אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר שמות
פרשת שמות
ותרא אותו כי טוב הוא ראיתי בס' אם למקרא שכתב וז"ל ראיתי דבר נפלא בילק"ר עפ"ז ובציונו שמרע"ה נברא בעולם דמות אשה א"כ מן הנכון שנתמלא הבית אורה שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב ע"כ וסיים והפלא שנשמע כזאת במחנה העברים וגם במחנה הסופרים הקדמונים וכו' והניחוהו על פי פשוטו מבלי שירגישו שהוא עפ"י רמזי הקבלה והמזכירים הם פ' ופ' ציינם בכתיבה צרפתית וכו' וזה מן הוכחות העצומות שידיעות הקבלה פוסעות ועולות ורמז מצאנו במדרש משלי ע"פ אשה יראת ה' היא תתהלל זה משה וכו' ע"ש והנה כתב שרומז על הקבלה ולא זכר מה ועם היות כי בחי' מרע"ה הוא שהשיג עד ש' החמשים ולא עד בכלל רומז על לאה כמ"ש בע"ח ש' לאה ורחל ע"ש והיא נקראת כלת משה אבל שם אינו אלא ההשגה שהשיג למעלה ועל זה בא הרמז אשה יראת ה' זה משה הכונה ללאה העליונה למעלה מרחל אבל הוא עצמו נקרא בעלה דמטרוניתא כמ"ש בזוה"ק והוא יסוד דאבא שבתוך זה אח' דאבא ופנים דאימא קפ"ד קס"א חושבן משה כידוע ועי' מג"ע פ' חקת ותחסרהו מעכו מאלקים וכו' אבל אח"כ נקרא איש האלקים וכו' עש"ב ואחר המחי' בדפוס שלו הטעהו כי כתוב אש"ה הוא בנוט' איר שבעת הימים כמו שסיים המדרש וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל שהוא אור שבעת הימים שנגנז וכבר בעוניי במק"א (לעיל ד"ו ע"ד) רמזתי בזה שהוא היא מ"ש רז"ל בשג"ם זה משה לפי מ"ש שאור שבעת הימים הוא גדול מאור החמה שלנו שמ"ג פעמים ועל זה בא הרמז שלהם של בשג"ם ואותם המפטפטים שציין שכתבו פשט שמשה דמות אשה היה לו ראו זה במדרש ונקודה שצריך להיות על מלת אשה חסרה משם והכתה על ראשם לזה חשבוהו לפשט אשה ואינו אלא אור בהיר שהיה ושעתיד להיות בב"א ולהיות שכבר כתבתי בזה באורך מזה לערך שלשים שנה על גאון אחד הוא המחבר כסף נבחר אשכנזי והדפסתי בסה"ק חלק יעקב והגאון הג' ישא ברכה זצוק"ל ג"כ כתב שם עיניך תחזינה והוא קרוב לזה בענין אחר וזה הספר מחדש בא אצלי לזה קצרתי פה והדברים פשוטים ודוק:
אל תקרב הלום דרשו רז"ל (ב"ר פ' נ"ה אות ו' וש"ר פ"ב או' י"ג) כי מרע"ה היות שאמר הנני לכהונה ולמלכות השיבו ה' אל תקרב הלום מלת תקרב רומזת על הכהונה שכתוב קרב אל המזבח ומלת הלום על המלכות דכתיב גבי דוד ע"ש בס"ד יש לבאר בזה הטעם שהקפיד השי"ת עליו על המלכות הוא בעבור כי לעת עתה אי אפשר היה לזכות לשתיהם יחד עפ"י אותה המדריגה שהיה בה והוא עפ"י מ"ש בזוה"ק תרומה דף (קנ"ד.) וז"ל תרין אילין נבואה ומלכות לא זכה בהו בר נש בעלמא כחדא בר ממשה רבינו ואי תימא הא שמואל לאו הכי וכו' ע"ש ויש לומר פשוט כי מ"ש בזוה"ק זכה לשתיהם נראה שר"ל מסיני ואילך בעת מתן תורה ואילך שנתעלה הרבה מאד בתכלית שיוכל להיות במבחר האנושי הוד והדר באספקלריא המאירה (עי' ויקרא רבה פ"א אות י"ג י"ד) ההפרש שממנו לנביאים והר"מ במורה ח"ב פל"ט ואור ה' לר"מ קרשקש כלל ו' פ"א ע"ש) ותדע דהא בזוה"ק פ' וארא (דכ"ב:) איתא שם תוקפא דמשה בשירותא דנבואה לא נח דעתיה דהאי אתר דידע כי דרגא עילאה זמין ליה ע"ש וברמב"ן כתב כי לא הגיע למעלתו הגדולה בנבואה ע"ש גם בפירוש איתא בשמות רבה (ריש פ"ג) אמר ר"י בשעה שנגלה הקב"ה למשה טירון היה לנבואה ע"ש והשר מהרי"א פירש כונת רז"ל (בש"ר שם רפ"ג) שכתבו וז"ל אם אני נגלה עליו בקול גדול אני מבעיתו ע"כ ר"ל מצד השפע והמשפיע לפי שעדיין לא היה ראוי להתנבא בלתי אמצעות מלאך ע"כ הרי מפורש שבתחי' נבואתו היתה כמדריגת שאר הנביאים ולכן כשדרש בסנה כשנתנבא עוד שני דברים כהונה ומלכות השיבו ה' אל תקרב הלום הרומזת אל המלכות בעבור שהוא נביא (הכהונה היתה אליו רק בעבור שסירב בשליחות כמ"ש רז"ל (ש"ר כ"ג אות נ"ח הובא ברש"י ע"פ) הלא אהרן אחיך הלוי ע"ש) ואי אפשר להיות לך שנים ביחד נבואה ומלכות וגם הנבואה השורה על הנביאים היא במשקל כמו שדרשו (בילקוט איוב כ"ח כ"ד) בפסוק לעשות לרוח משקל אמר ר' אחא אפי' רוה"ק השורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל ע"ש ובכן רק בו בפרק הוא שהיתה התשו' אליו כן אבל אחר כך כשיצא ממצרים וזכה למתן תורה זכה לשתיהם וקרא מפורש ויהי בישרון מלך זה משה וז"פ ויש לומר הטעם עפ"י סודן של דברים דלמה בשאר נביאים נמנע ביחד שתיהם חוץ ממרע"ה הוא משום כי מרע"ה שורשו מבחי' הדעת הכולל חו"ג ועי' בש' דרושי הצלם כללי החו"ג סוף אות י"ז וז"ל משה מרכבה אל הדעת העליון הנ"ל עש"ב (ועי' רמב"ן בראשית בפסוק וירא ראשית לו ע"ש) וידוע כי הנבואה היא מסטרא דחסד כהן חסד ומלכות היא מסטרא דגבורה דינא דמלכותא דינא כידוע ולזה אין לצד ימין שתוף עם השמאל ולא ההיפך כל חד בבחינתו אבל מרע"ה המקור הראשי בדעת העליון המחלק החסדים למקומם והגבורות למקומם ובו ישנם ביחד ויש מקום בראש לשתיהם לזה זכה לשניהם ועוד נביא ומלך וגם כהן ולוי חסד וגבורה ביחד אתו עמו ולו יאתה לשניהם דעת קנית מה חסרת כמ"ש רז"ל (זבחים ק"ב.) שנטלם ממנו היינו מבניו דוקא וכן מפורש בשמו"ר ע"ש:
והנה לכאורה יש לעורר במ"ש בזוה"ק (תרומה שם) דנבואה ומלכות לא זכה בהם אדם כאחד חוץ ממשה רבינו דוקא שהרי במס' מגילה דף י"ד איתא מ"ח נביאים עמדו לישר' ע"ש וברש"י שם מני להו משם סדר עולם ובכללם מנה דוד ושלמה ע"ש א"כ הרי מצינו נביאים ומלכים ביחד והנה משאול המלך לא קשה דיש לומר דמ"ש בזוה"ק שאי אפשר לתרוייהו פירושו ביחד אי אפשר ושאול בעת הנבואה עוד לא היה מלך אבל מדוד ושלמה קשה ואפשר לישב רק נקדים עוד מה שיש להעיר דבסדר עולם מנה בכלל הנביאים את ברוך בן נריה והרי במכילתא פ' בא איתא שם דלא זכה לנבואה ע"ש גם הוא מפורש בכתוב (ירמיה מ"ה ה') אל תבקש לך גדולות ע"ש שפי' על הנבואה שהיה נאנח ומתמרמר עליה ע"ש ואיך היה דבסדר עולם מנה אותו עם הנביאים [הנבואה לא תלויה רק בשלימות האדם לחוד וכמ"ש במו"ן ח"ב פ' ל"ב וז"ל ג' דעות בנבואה הפתאים יחשבו שהאל יתב' יבחר מי שירצה יהיה חכם או סכל ב' דעות הפילוסופים כי הנבואה שלימות טבעי באדם כשיהיה כח דמיונו חזק יתנבא בהכרח ג' דעת תורתנו ויסוד שצריך שיהא שניהם רצון אלק"י עם הכנת הנביא למטה בארץ כאומרם (שבת צ"ב.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ע"ש והגם כי רז"ל (מכילתא הובא ברש"י ע"פ זה אלי ואנוהו) כתבו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי מלבד דיש לחלק דשם היה מרע"ה. ובאורו האיר להם וכל דור המדבר זכה לנבואה בגלוי ההארה הגדולה במ"ת ואין ראיה מהכלל להפרט עוד בה יש לומר דשם מראה לאו היינו נבואה וכמ"ש במגילה (ג'.) וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר עמי לא ראו וכו' אינהו נביאי ואיהו לאו נביא אינהו לא חזו ואיהו חזי ע"ש הכי נמי דכוותה ובכן ברוך בן נריה אף שהיה ראוי לנבואה לא היה בו בפרק רצון אלקי] ואפשר לישב כי מ"ש בסדר עולם שזכה לנבואה הוא פירושה רק רוה"ק שגם היא תקרא נבואה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הובא דב"ק בספר הג' בעל תוי"ט פ"ז דאהלות ע"ש גם מהמדרש מוכח כן שקרא לנבואה כאשר דרשו (בילקוט איוב כ"ח) בפסוק לעשות לרוח משקל ע"ש הרי דקרא לנבואה רוח כן ג"כ לרוח הקודש קורא נבואה והרוח שם כולל יקרא על הנבואה השורה לפרקים גם על רוה"ק התמידי בצדיקים ובזה ניחא כי דוד ושלמה אף שהיו מלכים הגם שנבואה לא היתה להם מ"מ רוח הקודש היה חופף עליהם תמיד ועל זה הוא שנמנה בכלל ג"כ ברוך בן נריה בסדר עולם ועי' בש' רוה"ק להאר"י ז"ל שכתב כי דהע"ה היה ראש וראשו לבעלי רוח הקודש ומ"ש בזוה"ק נבואה ומלכות לא זכה בהו בר נש כחדא פירושו הוא על הנבואה הגמורה הבאה לפרקים על הנביא זה אינו באפשרי שתהיה יחד באדם חוץ ממרע"ה שזכה לה אח"כ בשביל מדריגתו הגדולה שורש חו"ג ויש לו בדרך פשטי הטעם שלא תהיה נבואה ומלכות ביחד משום דשנים אלה כמעט הם סותרים זה את זה בקצת טבע מי שמניע אל רוח מדריגת הנבואה הוא רחוק הרבה ממדיניות העולם והרגשותיו החומריים ואדרבה כעסן ורגזן הוא על כל זה ובעיניו כל התבל ומלואו כאין וכאפס וכמש״ה בקהלת (א' כ"ח) כי ברב חכמה רב כעס ולאיש כזה אי אפשר להיותו מלך אשר הוא צריך לדעת תחבולות האנשים השונות אבל במרע"ה אף שהם סותרים בכל זאת היה בו היכולת להיותם בו וכנ"ל בפי' הכתוב ודבר ה' אל משה פנים אל פנים אין לך תכלית הרוחני גדול מזה ובכל זאת ושב אל המחנה לתווך ולשפוט בין איש ורעהו וכבר ראיתי למהר"י אברבנאל בפ' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת ה' ופי' שכל שנים מאלו אחד סותר השני החכם זכרן ואינו חריף והנבון להיפך היועץ חלש והגבור אינו יועץ ודעת ויראת ה' ר"ל החוקר הוא עלול מאד לבלתי היותו ירא שמים המאמין בלב שלם ובעינים סגורות והוא אומר שבמשיח ה' אפשריים הם שניהם וכבר ידוע דמרע"ה הוא הגואל הראשון והוא האחרון וכמ"ש הראשונים בפסוק עד כי יבא שילה גימט' מש"ה היה כולל כל הכוחות כולם ולכן כל השלימות היתה מקורית אצלו אשרי הדור שהיה שרוי בתוכו כן נזכה כל ישר' להיותו בתוכנו אמן:
והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו וגו', וקשה אם ה' דיבר שיאמינו ככתוב איך סיים והיה אם לא יאמינו פעמיים ובלא"ה קשה ספיקא כלפי שמיא ? ואפשר לישב עפ"י מ"ש הרב מהר"י אברבנאל ושם האריך ונביא בקיצור תכלית הצריך לנו כי שלשה ענינים היו למשה אחת שנגלה עליו השנית הפקידה לישר' השלישית היא לנקום נקמתם עש"ב, שחלק את שלשת האותות שהם הנחש והצרעת ומימי היאור לשלשת הענינים הללו ובכן פשוט מעתה כי נגד כל אחת היה אומר הכתוב והאמינו לאחת מהם אך לא יאמינו לשנות ועוד מן האות השני יאמינו:
אך לשלישית לא יאמינו עד האות השלישי וזה ישבתי לפי דב"ק:
אך יש לחדש עוד ולומר דאפשר כי מרע"ה רצה להודיע לישראל שלשה הענינים כי מסתמא ע"י טמיעת ישראל במצריים זה זמן רב כמה דורות יש מהם שהשתרשו בקדמות העולם או לפחות שלא יש משגיח עליהם ככתוב (תהלים קל"ט פ"ב) אשר יומרוך למזימה וכמ"ש בכוזרי מ"א שדעת הפילוסוף שהבורא נעלה מכל חלקי הדברים וכו' כ"ש שידע כונתך ומעשיך ושישמע תפילתך ויראה תנועותיך וכו' ע"ש וכן ח"ו לחשוב בשניות שפועל הרע לבד ופועל הטוב לבד ועי' לרבינו בחיי (ע"פ ואמרו לי מה שמו) וז"ל כי בקש משה שיאמר לו שם שיורה על המציאות וההשגחה ע"ש ובמו"נ ג"כ כתב זה ע"פ אהיה אשר אהיה ע"ש והנה כשתדקדק בכל שלשת האותות האלה אפשר שיוצדקו ויתאימו אל הוראת שלשת הענינים הללו כי מהפיכת המטה לנחש והנחש למטה יוודע כי השי"ת הוא הבורא שמהצומח נהפך לחי וחזר למה שהיה ומובן שברצון הבורא לחדש בעולמו כרצונו וממה שלקה בצרעת ירמוז על ההשגחה לתת לאיש כדרכיו שגם אותו השלם והגדול שבבריאה כשחשד במה שלא היה בהם לקה בגופו וכמ"ש רז"ל (רש"י עפ"ז) ומהפיכת המים לדם כי תחת שהמים יצמיח ויפריח כל טוב הארץ והיה עליהו רענן נהפך לדם רע גמור שורף ומכלה ושוב חזר למים טובים יורה כי הפועל הטוב הוא הפועל הרע וחוזר לטוב ולהיות שבאותו הדור שהיה להם זמן רב במצרים ויתערבו בגוים יש ששמעו הרהורים כאלה מהמצריים ואולי יש שח"ו נשתבשו בהם הלא תראה שכתבו רז"ל (רש"י ע"פ) וחמושים עלו בני אחד מחמשה יצאו והשאר ד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה ע"ש לזה היו שלשת האותות שמבטלים כליל את שלשת הדעות הנפסדות הנ"ל ואמר להם אלקי אברהם וגו' נראה אלי ואמר לי פקוד פקדתי אתכם הנה שתים שהוא משגיח עליכם להעלותיכם מארץ הארורה ומושחתת בדעות רעות וגם בחומרי ממדוי מצרים הרעים המשחיתים הגוף אל הארץ הטובה בחומר וברוח ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ושלחתי את ידי וגו' הרי פועל הטוב הוא פועל הרע ובכן דיבר בדבריו על שלשת הדעות ועשה האותות המורות ג"כ לבטולם ואת זה ירמוז כונת המכילתא ה' ימלוך לעולם ועד למה כי בא סוס פרעה וגו' וכבר ביארתי בו בספרי חלי (דק"ז:) והבאתי מ"ש הרב כסף נבחר בזה (דכ"ח ע"ג) ולהנז' פשוט הוא והוא כי מה שהיה במצרים הוא שהיתה רעה למצרים ולישר' לא היתה רעה אבל שתהיה בדבר אחד רעה למצרים ובו יהיה טובה לישר עוד לא היה נגלה כל כך בהיר ואולי יתעקש הנבל לומר שפועל הרע היה ברע על המצרים לבד שלא כיפרו פניו כצורך בשחיטת בניהם והעברתם למולך באש כמשפט העובדים למזל שבתי ומאדים לכפר פניו והגם שישר האמינו בטח ובמכת בכורות ידעו אף המצריים אבל בקריעת ים סוף שנגלית לכל העולם וראו ברגע אחד שני פעולות הפכיים מות ואבדון למצריים ובו ברגע באותו המקום אורה ושמחה ומים מתוקים נוזלים לשתיה וחלונות ממקום למקום עי' במדרש (ש"ר פכ"ג) ובאדר"ן (פל"ג) באורך נתודע בהחלט כי אותו המריע ומשפיל להם הוא הוא המרומם לישר' והיה ה' למלך לעולם ועד וזהו מש"ה ה' ימלוך לעולם ועד למה עתה לזה השיב כי פה בא סוס פרעה וכו' בים ובאותו הרגע שזה טובע בו בפרק ישראל הולכים בשביל השני בים (עי' מ"ש בפ' בשלח בעניותי כן פי' הכתובים ע"ש) וזהו פשט הכתוב וידעו למצרים למפרע כי אני ה' בנטותי את ידי במצרים שאני הוא שהוצאתי בני ישראל מתוכם וזה לבטל סברת השניות, נחזור לדברינו כי באות הראשון עם השני ידעו שיש הבורא וגם משגיח על עושי רשע, ולזה אמר לו כי יאמינו להאות האחרון ויסתפקו בזה למטרתם שיצאו ממנו הרי יש משגיח העונש אותו כי השלישי הוא להודיע שפועל הטוב הוא הפועל הרע ומה שהוציאו בלישנא דאחרון ולא אמר השני בא להודיע ברמז על בנין בית שני שקראו אחרון שיש עוד שלישי כי אחרון הוא לגבי השני וכן מצאתי בהרשב"א ח"ד סי' קפ"ז וז"ל אמרתי שאחרון הוא בצרופו לראשון וכמוהו וישם את השפחות ואת וגו' לאה וילדיה אחרונים וגו' וכן והאמינו לקול האות האחרון וגו' ע"ש ולזה אמר פה בכונה אחרון ומזה ידעו אח"כ שפי' הבית האחרון הוא רק לערך הראשון ושמעתי משם אדמו"ר קדוש שרמז הכתוב והיה הדם לכם לאות על הבתים ר"ל אות הדם שהוא השלישי שקודם ממנו נקרא אות השני אחרון ועכ"ז יש אחריו עוד הוא אות לכם על הבתים ר"ל בית שני שנקרא אחרון שיש עוד אחריו בית השלישי הגם שכתוב בו אחרון וש"י דברי פה קדוש ובשדי חמד בפאת השדה מע' א' אות ס"ו האריך בזה מרבני דורנו יצ"ו שתיבת אחרון לאו דוקא והביא כמה דוגמאות ונעים הרמז שהביא ממהרי״ק בכוה"כ אני ראשון ואני אחרון ולא תחשבו כמו אחרון דעלמא אלא ומבלעדי אין אלקים ודפח"ח עש"ב:
ויחר אף ה' במשה ברש"י הביא דרשת רז"ל (בזבחים ק"ב.) כל חרון אף שבתורה עושה רושם ובזה היה ג"כ רושם שהיה ראוי להיות משה כהן ואהרן לוי מעתה לא יהיה כן וכו' ע"ש והרב ברכת הזבח הק' על רש"י שהביא שתי דרשות שהם סותרות דפה הביא דרשת רז"ל ובשלשה מקומות הביא הדרשה דלחלוק כבוד למלכות ואיך יתרץ קושית הגמרא דויצא מעם פרעה בחרי אף ומאי רושם איכא הכא והניחו בתימא ע"ש כונתו מבוארת דבזבחים הק' כל מקום שנאמר בתורה חרון אף עושה רושם) והכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף ולא אמר ליה ולא מידי אמר ר"ל סטרו ויצא, ובתר הכי כתיב אמר ר' ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך דכתיב וירדו כל עבדיך אלה אלי ואילו לדידיה לא קאמר ליה ע"ש ורוצה לומר הרב דלדעת ר"ל דסובר חרון אף עושה רושם וסבר דסטרו משמע דלא סובר סברת ר' ינאי ולסברת ר' ינאי לא סבר להאי כללא דכל מקום שנזכר חרון אף עושה רושם כי ימצא מהם שיצאו מן הכלל וזו אחת מהם ועפ"י יסוד זה הקשה על רש"י שהביא שתי דרשות הסותרות ולפי קוצ"ד נראה לישב דמלבד דזה הוא כלל מוסכם ברש"י מכל מפרשיו ובראשם הרא"ם ז"ל שכתב בכ"מ דדרכו של רש"י להביא דרשות הקרובות לפשוטו של מקרא בשגם אם הם אגדות חלוקות והביא כמה דוגמאות לזה ע"ש זאת ועוד אחרת כי זה ידוע בדרש יש הרשות לדרוש גם נגד דרשת רז"ל כשאין הדבר נוגע להלכה כידוע אם היא אגדה עי' בתוי"ט פ"ה דנזיר ד"ה וב"ש ועי' באוה"ח נ' עטר ס' בראשית ובכמה מקומות בספרו הנ"ל ומובן לפי"ז שאין קושיא על רש"י שהביא דרשות סותרות, עוד זאת יש לומר דרש"י סובר דפה אינם סותרות דר"ל עצמו שאמר סטרו ויצא הוא מודה לסברת ר' ינאי דנקיט בלישנא דלעולם תהא אימת מלכות עליך וכו' רבי בזה ברמז מלת לעולם שאף אם באיזה עת וזמן נזדמן לך ההכרח להעיז פניך אליו בחוצפה יתירה מ"מ בו בפרק תזהר ותדקדק בשאר דבריך להחזיר כבוד המלכות למקומו הראוי ולפי"ז ר"ל הסובר דחרון אץ עושה רושם יודה דצריך לחלוק כבוד למלכות ואם צדקנו בזה יתורץ שתי הערות עוד א' לר"ל למה לא נזכר בתו' הרושם של חרון אף כמו בכל מקום הרי בפ' שמות דקאמר ויחר אף ה' במשה תיכף נזכר הרושם וסיים הלא אהרן אחיך הלוי להודיעו שעד עתה אהרן אחיך הלוי שמובן שעתה יהיה החילוף הוא כהן ואתה לוי ב' קשה לר"ל הסובר סטרו ויצא איך אפשר והלא בפירוש בתורה כתוב וירדו כל עבדיך וזה באה לו בנבואה ואחרי שהוא עצמו ירד אל משה איך לא כתוב עליו שירד הוא עצמו ואחר דהוא סטרו למה יעשה לו הכבוד אלא לאו דגם הוא אזיל ומודה לסברת ר' ינאי דמפני כבוד מלכות חייב לחלוק לו כבוד בשגם אם התריס בדבר מן הדברים בשארא חייב וכ"ש בתחי' וזה הוא הטעם שלא נזכר הרושם של חרון אף בתורה כנהוג הוא ג"כ מפני כבוד המלכות אסור לגלות חוצפא שהיתה בו בפרק שהיא לסברת ר"ל סטירה למלך ולכן נזכר וירדו כל עבדיך בדרך כבוד ורש"י הביא שתי הדרשות אך יש לדחות לקושיא הנז' דאיך יוצדק סטרו ויצא עם וירדו כל עבדיך דבתחי' הדבור בהיותו לפניו נהג בו כבוד דאם בין אדם לחבירו כתיב אל תצא לריב מהר כ"ש לפני מלך גדול ובסו"ד שהיה בחרי אף אז סטרו ובזה יתישב איך היתה לו הנבואה כשהיה לפני פרעה בחרי אף ולא נסתלקה ממנו ח"ו אלא שלא היה בכעס עד הסוף וגם זה יש לדחות וראשון נוח יותר:
והנה חוץ מדרכנו הנ"ל יש בס"ד להדרש בכתוב הנז' באו"א ממה שכתבנו ונקדים להעיר בשינוי הכתובים א' דפה כתוב ויצא מעם פרעה ובנבואת הארבה כשהגיד לפרעה כתיב ויפן ויצא מעם פרעה ב' תיבת פרעה הכא והתם הם יתירים ודי לומר מפניו דעליו קאי והנה במדרש איתא ראה אותם פונים זה לזה שהיו מאמינים לדבריו ויצא כדי שיטלו עצה ע"כ וזה יתישב מלת ויפן ר"ל שפנה לצדדים וראה אותם יצא לתת להם מקום אבל תיבת פרעה יתירה אך אפשר לומר לפי פשטא דלעיל במכת הארבה שהיה עדיין נוהג בו כבוד מלכות ופשיטא דחק הוא לכל היוצא מאת פני המלך שלא לתת לו עורף תיכף רק מצדד אצדודי ביראת הכבוד עד לפתח שיוצאים בו לחוץ ועי' בירוש' פ"ה דברכות (ה"א) ר' אבין על קמי מלכותא כי נפיק הפך קדל בעו למקטליה ע"ש ולזה בתחי' ויפן ואח"כ ויצא ולמה עשה כן לזה סיים מעם פרעה המלך ולזה היה חייב לעשות כן ולהבדיל בין הקדש ובין החול תמצא בפ' תשא ויפן וירד משה מן ההר גם זה ליראת הכבוד החונה שמה גם עתה היוצא מבית הכנסת הוא ג"כ לא הופך עורף כי היא חוצפא וככתוב כי פנו אלי עורף ולא פנים ובכן זה אומרו ויצא מעם פרעה וק' איך לא אמר ויפן אחר שהוא מעם פרעה לזה סיים בחרי אף ולזה לא יצא כנימוס וזהו כונת ר"ל דאמר סטרו ויצא כי זה חשיבא מכת לחי בערך המלך שיצא כדין היוצא מהדיוט וכבר כתבו בשם ס' המדות כי הכעס והחימה עם שהם פעולות פחותות לפעמים יועילו לעורר בהם מעלת הגבורה והקצף תרים המעלה וזרוז לגבורים וכו' ע"ש אך יש לעורר דהא ביעקב כתיב ויצא מלפני פרעה וזכורני שהג' מלבים חילק דתיבת מלפני היא מפני גדולתו ומפני היא מיראת עונשו ובזה פירש הכתוב (מ"א כ"א כ"ט) הראית כי נכנע אחאב מלפני עם הכתוב שם יען כי נכנע מפני ע"ש ולדרכנו נישב דאחר שלא אמר מעם שמציין רק המלך ולא ראיית פניו אז צריך לזה תיבת ויפן אך כשאומר מלפני בלא תיבת מעם הוא מציין שיצא מראיית פניו ואחר שרואהו עד הפתח א"כ לא נקרא יצא עד שהלך מן הפתח וממילא מובן שהלך אחורנית עד הפתח שאז יהיו הפנים רואים זה את זה שאל"כ לא נקרא מלפני רק מעמו:
או יאמר ויצא מעם פרעה בחרי אף בעת שהיה פרעה בחרי אף שלזה אמר לו ביום ראותך פני תמות ולכן ויצא תיכף שחשש מחמת מלך וכמ"ש המלבים כשאומר מפני הוא יראת עונש ואפשר עוד לומר ויצא מעם פרעה, לפניו נראה שיצא משה בחרי אף אבל הוא עצמו לא נתרגש כלל בלבו והיה שקט כי כבר באה לו הנבואה שמה שקרובים הם לצאת לחלוטין וליום ולילה יצאו ביד רמה דבלא"ה חלילה למרע"ה שיתכעס כידוע במפרשים השחין חולי רע בגוף והכעס בנפש והמתין לו עד שסיים דבריו והשיבו כן דברת ולפניו דוקא הראה חרי אף וזהו שיעור הכתוב ויצא ויצא מעם פרעה דוקא בחרי אף שלפניו הראה פנים של רוגז, או יאמר כפשטא דהיה חרון אף של משה ועם דכוונתו לשמים עשה רושם והרמז חרון אף גימט' מש"ה לומר שגם בו היה רושם ונקדים מ"ש בעל הטורים בפירוש המסרה אל תוסף ראות פני אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ופירש הרב ז"ל על דרך שכתבו רז"ל (מגי' ט"ו.) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך בשביל שאמר פרעה אל תוסף ראות פני אמר לו ה' אל תוסף דבר אלי וכו' ע"ש ולענ"ד אם כונת הרב כפשוטה קשה דאחרי כי מרע"ה הוא שלוח מאתו יתברך מהיכא תיתי שיוזק ח"ו מקללת פרעה הממרה פי ה'. ומה הוא חטאו בזה אך אם נאמר כפי מ"ש ניחא קצת כי ע"י שנתכעס מרע"ה שזה לא רצוי לפניו יתברך בשום זמן ובשום ענין (עי' להאר"י ז"ל בש' רוה"ק אזהרתו למהרח"ו ז"ל על הכעס) ואזי גרם לאדוננו מרע"ה להכשל בלשונו בטעות והוא כי ראינו פרעה אמר לו אל תוסף ראות פני וסיים כי ביום ראותך פני תמות ומשה רבינו סמוך לדבריו שאמר תמות השיבו כן דברת וסיים לא אוסיף עוד ראות פניך והיה צ"ל תחי' לא אוסיף עוד ראות פניך ואח"כ כן דברת שאזי תתפרש מלת כן רק על לא אוסיף עוד ראות פניך וע"י הכעס הקדים לומר כן דברת שיש לה מקום ג"כ לחול על מלת תמות ואזי נתבססה ונתקיימה הדבור הראשון של עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים שהרי הוא הסכים בדבורו על זה והגורם לזה הוא הכעס והקב"ה מדקדק עם חסידיו וכו' ולזה הביא לו השי"ת אותו הלשון שאמר בו הוא אל תוסף ראות פני בו נאמר לו אל תוסף דבר אלי ועם שהגזרה היא קדומה מ"מ מגלגלין חובה ע"י חייב שהוא פרעה שע"י שנתכעס עמו נתגלגל הדבר לידי זה וזהו שאמרו רז"ל אל תהי קללת הדיוט הכונה שע"י קללת הדיוט היתה סיבה שמרע"ה אמר כן בלשונו סמוך לתיבת תמות והגזירה הקדומה בלא"ה נאמרה לו בנוסחא זו כנלע"ד וא"ש את"מ והוא רחום יכפר ודוק:
אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי אין נגרע מעבודתכם דבר תיבת כי אין לה קשר של נתינת טעם ואדרבה כלפי לייא ועי' ברש"י ואפ' עוד כי להיות שאמרו רז"ל (ילקוט רמז קס"ג) כי ביום הא' לעבודה שהיה בפה רך וגם פרעה עבד עמהם ואז ישר' מסתמא עבדו בזריזות האפשרי לכבוד המלך בחושבם שזה עראי דוקא ולערב כשמנו אותם וידעו החשבון פקד לתת עליהם אותו הסכום בכל יום אבל עכ"פ התבן היה מצוי להם מהממשלה ועתה שגזר עליהם לתת אותו המספר ותבן לא ינתן להם אזי כמעט שזה מן הנמנע בעולם לתת אותו הסכום בדיוק אם לא יקחו רק מן ההפקר שאותו הזמן אין תמורתו והרי אי אפשר לגזירה להתקיים לזה עשה גזירתו למחצה תבן לא ינתן להם אבל יש להם הרשות לקחת תבן מאשר תמצאו ואפי' של בעלים ונתן טעם למה התיר מאשר תמצאו שפי' אף של בעלים משום שגזרתי אין נגרע מעבודתכם דבר ובדרך זה הגם שיש עכ"פ בטול זמן שאין דומה מהמוכן לבקש עם הטרחא היתירה מ"מ אפשרי לכם בדוחק גדול לתת את הדרוש כמאז ועי' (בעירובין י"ז.) מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרים בגזל עצים יבשים ע"ש ודוק:
פרשת וארא
ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' להכרית הצפרדעים ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו וסרו הצפרדעים ממך וגו' יש להרגיש א' התמיהא הנגלית למה המתין פרעה להסיר המכה עד למחר ועי' מ"ש ראב"ע ורמב"ן ואוה"ח ובסה"ק שופ"ד ולפי מ"ש בשמו"ר (פיו"ד אות ה') לק"מ ע"ש, ב' הכפל בדברי מרע"ה תחי' אמר להכרית הצפרדעים ושוב סיים וסרו הצפרדעים ג' מש"ה ויעש ה' כדבר משה מאי קמ"ל בזה יותר מכולם שכל גזירותיו ונבואותיו נתקיימו במילואן, ד' כפל הכתוב מן הבתים מן החצירות ומן השדות, גם יש להעיר למה בכל תפילותיו לא כתיב ויצעק רק בזאת ומה הוא הספק שהיה לו למרע"ה שלא תקובל תפי' ח"ו עד שהוצרך לצעקה ואפשר לישב הכל בס"ד והוא דמרע"ה אמר להכרית הצפרדעים ומלת להכרית סובלת שני פירושים אם הכרתתם מהארץ מכל גבולו אף שישארו בחיים ודי לו שילכו מגבולו סביב או פירושה הכרתתם מן העולם שימותו אחרי שהם מזיקים ומרע"ה נתן לו הבחינה לפרעה מה חפץ הוא היה חפץ לגלות בזה קדוש השם (בסמוך יתבאר למה רצה משה פה בקדוש השם) ומה שירצה פרעה יקיים משה ופרעה חשש שאם יבקש שימותו הגם שיש לו טובה כי בו ברגע יפטר מיסוריהם וצעקתם מ"מ נגד זה תצמח לו רעה גדולה שתעלה צחנתם ויתעפש האויר עפוש רע ויש חשש מהדבר באדם ובבהמה לזה בחר הכרתתם מן הארץ מגבולו אף שישארו בחיים ולזה היה מוכרח לקבוע זמן למחר ובזה הרשיע מאד שגבול מצרים הוא ארבע מאות צריכים זמן עשרים יום למהלך אדם בנוני יו"ד פרסאות ביום וכ"ש להליכת הצפרדע הזוחל ובכל זאת קצר את הזמן מאד ואמר למחר ורצה לנסות היכולת שגם אם היו רוכבי הרכש לא ישיגו זה כמובן ומרע"ה היה בזה ח"ו בצער גדול מלבד קושי הענין עוד אף שיתקיים הדבר וילכו כולם מגבולו סביב בזמן בדיוק חשש שיש לאומר שיאמר שלא היה בזמן דוקא ולא היה בזה נגלה קדוש ה' לזה עירב סברתו בסברת פרעה והוא כי את הזמן היה למחר דוקא אך לא שילכו מאליהם אלא שימותו מאליהם תיכף ויסורו ע"י בני אדם שזה יהיה יותר פלא שאף שהם בחיריים והזמן קצר בכל זאת יוסרו מכל הגבול סביב בו ברגע מחר כי האידנא בדיוק ובזה יוודע בברור מכמה מאות בני אדם ממזרח וממערב וכו' שהגיעו אל סוף הגבול בו בפרק וזה קדוש ה' גדול ונורא ונתאמת נבואת משה ולזה חזר וכפל וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך והכל ע"י מיתה מן הבתים מן החצירות תיכף ליציאתם ימותו ובכל זאת יהי כדברך בדיוק למען תדע כי אין כה' אלקינו ולהיות כי זאת היתה הבטחה ממרע"ה כי נשאתהו נפשו במכה הזאת לקדוש ה' במציאות זו שהיתה כל כך נגלית מאד שהדבר היה ע"י כמה וכמה בני אדם ומלבד ריחוק המקום עוד זאת שהם בני אדם בחיריים ויש לחוש לרישע שיתעכבו בכונה (הרמב"ם כתב בח' פרקיו כי כלי הבחירה ביד ה' לזה ויצעק משה אל ה' ומה היא צעקתו סיים על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה ר"ל שהוא שם לפרעה את הסדר הזה בבטחונו בקונו והחשש הגדול הוא שאם ח"ו לא נתקיימו דבריו היה ח"ו חלול ה' אחר שהוא ידוע להם שלוחו של מקום ולזה צעק משה אל ה' וזכורני עוד שכתבו המפרשים על פסוק (תהלים י"ח) בצר לי אקרא ה' ואל אלקי אשוע דכשהאדם מבקש מהקב"ה לצורכו אין דרך לזעוק בקול גדול רק בקריאה בעלמא אבל כשהוא מבקש בשביל כבוד שמים הוא צועק בקול וזהו בצר לי פרטי לעצמי אז רק אקרא אל ה' בלא צעקה אבל אם הוא אל אלקי שנוגע להשי"ת אז ואשוע ע"כ, ובכן בדין צעק משה אל ה' שהדבר נוגע לכבודו יתברך. ולזה אמר הכתוב ויעש ה' כדבר משה דייקא וימותו הצפרדעים תיכף מן הבתים וגו' ובכל זאת אותו הזמן המועט ותבאש הארץ ובודאי שהוליכו אותם חוץ לגבול בזמן הנועד שזהו כדבר משה וטעם מרע"ה לפרסם קדוש ה' ע"י הצפרדעים משום שהם מסרו עצמם לתנורים של האש וזכו ע"י זה שכולם מתו חוץ מאותם שבתנורים וכמ"ש בילקוט ע"ש ולזה אמר הכתוב וימותו מן הבתים וחצירות ושדות לרמוז שאותם שבתנורים לא מתו ובמס' פסחים (דנ"ג:) איתא מה ראו חמ"ו שמסרו עצמן על קדוש ה' נשאו ק"ו מצפרדעים דכתיב ובתנורך וכו' ע"ש והג' פרשת דרכים הביא מהר"ן דצפרדעים מסרו עצמן להרבות בקדושת ה' וכיון שראו חנניה מישאל ועזריה שמכוין נ"נ להרבות בכבוד עצמו ולמעט כבוד שמים מסרו עצמן לאש מק"ו דצפרדעים ע"כ, ולזה מרע"ה שראה הצפרדעים מסרו עצמן וראה שפרעה מרבה בכבוד עצמו אשר אמר לי יאורי מצורף לזה חולשת הדור שהיתה אז באמונה כידוע וכבר כתב הנמק"י אם רואה אדם שהדור פרוץ רשאי למסור עצמו וכו' ע"ש (הבאתי דב"ק באורך בסה"ק ח"י דרוש שבת זכור) ובכן העת מוכשר ע"י הצפרדעים יהיה קדוש ה' שהם ימותו ויוליכו אותם מהגבול ובזמן הנועד כל השלוחים יגידו כאחד שהגיעו בו בפרק בדיוק ויתגלה קדוש ה' ע"י היות שהם קדשו השם כנז"ל ודוק:
וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישר' עד אחד ויכבד לב פרעה ראיתי להג' מלבים וכן ראיתי כדב"ק עוד במפרשים לא זכרתי איה שפירשו שאחד מישר' מת המקנה שלו והוא בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי שלדעת פרעה הוא ישראלי והרי לא נתקיימו דברי משה ע"כ, ולפי דב"ק יבוא הדיוק שכתב מקנה ישר' ולא בני ישראל לפי מ"ש במק"א מרז"ל דהגר ישר' מיקרי בן ישראל לא מיקרי ע"ש ועם שהיא דרשה יפה יש בה קצת מהדוחק שיתפרש עד אחד ולא עד בכלל הוא רק על איש ישר' ולא על המקנה הפרטי ופשטא יותר אם נאמר שפי' ולא עד בכלל הוא על מקנה ובשם הג' מהרי"ל דיסקין זצ"ל שמעתי שהיה אומר כל אחד מישר' שהיה לו מספר מסויים יו"ד כ' מאה אלף וכו' היה מת לו אחד כי בזה הישר' לא הפסיד דהמלך הוא לוקח מעשר רק מהשלם וכשפחותים מיו"ד הוא פטור ובזה שמת לו אחד פרעה הפסיד והישר' לא הפסיד וזהו וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישר' עד אחד שהרבה מישר' שהיה להם מספר מסויים ומכולם מת אחד דוקא ממקניהם וזה היתה סיבה להכבדת לבו לחשוב שתחולי הוא כללי ושם לא פשט הרבה שהרי גם בישר' מת ממקניהם ע"כ ודב"ק נגד המד"ר וכן ראיתי בס' והזהיר הנקרא מדרש השכם שאף בהמה אחת חציה של ישר' וחציה של מצרי לא מתה ט"כ הרי כי לא מת כלום ממקנה ישר' ותדע דהרי בנבואת מרע"ה אמר ולא ימות מכל לבני ישר' דבר שפשט הגמור הוא כלום ולפשט הכתוב דהכתוב לא בא לבאר הסיבה של הכבדת לבו אלא העוורון שלו שהגם שבדק ועד אחד לא מת ועד בכלל ובכל זאת ויכבד לב פרעה ופשוט:
וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו' ארץ מגוריהם אשר גרו בה' יש לרמוז כי רמז פה חשבון השנים אשר ישבו האבות בא"י בתורת גרות עולה בחשבון גרו בה דאברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ללכת ארצה כנען א"כ בשנת הע"ה יצא לארץ כנען הרי שישב כ"ו שנים עד שנולד יצחק ויצחק הוליד יעקב בן ס' ויעקב ירד למצרים בן ק"ל צרף כ"ו דאברהם וס' דיצחק וק"ל דיעקב עולה רט"ז גימ' גרו ב"ה וזהו לתת להם את ארץ מגוריהם של האבות שישבו בה כמספר גרו בה ובשעה"פ תהלים קי"ט גר אנכי בארץ שמא שלים קוי"ק אהיה קוי"ק אדנות וחבור ארבעתם גימט' גר וכן חבור קוי"ק דבן דההין עם אהיה דמילוי ההין גימט' גר ושניהם במלכות הנק' ארץ ע"ש וזהו הטעם לאומרו אשר גרו דהאבות גרו לתקן את הארץ שהיא השכינה ע"י יחודם הנ"ל ותקנו אותה ולזה אתננה לבניהם אחר שיחדו השמות העולים גר וזהו הסיבה שאאע"ה הוא המתחיל המגייר גיורים ובדין היתה הברית להם לתת לבניהם את הארץ המכוונת לארץ העליונה שיחדו אותה והיעב"א:
וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו וגו' אפשר דהכונה שהוצרך לומר שהכה את המים אשר ביאור ולא אמר שהכה היאור בקצור שגם הוא פי' הוא המים וגם שהוצרך לומר לעיני פרעה ועבדיו וביאר עוד שהדגים מתו ובאש היאור והלא עיקר הוא שנהפכו לדם ומה תכלית בזה ואפשר עפ"י הידוע ברז"ל דהכשפים אינם שולטים במים וכמ"ש בסנהדרין (דס"ז) ולכן שלא יאמרו ח"ו מעשה כשפים כשהכה במטה תחי' הרים אותה אל האויר וכשהכה נזהר שלא נגעה המטה בקרקע היאור רק על המים אשר ביאור דוקא והיה זה לעיני פרעה וגם עבדיו שידעו שאין כאן כשוף ותדע שהרי הדגה אשר ביאור מתה ובאש היאור ואם היה כשוף של אחיזת עינים לא היתה מתה הדגה א"כ ממש היו המים דם גמור והמצריים לרמות חפרו סביבות היאור ועשו כן בלטיהם ע"י הקרקע שנגעו בו ובכן מרפ"ה חשב כי עי"ז פרעה יאמין ולזה אמר לו בזאת תדע והוא ברשעו פנה ולא שת לבו גם לזאת שאמר לו משה וק"ל:
ואני אקשה את לב פרעה וגו' ונתתי את ידי במצרים. וקשה דאחרי כי ה' הקשה לבו למה יענש גם קשה דהרי הבחירה היא ביד האדם ואיך אמר ולא ישמע אליכם פרעה ואפשר כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו שהגם כי הבחירה ביד האדם מ"מ כלי הבחירה בידו יתברך ע"כ ואפשר שבכלל דב"ק הוא ג"כ מה שנבאר והוא כי הבחירה נתנה לשכלו החפשני וכבר כתבו כי ה' נתן חכמה לאדם ונטע בלבו שכל אמנם המכשירים הראשונים הם המבוא בתחי' שיגיע הדבר לשכל והוא הרגשת הלב בנפש החיונית השוכנת בקרבו והלא תמצא כי בבוא ח"ו איזה בהלה בעיר תמצא בבני אדם חלוקים לסוגיהם יש שמסתכנים מפחד ורעדה עד שמתים ויש שחולים ושוכבים על המטה ויש מעט ויש שאין שמים על לב כלל שזה תלוי בחוזק הלב ודכוותו לדוגמא בכתוב והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו ואין רודף ולזה אמר לו ה' אני אקשה את לבו שיהא בריא איתן וחזק וזה הוא כלי הבחירה וזה בידי והיא הסיבה ולא ישמע אליכם פרעה בשכלו החפשני כי הדברים המובילים את הדבר בתחי' לשכל עד שישפוט על זה המבוא הוא הרגשת הלב ואח"כ משלח פארות אל השכל לשפוט והוא מניע ינעול לפניו דרכי התשו' וכבר ידוע מ"ש הר"מ בה' תשו' (פ"ו ה"ג) כי אפשר שיחטא האדם חטאים עד שיתן הדין לפני דיין האמת למנוע ממנו דרכי התשו' עד שימות בחטאו וכן היה ענין פרעה וסיחון וכו' ע"ש וא"כ הכא נמי הבחירה לא נטלה ממנו אך השער המעורר להשכל בזה הוא נסתם מלפניו ע"י קושי הלב וחזקו וגם בעולם כשאינו מלך ונתחייב בעונש זה אזי הנהוג כי השי"ת מעניש לאדם בגוף או בממון וכמ"ש רז"ל בנגעי בתים ובגדים ואדם ותיכף הוא מרגיש כי השי"ת לת עביד דינא בלא דינא אך אם חטאתיו כבדו מאד אזי לא יהיה לו שום כאב ושום מיחוש וההצלחה תאיר פניה אליו וממילא הוא הולך חשכים עד שתאבד נפשו אבדון גמור רח"ל וגם זה ירמוז הכתוב בשמות ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ר"ל אני יודע שהוא לא יניח אבל אל תחשבו הטעם הוא משום יד חזקה שלי המונעת אותו שלא יתן אתכם להלוך רק מאליו ולזה ושלחתי את ידי וגו' להענישו וירמוז עוד מש"ה ואני אקשה את לב פרעה עפ"י מ"ש בזוה"ק ויחזק ה' את לב פרעה פירוש כשהיה שומע פרעה שם ה' מפי משה זה היה גורם לחזק לבו כי ידע בחכמתו שלא היה אז מתגלה וכו' ע"ש הכא נמי נימא פה ממש ואני אחזק ר"ל אני שהוא ה' גורם לחזק לבו וגם ואני היא מלכות שהיא ג"כ עם ז"א קוי"ק נסתרים עי' מ"ש בשעה"כ דרושי הפסח שהיו תלת כלילן בתלת תוך נה"י דאימא ומכות מצרים באו על ידה וזהו ואני היא מקשה את לב פרעה בחושבו שאינה מתגלית ח"ו ופי' הדברים לא כפשטם כי הנ"ר תמיד הם שורש שאל"כ ח"ו אין שום עולם כלל ומבוארים הדברים בס' רחובות הנהר להק' מהר"ש שרעבי זצ"ל ע"ש ואכ"מ רק פה על צד הדרש והרמז דוקא ודוק:
פרשת בא
ליל שמורים הוא לת' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים וגו' לדורותם, בטעם הכפל יש לרמוז גם בשינוי תחי' נקט ליל ואח"כ לילה בה"א ונקט הזה ולא הזאת ונקדיה מ"ש תתוי"ט בברכות (פ"ב מ"ו) רחץ בלילה הראשון וכו' וז"ל ליל הוא לשון זכר בסי' ה"א נקבה ע"ש ורז"ל במדרש (ובזה"ק בא דל"ח.) כתבו כי אותה הלילה היתה מאירה כיום ע"כ והג' חיד"א בס' שמחת הרגל (בפיס' מעשה בר"א) הביא שאותה לילה. זרחה חמה ע"ש ועי' מ"ש בסה"ק בכורי יעקב סי' ט' וידוע דבחי' יום הוא זכר וזהו ליל שמורים הוא לשון זכר הטעם להוציאם מארץ מצרים שהיתה מאירה וזרחה החמה ולדורות נקראת הלילה בכל זאת נקראת הזה שיש לה רשימו קדום שהיתת בחי' יום ולזה שמורים לכל בנ"י ועי' בשעה"כ כי בליל פסח בבת אחת באה הארה הגדולה עד מוחין דגדלות שני וא"כ בדין הוא שנקראת הזה וק"ל:
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה יש להבין הטעם שהקדים שלשים שנה קודם ת' שנה ודרך הכתוב להקדים מנין המרובה בראש ואפשר משום שהיו פה חשבון שני מנינים כי הגזירה התחיל מבין הבתרים שהיה אז אברהם בן ע' שנה וכמ"ש בסדר עולם ועי' רמב"ן (עפ"ז) ובתוס' ברכות (דף ז':) ע"ש וארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק ולזה בדין הקדים מנין המועט ועי' (מגילה י"א.) שבע ועשרים ומאה בתחי' מלך על שבע ואח"כ עוד עשרים ואח"כ עוד מאה ע"ש גם פה השלשים התחילו מבין הבתרים עד לידת יצחק וזה רק עליו וגר יהיה זרעך הוא משנולד יצחק ולזה נזכר בכל מספר שנה לחלק והחשבון בכללו הוא ת"ל כי אז בררו את כל הקדש שהוא שם יל"י במספרו חמשים הנרמז לאהיה שישבו יו"ד פעמים כמספר רד"ו במצרים ונשאר מחשבון תל עולם וינצלו את מצרים ודרשת רז"ל (ילק"ש רמז ר"ח) כמצולה שאין בה דגים או כמצודה שאין בה דגן ע"ש כי תרתי ניצול היו בה החומרי שהוא הכסף והזהב והרוחני את ניצצ' הקדושה שבה וזה כמצולה שאין בה דגים כי הדגים הם מבוררים ולזה אין צריכים שחיטה ואסיפתן מתירתן ועל זה רמז להם יוסף כי טוב כל ארץ מצרים הוא בחי' הק' הבלוע בה לכם הוא ואפשר דלזה ט' של טוב ארץ מצרים היא מלופפת וכמ"ש במפרשים וכן היא נמצאת בס"ת של מהר"י אבוהב ז"ל רבו דרביה דמרן הק' והעיד לי סופר שכך ראה אותה בהגהתו שם ע"ש והרמז ששני טובות היו במצרים החומרי והרוחני ושניהם לכם ועל זה וינצלו כמצולה שאין בה דגים על הרוחני כנ"ל וכמצודה שאין בה דגן על החומרי ופשוט:
כשש מאות אלף רגלי הגברים אולי נרמוז הטעם שאמר בכף הדמיון ולא מספר ברור ספיקא כלפי שמיא ? ועי' מ"ש רז"ל (ברכות ג"ד) ע"פ כחצות הלילה אבל פה הרי המנין לפניך ואפשר במה שידוע דהכתוב לא מקפיד על חד חסר כמו שתמצא מ' יכנו דרז"ל (מכות דכ"ב:) דבצרי חדא הוא לפי מ"ש הכתוב אבל ברור שהכתוב עצמו הוא בא לחייבו ל"ט רק שאינו מדקדק על חד ושלא להאריך וכן הנפש הבאה לבית יעקב שבעים ובפרטן הם ס"ט והגם דרז"ל (רש"י פ' ויגש ע"פ כל הנפש וגו') כתבו זו יוכבד שנולדה בין החומות מ"מ לא חשובה נפש כשארא וכמ"ש רש"י פ' במדבר מרז"ל ע"פ פקוד את בני לוי מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ע"ש הרי דלא חשוב נפש גמור עד שיהא בן חדש ולכן לא כל כך מקפיד על חד כל שיש לו סמך לחש' (מה שקשה על זה מדרשתם למוד אותו השבט להיותו נמנה מן הבטן עי' מ״ש בסה"ק שופרי' דיעקב במדבר ע"ש) הכי נמי יש לומר דהם היו ת"ר אלף פחות חד אבל היה בכללם בן האשה הישראלית שלדעת פרעה הוא ישר' ולדעת משה רבינו לא חשוב כמו ישראל גמור ולזה אחר שהכתוב לא מקפיד על חד ויש לו סמך על זה לזה אמר כשש מאות בכף הדמיון וק"ל:
והיה לאות על ידכה וגו' דרשו רז"ל (מנחות דל"ז.) ידכה יד כהה ואולי יש לומר בכלל הטעם משום דהוקשה לרז"ל דהלא הדין הוא דהתפי' על הזרוע ולא על היד והזרוע הוא הפרק הסמוך לכתף הוא הנקרא זרוע וכמ"ש (שם מ"ג:) תפילין בזרועו ואיך ישתוה ההלכה עם הכתוב דכתיב על ידך הזרוע לא נקרא יד והיד לא נקרא זרוע לזה לישב קשה עוד למה אמר הכתוב ידכה בה"א ותמיד ידך בלא ה"א אלא לאו דהכתוב לא בא להודיענו באיזה מקום ביד יתנהו דזה בא בקבלה שהוא בזרוע רק הכתוב הוא מודיע באיזה זרוע יתנהו בא להודיע ידכה יד כהה שהוא בשמאל בזרוע שבה יתנהו דומה לזה ג"כ ברז"ל הובא ברש"י ס' שופטים ע"פ הזרוע והלחיים והקיבה וז"ל דורשי רשומות אמרו הזרוע נגד ויקח רומח בידו וכו' הרי נגד ידו שלקח בה הרומח נתחייבו בזרוע המחובר ליד הכא נמי במ"ש על ידך הוא עדיף שמחובר לזרוע יקרא על ידו והעיקר כמ"ש שלא בא לציין רק איזה זרוע וכתב ידכה והודיע שהוא של שמאל ודוק:
ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף הנה ר"ת הכתוב אליהו ואפשר לומר בזה בדרך דרש לתרץ הקושיא הידועה דהרי כהיב ועברתי בארץ מצרים והכתי ודרשו אני ולא מלאך וכן במכילתא פ"ו שומע אני ע"י מלאך ת"ל וה' הכה כל בכור לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח ע"ש וא"כ איך קאמר ולא יתן המשחית דמשמע שהיה מלאך מכה ואין לומר כי היה פה שתים הצלת ישר' רק ע"י ה' ולא ע"י מלאך והכאת מצריים ע"י מלאך דכבר דחה את זה הג' אור ה' מ"ב כלל ב' פ"א כי הרי רז"ל סיימו והכתי כל בכור אני ולא שרף הרי שגם הכאתם היתה ע"י ה' והגם דלפשטא יתישב דפי' משחית פה היא המכה היא ההשחתה עצמה ר"ל המכה שנקראת בשם משחית וזהו כשתעשו המצוה הזאת היא תגן עליכם אף שאינכם ראוים לא תגע בכם ההשחתה ותתאים זה עם אני ולא מלאך ובזה פי' אור ה' ולא יתן המשחית ירמוז אל האמצעי הוא במדריגת הכלי הפועל בזולת השגחה ורצון וכו' ע"ש אך לפשט המפרשים דמשחית הוא מלאך ממש המשחית ושלזה צריך סי' הדם על המשקוף להבחין קשה, והג' חיד"א בס' פני דוד רצה לישב דהבכורות הכה בעצמו והשאר ע"י המשחית ע"כ ואם כונתו כי היתה מכה כללית גם בלתי בכורות ושלהם היה המלאך קשה כי לא משמע שהיה המות רק בבכורות ואולי כונתו ע"י מ"ש במכילתא פי"ג וז"ל כי אין בית אשר אין שם מת רבי נתן אומר וכי לא היו שם בתים שאין בהם בכורות אלא כיון שהבכור מת לאחד מהם היו עושין לו איקונין ומעמידו בביתו ואותו היום נשחקות וכו' ע"כ וסובר דהבכורות ממש החיים היו ע"י ה' ואותם האוקונין היו ע"י מלאך וגם זה דוחק דמנ"ל לחלק דפשטא שכולם היו ע"י יתברך אשר בזה רמזתי מש"ה ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים דלכאורה יש להעיר דמה חטאו גלגלי מרום כשהם נעבדים יאבד אותם מפני השוטים ולפ"ז ניחא דאותם האיקונין בטח שהיו נעבדים לזה היו נשחתים הבכורות החיים והמתים שהיו נעבדים ונשובה לדברינו דאיך ישתוו הכתו' ביחד:
אך בעניותי יש ני לומר בדרך אפשר ונקדים מ"ש בזוה"ק וה' הכה הוא ובית דינו ע"כ ועי' רבינו בחיי ולכאו' זה סותר דרשתם אני ולא מלאך אלא לאו ר"ל מלאך שאין אדוניו אתו ועי' להמלבים פ' משפטים בפסוק הנה אנכי שולח מלאך וז"ל לפעמים יהיה המלאך שאדוניו אתו ר"ל שעיקר הפעולה יעשה ה' בעצמו רק שכל פעולותיו גם בעצמו הם ע"י שלוחיו ומלאכיו ואז לא תקרא הפעול על שם המלאך רק על שם ה' השוכן בו וכו' ע"ש ולפעמים ה' שולח ע"י מלאך להשחית כמו שהיה בסדום ועי' בברכות (ד':) מיכאל באחת וכו' אליהו בארבע (הרמז משום שהיה בו עמו ד' נשמות שהוא נקרא אופן אחד בארץ כידוע וכבר רמזו אופ"ן נוט' אליהו פנחס נדב ואביהו ע"ש) ובשעת המגפה כולן באחת ע"ש הנה יש הרבה שאין אדוניו אתו וכבר ידוע דאליהו הוא שחי' בית דינו שהמלכות מתלבשת בו לאלקאה חיבייא ועי' בזוה"ק בשלח גופא דאילנא אני אלף נו"ן יו"ד ע"ש ואל כשתצרפם (ע"ה) עולה גימט' רחל שהיא המלכות וזהו אני שהיא השכינה ולא מלאך לבדו וזהו הרמז בר"ת ו"לא יתן המשחית לבוא אל ר"ת אליהו רק אני אתו וכיון שאדוניו אתו לא תתייחס הפעולה אלא אליו יתברך וכנ"ל. אך לפשטא יותר ובודאי שכן הוא דעת הג' חיד"א דהלא מכת בכורות היתה בין בכור מאב ובין בכור מאם ובכן בכור מאם הוא ידוע לכל והמלאך יודע בו רק בכור מאב הוא שאינו ידוע ואותו היה ע"י ה' אבל בכור מאם וכן המיתה הטבעית הנהוגה בלא"ה היא ע"י המלאך המשחית והלא עם מצרים הוא רב מאד ובכן על זה אמר ולא יתן המשחית ובכן היה בישר' הטובה שאף מיתה הטבעית לא היתה בגבול ישראל ולזה אמר לא יחרץ כלב לשונו כידוע בספרים שהכלבים כשיש דבר או רעש בארץ אזי הכלבים מריחים בארץ וצועקים ע"ש וכבר רז"ל כתבו (ב"ק ד"מ:) כלבים ציעקים מה"מ בא לעיר ובכן לעם ישראל לא היה גם המיתה הטבעית ולזה נא יחרץ כלב לשונו רק חיים ושלום עליהם ועי' בדעת זקנים לבעלי התוס' שכתבו וז"ל וי"ל אני וגם המלאך ולא המלאך לבדו ע"ש:
למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו' ואת אותותי אשר שמתי בם. יש להבין השינוי דבתחי' אמר שיתי ואח"כ אמר שמתי ויתכן במה שנקדים דבמנחות (נ"ט) איתא שימה כל דהוא משמע ועי' מ"ש בפ' עקב בפסוק והסיר ה' ממך כל חולי באורך ע"ש, וידוע כי חולי במצרים הוא מכוער ונשרש שאין לו רפו"ש וידועים הם מדוי מצרים הרעים והטעם משום שנשלחו בכונה נשארו בם לדורות יסוד מוסד הרשימו שלהם וזהו אומרו למען שיתי אותותי וכמ"ש רש"י שאשית אני וזה ישאר יסוד קיים בם לדורות ושיתי לשון יסוד ככתוב כי השתות יהרסון וזה באותו זמן באזני בנך ובן בנך שכבר נתרפאו יזכרו אותם וזהו אשר מתי בם שנשאר שימה כל דהוא בם קיימת לדורות ומזה זכור יזכרו מה שהיה מקדם ופשוט:
ובני ישראל עשו כדבר משה וישאנו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, יל"ד דהרי בסמוך איתא דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וכלי זהב א"כ לאו כדבר משה וא"ת שחשבו הם דבש שמלות בכלל הצווי א"כ כדבר משה למה לי אחר שהוא צווי ה' ואפשר לישב דהרי מצינו בפ' שמות אמר הכתוב ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות וא"כ למה פה דילג השמלות ויש לישב במה שנעיר עוד במ"ש הכתוב ושאלה כאילו מדבר שכן יהיה ממילא והלא ראינו שהיה צווי מהשי"ת שישאלו אלא הכונה דצווי השי"ת הוא רק על כסף וזהב בזה נצטוו אבל השמלות הודיעו השי"ת למשה שהם יוסיפו גם זה לחיבתם לזה אמר הכתוב בלשון ושאלה בשביל שבכלל השמלות שאין צווי בזה ולזה מרע"ה דיבר הנבואה הזאת לישראל שכן אמר לו ה' שהנשים כך יעשו שישאלו השמלות ובעת הצווי הוא ציוה לישראל רק כסף וזהב ובני ישר' עשו כדבר משה שאמר להם שהנשים מאליהם ישאלו השמלות שחביב להם וזהו כדבר משה ופשוט ושוב נזכרתי בעצמי מ"ש הגר"א זצ"ל שפי' ושאלה אשה משכנתה וכו' ונצלתם את מצרים ר"ל שציוה מרע"ה שישראל בינם לבין חבריהם יעשו תחי' ושאלה משכנתה ואח"כ ונצלתם את מצרים שתשאלו מהם ובכן שפיר ויעשו כדבר משה בתחי' ר"ל על אשה משכנתה ישראל בינם לבינם ושוב וישאלו ממצרים וכו' נחמדים הדברים לפה קדוש שאמרם:
פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים וגו' פן ינחם העם ויסב אלקים את העם וגו' וחמושים עלו בני ישראל, להבין הסדר נקדים תחי' להעיר למה נקט השילוח לפרעה והרי סמוך לו אמר בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וכל הכתובים מעידים על זה כי בעל כרחו יצאו, גם קשה עוד מ״ש במדרש ויהי בשלח פרעה וכי פרעה שלחם והרי בלעם אמר אל מוציאם ממצרים ע"ש דקשה למה הביא מבלעם עוד יש להעיר בכתוב שהיה צריך לומר בראותם מלחמה פן ינחם העם אחר שזה העיקר לנחמה של העם ורש"י הקדים בביאור בראותם מלחמה על פן ינחם העם וא"כ לנו להבין למה הכתוב הקדים פן ינחם קודם, ב' מה היה צורך להכתוב להודיע שישראל יצאו מזוינין מה צורך לזה ואפשר לישב בס״ד רק נקדים מ"ש הראב"ע בפסוק התיצבו וראו וז"ל בדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול גלות ונפשו שפלה והיו ישראל נרפים הלא תראה כי עמלק בעם מועט בא עליהם לולא תפילת משה לזה סיבב ה' שמת כל העם היוצא ממצרים ובניהם שלא ראו גלות היה להם נפש גבוהה וכו' ע"ש ועי' עוד לו בפסוק הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים חדל ממנו ונעבדה את מצרים שיש שהיו חפצים שישארו וכו' ע"ש ועי' בספורנו בפסוק יוצאים ביד רמה ע"ש וא"כ הרי שיש הרבה מישר' שהיה להם נפש שפלה כל כך עד שהיו חפצים שישארו משועבדים וביציאתם עוד היה להם דבקות הרוח במצרים ובכן הם וכ"ש פרעה והערב רב היוצאים היו סוברים שהוא שלחם ועדיין הוא מלכם והם נקראים עבדיו ולזה אמר להם וברכתם גם אותי ושלזה הם השאילום בגדים וכסף וזהב משום שהיו בטוחים כל כך בעבודתם שאי אפשר שהם ימרדו כלל ולזה אמר בשלח פרעה את העם שהערב רב שהם נקראים בשם עם סוברים שהשילוח הוא רק מרצון פרעה ולזה המדרש הקשה מבלעם שהוא אמר אל מוציאם ממצרים וידוע שהיה בלעם להם לראש הנביאים ואיך לא ידעו זה גם לדעתם ועתה נבוא אל גמר הכתוב פן ינחם העם קודם בראותם מלחמה זהו כי הם בלא"ה הם הלכו בשיטה שפרעה שלחם וכשהם רואים שהולכים אדעתא שלא לחזור שנתחדש עתה להם ולזה פן ינחם העם בלא"ה שלא יחפצו למרוד ואזי בראותם מלחמה אז יחליטו הספק שהיה בהם וישובו מצרימה כי הם לבם רך וחלשים נגד מלחמה ורוחם נדכאה ומורגלים בעבדות ובסבת מה יחזיקו את הרהורי לבם הקדום וישובו ולזה הסיבם דרך המדבר אחת שאין מלחמה ויתרחקו מהגבול הרבה ושלא תיקשי דמה הרוחנו מזה הלא גם פה יש להם עוד פחד שממנו יחזרו שהמדבר הוא מלא מחיות טורפות ומנחשים צפעונים וא"כ הם יחזרו מזה, לזה סיים מזה לא חשש כי וחמושים עלו בני ישראל שפירושו מזוינין שהם היו רגילים לצאת השדה ולצוד ציד להביא לאדוניהם מכל המינים ומזה לא היה חשש רק פוחדים ממלחמת אדם כי היו מוגי לב ובזה נתישב סדר הכתוב על נכון ואפשר דלזה הביא השי"ת עוד הפעם מצריים עליהם כד שידעו כולם כי המצריים עתה כב חשבום למורדים ובורחים וכבר נבאשו בה ועי' במכילתא בפסוק ובני ישר' יוצאים ביד רמה שהמצריים ברודפם אחרי ישראל היו מבזים ומחרפים ומגדפים וישראל הם משבחים להשי"ת ע"ש ובכן מן הטבע הוא מחייב כשהעבד הרגיש שרבו חשבו למורד גמור וחושב כי שוב לא תועיל לו שום הכנעה ושפלות אזי יחליט העבד להתקומם נגדו להציל עצמו כשיש לו גם קצת יכולת ביודעו ברור שאין לו עוד תועלת בהכנעה וזה הוא שאמר הכתוב כי אשר ראיתם את מצרים היום היא הסיבה שלא תוסיפו לראותם כי בתחי' היה החשש מהמחשבה של הפחד שלא יחשבו אתכם למורדים שאתם תחזרו מאליכם אליהם אבל עתה שכבר ידעתם שהם כבר חשבו אתכם למורדים אז מעתה הלכה לה מחשבה זאת והיא תכריח אתכם שתלחמו ולא תוסיפו לראותם בחיים שתפחדו מאפם וחמתם הבוערת בם עליכם ובזוה"ק (שמות דנ"ג:) הקשו הכתוב של לא תוסיפו לראותם עם הכתוב וירא ישראל את מצרים מת ותירץ שבחיים נאמר לא במות ע"כ ובתשו' בית יעקב הבי"ד הג' מקום שמואל הק' מפ״ט דכתובות (דפ"ג:) האומר לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך עד עולם פירושו בין בחיים ובין במות ע"ש וזה היפך הזוה"ק ע"ש ולפי האמור לעיל בדרשא יתיישב קצת וגם יתישב עוד הכפל של תיבת היום דהוא אמר להם דבזה שראיתם אותם היום היא הסבה שלא תוסיפו לראותם ומאי נפקא מינה מהיום ליום אחר אלא משום דהיום ידעתם שנבאש ריחכם אצלם ולזה לא תוסיפו לראותם מהחשש שאם יראו אתכם אזי אתם מסוכנים בידם וממוצא דבר יובן שזה לא יהיה רק בחיים ולא במות כי אדרבה אז ינוחו וישקוטו שאין עוד שום פחד מהם ומה דמות נערוך לההיא דכתובות דהתם הוא סילוק נכסים שהוא מסלק עצמו מהנכסים עד עולם וזה ודאי שהוא כולל גם אחר המות שהסילוק סיבב הוא על עצמו מהנכסים והוא פשוט ובזה יובן ג"כ הטעם שאמרו ישראל בכללם שירה על הים ולמה לא אמרי ביציאתם ממצרים אלא הוא משום דעד אותו היום היו הרהורים רבים בישר' דעדיין לדעתם הם עבדי פרעה חשיבי ואם לא היו כל ישר' בשיטה זו אבל הרבה יש שהיו בדיעה זו ובפרט הערב רב אבל בקריעת ים סוף בראותם האויב שרדף אחריהם וחשבם למורדים וגם אותם שלא היו מורדים הבינו שפרעה לא יאמינם בזה לזה עתה שידעו שניצולו לגמרי כולם כאחד השתוו בשירה וזהו ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים במה שראו אותו מת על שפת הים אז ידעו שהם בני חורין גמורים ודוק:
התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום אפשר שבישרם לישר' כי הנם שיעשה להם הוא בא בזכותם והטעם כי רז"ל (בתנחומא) כ' בפ' ופרעה הקריב שהקריב את ישר' לאביהם שבשמים שכולן חזרו בתשו' ואזי תאר לך שעם ישראל החביב כולן חזרו בתשו' כמה שמחה לפניו יתברך ובודאי שבזכותם היה הנס הגדול הזה וכבר ידוע בראשונים שהעושין לו נם בזכותו אזי זוכה הוא ורואה בעיניו במפלת שונאו וזה אומרו התיצבו וראו בעיניכם את ישועת ה' והטעם אשר יעשה לכם היום שהיא בזכותכם ולזה אמר לו ה' מה תצעק אלי שאינך צריך לצעוק אלי בזכות אחרים דבר אל בני ישר' ויסעו כי הם כדאים מצד עצמם לזה וק"ל:
ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו' נטה את ידך וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים יש להבין א' הכפל של הכתוב פעם שנית ובני ישראל הלכו ביבשה וגם שהזכירו אחר שכתוב וישובו המים ויכסו את הרכב וכו' אחר זה כתוב ובני ישראל הלכו ביבשה גם מה שכתוב נטה את ידך על הים וישובו המים דמה צורך לזה אחר שעבר צורך הנס ממילא המים ישובו לטבעם הקדום והרי בירדן כשנתקו כפות רגלי הכהנים מן הירדן תיכף חזר הירדן לטבעו ונפלו המים והלכו כדרכם ומזמן ישבתי ואמרתי דבר בס"ד ומצאתי שקדמני הג' בס' כלי יקר אך בדרושים אצלי חדשתי דבר ולפי שפה הוא על סדר הפרשה אביאנו פה ונקדים מה שהק' הג' ערבי נחל דכפי מ"ש רז"ל ועי' תוס' ערכין דט"ו כי ישראל לא עברו הים ממזרח למערב רק באותו רוח עצמו שנכנסו בו יצאו והבקיעה היתה בעגול כחצי גורן כזה (כמ"ש הרמב"ם בפי' על אבות פ"ה מ"ד) עד י"ב שבילין כל אחד מקיף את חבירו וכל שבט הלך בשביל אחד והרי זה מובן הוא כי כל שביל הוא גדול מהשביל המוקף בו והפרש גדול יש בין השביל המקיף את כל הי"א שבילין לשביל הקטן המוקף מכולם והרי המצריים רדפו אחרי ישראל בכל הי"ב שבילין וא"כ איך יהיה זה עם דרשתם ז"ל שביציאת אחרון מישראל ליבשה נכנס אחרון שבמצריים אל הים ואח"כ שבו המים והמצרי שהלך בשבילים הקצרים היה צריך גם הוא לצאת אל היבשה קודם גמר הישראלי המקיף בשביל שעליו וזכורני שהרב כתב שזהו הטעם למ"ש הכתוב ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות והוא כדי לעכב יציאתם עד שיגמור הישראלי האחרון ע"ש כי אין הספר לפני ולקוצ"ד יש לישב עוד ובזה יתורצו הערות הקודמות והוא דיש לומר כי ברוך הוא לעד גזר אומר ע"י נאמן ביתו כי בכל שביל מהי"ב שבילין כשהיה גומר האחרון שבישר' שבו לצאת אל היבשה ונכנס אחרון שבמצרים ההולך בשביל ההוא ליכנס אזי הסיר אופן מרכבותיו ונהג בכבדות בשביל שלא להשיג את ישראל ההולך לאטו עם הטף והנשים ומקנה הצאן והבקר הרב והעצום שהיה להם לזה נהג אותם בכבדות וכשגמר הישראלי לצאת ונכנסו כל המצריים השייך לאותו שביל שמה אז נטה משה אל הים על אותו השביל לבד ושבו המים על מצרים ברוח גבורה והתהום הנקפא נמס והיה למים וירדו במצולות ובכל זאת שאר השבילים עודם יבשה גמורה וכן היה בכל שביל ושביל ובזה נתיישבו כל הדקדוקים דמה שהוצרך מרע"ה לנטות ידו על הים שישובו המים היה צריך משום ששאר השבילין עודם יבשה הוה אמינא שישאר כך עד תום כל השבילין שיגמר הנס ולזה הוצרך לפקודה חדשה ומ"ש הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה בא להודיע כי הגם ששבו המים וכסו את הרכב עוד נשאר בו ברגע שבני ישראל הלכו ביבשה וזה היה נס ופלא בולט כי בכוון ובדיוק גדול היה הנס להצלת ישראל ולטביעת האויבים בו בפרק ובזה נתישבו הדקדוקים הנ"ל ובדרך זה יובן כונת המדרש בדרשתם (הובא ברש"י תהלים ק"ו ע"פ) וימרו על ים בים סוף שהיו ישר' מקטני אמנה שהיו אומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך המצריים עולים מצד אחר ע"כ דקשה מאד דאיך יעלה במחשבה זאת שהרי הם רואים שקדמו ליבשה ויצאו ואחריהם לא יצאו המצריים והמים כסו אותם והגם שיש לדחות דר"ל דאולי חזרו לאחוריהם ויצאו אך לפי דרכנו שפיר טפי כי כל הי"א שבילין כל אחד יחשוב על השבילין הקצרים ממנו שהספיקו המצריים לעלות קודם גומרם כי ידעו הם שהוא קצר משלהם ובפרט שהיה להם סוסים דוהרים והם היו מקטני אמנה היה להם מקום לחשוד בזה ונסביר עוד עפ"י מ"ש בספר מגיד מישרים למרן הקדוש שהק' דאיך פרעה מלאו לבו לרדוף אחר ישראל ולמה צעקו ישראל כל כך ולא האמינו שהשי"ת יצילם ותירץ דפרעה וכן גם מישר' היו חושבין שהשי"ת לא פועל רק רעות כי לא ראו אחרת במצרים ועתה צעקו וכו' ע"ש ובכן יש לומר שחשבו כי עתה הוא זמן לעשות טובות אבל שברגע אחד יהיה רעות וטובות ביחד לא האמינו עד וירא ישראל את היד הגדולה ותרגם אונקלוס ית גבורת ידא רבתא ופי' רבינו בחיי שבא לרמוז הגבורה היא מדה"ד הכה את מצרים והיד הוא החסד שבה מצלת את ישראל ע"ש והוא מתאים עם מ"ש שבבת אחת ראו שני הפכים חסד נפלא שאין כמוהו לישר' בקריעת הים וסדר קריעתו כמה וכמה נסיים עי' באדר"ן (פל"ג) מנינם ובאבות (פ״ה מ״ד) יוד נסים שעל הים ובפי' רמב"ם שם ונגד כל הטובות שהיו להם נגדם היה אבדון ובלהות שאין כמוהו למצריים אזי ויאמינו בה' ובמשה עבדו וחלה השירה בזמנה האמיתי ובמכילתא ויאמינו בדבריו שהוא בה' ובמשה ישירו תהילתו אז ישיר משה ובני ישראל ודוק:
עומר לגלגלת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. בטעם הכפל אולי נרמוז בס"ד כפי מה שחקרו המפרשים דאיך יצוייר השארת הנפש אחרי דקיומה הוא תלוי ע"י אכילה ושתיה וכשיעדר ממנו ימות והמקובלים תירצו ומבואר בשעה"פ פ' עקב באורך דחיות הרוחני הוא ניזון ממנו הנשמה ע"י הברכה על כל דבר עש"ב שפי' הכתוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם הכולל גוף ונשמה כי צריך הוא ג"כ על כל מוצא פי ה' שיזכיר שם שמים עליו ואז יזון בו גם הנשמה ע"ש, וידויק מש"ה לבדו ר"ל שהגם שהגוף צריך ללחם אבל שם אדם הוא כולל גם הנשמה ולזה צריך מוצא פי ה' וידוע דהמן הוא רוחני כמו שפירשו ז"ל לחם אבירים אכל איש שדרשוהו על המן לחם של מלה"ש ע"ש, אמנם ברדתו לעולם הוא מתגשם קצת והיות שהוא רוחני נבלע באיברים ברמ"ח איבריו של אדם ורמזוהו דק מחספ"ם גימט' רמ"ח והגוף נקרא אהל לנשמה השוכנת בו וזהו עומר לגלגלת מספר נפשותכם הוא הגוף שנקרא נפש אבל תדעו שהוא ג"כ איש לאשר באהלו תקחו שתהיה המחשבה למזון הנשמה היושבת באהל הגוף וזהו הודעה לעתיד שבאכילתו בדבר גשמי יכוין בברכה כדי שיזון את הנשמה שבאהלו ועוד ירמוז עפ"י מ״ש ביומא (דע"ה.) תניא אידך גד שמגיד לישראל בן תשעה לראשון בן ז' לאחרון וגם על העבדים מגיד של מי העבד ע"י עומר המן ע"ש (ובעיקר זה עי' מה שפלפל מהרמב"ח בשיטתו בס' כפות תמרים והברכ"י או"ח סי' ל"ב ובסה"ק ח"י ע"ש) ואולי ללמוד מזה שהמן היה ג"כ יורד אצל כל אחד כשהיה אורח אצלו היה יורד חלק האורח שם כי בלתי זה לא היה אפשר לקבל אורחים אחר שאין לכל אחד רק שיעור הראוי לפי פרנסתו בצמצום איך יקבלו אורחים והאורח אין לו רשות לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעלים אלא לאו כמ"ש וזהו דנקט קרא מספר נפשותכם אבל תדעו ג"כ שאיש לאשר באהלו אף שאין מקרוביו תקחו ג"כ וזה היה ללימוד לעת"ל שידע הבעל הבית שלא מפסיד כלום מהאורח ויקח ראיה מאבותיו דור המדבר איך היה פרנסת האורח באה לבעה"ב והנה הגם דבמנחות (ק"ג:) איתא ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר זה דוקא בעידן קללה ח"ו אבל בזמן שהם טובים אז הם אדרבה חשובים כמלכים שמוכן להם חידוש הפרנסה יום יום וע"ז מפורש במכילתא כל מי שיש לו מה יאכל ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה ע"ש וק"ל:
וירום תולעים ויבאש פירש"י שהוא מקרא הפוך בתחילה הבאיש ולבסוף התליע ע"ש ויש לפרש עוד כפשוטו כי הטעם שמתחיל להבאיש בתחי' בעבור שהוא מתקלקל ומכח הקלקול אח"כ הוא שמתהוה תולעים אבל פה המן שהיה זך מאד לא יחול בו העפוש שאח"כ יבאש ולזה היה תחי' וירום תולעים מצד העונש וע"י התולעים אז ויבאש מכחם וק"ל:
ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן כלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. יש לפרש בטעם הכפל עד קמא ועד בתרא בדרך פשטא כי המן היו אוכלים במדבר לבדו וממנו היו חיים וכשהיו מגיעים לאיזה תחנה שהרי מ"ב תחנות היו ובקדש ישבו י"ט שנה כמ"ש רז"ל (הובא ברש"י דברים א' מ"ו) ע"פ כימים אשר ישבתם ע"ש ומפורש בכתוב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף וכו' ומ"ש הכתוב בפ' תבוא (דברים כ"ט ה') לחם לא אכלתם וכו' פירושו כמ"ש רמב"ן לא אכלתם לחיות בו וכו' ע"ש וא"כ זה אומרו אכלו את המן ר"ל לבדו הוא רק עד בואם אל ארץ נושבת שאזי אכלו גם מעבור הארץ את המן אכלו עד בואם אל ארץ כנען ר"ל שאז פסק לגמרי וק"ל:
פרשת יתרו
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה כתב הג' חיד"א בנח"ק משם רבינו אפרים אשר שם האחד ר"ת אשה להודיע שהיא קראה אותו כן ע"כ וקשה לי שהרי בפ' שמות כתוב ותלד בן ויקרא את שמו גרשום כי אמר וכו' ומשמע שהוא קראו שכתוב ויקרא ולישב נעיר עוד דבילקוט איתא דיתרו התנה על משה שהבן הראשון יקרא על שם הע"ז ע"ש א"כ איך מרע"ה יקראהו בשם זה שהרי כתוב ויקרא משמע שמשה קראו אך בסה"ק שופרי' דיעקב פ' ויצא הבאתי שם מ"ש הגר"א וחדשתי דבר חדש דבכל מקום שכתוב כי אמר הוא דיש בזה טעם נסתר מלבד הנגלה ודוגמאות רבות הבאתי ע"ש וא"כ בפ' שמות שכתוב כי אמר הוא קראו בשם גרשום משום גרות והיא קראתו בשם גרשם על שם הע"ז ולזה פה כתוב אשר שם האחד ר"ת אשה לרמוז על זה ולזה ניחא שכתוב בבן השני ושם האחד אליעזר ולא כתוב ושם השני משום שהראשון שייך לה והשני לו וכמ"ש בבעה"ט וק"ל:
ויתיצבו בתחתית ההר רז"ל בשבת (דפ"ז) דרשו מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר ר' אחא מכאן מודעה רבה לאורייתא ופירש רש"י שאם יזמינם ה' לדין למה לא קיימתם יש להם תשובה שקבלוה באונס ע"כ וקשה לי דהרי אחא עצמו אמר בחולין (דל"ג.) אין מזמנין נכרי על בני מעיים דכיון דבבחירה תליא מילתא שתמות הני וכו' כאבר מן החי וכו' ט"ש וא"כ קשה דהרי ודאי הוא דכל אותם הדורות שממתן תורה עד ימות אחשורוש היו אוכלים מפרכסת ובני מעיים דאין זה חשוב בגדר לא ראינו דאינה ראיה דבודאי היה נזכר זה אם לא היו אוכלים א"כ מעשיהם הורו על עצמם שהם ישראלים גמורים וקבלו ברצון וממה נפשך הם נתפסים והגם כי בלא"ה יש לתופסם מכמה דברים דאסירי בב״ן כגון שמירת שבת ולימוד תורה דאסירי בב"ן מ"מ לשמירת שבת יש לדחות לפי מ"ש בסה״ק ביכורי יעקב סי' ד' ומהתורה לא נאסרה לב"ן אלא בזמן שיש ישר' דמאורסה היא לנו אבל אם ח"ו אין מאורסה לישר' שריא לכל וגם דבשלמא השאר הם חשבו אם לא ישמור שבת יחייבוהו מיתה הב"ד ולאונסו הוא שומר ועל זה והשאר חשיבא המודעא דאם היה הוא אפשר היה מחלל שבת אבל מהא דבני מעיים ומפרכסת קשיא דאם חושבים דהם אנוסים זה יועיל קצת לתרץ דברים האסורים לישר' ולב"ן להיפך דהיו עושים כישר' מפחדם אבל דברים האסורים לב"ן ילישר' רשות הם אם איתא דהם כבני נח לא היה להם לאכול אותם שהם כמאן דמנחי בדיקולא וא"כ רב אחא עצמו הסובר דיש מודעה רבה הוא עצמו אמר דאסור לזמן נכרי על בני מעיים וכו' גם לכאורה יש עוד להקשות שהרי הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין כתב דאותם שכופים להוציא והוכה עד שגירש שאין זה נקרא גט מעושה כי אחרי שהוכה פקע יצה"ר מלבו והוה ליה כרצון גמור ע"ש. וא"כ הכא נמי שהיו אנוסים במיתה מהי תיתי שלא לומר דחשיבי בסוף ברצון גמור דפקע יצרם המונע מזה ואין לומר דשם דכבר קבל התורה ושוב מסרב כן נאמר בזה דע"י ההכאה והיסו' פקע יצריה אבל הכא שעיקר התורה עצמה היא באונס אולי דאין שייך פה פקע יצריה כי לא היה חייב מעיקרא עד שנאמר דיצה"ר נכנס בו וע"י ההכאה יסור ויחזור לשורשו הטוב שהיה לו גם זה ליתא חדא דאין זה חילוק נרגש ויש לומר דאחרי שבלא"ה הם שורש הטהור האבות הקדושים זרע ברך ה' מיקרו ואם הוכו עד שנפשטה והוסרה עקמומית שבלב אז חשיבי ברצון גמור ועוד שכל זה יאמר בין אדם לחבירו אשר לא ידע את לבו שאז בקרבו ישים אורבו וכלפי חוץ הוא רוצה אבל בהא לפניו כביכול שידע מה בחשוכא הרי ידע שלבם נקי מכל סיג וחלאה והרי תדע דקי"ל (ב"ב מ"ז:) תליוה וזבין זביניה זביני שירדו חכמים לסוף דעתו דאגב זוזי גמר ומקני וכ"ש הא וכמובן, זאת ועוד דהא גם הכא היה מעיקרא ישראלי ברצון בקבלתו תו' שבכתב כמ"ש במדרש תנחומא וא"כ הוא דומה ממש לההיא דגט מעושה כשהוא חייב על פי הדין ומרד והוכה ורצה דחשיב ברצון גמור והא נמי בצד מה דכוותה דפחד של המיתה הכריחו עד שקבל ברצון גמור והנה בעלמא אם לפני מלך היה אונם של פחד מיתה או ע"י הכאות יש לחלק כי אונס שעל ידי ההכאה אזי אותו החומר שהתלבש היצר של העקשות הוא מתמתק ומתרכך ושוב הוי ברצון גמור משא"כ אונס פחד של מיתה דבעת הפחד עצמו אותו החומר לא לקה והוכה עד שיותך אלא מהחשש שיש בשכלו שכשלא ירצה ימות אזי הוא מדבר בפיו ובלשונו שהוא מסכים ברצון ובקרבו ישים אורבו לב חורש מחשבות און אבל לגבי כביכול הא ליתא שידע שגם לבו טהור גמור ואיך יאמר בו אונס ולקוצ"ד שהוא חילוק אמיתי ומסתבר ודוגמא לדברי תמצא במס' כתובות (ל"ג: ועי' לעיל דף כ"ח:) דאלמלא גגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי כתב על זה בשטמ"ק משם הר"א וז"ל שלא חייבה התורה רק למסור עצמו למיתה כדכתיב בכל נפשך אבל להחמיר יותר מן המות אינו חייב ויפה כוון עכ"ל והג' צה"ח הסביר טעם הש"ס וז"ל שתספר לנו הגמרא כי טבע האנושי אם אמנם האדם הוא אדון ושליט על נטיותיו החפשיות ועל חיי עצמו חוב מוטל עליו עפ"י התורה לקדש שם שמים בשלשה עבירות אולם זה דוקא במיתה בפעם אחת אבל לקדש שם שמים בהכאות ויסורין אין בכח טבעו כלל וכו' ע"ש ובכן הנה עולה כי אונס מיתה הוא קיל משל יסו' ולא חשיב ברצון גמור פש גבן מש"ל דפה לא יאמר מודעה משום שה' בוחן לב חוקר כליות וידע שהם ברצון אך יש לדחות לפי מ"ש מהרד"ך בבית י"ז וז"ל דההיא דנדרים שייך שפיר למימר דהיכא דהאונס אונסו לישבע אם לא יאמר בלבו היום או עורמה אחרת הרי הוא נשבע מרצונו דהאונס אינו אונסו אלא על מוצא שפתיו וכו' אבל בקבלת התורה שהאונס עפ"י הדבור דיודע מה בלב האדם כי הוא בוחן לבות וכליות וכו' וא"כ אנוסים היו לקבל בפה ובלב ע"ש, ובעיניי לא זכיתי להבין אחר דהלב רצה שיאמר בו ג"כ אונס הוא קשה להבין ונעלם ממני ועכ"פ עפ"י דב"ק ירמוז הכתוב בתהלים (מ"ד) הלא אלקים יחקור זאת שהיא התורה שהיתה באונס וכי תימא דבלבם רצו הלא הוא יודע תעלומות לב וגם על זה אנוסים (והן אמת יש להסס בזה דאחר דגם הלב הסכים מה הפרש אם מפני הפחד שהוא יודע מה שבלב הסכים או הסכים הלב מחמת יסורין התכלית שהרצון הסכים וזה נקרא רצון גמור וצ"י והכתוב הנ"ל כי הוא יודע תעלומות לב יתפרש שהוא ישוב למה נתחייבו שידע תעלומות לב שרצו):
מעתה נחזור לדברינו דאיך יתכן מודעא לסברת רבי אחא אחר דהוא עצמו אמר אסור לב״ן לאכול מעיים וכו' ובודאי שכל איתם הדורות אכלו וא"כ שוב הוי ברצון גמור והנה לפשטא לכאו' יש לומר דמ"ש שיטענו אנוסים אין פירושו דחשיבי כאילו לא קבלו כלל אלא כי אתשיל רב אחא לומר דכיון שבתחי' הקבלה היתה באונס הגם שהיו מתנהגים בכל חקי היהדות בין להקל ובין להחמיר בחושבם כי הס חייבים גמורים מ"מ יש לומר כי אח"כ שהפרו חק תורה ח"ו אותה טענה שקבלנוה תחי' באונס אף שאח"כ תפסוה מ"מ אינו דומה העונש למי שמתחי' קבל באונס ונשאר תופסו ואח"כ ביטלו למי שהיה מתחילה ברצון גמור ותדע שהרי בלא"ה קי"ל (ב"ק ס"ב:) תליוה וזבין זביניה זביני וכ"ש אם תליוה לקבל הוא עצמו דורון האם יש מתנה ולקח טוב בעולם הדומה לה שהיא חייהם בזה ובבא ותענוג נשמתם האמתי עין לא ראתה וכו' אלא לאו שר"ל קצת זכות להקל מעונשם כנ"ל בטענה זו כי לא חפצתי בתחילה אך זה דוחק כי הפשט הוא מודעה רבה הוא לפוטרם מכל וא"כ הדרא קושיא הנ"ל.
אך היה נראה לישב עוד רק נקדים מ"ש במס' ע"ז (ד"ב) ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימים שבע מצות בני נח עמד והתירן להם ע"כ וא"כ יש לומר דגם לעונש לא יתחיבו ולא יענשו עליהם כדברים שאסורים לעשותם אחרי דמן השכר ליתנהו גם מן העונש ליתנהו ומה שמקשה בש"ס אתגורי אתגור אולי יש לומר דלא נחשוב דלעונש לא יתחייבו ועל השכר יקבלו וכשתירץ שאינם מקבלים שכר הדר דינא שוב לומר דשוים כמו השכר שאינם מקבלים גם בעונש לא יקבלו בעוברם ובזה ראיתי להרב ושב הכהן בסי' ל"ד על מ"ש הרמב"ם גר תושב הוא שקבל עליו שבע מצות בני נח והק' הוא ז"ל דמאי רבותיה דהרי מאדה"ר והק' הוא נצטוה בזה ומאי חדושיה ותירץ עפ״י אגדה זו ופי' הש"ס כמ"ש בעניותין עש״ב שוב ראיתי דפורושנו הנז' בכונת הש״ס ליתא ולא משמע כלל הכי ובפירוש איתא ברש"י מס' ע"ז (ד"ו) ד"ה ולכ"ע ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו שעתידין הם ליתן את הדין עליהן ע"ש וכן מוכח גם פשטא דש"ס כאשר עין הקורא ישר יחזו פנימו ולא צריך להאריך ובעיקר קושית הרב ושב הכהן דמאי רבותיה דגר תושב נעלם מעיני קודשו דעל קושיא זו כבר עמד הר"ן בפ"ק דע"ז וז"ל אע"ג שגם בני נח מוזהרים הם בכך מ"מ כיון שאינם נזהרים צריכים קבלה ע"ש ובפירוש האגדה מלבד שאין הפשט כן עוד בה הא קי"ל דאין משיבין בדברי אגדה וכמ"ש בירוש' פאה וחגיגה (עי' מ"ש בשופרי' דיעקב ס' שלח לך ופתחי תשו' אה"ע קי"ט מהפר"ח והג' צה"ח בקונט' מטבע הברכות ובחי' לנדרים ע"ש) אמנם יש לישב הקושיא הנ"ל דאיך יתכן מודעא לסברת ר' אחא רק נקדים תחי' מ"ש הג' צה"ח בקונט' אין למדין מקודם מ"ת ותכלית דב"ק הם כי שבע מצות בני נח אינם מפני שנצטוו בני נח רק מפני שנצטוו בהם ע"י מרע"ה דוקא התרי"ג מצות לישראל והשבעה לבני נח וכמ"ש הרמב"ם וכו' והגם שקיימם אדה"ר ונח וכו' זה לא היה לחק קבוע ואין לחייב העוברים בהם מן הדין כיון שלא נשלח להם מי שיגיד להם במצות ה' רק ע"י מרע"ה שהוא היה השליח לישראל בתרי"ג מצות ולב"ן בשבעה עש"ב שהכריח את זה (ויש להעיר בדב"ק ממ"ש הר"מ בפ"ח מה' מלכים ה"א והודיענו ע"י מרע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן ע"ש ויש לישב בדוחק). וכן זכורני שכתב הג' בעל עץ החיים אבואלעפיא זצ"ל והביא משם גאון ראיה לסברת הרמב"ם ממ"ש בסנהדרין (דנ"ט.) מצוה שנאמרה לב"ן ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לב"ן ולא נשנית בסיני לישר' נאמרה ולא לב"ן ע"כ שפירושו מפי משה אם לישר' ואם לשניהם ע"כ הוא בזכרוני וכפי זה עולה עתה שהם התיצבו בתחתית ההר וכו' נתבטל התורה ומצותיה ח"ו אחר שהיו אנוסים א"כ פשיטא כי דין שבע מצות לב"ן יפול עמהם דכשיש תרי"ג לישר' אז יש לב״ן שבעה וכשבטל זה בטל השני וא"כ אף שאכלו בני מעיים ומפרכסת שהם אסורים לב"ן וכן כל הדברים האסורים לא חשיבי דת רק כשיש תו' לישר' אבל אחר שבטל זה ח"ו נפל כל השליחות זה בכלל המודעה רבה כנ"ל לישב פשוט לפי סברת רב אחא, עוד נישב עפ"י הדרש כפי מ"ש הרשב"א ז"ל דמה קבלה זו (שהיתה בימי אחשורוש) מה תועיל מסוף העולם לתחילתו אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלה מודעא זו ותירץ שבתחי' אעפ"י שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו התורה ככתוב ויתן להם ארצות גוים וכו' בעבור וכו' ולפיכך כשעברו הגלם ומשגלו יש מודעא על הדבר וחזרו וקבלוה בימי אחשורוש עכ"ל ומעתה יש לומר דאחר החורבן והגלות ישר' היו מתאבלים ולא בא בפיהם בשר כלל וכ"ש מעיים וברז"ל איתא מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמינו שלא נאכל בשר וכו' ע"ש ואם רז"ל כתבו על חורבן בית ב' הארוך כ"ש בחורבן בית ראשון שלא היו אוכלים כלל ותדע קצת דהרי מאכל חמ"ו היה זרעונים והגם דשם היה בשביל הטרפות מ"מ יש לומר דשארית ישר' היו אבלים בענין זה לשפלות נפשם וק"ל, אחז"ר האיר ה' את עיני בפי' דניאל למהר"מ אלשיך ובקפיטל יו"ד הביא הר"מ חגיז מר"ס גאון במ"ש דניאל ובשר ויין לא בא אל פי וז"ל לדעתי על בשר דגים ועופות בהתאבלו על ירושלים שאם תאמר בשר בקר וצאן לא יתכן לומר כן שלא אכלו בני הגולה בשר בקר וצאן בגלות בבל וכו' ע"כ ותמה המני"ח בדב"ק מהש"ס וכו' ע"ש בישובים דחוקים בדב"ק אך הרב המגיה שם ישב ישוב נחמד כי בחורבן בית ראשון לא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שנכנסו האויבים והאמת עד לעצמו והסברא נותנת שנשארו הרבה נדרים ונדבות וקרבנות צבור מחמת שלא ידעו שהיה החורבן וכו' וידוע שכל הבהמות נדדו הלכו לבבל בגולה וא"כ היה מעורב קודש בחול וא"כ הוה להו דין זבחים שנתערבו והיה אסור להם לאכול אף מאותם שהיו בבבל וכו' ע"ש בדב"ק והוא מתאים עם מ"ש ויש לרמוז בטעם הדבר שהיתה נתינת התו' ע"י כפיית ההר ולמה אמר להם קבורתם הלא גם השמים קיומם על התו' ככתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ופירשו רז"ל בריתי זו היא התורה ואפשר עפ"י מ"ש במדרש תנחומא כי תורה שבכתב קבלו ברצון והאונס היה על תו' שבע"פ ע"ש וידוע כי שמים וארץ הם בחי' תו' שבכתב ושבע"פ ובערכי הכינויים להג' בעל סה"ד כתב כי תו' שבכתב רמז לנשמה ושבע"פ רמז לגוף וא"כ הם שקבלו תו' שבכתב ברצון הרי השמים קיימים וגם נשמתם קיימת אבל הארץ והגוף שהם על תו' שבע"פ הם האובדים ולזה אמר שם תהי קבורתכם על בחי' הגוף והכתוב שכלל שמים וארץ יחד כבר הקדים אם לא בריתי יומם ולילה והתו' שבכתב היא דוקא ביום ושבע"פ בלילה ועל שניהם כלל שמים וארץ יחד וממילא מובן דשמים הוא על תו' שבכתב וארץ היא על שבע"פ ודוק:
והנה אגב ארחין בהאי ענינא דרב אחא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים משום אבר מן החי נעיר בסנסן קטן בזה והוא דמצינו להרמב"ם פ"ט מה' מלכים שכתב וז"ל אבר ובשר הפורשים מן המפרכסת אסורים לבני נח כדין אבר מן החי ויש שב"ן חייב עליו ולא ישראל שב"ן אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליו משום אבמה"ח וכו' ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט בה ישר' שני סימנין הרי זה אסור לב״ן משום אבמה"ח ע"ש והרשב"א והכ"מ שם תמהו על רבינו מש"ס מפורש בפרק העור והרוטב (דקכ"א:) להדייא בעהורה אחד גוי ואחד ישר' אינו אסור משום אבמה"ח וכן בפ' השוחט (ל"ג.) אסיקנא דלא כוותיה ואחד גוי וישר' מותרים וצ"ע עכ"ל ועי' להג' פרי תואר ביו"ד סי' כ"ז שנדחק לישב דברי רבינו דהוא סובר דמאי דתני רבי אושעיא דשחט ישר' בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת אבר הפורש ממנה אסור לב״ן שהרשב"א והאחרונים סוברים דוקא טמאה ולא טהורה הרמב"ם לא סובר כן וסבר דתני רבי אושעיא לא מחלק בין טמאה לטהורה וכו' ע"ש ואני לא זכיתי להבין דב"ק דלמה לן לומר דברייתא היפך תני דרב אושעיא ולא לומר דוקא בטמאה משום דלית לן טענת מי איכא מידי אבל בטהורה ישתוו הגוי וישר' להיתר ותהיה הברייתא עם הא דתני רבי אושעיא שניהם שוין א הרב כרתי ופלתי שם ישב להאריך דהסברת הענין והתכלית הוא כאחד דהש"ס לא אמר תיובתא לראב"י ובתוס' שם כתבו דלר"ל דסובר ח"ש מותר מה"ת לית ליה כללא דמי איכא מידי ומסתמא לא יחלוק ר"ל על בריתא וצ"ל דידע הגמרא דאיכא בריתא כוותיה והאריך ע"ש בדב"ק ולקוצ"ד היה נראה לי לישב עוד דברי הרמב"ם הגם שהוא דרך חורפא קצת ואין זה פשט מ"מ פה יש לו מקום במה שנרגיש עוד במ"ש רש"י דף קכ"א:
בד"ה וממתין לה עד שתצא נפשה כדאמרינן פ' ד' מיתות מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכלו על הדם ואסמכתא בעלמא היא עכ"ל וקשה חדא למה הוצרך רש"י לפירוש הש"ס להודיע שהוא אסמכתא ואין זה נוגע כלל לפירוש הש"ס וגם קשה דהרי בסנהדרין (ס"ג) שהוא מקור הדין להא דאסור לאכול מבהמה מקרא דלא תאכלו על הדם לא כתב שם שהיא אסמכתא ושם היה לו להודיע זה ולא פה, ועוד שבפירוש החומש כתב רש"י שהוא מן התורה וכן בספרא קדושים משמע שהוא מן התורה ולישב נקדים עוד מאי דאית לן להלכה דכשנאסר שעה אחת תו לא פקע איסוריה וכמ"ש בע"ז (כ"ט) לענין חומץ משום דהחמיץ פקע ליה איסוריה ע"ש ולזה כתב מהרי"ל בשו"ת סי' קכ"ה אין להתיר פת נכרים ע"י בשול כי אסור שבו להיכן הלך והאריך הג' שדי חמד כללים א' אות ש״ו עש"ב ובמע' בישולי נכרים ע"ש ומעתה הוכרח רש"י להביא לנו דין זה דאסור לאכול על הדם שהוא אסמכתא משום שהוק' לו דהרי בהמה טמאה ששחטה ישראל וכן טהורה ששחטה גוי אחר דאסורה לישר' מדין טמאה או נבילה אזי אסורה לטבח מדין אמבה"ח משום דלית בה טענת מי איכא מידי וא"כ גם בהמה טהורה ששחטה ישראל למה כתבה הבריתא דהגוי שרי בה ליתסר בכזית הפורש ממנה אחר שחיטה ואי משום טענת מי איכא מידי הרי בעת שנשחטה היה גם הישר' אסור בה משום לא תאכלו על הדם ואחר שהיה שעה אחת אסור בה הישר' מטעם שיהיה ליתסר הב"ן מדין אבמה"ח לעולם והגם שהישר' אחר שילך הדם אישתרי מ"מ הב"ן יאסר לעולם דבישר' האיסור מהדם דוקא והדם לא אישתרי רק הוסר מהבשר אבל הב"ן שנאסר משום אבמה"ח ישאר באיסורו ולמה הבריתא אמרה אחד ישר' וגוי שרו בה לזה הוכרח רש"י לסיים וזה אסמכתא בעלמא דמן התורה שרי תיכף ומיד וא"כ הקושיא במקומה ברגע שנשחטה מי איכא מידי דלישראל שרי מן התורה ולב"ן אסור ולזה שניהם שרו בה ולזה הוצרך רש"י לפרש פה שהיא אסמכתא ומזה יוצא דלהרמב"ם דסובר דלאו דלא תאכלו על הדם הוא מן התורה וכמ"ש בפ"א מה' שחיטה ומה שאין לוקין עליו הוא משום שהוא לאו שבכללות א"כ הדר דינא דלגוי יאסר מדין אבמה"ח דהשתא לית לן טענה דמי איכא מידי דלישר' שרי וכו' אחר דהיה זמן דלישר' אסור אזי הב"ן יאסר באותו זמן ומינה שישאר תמיד באיסורו כי אותו האיסור לא יופקע (וחסר לי להבין מדוע רש"י הביא דבר זה שהוא אסמכתא בדף קכ"א ולא הביאו ג"כ בדף ל"ג. ונעלם ממני טעמו) ולזה פסק דלא כבריתא אחר דקי"ל דלא תאכלו על הדם הוא מה"ת וא"כ הישר' אסור הוא וגם הב"ן יאסר מדין אבמה"ח רק דלישר' כשיצא הדם אישתרי בבהמה אבל לב"ן דנאסר משום אבמה"ח לא יופקע איסורו וכנ"ל בטעמא איסור שבו היכן הלך ומצאתי און לי בדברי אלה ממ"ש בטהרות פ"א מ"א ושם בתפארת ישר' בד"ה לב"ן מאמה"ח הביא שם קושית הג' רעק"א לחזקיה בחולין קכ"א בשחט טמאה ומפרכסת איך יפרש משנה זו תי' בתי' שני התפא"י וז"ל או נ"ל דעכ"פ מודה חזקיה דכ"ז שתפרכס אסורה וכו' וכתב שהג' רעק"א הק' עליו וז"ל דכיון שחתכו וחל עליו איסור אבמה"ח איך יופקע אח"כ במיתת בהמה והך דבני מעיים התם ליכא אלא משום מיאוס ע"כ ושוב חזר הג' תפא"י ותמה דהרי לא תאכלו על הדם הוא דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם א"כ מ"ש לאו דאבמה"ח מזה כמו דזה פקע זה פקע וכו' ע"ש ולקוצ"ד יש לדחות דמ"ש הג' רעק"א איסור שבו היכן הלך הוא הלכה פסוקה מכל הפוס' ובכן כשחל רגע אחד איסור אבמה"ח לעולם אסור משא"כ לישראל דאיסורו מחמת דם ולא איסור עצמי בחתיכה ולכן בצאת הדם לחוץ הותרה החתיכה וכמובן: