומר דק"ל דהא כתיב ונועדתי שמה לבני ישראל שפירושו שתשרה שכינה במשכן והרי השכינה פנימה ובחוץ ענן מקיף את האהל ולפנים הזר הקרב יומת א"כ מאי ונקדש בכבודי דאיך ידעו כי כבוד ה' הוא בפנים רק לנכנסים פנימה ופה קאמר לבני ישראל ומשמע שכולם תהיה להם הידיעה הזאת לזה כתבו אל תקרי בתחילה בכבודי המורה על כבוד ה' עד שתקרא תחי' במכובדי ואח"כ תקרא בכבודי כי כשיראו כל ישראל כי מכובדי הגדולים היה בהם קדוש ה' ומתו ידעו בידיעה שכלית כאילו ראו בחוש שכבוד ה' שרוי שם וסביביו נשערה מאד ונקדש בם ואזי על פני כל העם אכבד וזהו אומרם בזבחים שם נורא אלקים ממקדשך גם שם דרשו אל תקרי ממקדשך אלא ממקודשיך והוא בדרך זה כי גילוי שכינה היה בפנים ואיך נורא אלקים על אלה שבחוץ שלא ראו הכבוד גם בהתלבשו בענן כי היה פנימה לז"ק כהתקרא תחי' ממקודשיך אזי יבינו ויהיה נורא ממקדשך כפשוטו ובסה"ק שם כתבתי בס"ד עפ"י הקדמת האר"י הק' כי נדב ואביהו הם תרי פלגי גופא נצח והוד (וארמוז זה בשמותם נדב אביהוא עם האותיות והכו' גימט' קוי"ק אדנות כי הנו"ה הם יקו"ק אדנות עי' טוב הארץ דנ"ג ע"ג). שהגם שגופם הוא נפרד מ"מ רוחניותם חד הוא ובזה יתורץ מה שקשה לכאורה במ"ש רז"ל (זבחים קט"ו: הובא ברש"י פ' שמיני ע"פ הוא אשר דבר ה') שאמר לו משה לאהרן חשבתי שתתקדש הבית או בי או בך עכשיו הם גדולים ממני וממך ע"כ דאיך יתכן לחשוב שהם גדולים יותר והרי הגבלת ההר תוכיח שהיה מדריגתם למטה ממנו בעבור שאין להם היכולת לגשת יותר וכן בכל דבר שבקדושה מרע"ה הוא הגדול ואחריו אהרן ואחריו הכהנים אך לפי זה ניחא דכל אחד לבדו הדבר פשוט שהם למטה ממשה וכן מאהרן אבל בפנימיות הרוחני בין שניהם שאז הם מדה שלימה הם גדולים ממשה לבד וכן מאהרן לבד ופה הוקשה לרז"ל דכתיב ונקדש בכבודי ובא הביאור באדם גדול אני מקדשו שפשטא הוא אדם אחד והרי ראינו שמתו שנים לזה תירץ אל תקרי בתחי' בכבודי שפירושו על אדם אחד צדיק שנקרא כבודי עד שתקרא בתחילה מכובדי תרי אח"כ תקרא בכבודי יחיד הא כיצד איך יהיה שנים והם אחד בודאי שהם נדב ואביהו חיצוניותם שנים שהם מכובדי תרי אבל פנומיותם אחד הוא כי נצח והוד תרי פלגי גופא כידוע ובשביל שהקדוש היה בפנימיותם לזה בכתוב בכבודי חד שהוא על הפנימיות שתלוי בו הקדוש ובכן בהר סיני וכן בכל מקום אחר שהם חלוקים בגופם היו הם למטה מאהרן כמו שתמצא בהגבלת ההר אבל בעיקר קידוש הבית שהקדושה היא בנטילת נשמתם שברוחניות הם אחד אז עדיפי ממשה וכן מאהרן ועליהם יוצדק השנים בכבודי ובמכובדי ולזה במותם נאמר ותצא אש מלפני ה' ודרשו ז"ל (סנהד' נ"ב.) שיצאו שני חוטי אש מבית קה"ק ונכנסו בחוטמיהם ושרפום ע"כ וכבר ידוע מ"ש בע"ח (שט"ו פ"ג) כי אימא עי' נקראת מלפני ה' כמ"ש בדרוש שלוח הקן ע"ש ובכן נדב ואביהוא שבחינתם עליונה מאד גיטלה ע"ל פ"י ה' גימט' גבור"ה שהיא בינה שורש הגבורה ודינין מתערין מינה כידוע ועי' בש' או"א פ"ב אני בינה לי גבורה וכו' לפי שכולה לא נבנית אלא מגבורות לבדם משא"כ ברחל ולאה וכו' עש"ב (ע"ל בפ' נח די"ח ע"ג כתבתי שם דבר נחמד) וזחלתי ואירא מלבאר עוד כי תמצא שהחוטם נקרא מלכות ותהלה בבחי' הראש (ע"ח ש' א"א פ"ו) ונצח והוד נרמזים באזנים ובתרי ביעין כמ"ש שם [בפשטא עי' מהר"ש יפה פ' צו פ"ט וז"ל רוב חומר הזרע יורד בערקום אחורי האזנים עד בואו לאשכים ע"ש] וכפי מ"ש האר"י דהחוטם בחי' מלכות וזה ידוע להבדיל כי בזווג הנשימה חזקה בחוטם ומתפצל החוטם לשני כותלים באמצע שזה זווג הראש ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלפי הבדלות ומבשרי אחזה אלוק' כי לזה מקביל שיצאו שני חוטי אש מלפני ה' דייקא ונכנסו בחוטמם ושרפום שנדבקו למעלה בעליית מ"ן בזווג עליון שבראש הרוחני הנק' חוטם תהלה שהיא מלכות וא"ש ה' יכפר בעדי ודברי כלא חשיבין כי אחרי שרז"ל אמרו שהם גדולים ממשה לזה הרהבתי עז לומר שבחינתם היתה עליונה בתכלית ואם כוונתי אל האמת דברי יעלו לריח ניחח לה':
ובזה נישב מה שלכאורה יש תמיהא גדולה פה שראינו שמשה רבינו ע"ה תיכף ומיד והמת מוטל לפני אהרן בא ומנחמו וכבר כתבו המפרשים ובראשם העקידה פ' במדבר משם החוקר כי האוהב מקדים לקרוא לאהובו ביום טובתו ומאחר להודיעו בצרתו והאהוב להיפך מקדים לבוא לנוד לו וכו' ע"ש ופה האהוב האמיתי משה אחיו ופה בא ומפכח צערו תיכף ולפי האמור שפיר כי מובן החילוק הגדול שיש בזה לעלמא שהנחמה באה מצדדים אחרים אבל על גופו של מת כולם מסכימים שהוא אבידה וצער אבל פה היא השמחה הגדולה והוא המקווה אל התכלית הגדול של קידוש ה' הנורא במיתתם ומה הוא השמחה הגדולה שיש יותר מזה שזכו לזוהר עליון שלא זכו בו אחרים ונגלה שהם גדולים לפני ה' כרמוז בקרובי אקדש וכלפי הנז' שנדב ואביהו חשובים ברוחניות אחד יש לומר קצת בפשט יותר דהיא הסיבה במחשבתם זאת שנכשלי ח"ו והוא במה שתראה בכתוב ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת פתח בלשון רבים בהן וסיים עליה לשון יחיד אף דלפשטא הוא מובן שקאי על האש מ"מ היה אפשר ג"כ לומר בלשון רבים עליהן והנה בקרח כתיב ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת ולישב נעורר עוד דאיך טעו בני אהרן להקטיר שני קטורת דדינא הוא קטורת אחת וכמ"ש ונתן את הקטרת ועי' ברמב"ם ה' תמידי' ומוס' פ"ג וגם דוקא בכה"ג אך לפי הנ"ל ניחא ונקדים דהסגן ביום חינוכו דין כה"ג יש לו כמ"ש בסה"ק שופרי' דיעקב מהתורת כהנים וכ"כ הקרבן אהרן משם רבני צרפת שהיא הסיבה לאלעזר ואיתמר שלא נשאו את אחיהם כי ביום חינוכם הם כה"ג ע"ש ואחרי דהם תרי פלגי גופאשכללותם אחד ולזה כתיב שני בני אהרן וכבר כתב הרב המלבים בפסוק יקח שני שעירי עזים שמלת שני מורה על השווי וכו' ע"ש ובכן בראותם שבו ביום החנוך לקחו המחתות ושמו האש ונתנו עליה דייקא קטורת שלא נגע הקטורת בכלים הנפרדים רק באש ואחר שתעלה היא נכללת ביחד ובכן ראוי להם שהם נו"ה דקדושה ליכנס למקום הארון שבו הלוחות שהם נו"ה דקדושה ביום חנוכם שחשיבי ככהן גדול להקטיר לריח ניחח והטעות היה דהגם שהם סגנים לחומרא חשיבי ככה"ג ולא לעבודה דדינה בכה"ג אחד וגם דחשבו עצמם לאחד אחר שהם שני גופין נבדלים והעובד הוא הגוף הגשמי ולא הרוחניות ועוד הרי תמצא מ"ש בשעה"כ דרוש ג' לתפילין וז"ל נצח והוד שהארתם דוקא נכנסת בנוקבא לכן בין שניהם בית אחת ובז"א שהנו"ה עצמם נכנסים נחשבים לשנים ע"ש מבואר שהגם כי הרוחניות חד הוא מ"מ כיון שמחולקין לשנים כשנכנסים לא חשיבי חד וזה הוא השגיאה עפ"י האמור פה ואולי בזה ירמוז הכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם ותיבת לא כתובה בתרי טעמי לרמוז שני דברים אחת על עצמם והשנית על הקטורת שהיא חשיבא שני קטורת ואחת אמר רחמנא וזהו התרי טעמי וגם אמר אותם לומר כהן אחד דוקא והם נקראים אותם שנים ובהיות הקטורת היא לריח שהוא בחוטם לזה יצאה האש ונכנסה בחוטמם:
או יאמר עוד בתיבת לא הכתובה בתרי טעמי ונקדים מ"ש הספורנו שכתב דחשבו להקריב קטורת חדשה על היגלות כבוד ה' אל העם ולזה הקריבוהו במזבח הפנימי שנאמר בו לא תעלו עליו קטורת זרה ע"ש (אולי כונתו שהקריבוה משל עצמם דחשיבא זרה כמ"ש רמב"ם פ"ב מה' כלי המקדש) וכפי דב"ק א"כ החטא הוא כפול דמלבד אשר לא ציוה להם ומעצמם עשו ואסור הוראה שלא ברשות הרב עוד בה עברו על דבריו שציוה שלא תעלו עליו קטורת זרה וזהו לא ציוה אותם תחי' כפשטה שלא ציוה להם והשנית היא ג"כ תיבת לא הוא ציוה אותם והנה בכל זאת הטעיות הללו הם היו קצת בהשגחה כי הקב"ה רגלי חסידיו ישמור ולא שמרם כדי שיתקדש הבית בם לפי גדולתם ולו נתכנו עלילות ואחרי שהם נשמה עליונה בתכלית בין שניהם רצה ה' שיתקדש הבית בם לפי רוב גדולתם לזה היו להם הסיבות הללו שזכרו רז"ל אבל לולא זה בודאי שהקב"ה אין מביא תקלה ע"י של צדיקים חסידי עליון כאלה אף בכל מיני איסורין כמ"ש בנדרים יו"ד חסידים הראשונים וכו' לפי שאין הקב"ה מביא תקלה וכו' ע"ש והגם שבתוס' בחולין ובכ"מ כתבו רק במידי דאכילה הוא דאין מביא תקלה ע"י ע"ש כבר עמדו בזה הרבה מהפוס' ויש שחילקו בין חסידים לצדיקים ואכ"מ לזה עי' שדי חמד כללים א' רמ"ב ע"ש ואין לך חסידי עליון כנדב ואביהו אצילי בנ"י וא"כ בהכרח דנכשלו הוא רק כדי שיתקדש הבית בם שהם היו בעצמם הקרבן האמיתי ריח ניחוח אשה לה':
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אהרן נדב ואביהו אלעזר ואיתמר ע"כ בטעם הכפל יש לומר בשביל שאתא לאפוקי פנחס שלא נמשח והגם דבת"ך שמיני ט"ז איתא באותה שעה זכה אהרן במ"ך ובנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים ע"ש כבר פירש"י פ' פנחס שהוא על אותם המשוחים ע"ש דהא בזבחים (דף ק"א:) איתא לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ע"ש ובכן לזה הוכרח הכתוב לפרש מי הם בניו הם נדב ואביהו אלעזר ואיתמר שלא תחשוב גם בן בנו ואפשר עוד לומר שהגם שנאמר שזכה פנחס ממילא מכח שזכה אביו וכמ"ש רז"ל (מגי' י"ג:) כשפוסקין גדולה לאדם היא לו ולזרעו לנצח אך הכונה בכיהון פנחס הוא לומר שלא מכח זכות הירושה נטלה אלא מכחו ויובן ע"פ מ"ש פ"ג דנדרים (ל"ב:) בקש הקב"ה להוציא כהונה משם כיון דהקדים ברכת אברהם למקום וכו' נתנה לאברהם ע"ש והק' הר"ן דבלא"ה הרי אברהם הוא מזרעו של שם ותירץ דאברהם זכה בה מחמת עצמו ולא מחמת ירושה ע"כ א"כ הכא נמי בפנחס שבא לומר שהוא זכה מחמת עצמו וגם לבניו אחריו מזכותו והנה רז"ל במדרש אמרו (ש"ר פל"ז אות ד') כשאמר השי"ת למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע לו אמר לו תורה היתה שלי ונתתיה לך ע"כ וקשה א' איך נחשוב שמרע"ה הוא יקנא מאחיו על הזכות שזכה בה אחיו ועוד שהרי כבר ידע זה מהסנה שאמר לו הלא אהרן אחיך הלוי ודרשו (ש"ר פ"ג אות כ"א) עד עכשיו היה הוא לוי ואתה כהן ועתה להיפך ע"כ ולא מצינו ח"ו שהקפיד בו בפרק ואפשר במה שנקדים להבין הטעם שנקראת התורה על שם משה ככתוב תורת משה עבדי ויתכן משום שבעת העגל טען מרע"ה לפני הקב"ה רבש"ע לי צוית ולא להם ככתוב אנכי ה' אלקיך לשון יחיד ע"ש וא"כ בטענה זאת פטר את ישראל מהעגל שאחרי שלפ"ז הם נשארו בני נח ולא נכנסו לכלל ישר' הרי קי"ל בן נח אינו מוזהר על השתוף עי' או"ח סי' קנ"ו ובסה"ק ב"י ושופ״ד באורך ובכן אם ישר' פטירי תלוי בזה שגם אהרן פטור כי לא נכשלו על ידו ובכן אין באהרן חטא כלום וכשזכה בכהונה הוא רק מכחו ומזכותו דוקא אך כשאמר לו השי"ת ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך שזה מורה כי בזכותו של משה שהוא אחיו מקרבו אליו לכהונה הרע לו כי נצטער בכפל כי זה מורה כי אהרן חטא וא"כ גם ישר' חטאו ויבוא יום ח"ו להפרע וכו' כי הכתם השחור נשאר עליהם לזה השיבו השי"ת תו' היתה שלי ונתתיה לך ולמה לך ולא לכל ישר' אלא ודאי שקבלתי התשו' שלך של לי צוית ולא להם והסכמתי לדבריך ואמרתי זכרו תורת משה עבדי שאתה אח"כ נתתה לישר' ולזה על שמך תקרא וממוצא דבר מובן שאין לישראל עון גדול וכן לאהרן ומה שאמרתי הקרב אליך היות כי אתה בעל התורה ועליך לצוותו הסדר והעבודה אחת לאחת במקום הקדש ודוק: